האם מטרה טובה יכולה להפוך דרך רעה לדרך טובה?

מטרה טובה עלולה להעניק לנו היתר פנימי להשתמש בדרך שלא היינו מקבלים מאחרים. הלולב הגזול מזכיר שלא די בכך שהיד מורמת לשמים, צריך לבדוק מה היא מחזיקה ואיך הדבר הגיע אליה.

האם מטרה טובה יכולה להפוך דרך רעה לדרך טובה? אבא רוצה שהבן שלו יצליח, ולכן הוא משפיל אותו על הציונים שלו. מנהל רוצה שהחברה תצמח, ולכן הוא דורך בדרך על העובדים. אדם רוצה שלום בית, ולכן הוא מסתיר מאשתו דברים שלדעתו "רק יגרמו למריבה". איש ציבור רוצה לגייס כסף למטרה נפלאה, ולכן הוא מרשה לעצמו להפעיל לחץ שאילו היה מופעל עליו היה מכנה אותו מניפולציה. מחנך רוצה שתלמיד יתפלל, ולכן הוא גורם לו להתבייש מול כולם. בכל המקרים האלה המטרה יכולה להיות טובה מאוד, ובדיוק משום כך הסכנה גדולה: כאשר אנחנו משוכנעים שהיעד שלנו קדוש, קל לנו הרבה יותר לסלוח לעצמנו על הדרך שבה אנחנו מגיעים אליו. חג הסוכות מציב מול התפיסה הזאת דין חד מאוד. המשנה פותחת את הפרק השלישי במסכת סוכה במילים: "לולב הגזול והיבש פסול" (סוכה ג, א). ביום הראשון יש לכך יסוד מפורש בפסוק: "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג, מ), וחז"ל דורשים: "לכם, משלכם" (סוכה דף ל ע"א). אבל הגמרא ממשיכה ושואלת מדוע לולב גזול פסול גם במקום שבו דין "לכם" אינו הסיבה, ומשיבה בשם רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: "משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה" (סוכה דף ל ע"א). זה משפט מטלטל. האדם מחזיק לולב. הוא עומד לקיים מצווה. הוא אולי מתפלל בכוונה גדולה. אבל התורה אינה בוחנת רק את היד שמנענעת את הלולב עכשיו. היא שואלת גם איך הלולב הגיע ליד הזאת. רש"י מסביר את הפסול של לולב גזול כבר על המשנה בקיצור חד: "גזול, פסול, ולקחתם לכם כתיב, משלכם" (רש"י, סוכה דף כט ע"ב). ביום הראשון לא די שהחפץ נמצא כרגע בידך. הוא צריך להיות שלך. אבל בסוגיה הבאה מתברר שיש כאן רובד עמוק יותר מבעלות טכנית. הגמרא מביאה את הפסוק: "כי אני ה' אהב משפט שנא גזל בעולה" (ישעיהו סא, ח), וממשילה זאת למלך שכל המכס שייך לו ובכל זאת משלם את המכס, כדי שילמדו ממנו בני המדינה שלא לגזול (סוכה דף ל ע"א). הקדוש ברוך הוא אומר כביכול: אינני רוצה שתביאו אליי דבר שנלקח שלא כדין, גם כאשר אתם מביאים אותו אליי. זה כמעט פרדוקס. האדם גוזל כדי לקיים מצווה. לכאורה, הוא לוקח מן האדם ונותן לקב"ה. והקב"ה אומר: אינני רוצה מתנה שנבנתה מפגיעה באדם אחר. תוספות מעמיקים עוד יותר. הם שואלים מדוע צריך את הדרשה "לכם, משלכם" כדי לפסול גזול, הרי כבר יש פסול של מצווה הבאה בעבירה. מתוך הדיון שלהם עולה הבחנה יסודית: בגזל, העבירה אינה רק דבר שקרה בעבר ליד החפץ; העבירה עצמה היא שהעמידה את החפץ לרשות האדם לצורך המצווה (תוספות, סוכה דף ל ע"א, ד"ה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה). זו הבחנה עצומה. יש הבדל בין אדם שעשה בעבר דבר רע ועכשיו עושה דבר טוב, לבין מצב שבו הדבר הטוב עצמו מתאפשר באמצעות הדבר הרע. התורה אינה אומרת שאדם שחטא אינו יכול עוד לקיים מצווה. להפך, שערי תשובה פתוחים. אבל היא מלמדת שאי אפשר לקחת את העבירה עצמה, להפוך אותה לכלי העבודה של המצווה, ואז לצפות שהמטרה הקדושה תמחק את הדרך הפסולה. הריטב"א מרחיב את הדיון ביחס לסוכה