מה אנחנו עושים עם אדם שאין לנו במה להתגאות בו?

קל להעניק מקום למי שמביא לנו גאווה, הישגים ומעמד. הערבה שבארבעת המינים מלמדת שחברה ומשפחה נבחנות דווקא בשאלה אם נשאר מקום גם לאדם שאין לנו הישג לספר עליו.

מה אנחנו עושים עם אדם שאין לנו במה להתגאות בו? קל מאוד להתגאות בילד שמצטיין. נעים לספר על הבן שהתקבל לתפקיד יוקרתי, על הבת שסיימה תואר בהצטיינות, על התלמיד שהצליח, על העובד שמביא תוצאות. הרבה יותר קשה לדבר באותה התלהבות על מי שהחיים שלו אינם מספקים לנו סיפור הצלחה. הילד שעדיין מחפש את עצמו, האח שלא "הסתדר", התלמיד שתמיד נמצא בתחתית הכיתה, העובד שאינו כוכב, האדם בקהילה שאינו תלמיד חכם, אינו תורם גדול ואינו בעל מעמד מיוחד. מה אנחנו עושים עם אדם שאין לנו במה להתגאות בו, אבל הוא עדיין שלנו? ארבעת המינים מעמידים את השאלה הזאת בצורה חריפה מאוד. חז"ל דורשים: האתרוג שיש בו טעם וריח מסמל מי שיש בו תורה ומעשים טובים; הלולב, טעם בלי ריח, מי שיש בו תורה ואין בו מעשים טובים; ההדס, ריח בלי טעם, מי שיש בו מעשים טובים ואין בו תורה; והערבה, שאין בה לא טעם ולא ריח, מסמלת את מי שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים (ויקרא רבה ל, יב). ואז המדרש שואל שאלה שאסור לדלג עליה: "ומה הקדוש ברוך הוא עושה להם?" זו בדיוק השאלה. מה עושים עם הערבה? אם המטרה היא ליצור את האגודה האיכותית ביותר, לכאורה התשובה פשוטה. נוציא אותה. היא אינה מוסיפה טעם, אינה מוסיפה ריח, אינה משפרת את הנתונים. אבל תשובת המדרש מדהימה: "לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו" (ויקרא רבה ל, יב). לא נאמר שהערבה תיכנס לאחר שתוכיח את עצמה. לא נאמר שתעבור תקופת ניסיון. לא נאמר שנחכה עד שיהיו בה טעם או ריח. היא נכנסת לאגודה עכשיו. אבל המדרש אומר עוד דבר, עמוק יותר: "והן מכפרין אלו על אלו." כלומר, לא רק החלש זקוק לחזק. גם החזק זקוק לחלש. זו כבר תפיסה אחרת לגמרי. אנחנו רגילים לחשוב על חברה במבנה אנכי: מי שיש לו יותר נותן למי שיש לו פחות. החכם מלמד את מי שאינו יודע, העשיר מסייע לעני, החזק נושא את החלש. אבל חז"ל אומרים כאן משהו אחר: בתוך האגודה קיימת תלות הדדית. האתרוג אינו עומד למעלה ומאפשר ברחמיו לערבה להצטרף. גם הוא זקוק לאגודה. גם הוא אינו שלם לבדו. הרעיון הזה מופיע בצורה חריפה בדברי רבי יוחנן על הפסוק: "אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי" (קהלת ז, כח). במקום אחר חז"ל מדגישים שאין אדם יכול להתקיים לבדו בתוך מערכת החיים. אבל אולי הביטוי החזק ביותר נמצא בדברי הגמרא: "אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא" (יומא דף לח ע"ב). לכל אדם יש מקום שאינו צריך להילקח מאדם אחר כדי להתקיים. אלא שאנחנו בנינו עולם שמודד אנשים ללא הרף. ציונים בבית הספר. משכורת בעבודה. מספר לקוחות בעסק. מספר צפיות ברשת. תארים, פרסים, תפקידים, הספקים. למדידה יש חשיבות גדולה; בלי מדידה קשה לנהל מערכות. אבל כאשר שיטת מדידה עוברת מן השאלה "כמה האדם הצליח לעשות?" אל השאלה "כמה האדם שווה?", משהו מסוכן מאוד