מה עושים כששתי מצוות דופקות בדלת באותו רגע?

לעיתים שתי מחויבויות אמיתיות דורשות אותנו באותו זמן, וכל בחירה משאירה תחושת אשמה. סדרי הקדימה של התורה מלמדים שאחריות אינה להיות בכל מקום, אלא לברר היכן עלינו להיות עכשיו ולהיות שם באמת.

מה עושים כששתי מצוות דופקות בדלת באותו רגע? יש אנשים שהולכים לישון כמעט בכל לילה עם תחושה שאכזבו מישהו. אם נשארו בעבודה כדי לסיים משימה חשובה, הם מרגישים שלא היו מספיק עם הילדים. אם יצאו מוקדם להיות עם הילדים, הם מרגישים שלא נתנו מספיק בעבודה. אם נסעו לבקר הורה מבוגר, הם חושבים על בן הזוג שנשאר בבית. אם הקדישו ערב לקהילה, הם מרגישים שהמשפחה שילמה את המחיר. ואם סוף סוף לקחו שעה לעצמם, מיד עולה קול פנימי ושואל: איך אתה מעז לנוח כאשר יש כל כך הרבה אנשים שצריכים אותך? הבעיה איננה תמיד סדר עדיפויות לקוי. לפעמים שני הצדדים באמת חשובים. וזה הרבה יותר קשה. קל יחסית לבחור בין טוב לרע. האתגרים הגדולים של החיים נוצרים דווקא כאשר הטוב עומד מול הטוב, וכאשר כל בחירה שאנחנו עושים משאירה מאחור דבר ראוי שלא עשינו. באופן מפתיע, אחת הסוגיות המרכזיות במסכת סוכה עוסקת בדיוק במבנה הזה. הגמרא לומדת: "שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה", ובהמשך מנסחת את העיקרון: "העוסק במצוה פטור מן המצוה" (סוכה דף כה ע"א). אדם העוסק במצווה באופן שהמצווה האחרת מתנגשת בעיסוקו, אינו נדרש לעזוב את הראשונה כדי לרוץ אל השנייה. צריך לדייק: זהו כלל הלכתי שיש לו גדרים ופרטים, ואין פירושו שכל אדם רשאי להכריז שכל עיסוק טוב שלו פוטר אותו מכל חובה אחרת. אבל עצם קיומו של הכלל מגלה דבר עמוק מאוד על הדרך שבה התורה מביטה על האדם. התורה אינה דורשת מאדם להיות בשני מקומות באותו רגע. זה נשמע מובן מאליו. אבל אנחנו עצמנו דורשים זאת מעצמנו כמעט בכל יום. הגמרא במסכת מועד קטן דנה בהתנגשות אחרת בין שני ערכים גדולים: תלמוד תורה ועשיית מצווה. היא מבחינה בין מצווה שיכולה להיעשות בידי אחרים לבין מצווה שאינה יכולה להיעשות בידי אחרים: "כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים" (מועד קטן דף ט ע"ב). הרמב"ם פוסק: "היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו" (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ג, ד). שימו לב לעומק. תלמוד תורה חשוב. המצווה שלפניו חשובה. השאלה איננה איזו מהן "באמת" חשובה ואיזו מיותרת. השאלה היא: מה נדרש ממני עכשיו? יש כאן מעבר מחשיבה של ערכים לחשיבה של אחריות. ערכים יכולים להיות רבים בעת ובעונה אחת. אחריות תמיד מתרחשת בזמן מסוים. וזה אולי אחד הדברים הקשים ביותר לאדם רציני להפנים: העובדה שלא עשיתי דבר חשוב אינה בהכרח הוכחה שהזנחתי אותו. לפעמים לא עשיתי אותו מפני שבאותו זמן הייתי מחויב לדבר חשוב אחר. בפסיכולוגיה מוכר המושג Role Conflict, קונפליקט בין תפקידים. אדם מחזיק בו זמנית כמה זהויות ותפקידים: הורה, בן זוג, בן או בת להורים, עובד, מנהל, חבר, חבר קהילה ועוד. לכל תפקיד יש דרישות לגיטימיות, אבל הזמן, האנרגיה והקשב שלנו מוגבלים. כאשר הדרישות מתנגשות, אי אפשר תמיד לספק את כולן. הסוציולוג William Goode כתב כבר בשנת 1960 על Role Strain, המתח הנוצר משום שאדם אינו מסוגל למלא באופן מושלם את כלל הדרישות הנובעות