גזולה ושואל מדוע התורה צריכה לימוד מיוחד מן הפסוק "חג הסכת תעשה לך" כדי למעט סוכה גזולה, אם כבר קיים העיקרון של מצווה הבאה בעבירה. מתוך דבריו מתברר עד כמה הראשונים ביררו את תחולתו של העיקרון: האם הוא שייך רק בדברים הבאים לרצות לפני הקב"ה, מה מעמדו מן התורה או מדרבנן, ובאילו מצבים נדרשת דרשה עצמאית לפסול את החפץ הגזול (חידושי הריטב"א, סוכה דף ט ע"א). דווקא הדיון ההלכתי המדויק מדגיש שהשאלה אינה סיסמה מוסרית כללית; התורה וחז"ל ביררו מתי וכיצד הקשר בין העבירה למצווה פוגע במצווה עצמה. הרמב"ם מביא את העיקרון בהלכות ברכות באופן חריף מאוד. כאשר אדם אוכל דבר אסור, אין זו אכילה שעליה מברכים כרגיל, והוא כותב ביחס למצבים של אכילת איסור שאין לברך על דבר שהאדם עובר בו עבירה (משנה תורה, הלכות ברכות א, יט). הרעיון העולה מכאן חד: אי אפשר להפוך פעולה לפנייה אל הקב"ה באמצעות ברכה, כאשר אותה פעולה עצמה עומדת בניגוד לרצונו. והדבר מופיע בצורה חריפה נוספת בגמרא בבבא קמא. אדם גזל סאה של חיטים, טחן אותה, אפה אותה והפריש ממנה חלה. לכאורה, עכשיו הוא מקיים מצווה. אבל חז"ל אומרים על הברכה במצב כזה: "אין זה מברך אלא מנאץ" (בבא קמא דף צד ע"א). תוספות בסוכה מביאים את הסוגיה הזאת כחלק מן הדיון במצווה הבאה בעבירה (תוספות, סוכה דף ל ע"א). צריך לעצור על הביטוי הזה. הוא אינו רק אומר שהמצווה פחות יפה. "אין זה מברך אלא מנאץ." כיצד יכולה ברכה להפוך לניאוץ? מפני שיש רגע שבו האדם משתמש בשם שמים כדי להעניק לגיטימציה למעשה ששמים עצמם אינם רוצים בו. וזה כבר נוגע בחיים הרבה מעבר ללולב. לפעמים אנחנו משתמשים במילים היפות ביותר כדי להצדיק התנהגות שלא היינו מוכנים לקבל מאדם אחר. "אני עושה את זה לטובת הילד." "אני רק רוצה שהמשפחה תהיה מאוחדת." "אני עושה הכול בשביל הקהילה." "אני חייב להציל את העסק." "אני נלחם על האמת." כל המשפטים האלה יכולים להיות אמיתיים. אבל הם יכולים גם להפוך למסך שמסתיר מאיתנו את הדרך. ורק אחרי התשתית התורנית הזאת אפשר להבין עד כמה התופעה מוכרת גם בעולם הפסיכולוגיה. Albert Bandura עסק במנגנון המכונה Moral Disengagement, התנתקות מוסרית. אחד המנגנונים המרכזיים שהוא תיאר הוא Moral Justification, הצדקה מוסרית: אדם מציג לעצמו התנהגות בעייתית כאמצעי להשגת מטרה נעלה, וכך מצליח לבצע דברים שבמצב רגיל היו מתנגשים עם הערכים שלו. הנקודה המעניינת היא שבני אדם אינם תמיד משנים את הערכים שלהם כדי לעשות דבר פסול. לפעמים הם עושים בדיוק את ההפך. הם משתמשים בערכים שלהם כדי להצדיק אותו. אדם אינו אומר לעצמו: "לא אכפת לי מהבן שלי, ולכן אצעק עליו". הוא אומר: "דווקא מפני שאני אוהב אותו, אני חייב לזעזע אותו". מנהל אינו אומר: "לא אכפת לי מהעובדים". הוא אומר: "אני אחראי לפרנסה של חמישים משפחות, ולכן כרגע אין ברירה אלא ללחוץ על כולם עד הקצה". אדם אינו אומר: "אני רוצה לשלוט באשתי". הוא אומר: "אני רק יודע מה טוב למשפחה שלנו". וככל שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו מוסרי יותר, כך קשה יותר לראות את הנזק שאנחנו גורמים. יש כאן מלכודת עמוקה במיוחד בחינוך. אב רואה בן מתבגר שמתרחק מן הדרך שבה הוא חינך אותו. הוא מפחד. הפחד אמיתי. האהבה אמיתית. גם הרצון שהילד יחיה חיים של תורה יכול להיות אמיתי לחלוטין. אבל עכשיו