אם זה באמת חשוב לך, איפה רואים את זה בחיים שלך?

אנחנו מאמינים שהמשפחה, הבריאות, התורה והזוגיות חשובות לנו, אבל הכוונות אינן מופיעות תמיד ביומן. בניית הסוכה מלמדת שרעיון חשוב מוכרח לקבל ידיים, זמן ומעשה מוחשי.

אם זה באמת חשוב לך, איפה רואים את זה בחיים שלך? כמעט לכל אדם יש רשימה של דברים שחשובים לו מאוד. המשפחה חשובה לי. הבריאות חשובה לי. לימוד התורה חשוב לי. הזוגיות חשובה לי. החברים חשובים לי. אני רוצה להיות סבלני יותר, לתת יותר צדקה, לקרוא יותר, להתפלל בכוונה, לשמור על קשר עם ההורים ולהקדיש לילדים זמן אמיתי. אלה אינם שקרים. ברוב המקרים אנחנו באמת מתכוונים לזה. אבל אז מגיעה שאלה פשוטה ולא תמיד נעימה: אם הדבר הזה כל כך חשוב לי, היכן בדיוק אפשר לראות אותו בשבוע האחרון שלי? לא במה שאמרתי. ביומן. בחשבון הבנק. בשעות שהקדשתי. באנשים שהתקשרתי אליהם. במקומות שאליהם הלכתי. בחג הסוכות קשה במיוחד להשאיר את הערכים בעולם המחשבה. התורה אינה אומרת רק לזכור את הסוכה. היא מצווה: "בסכת תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג, מב). חז"ל מפרשים: "תשבו כעין תדורו" (סוכה דף כח ע"ב). האדם מעביר את חייו לתוך המצווה: אוכל שם, שותה שם, לומד שם ושוהה שם. גם ארבעת המינים אינם רעיון מופשט. התורה אומרת: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל" (ויקרא כג, מ). צריך לקחת אותם. בידיים. יש כאן חג שבו האמונה נעשית פיזית מאוד. בונים דפנות. מניחים סכך. גוררים שולחן. מכניסים כיסאות. קונים ארבעה מינים. לוקחים אותם ביד ומנענעים אותם. אוכלים בתוך הסוכה. הגוף כולו נכנס אל תוך המצווה. חז"ל אף אומרים: "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי" (סוכה דף כח ע"ב). לא די לומר שהסוכה חשובה. אתה נדרש לשנות בפועל את המקום שבו אתה חי. וזה מעלה שאלה רחבה הרבה יותר: מה המרחק בין הערכים שאנחנו מצהירים עליהם לבין הארכיטקטורה המעשית של החיים שלנו? הנביא ישעיהו מתאר מצב שבו הפער הזה נעשה קיצוני: "בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני" (ישעיהו כט, יג). יש מילים נכונות, אבל החיים אינם נמצאים איתן באותו מקום. גם הנביא יחזקאל מתאר אנשים שבאים לשמוע דברי נבואה, נהנים מהם, אבל אינם משנים דבר: "וישבו לפניך עמי ושמעו את דבריך ואותם לא יעשו... והנך להם כשיר עגבים יפה קול ומטב נגן, ושמעו את דבריך ועשים אינם אותם" (יחזקאל לג, לא-לב). אפשר אפילו ליהנות מאוד משיעור שמדבר על שינוי חיים, לצאת ממנו נרגש, לספר שהיה שיעור נפלא, ולהמשיך למחרת בדיוק באותם חיים. חז"ל ניסחו זאת בצורה חדה: "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" (אבות א, יז). אין פירוש הדבר שהלימוד אינו חשוב; בלי לימוד לא נדע מה לעשות. אבל תורה שאינה מגיעה בסופו של דבר אל החיים נשארת באמצע הדרך. הפער הזה מוכר היטב גם בפסיכולוגיה. חוקרים מכנים אותו לעיתים Intention-Behavior Gap, הפער בין כוונה להתנהגות. בני אדם יכולים להחזיק כוונה