האם יש חלומות שדווקא מפני שהם גדולים מדי גורמים לנו להישאר במקום?

חלום גדול יכול להרחיב את הלב, אך גם להסתיר את הצעד הראשון. בניית הסוכה מלמדת שמותר למטרה להגיע עד השמים, בתנאי שהפעולה הבאה נשארת קטנה, ברורה ואפשרית.

האם יש חלומות שדווקא מפני שהם גדולים מדי גורמים לנו להישאר במקום? יש אדם שכבר שנים רוצה לכתוב ספר. לא מאמר, לא פרק, לא עמוד אחד ביום, ספר. הוא רואה בדמיונו כריכה, השקה וקוראים, אבל דווקא גודל החלום גורם לכך שהוא עדיין לא כתב את העמוד הראשון. אדם אחר רוצה "לשנות את החיים": לרדת במשקל, להיכנס לכושר, ללמוד שפה, לסיים מסכת, להחליף מקצוע ולסדר את כל הבית. ביום הראשון הוא מלא התלהבות. ביום הרביעי הוא מגלה שהמרחק עצום. ביום העשירי התכנית כולה נעלמת. לפעמים הבעיה שלנו אינה שהמטרה נמוכה מדי. היא גבוהה כל כך, עד שאיננו מצליחים לראות ממנה את הצעד הבא. המשנה פותחת את מסכת סוכה בדין מפתיע: "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, פסולה", לדעת חכמים (סוכה א, א). לכאורה, מדוע? אם הסוכה גבוהה ומרשימה יותר, מה רע בכך? הגמרא מביאה שלושה הסברים שונים. רבה לומד מן הפסוק "למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל" (ויקרא כג, מג): עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה, ולמעלה מעשרים אמה אין עינו שולטת בסכך באופן הרגיל. רבי זירא לומד מן הפסוק "וסכה תהיה לצל יומם מחרב" (ישעיהו ד, ו): הסוכה צריכה לקבל את הצל מן הסכך, ובגובה רב הצל נוצר בעיקר מן הדפנות. רבא מסביר שסוכה היא דירת עראי, ומעל עשרים אמה המבנה דורש אופי של דירת קבע (סוכה דף ב ע"א). שלוש סברות הלכתיות שונות, ואין לערבב ביניהן. אבל לצורך ההתבוננות שלנו יש בהן נקודה משותפת מרתקת: אפשר להגביה דבר עד שהוא מאבד את התפקיד שלשמו נבנה. גובה אינו תמיד יתרון. לפעמים עוד גובה הוא כבר יותר מדי. וזה נכון באופן מפתיע גם למטרות שאנחנו מציבים לעצמנו. אנחנו רגילים לדבר על הצורך "לחלום בגדול". ויש בכך אמת. בלי חזון אדם עלול להסתפק בחיים קטנים מכפי יכולתו. התורה עצמה מציבה לאדם תביעות עצומות: "קדשים תהיו" (ויקרא יט, ב), "והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט), "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו, ה). היהדות אינה מחנכת לבינוניות. אבל התורה אינה מסתפקת באידיאל. היא מפרקת אותו למעשים. רוצה שאדם יהיה קדוש? היא אינה משאירה אותו עם המילה "קדושה". היא נותנת מצוות. רוצה שתהיה צדקה? היא קובעת למי נותנים וכיצד. רוצה שתהיה שבת? היא אינה אומרת רק "תחווה קדושה אחת לשבוע". היא קובעת זמן, קידוש, סעודה, איסורי מלאכה והבדלה. רוצה שתזכור את יציאת מצרים? היא נותנת מצה, מרור, סיפור והגדה. התורה מחזיקה אידיאלים עצומים, אבל נותנת להם ידיים ורגליים. וזה בדיוק מה שחסר להרבה מן החלומות שלנו. "אני רוצה להיות אבא טוב יותר" הוא משפט יפה, אבל אי אפשר לבצע אותו ביום שלישי בשעה חמש. "אני רוצה להיות בריא" אינו מופיע ביומן. "אני רוצה להיות תלמיד חכם" הוא חזון, לא פעולה. "אני רוצה זוגיות טובה יותר" אינו אומר מה