איך אפשר לצוות על אדם להיות שמח?

אי אפשר לצוות ישירות על הלב להרגיש, אבל אפשר לבנות סביבו תנאים שבהם שמחה יכולה לצמוח. חז״ל מתרגמים את מצוות החג למעשים של סעודה, משפחה, נתינה ושיתוף האחר.

איך אפשר לצוות על אדם להיות שמח? נסו לומר לאדם עצוב: "תהיה שמח". בדרך כלל זה לא יעזור, ולעיתים אפילו יכעיס אותו. רגשות אינם מתג חשמלי. אדם אינו יכול להחליט שבשעה שמונה וחצי הוא מפסיק לדאוג, בתשע הוא מתחיל להתגעגע ובעשר הוא שמח. ובכל זאת, דווקא בחג הסוכות התורה אומרת דבר שנשמע כמעט בלתי אפשרי: "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד). ולא די בכך, אלא בסיום הפרשה היא מוסיפה: "והיית אך שמח" (דברים טז, טו). איך אפשר לצוות על דבר שאינו מציית לפקודות? השאלה נעשית חריפה יותר מפני שהתורה אינה מתארת את השמחה כתוצאה מקרית של החג. היא מצווה עליה. גם בפרשת המועדות נאמר על ארבעת המינים: "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ). חג הסוכות אף נקרא בתפילה "זמן שמחתנו". אם שמחה הייתה רק מצב רוח שמופיע כשהתנאים מסתדרים, היה קשה להבין מה משמעות הציווי. אי אפשר לצוות על אדם: "עכשיו תרגיש". חז"ל נותנים תשובה מעשית מאוד. הגמרא שואלת: "תנו רבנן, חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל", ומפרטת דרכים מעשיות שבהן מביאים שמחה לבני הבית (פסחים דף קט ע"א). רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, פוסק: "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו" (משנה תורה, הלכות יום טוב ו, יז). אבל מיד אחר כך הוא אינו אומר לאדם "תרגיש". הוא מפרט פעולות: לילדים נותנים דברים המשמחים אותם, לנשים קונים בגדים ותכשיטים כפי ממונו, והאנשים אוכלים בשר ושותים יין לפי המתאים להם. כלומר, התורה מצווה על שמחה, וחז"ל מתרגמים חלק מן הציווי להתנהגות שמייצרת תנאים לשמחה. האדם אינו שולט ישירות ברגש, אבל הוא כן שולט בחלק מן הדברים שסביבו: כיצד ייראה שולחן החג, האם יקדיש זמן לבני משפחתו, האם ילבש בגדי חג, האם יאכל סעודה מכובדת, האם ישיר, האם ייצא מן השגרה והאם ייתן לאחרים סיבה לשמוח. הרמב"ם מוסיף מיד דבר עמוק עוד יותר: "וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים". ומי שנועל את דלתות ביתו ואוכל ושותה עם בניו ואשתו ואינו נותן לעניים ולמרי נפש, "אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו" (משנה תורה, הלכות יום טוב ו, יח). נמצא שהשמחה שהתורה מצווה עליה אינה רק תחושה פרטית שמתרחשת בתוך הנפש. היא בנויה ממערכת של מעשים: אכילה, לבוש, משפחה, נתינה ושיתוף אחרים. וזה משנה לחלוטין את הדרך שבה אנחנו חושבים על רגשות. אנחנו רגילים לומר: כשיהיה לי חשק, אצא להליכה. כשיהיה לי מצב רוח, אפגוש חברים. כשארגיש קרוב, אשקיע בזוגיות. כשאחזור לעצמי, אחזור לשיעור. אבל מה אם לפעמים הסדר הפוך? מה אם איננו צריכים תמיד לחכות שהרגש ייתן אישור למעשה, מפני שלפעמים המעשה הוא זה שפותח את הדלת לרגש? בפסיכולוגיה קיים עיקרון טיפולי מרכזי המכונה Behavioral Activation. הוא פותח במיוחד במסגרת טיפול בדיכאון, ואינו אומר לאדם "תחשוב חיובי" או "תכריח את עצמך להיות שמח". הרעיון הוא שבמצבים מסוימים האדם נכנס למעגל: מצב רוח ירוד גורם לו לצמצם פעילות, להפסיק