אמיתית מאוד ועדיין לא לבצע אותה. אנחנו מתכוונים להתעמל, לחסוך, ללמוד, לאכול אחרת, להתקשר למישהו ולהפסיק הרגל מסוים, אבל הכוונה כשלעצמה אינה מבטיחה פעולה. Peter Gollwitzer חקר דרך מעניינת לצמצם חלק מן הפער הזה באמצעות מה שנקרא Implementation Intentions, כוונות יישום. במקום לומר רק "אני רוצה לעשות יותר פעילות גופנית", האדם מנסח תכנית קונקרטית: ביום ראשון בשעה שבע, כשאחזור מהעבודה, אלבש נעלי ספורט ואצא להליכה של חצי שעה. במקום "אני רוצה ללמוד יותר", הוא קובע: לאחר תפילת ערבית אני נשאר בבית הכנסת עשרים דקות ולומד. ההבדל נראה קטן, אבל הוא עמוק. ערך אומר מה חשוב לי. תכנית אומרת מתי זה יקרה. וזה בדיוק המקום שבו הרבה מן הדברים החשובים בחיינו נופלים. אדם אומר: "הילדים הם הדבר החשוב לי ביותר בעולם". ייתכן שזה נכון לחלוטין. אבל אם במשך חודש אין ביומן אפילו שעה אחת שהוא הגן עליה עבורם, משהו חסר. לא באהבה, אלא בתרגום של האהבה לחיים. אדם אומר: "הבריאות לפני הכול", אבל בכל פעם שיש עומס העבודה מקבלת את השעות והגוף מקבל את מה שנשאר. אדם אומר: "הזוגיות שלי במקום הראשון", אבל כאשר הטלפון מצלצל באמצע שיחה עם אשתו, הטלפון מנצח כמעט תמיד. אדם אומר: "אני חייב להתקשר לאבא", ובכל ערב נזכר בכך בשעה שכבר מאוחר להתקשר. שוב, אין כאן בהכרח צביעות. זו בדיוק הנקודה. אפשר להיות אדם כן לחלוטין ולהחזיק ערכים אמיתיים שאינם מצליחים להפוך להתנהגות. מפני שהחיים אינם מתנהלים לפי רשימת הערכים שלנו. הם מתנהלים לפי מערכות. לוח זמנים. הרגלים. תזכורות. כסף. סדרי עדיפויות. סביבה. אנשים אחרים. עייפות. טלפון. נוחות. ולכן אם ערך אינו מקבל מקום בתוך אחת המערכות האלה, הוא עלול להישאר חשוב מאוד בתיאוריה וחסר כמעט לחלוטין במציאות. ספר דברים אומר: "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יד). יש כאן שלושה ממדים: פה, לב ומעשה. אמונה אינה רק מה שהאדם אומר, ואפילו לא רק מה שהוא מרגיש. היא מבקשת להגיע אל "לעשותו". גם בקריאת שמע אנחנו אומרים: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", ומיד אחר כך מגיעות פעולות: "ושננתם לבניך... וקשרתם לאות על ידך... וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך" (דברים ו, ו-ט). התורה אינה משאירה את האמונה רק בלב. היא מכניסה אותה לשיחה עם הילדים, ליד, לראש, לדלת ולבית. הערך מקבל כתובת. וזה אולי אחד ההבדלים בין משאלה למחויבות. משאלה אומרת: הייתי רוצה שזה יקרה. מחויבות שואלת: מה אני משנה כדי שזה יקרה? אדם אומר שהוא רוצה ללמוד דף גמרא ביום. השאלה אינה רק כמה הוא רוצה. איפה הדף הזה נמצא בלוח הזמנים? אדם רוצה לתת צדקה. האם הוא מחכה שבכל פעם הלב יתעורר, או שקבע סכום קבוע? הורה רוצה לדבר עם כל ילד בנפרד. האם הוא מקווה שהזדמנות תיווצר, או שהוא יוצר אותה? בעל רוצה יותר זמן עם אשתו. האם זה רעיון יפה או שיש ערב שבו הוא אינו קובע שום דבר אחר? יש כאן מבחן פשוט ואפילו מעט אכזרי: אם אדם זר היה מקבל את לוח