כמה ודאות אנחנו צריכים לפני שאנחנו מתחילים לזוז?

זהירות היא מעלה, אך הדרישה לוודאות מוחלטת עלולה להפוך לדרך מכובדת שלא לזוז. הסוכה מלמדת שיש רגע שבו כבר ביררנו די, ומה שחסר אינו עוד מידע אלא הצעד הראשון.

כמה ודאות אנחנו צריכים לפני שאנחנו מתחילים לזוז? יש אנשים שכבר שנים עומדים רגע לפני החלטה. הם רוצים להחליף עבודה, אבל קודם צריכים לדעת בוודאות שהמקום החדש יהיה טוב יותר. הם רוצים לפתוח עסק, אבל רק לאחר שיוכלו לדעת שהעסק יצליח. הם רוצים להתחיל ללמוד, לעבור דירה, להציע שידוך, לפתוח פרויקט או לקיים שיחה חשובה, אבל לפני הצעד הראשון הם מבקשים דבר שהחיים כמעט לעולם אינם נותנים: ערבות מראש על התוצאה. וכך אדם יכול להיות זהיר מאוד, אחראי מאוד ומחושב מאוד, ובכל זאת לגלות אחרי שנים שהוא לא טעה, מפני שהוא פשוט לא זז. בסוכה יש פרט הלכתי מעניין. הסכך צריך ליצור צל מספיק כדי שהסוכה תהיה כשרה. המשנה קובעת: "ושחמתה מרובה מצלתה, פסולה" (סוכה א, א). הגמרא דנה בדרך המדידה של הצל והשמש (סוכה דף כב ע"ב). כלומר, הסוכה אינה אמורה להיות פתוחה לחלוטין. צריך סכך, צריך צל, צריך מבנה שמאפשר לשבת בתוכה כראוי. אבל מן הצד השני, הסוכה גם אינה הופכת לבית עם גג קבוע. התורה מצווה: "בסכת תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג, מב), וחז"ל קבעו שהסכך צריך להיות מדבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ (סוכה דף יא ע"ב). רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, פוסק שאין מסככים בדבר המחובר לקרקע ולא בדבר המקבל טומאה (משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ה, א). אנחנו בונים מקום מגורים, אבל איננו הופכים אותו למבצר אטום. אין הכוונה שההלכות הללו נועדו ללמד מבחינה הלכתית כיצד לקבל החלטות בחיים. זו כבר התבוננות אנושית שאנחנו מוסיפים. אבל התמונה שנוצרת מעניינת: הסוכה דורשת מאיתנו מספיק כיסוי כדי לשבת, לא כיסוי מוחלט של כל מה שמעלינו. בחיים אנחנו מתקשים מאוד עם הפער הזה. אנחנו רוצים לדעת. לא רק לדעת מספיק כדי לקבל החלטה סבירה, אלא לדעת מה יקרה אחריה. אדם בן שלושים וחמש מקבל הצעת עבודה טובה. הוא בודק את השכר, האנשים, התנאים והאפשרויות להתקדם, אבל עדיין שואל: "ומי מבטיח לי שבעוד שנתיים החברה לא תשתנה?" איש אינו יכול להבטיח. אדם עומד לפני נישואין ושואל שאלות חשובות מאוד על מידות, ערכים, התאמה ויכולת לבנות חיים יחד, אבל בשלב מסוים השאלה עלולה להפוך מ"בדקתי את מה שניתן לבדוק?" ל"האם מישהו יכול להבטיח לי שלעולם לא יהיו הפתעות?" אין אדם שיכול לתת הבטחה כזאת. שלמה המלך מתאר בצורה חריפה מה קורה כאשר האדם דורש תנאים מושלמים לפני שהוא פועל: "שמר רוח לא יזרע, וראה בעבים לא יקצור" (קהלת יא, ד). מי שממשיך לבדוק את כיוון הרוח לא ימצא רגע מושלם לזריעה; מי שמביט כל הזמן בעננים לא ימצא זמן בטוח לחלוטין לקציר. ובהמשך נאמר: "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה" (קהלת יא, ו). חוסר הידיעה אינו סיבה לא לפעול; הוא חלק מן המציאות שבתוכה האדם נדרש לפעול. גם בפרקי אבות נאמר: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" (אבות ב, טז). יש כאן מבנה של חיים שלמים: אינך שולט בגמר, אבל אתה אחראי להתחלה ולעשייה. אחת הטעויות שלנו היא לחבר בין השניים ולומר: אם אינני יכול להבטיח את הסוף, אינני מוכן להתחיל. בספר משלי נאמר: "לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו" (משלי טז, ט). שימו לב לשני חלקי הפסוק. האדם צריך לחשב. התורה אינה משבחת פזיזות. צריך לחשוב, לברר, להתייעץ ולבדוק. אבל לאחר כל החישובים נשאר "צעדו". החיים מתרחשים בצעדים, וצעד מטבעו מגיע לפני שאנחנו יודעים בדיוק היכן תהיה הרגל בעוד עשרה צעדים. הפסיכולוגיה מכירה מושג בשם Intolerance of Uncertainty, קושי לשאת אי-ודאות. לא מדובר בזהירות רגילה. זהירות שואלת שאלות