מי יושב איתנו ליד השולחן גם כשהכיסא שלו ריק?

אנשים שכבר אינם יושבים ליד השולחן ממשיכים לעיתים לחיות בתוך המשפטים, הפחדים וההרגלים שלנו. האושפיזין מזמינים אותנו לברר איזו ירושה מן העבר ראויה להמשיך דרכנו ואיזו צריכה להיעצר אצלנו.

מי יושב איתנו ליד השולחן גם כשהכיסא שלו ריק? לפעמים אדם פותח את הפה ופתאום שומע את אבא שלו מדבר מתוכו. אותו משפט שאבא היה אומר, אותה תגובה לכסף, אותו כעס על איחור, אפילו אותה בדיחה. לפעמים אישה מכינה מאכל לחג בדיוק כפי שסבתא הכינה, אף שכבר עשרות שנים אי אפשר לשאול אותה מה היה המתכון. ויש גם ירושות אחרות: אדם בן חמישים עדיין מפחד להיכשל מפני שמורה בכיתה ה' אמר לו שהוא "לא יוצלח"; אדם אחר אינו מסוגל לבכות מפני שבבית שבו גדל אמרו לו שגברים לא בוכים. יש אנשים שכבר אינם נמצאים בחדר, אבל הם עדיין יושבים בתוכנו. דווקא בסוכות קיבל הרעיון הזה ביטוי מיוחד במנהג האושפיזין. הזוהר מתאר שכאשר אדם נכנס לסוכה, הוא מזמין עמו את "האושפיזין עילאין", האורחים העליונים, ומזכיר את אברהם ושאר הצדיקים הבאים עמו (זוהר, אמור, דף קג ע"ב). במסורת התקבע להזמין בכל אחד מלילות החג את אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד, לפי סדרים שונים שנהגו במסורות ישראל. אנחנו יושבים בסוכה בשנת חיינו הנוכחית, ובאותו שולחן נותנים מקום לדמויות שחיו לפני אלפי שנים. אין הכוונה כמובן שאברהם אבינו יושב על כיסא במובן הגשמי. מנהג האושפיזין שייך לעולם הרוחני והקבלי. אבל הוא מציב מולנו אמת אנושית מרתקת: האדם אינו מתחיל ביום שבו נולד. בתוך האישיות שלו חיים סיפורים, מנהגים, מילים, אמונות ודפוסי התנהגות שעברו אליו מדורות קודמים. התורה עצמה מצווה שוב ושוב לבנות זהות באמצעות הזיכרון הבין-דורי. "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים לב, ז). לא די לדעת מה קורה עכשיו; יש דברים שאי אפשר להבין בלי לשאול מאין באנו. וביציאת מצרים נאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח). הסיפור אינו נשאר בספר ההיסטוריה. דור שלא היה במצרים לומד לומר "עשה ה' לי", מפני שהעבר של אבותיו נעשה חלק מן הזהות שלו. ספר משלי אומר: "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" (משלי א, ח). חז"ל דורשים מן האדם לא רק לכבד את מי שקדמו לו אלא לשאת הלאה את התורה והמסורת שקיבל. ובפרקי אבות נפתחת מסכת שלמה בשרשרת: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים..." (אבות א, א). התורה שאדם מחזיק היום בידו אינה מתחילה בו. מישהו מסר אותה למישהו, שמסר אותה למישהו, עד שהיא הגיעה אליו. אבל הירושה הבין-דורית אינה עוברת רק בספרים. ילד לומד בבית מה עושים כשכועסים, איך מדברים עם בן זוג, האם כסף הוא מקור לביטחון או לחרדה, איך מגיבים לטעות, האם אומרים "אני מצטער", ואיך נראית שבת. פעמים רבות איש לא לימד אותו את הדברים האלה במפורש. הוא פשוט ראה אותם אלפי פעמים. וכשהוא מקים בית משלו, הוא מגלה שחלק מן הבית שבו גדל עבר איתו לכתובת החדשה. הפסיכולוגיה עוסקת בתהליכים של Intergenerational Transmission, העברה בין-דורית של דפוסים, עמדות והתנהגויות. מחקרים בתחומי המשפחה וההתפתחות מצביעים על כך שדרכי התקשרות, דפוסי הורות, דרכי התמודדות ואף תפיסות ביחס למערכות יחסים יכולות לעבור בין דורות באמצעות למידה, חיקוי וסביבה משפחתית. אין פירוש הדבר שאדם נידון לשחזר את הוריו. להפך, ברגע שהוא מזהה מה קיבל, הוא יכול גם