מכל תפקידיו. מאז נחקר הנושא בהרחבה, במיוחד סביב קונפליקט עבודה-משפחה. הנקודה אינה שאדם צריך לוותר על תפקידים חשובים, אלא שהשאיפה לענות באופן מלא ובו זמנית על כל דרישה היא לעיתים בלתי אפשרית מבחינה מבנית. וזו הבחנה חשובה. יש אשמה שנולדת מפני שעשינו דבר לא נכון. אבל יש גם אשמה שנולדת פשוט מפני שבחרנו. כל בחירה אמיתית סוגרת אפשרות אחרת. אם אני נמצא עכשיו כאן, אינני נמצא במקום אחר. אם נתתי את השעה הזאת לילד אחד, לא נתתי אותה לילד אחר. אם נסעתי לבית החולים לבקר אדם שזקוק לי, לא הייתי באותו זמן באירוע משפחתי. אם נשארתי בבית עם ילד חולה, ייתכן שמישהו בעבודה נאלץ לשאת עומס נוסף. לא תמיד יש פתרון שבו כולם מקבלים הכול. אנחנו מתקשים לקבל זאת מפני שאנחנו מדמיינים שקיימת אי שם בחירה מושלמת שבה איש אינו נפגע, שום משימה אינה נדחית ושום ערך אינו משלם מחיר. לעיתים הבחירה הזאת פשוט אינה קיימת. קהלת אומר: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א). אחר כך הוא מונה זוגות של מצבים שונים ואף מנוגדים: "עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד... עת לחשות ועת לדבר" (קהלת ג, ד, ז). שלמה המלך אינו אומר שכל הדברים מתרחשים יחד. הוא אומר שלכל אחד מהם יש עת. יש רגע שבו הדבר הנכון הוא לדבר, ורגע שבו הדבר הנכון הוא לשתוק. אם אנסה לדבר ולשתוק בו זמנית, לא אהיה אדם מאוזן יותר; פשוט לא אעשה אף אחד מהם כראוי. וזה נכון גם במשפחה. אדם יכול לאהוב מאוד את ילדיו ובכל זאת לא להיות בכל אספת הורים, בכל משחק, בכל מסיבה ובכל רגע שבו אחד מהם רוצה לדבר. הוא צריך לבדוק את עצמו בכנות, בוודאי, אבל עצם העובדה שהחמיץ רגע אינה מוכיחה שאינו אב מסור. בן יכול לכבד את הוריו מאוד ועדיין להיות בעל ואב עם אחריות לבית משלו. אדם יכול להיות מסור לקהילה ועדיין לומר לפעמים: הערב אני בבית. ואדם יכול להיות אדם שנותן לאחרים ובכל זאת להכיר בכך שגם הגוף והנפש שלו זקוקים למנוחה. הבעיה מתחילה כאשר כל "לא" שאנחנו אומרים מתפרש אצלנו כאילו הכרזנו שהדבר האחר אינו חשוב. אבל "לא עכשיו" אינו תמיד "לא חשוב". לפעמים הוא אומר: עכשיו אני אחראי למשהו אחר. גם משה רבנו נאלץ ללמוד שיש גבול ליכולת לשאת את צורכי כולם. כאשר הוא אומר: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני" (במדבר יא, יד), אין זו הודאה בכך שהעם אינו חשוב לו. להפך. דווקא מפני שהאחריות אמיתית, מתברר שאדם אחד אינו יכול לשאת הכול. הקדוש ברוך הוא אינו משיב לו: משה, אם באמת היה אכפת לך היית מצליח. הוא אומר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא, טז). יש כאן תיקון לתפיסה מסוכנת מאוד של אחריות. אחריות אינה פירושה שכל צורך בעולם הופך מיד לחובה אישית שלי. אחריות פירושה לדעת מה שלי עכשיו. ההבחנה הזאת חשובה במיוחד לאנשים טובים. אדם אדיש אינו סובל בדרך כלל מכך שלא הצליח לעזור לכולם. דווקא מי שאכפת לו עלול להפוך את הרגישות שלו למערכת עינויים פנימית. כל בקשה נעשית חובה. כל צורך נעשה קריאה אישית. כל אדם מאוכזב נעשה הוכחה שהוא נכשל. וכך אדם טוב יכול להגיע למצב שבו הוא אומר "כן" לכולם, אבל נעשה בהדרגה פחות טוב לאנשים הקרובים ביותר אליו, מפני שכבר לא נשאר ממנו הרבה לתת. כאן כדאי להבחין בין אשמה לבין מחיר. אשמה אומרת: עשיתי משהו