מתרחש. מפני שתפוקה אפשר למדוד. ערך של אדם אי אפשר. הפסיכולוגיה משתמשת במושג Contingent Self-Worth, ערך עצמי מותנה. Jennifer Crocker וחוקרים נוספים עסקו באופן שבו אנשים מבססים את תחושת הערך העצמי שלהם על תחומים מסוימים, כגון הישגים, אישור של אחרים, מראה או הצלחה. כאשר הערך העצמי נעשה תלוי בתוצאה, הצלחה אינה רק הצלחה וכישלון אינו רק כישלון. כל אירוע הופך למשאל עם על השאלה: האם אני שווה משהו? וזה מתחיל לפעמים הרבה לפני שהאדם מגיע לעולם העבודה. ילד חוזר הביתה עם מבחן שקיבל בו 95. אומרים לו: "איזה אלוף אתה". בפעם הבאה הוא מקבל 72. ההורה אולי אינו אומר דבר רע, אבל פניו משתנות. הילד קולט מהר מאוד את המערכת. הוא אינו לומד רק שכדאי ללמוד. הוא עלול ללמוד משהו אחר: כשאני מצליח, אני גרסה שקל יותר לאהוב. אחרי שנים אותו ילד כבר אינו זקוק להורה שיבחן אותו. הוא עושה זאת לעצמו. הוא קיבל קידום, הוא שווה. העסק הצליח, הוא שווה. הזמינו אותו לדבר, הוא שווה. מישהו אחר הצליח יותר, משהו בו מתערער. וכך הישגים שאמורים לשמח את האדם מתחילים להחזיק אותו כבן ערובה. התורה מציבה תמונה אחרת כאשר היא מתארת את מחנה ישראל במדבר. לכל שבט היה מקום, דגל ותפקיד, אבל כולם חנו סביב המשכן: "איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל, מנגד סביב לאהל מועד יחנו" (במדבר ב, ב). הם אינם זהים, ותפקידיהם אינם זהים, אבל המרכז המשותף אינו שייך לשבט המוצלח ביותר. כולם מסודרים סביב דבר שגדול מהם. גם במתן תורה נאמר: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, ב). רש"י, על פי המכילתא, מביא: "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י, שמות יט, ב). אין פירוש הדבר שכל אחד נעשה בעל אותה מדרגה. העם נשאר מורכב מאנשים שונים מאוד. אבל ברגע של קבלת התורה, השייכות לברית אינה מוענקת רק למצטיינים. משה רבנו אומר לפני הכניסה לברית: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחטב עציך עד שאב מימיך" (דברים כט, ט-י). התורה טורחת לפרט את הקצוות. מראשי העם ועד חוטב העצים ושואב המים. מדוע? מפני שאפשר לומר "כולם" ועדיין לחשוב בעיקר על החשובים. לכן התורה מפרטת. גם מי ששמו אינו מופיע בשום מקום נמצא בברית. זו אינה טענה שכל אדם מתאים לכל תפקיד. ודאי שלא. לא נותנים לאדם לנהל בית חולים מפני ש"כולם שווים", ולא ממנים דיין מפני שאסור למדוד כישורים. תפקידים דורשים יכולת, אחריות והישגים. השוויון בערך אינו שוויון בכישורים. וזו בדיוק ההבחנה שאנחנו מאבדים לעיתים. אפשר לומר לילד: "לא למדת מספיק למבחן הזה", בלי לומר לו "אתה אכזבה". אפשר לומר לעובד: "התוצאה הזאת אינה מספקת", בלי לגרום לו להרגיש שהוא עצמו מיותר. אפשר לומר לאדם: "ההתנהגות שלך אינה מקובלת", בלי למחוק את האדם יחד עם ההתנהגות. אפשר להציב גבולות ועדיין להשאיר שייכות. ההבחנה הזאת קריטית במיוחד במשפחה. יש משפחות שבהן נוצר בלי כוונה "אתרוג משפחתי". הילד שמצליח, שמביא כבוד, שמספרים עליו. ולידו עלולה לצמוח "ערבה משפחתית", הילד שתמיד משווים, תמיד דואגים בגללו, ובארוחות משפחתיות