לעשות הערב. ככל שהמטרה מופשטת יותר, קל לנו יותר לאהוב אותה וקשה לנו יותר לבצע אותה. מחקרי הפסיכולוגיה של מטרות הבחינו בין מטרות כלליות ומופשטות לבין מטרות קונקרטיות. Edwin Locke ו-Gary Latham הראו במחקריהם על Goal-Setting Theory שמטרות מוגדרות ומאתגרות יכולות, בתנאים מתאימים, לשפר ביצוע יותר מהוראות כלליות כגון "עשה כמיטב יכולתך". אבל יש כאן תנאי חשוב: האדם צריך להבין מה נדרש ממנו, לקבל משוב ולהיות מסוגל לפעול ביחס למטרה. מטרה גדולה שאינה מתורגמת לפעולות עלולה להישאר הצהרה מעוררת השראה בלבד. יש גם תופעה פסיכולוגית מוכרת של Goal Gradient: ככל שהאדם מרגיש שהוא מתקרב ליעד, המוטיבציה שלו יכולה להתגבר. לעומת זאת, יעד שנחווה כרחוק מאוד עלול להרגיש מופשט וחסר אחיזה. אנחנו צריכים לא רק פסגה; אנחנו צריכים לדעת היכן מניחים את הרגל עכשיו. וזה מסביר תופעה משונה מאוד. לפעמים אנשים בעלי שאיפות גדולות עושים פחות מאנשים בעלי שאיפות צנועות יותר. אדם אחד אומר: השנה אני מסיים את כל הש"ס. אחרי שבועיים הוא מפגר בתכנית, מתייאש ומפסיק. אדם אחר אומר: בכל ערב אלמד עמוד אחד. בסוף השנה יש מאחוריו מאות עמודים. אדם אחד מחליט: מהיום אני מתאמן שעה בכל יום. שבוע אחד הוא מצליח. ביום שבו אינו יכול להקדיש שעה הוא לא עושה כלום, ולאט לאט התכנית קורסת. אדם אחר מחליט שבימים עמוסים הוא ילך עשרים דקות. הוא אינו עושה מהפכה, אבל לאחר שנה הגוף שלו יודע שהוא אדם שהולך. הראשון חלם גבוה יותר. השני הגיע רחוק יותר. ספר משלי אומר: "ארח חיים למעלה למשכיל" (משלי טו, כד). הדרך אכן עולה למעלה, אבל היא נקראת דרך. אין קפיצה אחת מן המקום שבו אנחנו נמצאים אל האדם שאנחנו רוצים להיות. גם יעקב אבינו חולם חלום עצום: "והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בראשית כח, יב). יש כאן דימוי נפלא לעבודת האדם. הראש מגיע השמימה, אבל הסולם מוצב ארצה. חזון שאין לו נקודת מגע עם הארץ אינו סולם. הוא ענן. ויש בסולם עוד פרט שאי אפשר להתעלם ממנו. שלבים. אי אפשר לעלות בסולם באמצעות התבוננות בראשו. גם אם היעד הוא השמים, הדרך אליו עוברת דרך השלב שנמצא שלושים סנטימטר מעל הרגל. זו אולי אחת הטעויות שאנחנו עושים בתהליכי שינוי. אנחנו משווים את עצמנו לאדם שנרצה להיות בעוד חמש שנים במקום לשאול מהו הצעד של היום. הפער העצום יוצר תחושת כישלון עוד לפני שהתחלנו. אדם מתחיל ללמוד תורה ומסתכל על תלמיד חכם שלמד ארבעים שנה. הפער בלתי נתפס. זוג נמצא במשבר ומסתכל על משפחה שנראית מושלמת מבחוץ. הפער מכאיב. אדם פותח עסק קטן ומסתכל על חברה שנבנתה במשך שלושים שנה. הוא מרגיש שכבר ביום הראשון הוא מאחור. אבל זו השוואה בין פרק ראשון לפרק עשרים. הגמרא מספרת על רבי עקיבא שהחל את דרכו בתורה בגיל ארבעים, ובהמשך נעשה מגדולי חכמי ישראל (כתובות דף סב ע"ב; אבות דרבי נתן ו). אנחנו אוהבים לספר את סוף הסיפור: עשרים וארבעה אלף תלמידים. אבל אין דרך להגיע אל סוף כזה בלי ימים רבים שבהם ההתקדמות הייתה קטנה, מקומית ולא מרשימה. חז"ל אומרים: "תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת" (סוכה