הזמנים שלנו, את פירוט ההוצאות שלנו ואת היסטוריית השימוש בטלפון, בלי לשמוע מאיתנו אף מילה, מה הוא היה מסיק שחשוב לנו? ייתכן שהתשובה הייתה מפתיעה. אולי היינו מגלים שאנחנו אומרים שמשפחה חשובה לנו, אבל העבודה מקבלת את השעות הטובות והמשפחה את השאריות. אולי אנחנו אומרים שתורה חשובה לנו, אבל כל דבר אחר מקבל מקום קבוע ורק הלימוד תלוי בשאלה אם יישאר זמן. אולי אנחנו אומרים שהבריאות חשובה, אבל אנחנו מתייחסים לשינה כאילו היא בזבוז זמן. ואולי נגלה גם דברים טובים. ייתכן שאדם יראה ביומן שלו שבכל שבוע הוא נוסע לבקר את אמו, אף שמעולם לא ניסח לעצמו "כיבוד הורים הוא ערך מרכזי בחיי". לפעמים המעשים שלנו מגלים לנו גם ערכים יפים שכבר נטועים בנו. אבל יש כאן רובד עמוק יותר. אנחנו נוטים לחשוב שהמעשים הם תוצאה של הזהות: אני אדם נדיב ולכן אני נותן. אני אבא מסור ולכן אני מקדיש זמן לילדים. אני אדם של תורה ולכן אני לומד. אבל התנועה פועלת גם בכיוון ההפוך. המעשים שאנחנו חוזרים עליהם בונים בהדרגה את האדם שאנחנו נעשים. ספר החינוך מנסח עיקרון מפורסם: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך, מצוה טז). ההקשר שם עוסק בכוחן של פעולות לעצב את האדם. איננו צריכים תמיד להמתין עד שהלב יהיה במקום המושלם כדי להתחיל לפעול. לפעמים הפעולה עצמה מחנכת את הלב. אדם שמפריש צדקה שוב ושוב אינו רק מוכיח שהוא נדיב. הוא מאמן את עצמו להיות אדם שנותן. אב שסוגר את הטלפון במשך חצי שעה כדי לשבת עם הילד אינו רק מבטא את סדר העדיפויות שלו. הוא בונה אותו. אדם שקובע זמן לתורה אינו רק מדווח שהתורה חשובה לו. הוא הופך אותה בפועל לחלק מן המבנה של חייו. וזו אולי הסיבה שסוכות הוא חג כל כך גופני. אפשר היה לצוות: במשך שבעה ימים תחשוב על יציאת מצרים ועל ענני הכבוד. במקום זאת התורה אומרת: תבנה. תצא. תשב. תאכל. תיקח. הערכים יורדים מן הראש אל הידיים. וזה מבחן קשה מאוד, מפני שמילים מאפשרות לנו להחזיק דימוי יפה של עצמנו. המעשים פחות מנומסים. הם מספרים מה באמת קיבל מקום. לכן אפשר לעשות בסוכות תרגיל פשוט. לבחור ערך אחד שאנחנו אומרים שהוא חשוב לנו, ולשאול ארבע שאלות: כמה זמן קיבל הערך הזה בחודש האחרון? כמה כסף הייתי מוכן להקדיש לו? איזו אי-נוחות אני מוכן לסבול עבורו? ומה הפעולה הקבועה שמבטיחה שהוא לא יישאר תלוי במצב הרוח שלי? אם אין תשובה לאף אחת מן השאלות, אין צורך מיד להאשים את עצמנו. אבל כדאי להיות ישרים. ייתכן שזה ערך שאנחנו מעריכים, אבל עדיין לא ערך שאנחנו חיים. והמרחק הזה הוא מקום מצוין להתחיל ממנו. הסוכה אינה שואלת רק במה אתה מאמין. היא מבקשת ממך להזיז שולחן בגלל מה שאתה מאמין. אולי זו אחת השאלות החשובות ביותר שאדם יכול לשאול את עצמו בחג הזה: אם הייתי מוחק לרגע את כל מה שאני אומר על עצמי ומסתכל רק על הדרך שבה אני חי, איזה אדם המעשים שלי אומרים שאני? כי בסופו של דבר, הדברים החשובים לנו באמת אינם צריכים להישאר רק בלב. צריך להיות להם מקום גם בידיים, ביומן, בבית ובחיים.