לפגוש אנשים ולהתרחק מפעולות בעלות משמעות; הצמצום מפחית עוד יותר את מקורות החיזוק והסיפוק, והמצב הרגשי עלול להעמיק. אחת הדרכים לשבור את המעגל היא להתחיל בפעולות מתוכננות ובעלות ערך גם לפני שהמוטיבציה חזרה במלואה. זו נקודה חשובה: הפעולה אינה זיוף של הרגש. אדם שכואב לו אינו צריך להעמיד פנים שהוא מאושר. התורה אינה מבקשת מאדם למחוק כאב, וחז"ל הכירו היטב באבל, בצער ובזמנים שבהם אין מצווה לחייך. אבל העובדה שאיננו יכולים לפקוד על הלב מה להרגיש אינה אומרת שאין לנו שום השפעה עליו. יש הבדל בין לשלוט ברגש לבין ליצור עבורו תנאים. דוד המלך אומר: "עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה" (תהלים ק, ב). השמחה מופיעה כאן בתוך פעולה: עבודה, ביאה, רננה. ובמקום אחר הוא אומר: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" (תהלים קיח, כד). לא רק "אנחנו שמחים", אלא "נגילה ונשמחה", לשון של פעולה שהאדם נכנס אליה. לפעמים הרגש מגיע בעקבות התנועה ולא לפניה. אנחנו מכירים את זה גם בלי מחקר. אדם מגיע לחתונה עייף וללא מצב רוח, אבל נכנס למעגל הריקודים ואחרי כמה דקות משהו משתנה. משפחה מתחילה לשיר סביב שולחן שבת כאשר אף אחד לא היה בתחילה בהתלהבות מיוחדת, והשירה עצמה משנה את האווירה. אדם יוצא מן הבית לפגוש חבר אף שלא היה לו חשק, וחוזר אחרת. הרגש לא היה שקר לפני הפעולה; הוא פשוט לא היה המילה האחרונה. אבל כאן צריך להיזהר מטעות אחרת. אין פירוש הדבר שכל עצב ניתן לפתרון באמצעות יציאה לטיול או שירה. מצבים נפשיים משמעותיים דורשים לעיתים טיפול מקצועי, ואין להפוך את מצוות השמחה לסיבה להאשים אדם בכך שאינו מצליח להיות שמח. החידוש אינו שאנחנו אחראים לכל רגש שעולה בנו, אלא שאנחנו אחראים לחלק מן הסביבה והמעשים שבתוכם הרגשות שלנו חיים. וזה נכון במיוחד בחגים. אנשים אומרים לפעמים: "השנה אין לי אווירת חג". אבל אווירת חג אינה תמיד אורחת שמגיעה מעצמה. שולחן מסודר, בגד מכובד, סוכה מקושטת, הזמנה של אדם בודד, שיר שהמשפחה שרה יחד, זמן שבו מניחים את הדאגות בצד ככל שאפשר, כל אלה אינם רק ביטוי לשמחה שכבר קיימת. לפעמים הם הדרך שבה בונים אותה. חז"ל אמרו: "אין השכינה שורה לא מתוך עצבות... אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" (שבת דף ל ע"ב). שוב, אין כאן מחיקה של כאב אנושי. יש כאן הכרה בכך שיש פעולות ומצבים שמכוונים את הנפש. האדם אינו פסיבי לחלוטין מול עולמו הרגשי. אולי לכן סוכות נקרא דווקא "זמן שמחתנו". התורה אינה שואלת לפני החג אם השנה הסתדרה בדיוק כפי שרצינו. היא אינה מבטיחה שכל מי שנכנס לסוכה מגיע אליה בלי דאגות. היא נותנת לאדם שבעה ימים ומצווה אותו לבנות בתוכם מרחב שבו לשמחה יש סיכוי להופיע: סעודה, משפחה, אורחים, מצווה, שירה, נתינה והפסקה מסוימת מן המרוץ. וכאן נמצאת אולי התשובה לשאלה כיצד אפשר לצוות על שמחה. אי אפשר לצוות ישירות על הלב להרגיש, אבל אפשר לצוות על האדם לא להשאיר את הלב לבדו. אפשר לבנות סביבו מעשים, אנשים ורגעים שמאפשרים לו להיפתח. אנחנו רגילים לומר: "כשאהיה שמח, אחיה אחרת". חג הסוכות מציע לפעמים להפוך את המשפט: תחיה במשך כמה רגעים בצורה שיש בה מקום לשמחה, ואולי תגלה שהלב יודע להגיע למקומות שהרצון לבדו לא הצליח להביא אותו אליהם.