דף ה ע"א). בהקשרו זהו כלל בדרשה ובשיעורים הלכתיים, ולא עצה פסיכולוגית לניהול מטרות. אבל כמשל לחיים הוא חד מאוד: לפעמים הרצון לתפוס הכול גורם לכך שבסוף איננו מחזיקים דבר. הדבר נכון גם בעבודת התשובה. אדם יוצא מיום הכיפורים עם רשימה של עשרים דברים שהוא עומד לשנות. לקום מוקדם יותר, ללמוד יותר, לכעוס פחות, להתפלל אחרת, לאכול אחרת, לדבר אחרת ולהיות אדם אחר לחלוטין. הכוונה נפלאה. אבל כעבור חודש הוא עלול להיות בדיוק במקום שבו היה. לא מפני שלא רצה להשתנות. אלא מפני שניסה לשנות את כל האדם בבת אחת. שלמה המלך אומר: "מעט מעט אגרשנו מפניך"? הפסוק הזה נאמר בתורה: "מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ" (שמות כג, ל). בהקשרו מדובר בכיבוש הארץ ולא בעבודה פסיכולוגית. ובכל זאת, יש כאן מבנה שהתורה עצמה מכירה: יש תהליכים שאינם מתרחשים בבת אחת, מפני שאפילו הצלחה מהירה מדי עלולה להיות בלתי ניתנת להחזקה. זה נכון גם בחינוך. הורה רואה ילד שמתקשה ומציג לו את כל מה שצריך לתקן: החדר מבולגן, הציונים ירדו, הוא הולך לישון מאוחר, נמצא יותר מדי בטלפון, אינו עוזר בבית ואינו מתפלל כפי שההורה היה רוצה. הילד שומע דבר אחד: אני פרויקט שיפוץ. מה יקרה אם במקום שבע חזיתות יבחרו נקודה אחת? לא מפני ששאר הדברים אינם חשובים, אלא מפני שבני אדם אינם משתנים באמצעות רשימת ליקויים. הם משתנים כאשר הם מצליחים לבצע צעד, לחוות יכולת, ואז לבנות עליו צעד נוסף. יש כאן הבדל עמוק בין חזון לבין מרחק. חזון גדול אומר לי לאן ללכת. מרחק גדול מדי אומר לי כמה אני רחוק. אם אני מביט רק בפסגה, אני עלול לחוות את כל הדרך כהוכחה לכך שעוד לא הגעתי. אם אני יודע להסתכל גם על השלב הבא, הדרך עצמה נעשית חלק מן ההצלחה. אולי זו אחת השאלות שכדאי לשאול אחרי יום הכיפורים, דווקא כשנכנסים לסוכה. קיבלתי על עצמי משהו גדול. מצוין. עכשיו: מהו השלב הראשון? לא "אני רוצה יותר שלום בית", אלא איזה משפט אפסיק לומר בשעת מריבה. לא "אני רוצה קשר טוב יותר עם הילדים", אלא באיזה ערב השבוע אני יושב עם ילד אחד בלי הפרעות. לא "אני רוצה ללמוד יותר תורה", אלא איזה ספר מונח מחר על השולחן ובאיזו שעה אני פותח אותו. לא "אני רוצה להיות אדם שנותן", אלא למי אני נותן השבוע וכמה. לא "אני רוצה להתפלל טוב יותר", אלא איזו ברכה אחת אני אומר מחר לאט יותר. מטרה שאי אפשר לתרגם לפעולה הבאה עדיין איננה תכנית. היא משאלה. והנה אולי העומק הגדול של הסוכה הגבוהה. אין שום פסול בשמים. הבעיה מתחילה כאשר מה שאמור להיות מעליך כבר אינו מורגש במקום שבו אתה עומד. כך גם בחיים: שאיפה צריכה להיות גבוהה מספיק כדי למשוך אותנו למעלה, אבל קרובה מספיק כדי להשפיע על מה שאנחנו עושים היום. יעד אמיתי אינו רק דבר שאני מסוגל לראות מרחוק. הוא דבר שמשנה את הצעד הבא שלי. ולכן השאלה איננה רק "לאן אני רוצה להגיע?" השאלה הקשה יותר היא: "מה בחיים שלי יהיה שונה מחר בבוקר בגלל שאני באמת רוצה להגיע לשם?" כי אפשר לבלות חיים שלמים בהסתכלות על פסגות. אבל שום אדם לא עלה להר בצעד אחד. החלום צריך להגיע עד השמים. הצעד הבא מוכרח להישאר על הארץ.