כמה רגעים טובים הפסדנו מפני שחיכינו שיהיה מושלם?

הרצון לעשות דברים היטב עלול להפוך לתנאי שמונע מהם להתחיל. הסוכה הכשרה גם כשאינה מושלמת מלמדת שלפעמים הצעד החלקי של היום יקר יותר מן התכנית המושלמת שלא תצא לעולם.

כמה רגעים טובים הפסדנו מפני שחיכינו שיהיה מושלם? יש משפחות שכבר שנים לא יוצאות לחופשה מפני שאף פעם לא מסתדר בדיוק. המלון יקר מדי, התאריך אינו מושלם, לאחד הילדים יש מבחן, מזג האוויר אינו בטוח, והיעד שרצו כבר מלא. יש אנשים שלא מזמינים חברים הביתה מפני שהסלון עדיין לא מסודר כפי שהיו רוצים. אחרים דוחים התחלה של לימוד עד שיהיה להם זמן קבוע ושקט, פעילות גופנית עד שיוכלו לעשות אותה "כמו שצריך", ואפילו שיחה חשובה עד שיגיע הרגע המתאים. אנחנו אומרים שאנחנו מחכים לתנאים טובים יותר, אבל לפעמים מה שאנחנו באמת מחכים לו הוא עולם שאינו קיים. ואז מגיעה הסוכה. התורה אינה מצווה לבנות בית שני ומושלם למשך שבעה ימים. היא אומרת: "בסכת תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג, מב). חז"ל קבעו שיעור מינימלי לסוכה שאינו מזכיר אפילו חדר רגיל. לדעת בית הלל, וכך נפסק להלכה, ראשו ורובו ושולחנו צריכים להיכנס לסוכה (סוכה דף ג ע"א). השולחן ערוך פוסק ששיעור הסוכה הוא שבעה טפחים על שבעה טפחים (אורח חיים תרלד, א). שבעה טפחים על שבעה טפחים. לא סלון. לא בית מפואר. לא מרחב אידיאלי. ובכל זאת, אם היא עומדת בתנאי ההלכה, אדם יכול להיכנס אליה ולקיים מצווה שלמה. גם במספר הדפנות יש דבר מפתיע. הגמרא לומדת שסוכה אינה זקוקה לארבעה קירות שלמים כבית רגיל, אלא די במבנה ההלכתי שקבעו חז"ל, "שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח" (סוכה דף ו ע"ב). הרמב"ם פוסק בהתאם את דיני הדפנות הנדרשות לסוכה (משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ד, ב). אין הכוונה, כמובן, שהשיעורים הללו נאמרו כדי ללמד אותנו פסיכולוגיה של פרפקציוניזם. אלה גדרים הלכתיים מדויקים. אבל דווקא הדיוק ההלכתי מעורר מחשבה: התורה יודעת להגדיר מתי דבר הוא מספיק כדי להיות שלם במטרתו, גם כאשר הוא רחוק מאוד מלהיות מושלם במראהו. אנחנו, לעומת זאת, מתקשים מאוד במילה "מספיק". אם אין לי שעה ללמוד, אני לא לומד עשרים דקות. אם אינני יכול להתאמן ארבע פעמים בשבוע, אני לא מתחיל ללכת פעמיים. אם הבית אינו מסודר, אני לא מזמין אורחים. אם אינני יכול לתת תרומה גדולה, אני מוותר על תרומה קטנה. אם אינני בטוח שאצליח לשמור על החלטה כל השנה, אני אפילו לא מתחיל אותה. בפסיכולוגיה נחקרה תכונת Perfectionism, פרפקציוניזם, בצורות שונות. חשוב להבחין בין שאיפה למצוינות לבין פרפקציוניזם מזיק. הרצון לעשות דבר היטב יכול להניע אדם להתאמץ, להשתפר ולהגיע להישגים. הבעיה מתחילה כאשר האדם קושר את ערך הפעולה, ולעיתים את ערכו שלו, לעמידה בסטנדרט בלתי גמיש, וכאשר כל תוצאה שאינה מושלמת נחווית כמעט ככישלון. Paul Hewitt ו-Gordon Flett הבחינו במחקריהם בין ממדים שונים של פרפקציוניזם, וחוקרים נוספים הראו במיוחד את המחיר של מה שמכונה Perfectionistic Concerns, דאגה מוגזמת מטעויות, פערים ועמידה בציפיות. אחד הביטויים המעשיים של התופעה הוא פרדוקס: הרצון לבצע דבר בצורה מושלמת עלול דווקא להגביר דחיינות והימנעות. ההיגיון פשוט. אם כל אימון צריך להיות מצוין, קשה להתחיל להתאמן ביום עייף. אם כל מאמר צריך להיות יצירת מופת, הדף הריק נעשה מאיים. אם כל ארוחה עם המשפחה צריכה להיראות כמו תמונה, הרבה יותר קל לוותר עליה כאשר המציאות מבולגנת. כאשר רק מאה אחוז נחשב הצלחה, תשעים אחוז, שבעים אחוז ואפילו חמישים אחוז הופכים בטעות לאפס. שלמה המלך אומר: "כי שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד, טז). הצדיק אינו מוגדר כאדם שאינו נופל. הוא נופל וקם. אילו שלמות הייתה תנאי להתקדמות, הנפילה הראשונה הייתה סוף הדרך. הפסוק מציע מודל אחר של חיים: אפשר להיות אדם רציני מאוד ועדיין לבנות את ההתקדמות מתוך תיקונים, נפילות והתחלות מחודשות. חז"ל