כדי לקבל החלטה טובה יותר. קושי באי-ודאות עלול לגרום לאדם להמשיך לבדוק גם לאחר שהבדיקות כבר כמעט אינן מוסיפות מידע. הוא מבקש עוד חוות דעת, עוד השוואה, עוד בדיקה ועוד סימן, לא מפני שחסר נתון קריטי, אלא מפני שהוא מבקש שהבדיקה תעלים את עצם האפשרות לטעות. אבל אין בדיקה שמסוגלת לעשות זאת. מחקריהם של Michel Dugas וחוקרים נוספים בתחום הדאגה ואי-הוודאות הראו את הקשר שבין קושי לשאת אי-ודאות לבין דאגה מתמשכת. כאשר האדם מאמין שהוא חייב להשיג ודאות לפני שיוכל להירגע, עצם קיומו של סימן שאלה נעשה איום. ואז קורה דבר פרדוקסלי: הניסיון להימנע מטעות מתחיל לייצר טעות מסוג אחר, חיים שנדחים שוב ושוב עד לקבלת מידע שאינו יכול להגיע. יש הבדל עצום בין סיכון מחושב להימור. אדם אינו צריך להשקיע את כל כספו בעסק שלא בדק, להתחתן בלי בירור או לקבל החלטה רפואית בלי מידע מקצועי. חכמה דורשת נתונים. אבל גם אחרי שהשגנו את הנתונים האפשריים, תמיד נשאר מרכיב שאיננו יודעים. מי שמבקש לבטל אותו לחלוטין אינו מבקש עוד מידע; הוא מבקש לצאת מן המצב האנושי. אברהם אבינו מקבל את הציווי: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א). הרמב"ן מדגיש שהקב"ה אינו מגלה לו בתחילה לאיזו ארץ ילך (רמב"ן, בראשית יב, א). אברהם אינו יוצא בלי כיוון כלל, יש לו ציווי ברור. אבל הוא יוצא בלי לקבל מראש מפה של המסע כולו. יש דברים שמתגלים רק לאחר שההליכה מתחילה. גם בקריעת ים סוף אומר הקב"ה למשה: "דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יד, טו). הם אינם מקבלים כאן שיעור תאורטי על כל מה שיקרה בהמשך; מגיע רגע שבו צריך לנוע. חז"ל אף מתארים את נחשון בן עמינדב כמי שקפץ תחילה אל הים בתוך רגע המשבר (סוטה דף לז ע"א). לא מפני שלא היה סיכון, אלא מפני שהגיע שלב שבו עמידה במקום כבר לא הייתה האפשרות הבטוחה. וזו נקודה שאנחנו נוטים לשכוח: גם לא להחליט זו החלטה, וגם לא לזוז הוא סיכון. אדם נשאר עשר שנים במקום עבודה שהוא יודע שאינו מתאים לו מפני שהוא חושש מן הסיכון שבשינוי. אבל הוא כמעט אינו מחשב את הסיכון שבהישארות: עוד עשר שנים של שחיקה. אדם נמנע משיחה קשה עם ילד מפני שהוא חושש שהשיחה תפגע ביחסים, ואינו שואל מה יקרה ליחסים אם במשך חמש שנים לא ידברו על הדבר שכולם יודעים שנמצא בחדר. אדם דוחה בדיקה מפני שהוא מפחד מן התוצאה, כאילו אי-ידיעת התוצאה משנה את המציאות. לפעמים נדמה לנו שהבחירה היא בין צעד מסוכן לבין הישארות בטוחה. בפועל הבחירה היא בין שני עתידים שאף אחד מהם אינו ידוע לחלוטין. לכן אפשר להציב לפני החלטה ארבע שאלות: האם ביררתי את העובדות המרכזיות? האם התייעצתי עם האנשים המתאימים? האם הסיכון שאני לוקח סביר ביחס למה שאני מבקש להשיג? והאם המידע הנוסף שאני מחפש באמת עשוי לשנות את ההחלטה, או שאני רק דוחה אותה מפני שקשה לי לחיות עם האפשרות שלא אדע הכול? השאלה האחרונה חשובה במיוחד. יש אדם שקורא עוד מאמר מפני שחסר לו מידע. ויש אדם שקורא את המאמר העשרים מפני שהוא מקווה שהפעם ימצא משפט שיבטיח לו שלא יתחרט. אלה שתי פעולות שנראות זהות מבחוץ, אבל מבחינה נפשית הן שונות לחלוטין. אולי זו אחת המתנות של הסוכה. במשך כל השנה אנחנו בונים עוד שכבה: ביטוח, תכנית גיבוי, חוזה, חיסכון, תחזית, מערכת התראות. כל הדברים האלה חשובים. ואז מגיע חג אחד ומזכיר לנו שאדם זקוק לכיסוי, אבל הוא אינו יכול לכסות את השמים. חיים אחראיים אינם חיים שבהם ביטלנו את כל סימני השאלה. הם חיים שבהם למדנו להבחין בין סימן שאלה שדורש בירור לבין סימן שאלה שדורש אומץ. יש החלטות שעוד בדיקה אחת באמת יכולה להציל אותנו מטעות. אבל יש רגע שבו כבר בדקנו, שאלנו, שקלנו והתייעצנו, ומה שחסר איננו עוד מידע. חסר הצעד. ואולי זו השאלה שהסוכה מניחה מעל ראשנו: האם אני עדיין מברר מפני שיש משהו שאני צריך לדעת, או שאני ממשיך לברר מפני שאני מפחד להתחיל לחיות לפני שאדע איך הכול ייגמר?