לבחור מה להעביר הלאה ומה לעצור אצלו. יש בפסיכולוגיה של האבל גם מושג המכונה Continuing Bonds, קשרים נמשכים. מחקרי אבל בני זמננו ערערו על התפיסה שלפיה התמודדות בריאה עם אובדן מחייבת בהכרח "לנתק" את הקשר עם מי שמת. אצל אנשים רבים הקשר משנה צורה: האדם ממשיך לשאול מה אביו היה אומר, להכין את המאכל של אמו, לחיות לפי ערך שקיבל ממורה או לספר לנכדים על סבא שמעולם לא הכירו. האדם איננו חי בעבר, אבל העבר ממשיך להיות חלק ממערכת המשמעות שלו. חז"ל נותנים לתופעה הזאת ביטוי מרגש בדבריהם: "יעקב אבינו לא מת" (תענית דף ה ע"ב). הגמרא עצמה שואלת כיצד אפשר לומר זאת, הרי התורה מספרת שחנטו וספדו וקברו אותו, ומשיבה באמצעות ההיקש בין יעקב לזרעו. בלי להיכנס לעומק הסוגיה, חז"ל מציבים קשר בין המשכיותו של האדם לבין מה שממשיך לחיות בזרעו. יש קיום שאינו נמדד רק בדופק; אדם יכול להמשיך להיות נוכח בעולם באמצעות מה שהטמיע באנשים שבאו אחריו. אבל כאן מגיעה השאלה המורכבת יותר. לא כל אורח מן העבר צריך לקבל אצלנו מקום של כבוד. אדם יכול לקבל מאביו יושר מופלא וגם כעס הרסני. מאמו הוא יכול לקבל חסד וגם פחד תמידי ממה יאמרו אנשים. ממשפחה שלמה הוא יכול לקבל מסורת מפוארת ובאותה נשימה דפוס שבו לא מדברים על כאב. הכרת הטוב לדורות הקודמים אינה מחייבת אותנו להעביר לילדינו כל דבר שקיבלנו מהם. הנביא יחזקאל מתמודד עם תפיסה שלפיה הבן כבול באופן מוחלט למה שעשה אביו, ומכריז: "הנפש החטאת היא תמות, בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן" (יחזקאל יח, כ). יש לאדם עבר, אבל יש לו גם אחריות אישית. הוא יורש סיפור, אך אינו חייב להיות העתק שלו. אפשר לכבד אבא ובכל זאת להחליט שבבית שלי לא יצעקו כפי שצעקו בבית שבו גדלתי. אפשר לאהוב אמא ובכל זאת להחליט שלא אעביר לילדיי את החרדה שהיא העבירה אליי. תיקון של דפוס משפחתי אינו בהכרח דחייה של המשפחה; לפעמים זו הדרך שבה אנחנו לוקחים את הטוב שקיבלנו צעד אחד קדימה. וזו יכולה להיות עבודה מיוחדת לסוכות. כאשר אנחנו מזמינים את האושפיזין, אפשר לחשוב גם על האורחים הפרטיים שלנו. מי הם האנשים שאינם כאן ובכל זאת יושבים ליד השולחן? איזה משפט של סבא עדיין מנהל החלטה שלי? איזו מידה של אמא אני רוצה שהילדים שלי יקבלו? מה למדתי מרב, ממורה או מחבר שכבר אינו בחיי? ובאותה נשימה, איזה דפוס עבר במשפחה שלנו במשך שלושה דורות וראוי שהמסע שלו יסתיים אצלי? יש כאן אחריות גדולה. בעוד עשרים או שלושים שנה ייתכן שגם אנחנו נהיה "האורחים" הבלתי נראים ליד שולחן של מישהו אחר. ילד יאמר משפט ויגלה שהוא שלנו. נכדה תעשה מעשה חסד מפני שכך ראתה בבית. מישהו יגיב למשבר בדרך שלמד מאיתנו בלי שנדע בכלל שלימדנו אותו. אנחנו כותבים עכשיו זיכרונות בתוך אנשים אחרים, הרבה לפני שהם יודעים שאלה יהיו הזיכרונות שלהם. אולי משום כך האושפיזין מתאימים כל כך לסוכה. הבית הזמני מתמלא באנשים שמזכירים לנו שהאדם עצמו הוא חוליה, לא התחלה ולא סוף. קיבלנו משהו ממי שבאו לפנינו, ואנחנו מעבירים משהו למי שיבואו אחרינו. השאלה איננה אם נעביר. אנחנו מעבירים בכל יום. השאלה היא מה. כשנזמין השנה את האושפיזין, כדאי להשאיר לידם מקום לעוד שאלה: אילו אורחים מן העבר אני רוצה שילדיי ימשיכו לארח בתוכם, ואילו אורחים צריכים להיפרד ממני ולא לעבור לדור הבא? אולי אחת הדרכים העמוקות ביותר לכבד את אבותינו היא לא רק לזכור אותם, אלא לברר היטב איזו ירושה שלהם אנחנו בוחרים להמשיך לכתוב בחיים.