אומרים: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" (אבות ב, טז). המשפט הזה חותך בדיוק את מלכודת ה"הכול או כלום". העובדה שאינך מסוגל לגמור את המלאכה אינה פוטרת אותך מלעשות את החלק שאתה כן יכול לעשות. אנחנו נוטים לחשוב שאם לא נגיע לסוף, אין משמעות להתחלה; רבי טרפון אומר שהמסקנה הפוכה. גם התורה עצמה מצווה: "לא בשמים היא" (דברים ל, יב). בהקשרו, הפסוק מדבר על נגישותה של התורה והמצווה: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יד). עבודת ה' אינה בנויה רק עבור אדם אידיאלי שחי בתנאים אידיאליים. היא ניתנה לבני אדם בעולם ממשי, עם זמן מוגבל, חולשות, הפרעות וימים שאינם נראים כפי שתכננו. הדבר בולט במיוחד בהורות. הורים צעירים יכולים להיכנס למרוץ בלתי אפשרי: הבית צריך להיות מסודר, הילדים צריכים לאכול נכון, להצליח בלימודים, לקבל זמן איכות, לא להיות יותר מדי במסכים, לפתח ביטחון עצמי, ללמוד גבולות, וההורים עצמם צריכים להיות תמיד רגועים. ואז מגיע ערב אחד שבו כולם עייפים, ילד אחד צועק, השני מסרב להתקלח, וההורה מאבד סבלנות. הוא אינו אומר לעצמו "היה ערב קשה". הוא אומר: "אני הורה גרוע." זו בדיוק הקפיצה שפרפקציוניזם יודע לעשות: מטעות מקומית לזהות כוללת. אבל ילד אינו זקוק להורה שאינו טועה לעולם. הוא זקוק להורה שיודע גם לתקן. לפעמים המשפט "צעקתי קודם ולא הייתי צריך לדבר אליך כך" מלמד את הילד משהו שאף הצגה של הורות מושלמת אינה יכולה ללמד: שאפשר לטעות בלי לברוח מן האחריות, ואפשר לתקן בלי להתפרק מבושה. כך גם בזוגיות. יש זוגות שמדמיינים שזוגיות טובה היא זוגיות שאין בה ויכוחים. ברגע שמופיעה מחלוקת הם נבהלים: אולי משהו בינינו אינו תקין. אבל קשר אנושי אמיתי כולל פערים, אי-הבנות וימים פחות מוצלחים. השאלה אינה האם לעולם לא נריב, אלא האם נדע לחזור, להקשיב, להתנצל ולבנות מחדש. גם בעולם הרוחני אנחנו נופלים באותה מלכודת. אדם מקבל על עצמו ללמוד בכל יום ארבעים דקות. שבוע אחד הוא עומד בכך, ואז מגיע יום עמוס והוא מפספס. למחרת הוא כבר אינו חוזר, מפני ש"הרצף נשבר". אבל מה בדיוק נשבר? יום אחד. הפרפקציוניזם הופך יום אחד שלא הצליח לחודש שלם שבו האדם אינו מנסה. הגמרא אומרת: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים" (ברכות דף ה ע"ב). אין פירוש הדבר שכמות אינה חשובה לעולם, אלא שערכה של עבודת האדם אינו נמדד רק בשאלה כמה הצליח להספיק ביחס לאחרים. יש משמעות אמיתית גם למה שנעשה בתוך היכולת הנוכחית שלו. אפשר לקחת מכאן כלל מעשי: כאשר אתם עומדים לוותר על דבר טוב מפני שאינכם יכולים לעשות אותו בצורה האידיאלית, שאלו: מהי הגרסה הקטנה ביותר של הדבר הזה שעדיין שווה לעשות? אין שעה ללימוד? אולי עשרים דקות. אין אפשרות לארוחת ערב חגיגית עם כל המשפחה? אולי קפה של חצי שעה עם הילד. אין כסף לתת כפי שהיית רוצה? אולי יש סכום קטן שאתה כן יכול לתת. אינך מסוגל כרגע לתקן את כל מערכת היחסים? אולי אתה יכול לבצע שיחת טלפון אחת. אינך יכול לסדר את כל הבית? אולי חדר אחד. זה איננו ויתור על שאיפות. להפך. לעיתים הדרך היחידה להגיע רחוק היא להסכים להתחיל בצורה שאינה מרשימה. וכאן הסוכה נותנת תמונה שאי אפשר לפספס. אדם יוצא מבית של מאה ועשרים מטרים ונכנס למקום קטן, עם דפנות וסכך, ושם הוא מברך בשם ומלכות: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה." המצווה אינה מחכה שהמבנה יהיה ארמון כדי להיכנס אליו. אולי גם בחיים יש דברים טובים שעומדים כבר שנים מחוץ לדלת מפני שאנחנו אומרים להם: תחזרו כאשר התנאים יהיו מושלמים. והם לא חוזרים. פרפקציוניזם משכנע אותנו שאם אי אפשר לעשות הכול, עדיף לא לעשות כלום. הסוכה מזכירה שיש דבר חשוב הרבה יותר ממושלם: מספיק טוב כדי להתחיל. לפעמים השאלה שצריך לשאול אינה "איך אעשה את זה בצורה מושלמת?", אלא "מה אני יכול לעשות כבר היום, גם אם הוא עדיין קטן, חלקי ולא בדיוק כפי שדמיינתי?" מפני שיש חיים שאינם נהרסים בגלל טעויות. הם פשוט אינם מתחילים, משום שבעליהם חיכה יותר מדי זמן לרגע שבו לא יהיו טעויות.