מעדיפים לא לשאול יותר מדי מה הוא עושה עכשיו. לפעמים הילד הזה יודע בדיוק מה התפקיד שלו במשפחה גם אם איש מעולם לא אמר זאת בקול. הוא הבעיה. ומה קורה כאשר אדם חי עשרים שנה בתוך תפקיד כזה? מחקרים בתחום Labeling ובתחום הציפיות הבין-אישיות מצביעים על כך שהאופן שבו אחרים תופסים ומגדירים אדם עשוי להשפיע על התנהגותו ועל האופן שבו הוא תופס את עצמו. לא כל תווית הופכת לנבואה שמגשימה את עצמה, ואדם אינו אסיר של ציפיות סביבתו, אבל כשילד שומע שוב ושוב שהוא "עצלן", "בעייתי", "לא רציני" או "זה שתמיד מסתבך", הוא עלול להתחיל לבנות זהות סביב התיאור שקיבל. וכאן המדרש על הערבה נעשה הרבה יותר תובעני. כי הקב"ה אינו אומר: תעמידו פנים שאין הבדל בין אתרוג לערבה. יש הבדל. המדרש עצמו אומר אותו. אבל לאחר שהוא מגדיר את ההבדל בצורה החדה ביותר, הוא אומר: "לאבדן אי אפשר." יש דברים שאפשר לאבד כאשר אינם עובדים. מכשיר שהתקלקל מחליפים. תכנית שאינה מצליחה סוגרים. מוצר שאינו נמכר מפסיקים לייצר. אבל אדם אינו מוצר. משפחה אינה מפעל. קהילה אינה רשימת מצטיינים. וחברה נבחנת לא רק בשאלה כמה גבוה הגיעו החזקים שלה, אלא גם בשאלה מה קורה בתוכה לאדם שבתקופה הזאת אין לו שום הישג להציג. יש כאן עוד עומק. אנחנו נוטים לחשוב שה"ערבה" היא תמיד מישהו אחר. אבל החיים ארוכים. אדם יכול להיות אתרוג בגיל ארבעים וערבה בגיל שמונים וחמש. מנהל בכיר יכול לפרוש ולגלות שבתוך חודש הטלפון כמעט אינו מצלצל. אדם שהיה מרכז המשפחה יכול להזדקן ולהזדקק לכך שייקחו אותו לרופא. תלמיד חכם יכול להגיע למצב שבו הזיכרון כבר אינו כפי שהיה. אדם עשיר יכול לאבד את ממונו. אדם שהיה יפה, חזק ומבוקש יכול לגלות שהגוף משתנה. אם בנינו עולם שבו ערכו של אדם נקבע לפי מה שהוא מספק, בנינו עולם שבמוקדם או במאוחר כמעט כולנו נפחד לחיות בו. אולי לכן אומר המדרש לא רק "יוקשרו כולם אגודה אחת", אלא מוסיף פסוק: "ואגודתו על ארץ יסדה" (עמוס ט, ו), ומסביר שכאשר ישראל נעשים אגודה אחת, כביכול שמו של הקב"ה מתעלה (ויקרא רבה ל, יב). האגודה אינה קישוט חברתי. היא אומרת משהו על הדרך שבה אנחנו מבינים אדם. הקב"ה אינו שואל רק מה הטעם שלך ומה הריח שלך. הוא גם שואל אם אתה חלק מן האגודה. אולי כדאי לקחת את השאלה הזאת הביתה. לא מי במשפחה מצליח. אלא מי במשפחה מרגיש שהוא צריך להצליח כדי להיות שייך? לא מי בקהילה תורם. אלא מי חושש שאם יום אחד לא יוכל לתרום, כבר לא יחפשו אותו. לא איזה ילד מביא לנו נחת. אלא האם הילד שעכשיו גורם לנו בעיקר דאגה עדיין יודע, בלי שום ספק, שהכיסא שלו ליד השולחן אינו עומד למבחן. ארבעת המינים אינם מלמדים אותנו שאין הבדל בין בני אדם. הם מלמדים דבר הרבה יותר עמוק: אפשר למדוד הישגים בלי למדוד באמצעותם את הזכות להשתייך. והנה המבחן הקשה באמת. קחו מן האגודה את האתרוג, והיא חסרה. קחו את הלולב, היא חסרה. קחו את ההדס, היא חסרה. אבל גם אם תוציאו דווקא את הערבה, זו כבר אינה אותה מצווה. אולי מפני שהשאלה הגדולה של חברה אינה רק כמה אתרוגים היא מצליחה לגדל. השאלה היא האם גם לערבות שלה נשאר מקום בתוך היד.