שאסור היה לי לעשות. מחיר אומר: בחרתי דבר חשוב, ולכן נאלצתי לוותר על דבר חשוב אחר. אלה אינם אותו דבר. אם אב בחר להגיע לאירוע של בנו ובגלל זה החמיץ פגישה שאפשר היה לדחות, ייתכן ששילם מחיר מקצועי. אין הכרח להפוך את המחיר לאשמה. אם רופא נשאר לטפל במקרה דחוף ולכן איחר לארוחה משפחתית, יש כאן מחיר משפחתי אמיתי. צריך לראות אותו, אולי להתנצל ולתקן, אבל אין פירוש הדבר שהבחירה לטפל בחולה הייתה טעות. ומצד שני, אם אדם אומר במשך עשר שנים "העבודה דחופה" ובכל פעם המשפחה נדחקת לסוף, כבר אי אפשר להסביר הכול בהתנגשות חד-פעמית. סדרה ארוכה של הכרעות יוצרת סדר עדיפויות. לכן השאלה אינה רק: מה בחרתי היום? אלא גם: האם אותו צד תמיד מפסיד? זו בדיקה חשובה מאוד. אם בכל התנגשות העבודה מנצחת את הבית, אולי זו כבר אינה מקריות. אם בכל פעם שהקהילה צריכה אותי המשפחה משלמת, צריך לבדוק את המערכת. אם בכל פעם שמישהו מבקש ממני טובה אני מבטל את הצרכים שלי, ייתכן שלא מדובר רק בחסד אלא בקושי להציב גבול. ואם בכל פעם שקשה לי אני אומר שהפעם "אני חייב לדאוג לעצמי", אולי דווקא האחריות לאחרים נדחקת. הבגרות איננה למצוא נוסחה שבה אין מחירים. הבגרות היא לדעת איזה מחיר נכון לשלם עכשיו, ולא לגרום תמיד לאותו אדם לשלם אותו. יש כאן גם כלי מעשי לקבלת החלטות. כאשר שני דברים טובים מתנגשים, אפשר לשאול: מי באמת צריך דווקא אותי? מה אינו יכול להיעשות בידי אדם אחר? מה יקרה אם אדחה את הדבר הזה? האם מדובר במקרה חריג או בדפוס קבוע? ומי משלם בדרך כלל את המחיר של הבחירות שלי? פתאום השאלה אינה "איך אספיק הכול?" השאלה היא "מה מוטל עליי ברגע הזה?" וזה הבדל עצום. מפני שהניסיון להספיק הכול אינו בהכרח אחריות. לפעמים הוא חוסר יכולת לבחור. אדם יכול להחזיק עשר משימות פתוחות, לענות תוך כדי שיחה להודעות, לבדוק מייל בזמן שהוא עם ילדיו ולהגיע לכל מקום כשהראש שלו במקום אחר. לכאורה הוא לא ויתר על שום דבר. למעשה, הוא ויתר על היכולת להיות שלם במקום אחד. ואולי כאן נמצא עומק מיוחד בדין "העוסק במצוה פטור מן המצוה". התורה אינה אומרת שהמצווה השנייה הפסיקה להיות קדושה. היא עדיין מצווה. ובכל זאת, ברגע הזה היא אינה שלך. יש בזה שחרור עצום, אבל גם תביעה עצומה. השחרור הוא שאינך חייב לעשות הכול. התביעה היא שאתה חייב לדעת במה אתה עוסק עכשיו. בעולם שבו כל התראה בטלפון מספרת לנו שיש משהו אחר שדורש תשומת לב, קשה מאוד לתת לעצמנו רשות להיות במקום אחד. תמיד יש הודעה שלא ענינו עליה, אדם שלא חזרנו אליו, עבודה שלא הסתיימה ודבר חשוב אחר שיכולנו לעשות. אבל חיים שלמים אינם חיים שבהם הספקנו להגיב לכל דבר. חיים שלמים הם חיים שבהם ידענו לתת לדברים החשובים את הזמן שבו הם באמת היו שלנו. אולי זו אחת המתנות העמוקות של הסוכה. התורה עצמה מכירה בכך שגם בתוך עולם של מצוות יש התנגשויות, סדרי קדימה ורגעים שבהם מצווה אחת ממתינה מפני שאדם עסוק באחרת. ולכן כאשר שתי חובות דופקות בדלת באותו רגע, השאלה אינה תמיד: איך אצליח לפתוח לשתיהן? לפעמים אין דרך. השאלה הבוגרת יותר היא: איזו דלת מוטל עליי לפתוח עכשיו, ואיזה מחיר אני מוכן לקבל בלי להפוך אותו מיד לאשמה? כי אדם אחראי אינו האדם שנמצא בכל מקום. אדם אחראי הוא האדם שיודע היכן הוא צריך להיות עכשיו, וכשהוא שם, הוא באמת שם.