מתחילה השאלה החשובה. באילו כלים הוא ישתמש? אם הוא משפיל אותו, מאיים עליו, משווה אותו לאחים, אומר לו שהוא מבייש את המשפחה ומוודא שבכל סעודת שבת הילד מקבל עוד הרצאה, ייתכן שהמטרה שלו קדושה, אבל צריך לשאול מה הדרך הזאת עושה לנפש הילד וליחס שלו אל התורה עצמה. לפעמים אדם רוצה כל כך שהבן שלו יאהב את התורה, עד שבדרך הוא גורם לכך שהתורה תהיה הדבר שממנו הבן רוצה לברוח. ואז מתרחשת טרגדיה כפולה. לא רק שהדרך פגעה בילד. היא גם פגעה במטרה שלשמה נבחרה. זה קורה גם בזוגיות. אדם רוצה מאוד "לפתור את הבעיה". הוא דורש לדבר עליה עכשיו. בן הזוג אומר שהוא מותש ומבקש לדבר מחר. אבל האדם מתעקש: לא, אנחנו לא הולכים לישון עד שפותרים את זה. לכאורה, איזו מטרה יפה יותר משלום בית? אבל אם בדרך אל שלום הבית אני שולל מן האדם שמולי את הזכות לעצור, לנשום ולבחור מתי הוא מסוגל לדבר, ייתכן שאני כבר לא בונה קרבה. אני כופה אותה. קרבה שנכפית אינה קרבה. גם בעבודת ה' זה יכול לקרות. אדם מקבל על עצמו הידור מסוים, אבל הבית כולו צריך לשלם עליו. הוא רוצה סעודת שבת מושלמת, ולכן במשך שעתיים לפני שבת כולם מפחדים לדבר איתו. הוא רוצה שהילדים ישבו יפה ליד השולחן, ולכן כל סעודה הופכת למבחן משמעת. הוא רוצה תפילה ארוכה ומרוממת, אבל אינו רואה את מי שמחכה לו. אין כאן טענה שההידור אינו חשוב. השאלה היא מה קורה כאשר אנחנו משתמשים במצווה כדי לקבל היתר לפגוע. וזה אולי המקום שבו "מצווה הבאה בעבירה" הופכת למראה. לא פסיקה הלכתית לכל סיטואציה אנושית, אלא שאלה שאנחנו צריכים ללמוד לשאול את עצמנו: האם הדבר הטוב שאני מבקש להשיג מתחיל לתת לי רשות לעשות דברים שבמצב אחר הייתי יודע שאינם נכונים? יש סימן אזהרה מצוין לכך. שימו לב למשפט: "אין לי ברירה." כאשר אנחנו אומרים אותו, כדאי לעצור. לפעמים באמת אין ברירה. החיים כוללים מצבים קשים שבהם כל אפשרות כרוכה במחיר. אבל פעמים רבות "אין לי ברירה" פירושו: יש לי ברירות, אבל הברירה האחרת תדרוש ממני יותר סבלנות, יותר ענווה, יותר זמן או ויתור על שליטה. האב יכול לדבר בלי להשפיל, אבל זה קשה יותר. המנהל יכול להציב דרישות בלי לבזות, אבל זה דורש מיומנות. בן הזוג יכול לומר אמת בלי להשתמש באמת כנשק, אבל זה מחייב ויסות עצמי. אדם יכול לגייס תרומות בלי להפחיד אנשים, אבל אולי יגייס פחות. ופה מגיע המבחן. האם אני עדיין רוצה את המטרה אם אסור לי להשתמש בדרך הקלה והפסולה להגיע אליה? זו שאלה קשה מאוד. מפני שלפעמים נגלה שלא רק המטרה הייתה חשובה לנו. גם הכוח שהדרך נתנה לנו היה חשוב לנו. הורה אומר שהוא רק רוצה לחנך, אבל אולי יש בתוך הכעס גם צורך שהילד יציית לו. מנהל אומר שהוא רק רוצה תוצאות, אבל אולי הוא גם נהנה מכך שאיש אינו מעז להתנגד לו. אדם אומר שהוא נלחם על האמת, אבל אולי הוא גם רוצה לנצח. וברגע שאנחנו מזהים את זה, משהו משתנה. יש כאן עוד מבחן פשוט שאפשר לקחת לחיים. לפני פעולה שאנחנו מצדיקים באמצעות מטרה גדולה, כדאי לשאול: אם אדם שאני מתנגד לו היה משתמש בדיוק באותה דרך למען מטרה שהוא מאמין בה, האם גם אז הייתי אומר שהדרך לגיטימית? אם התשובה היא לא, ייתכן שהעיקרון שלנו אינו עיקרון. הוא היתר שנתנו לעצמנו. וזה מחזיר אותנו אל הלולב. אפשר לדמיין אדם עומד בבית הכנסת עם לולב יפהפה. האתרוג מהודר. ההדסים משולשים. הערבות טריות. הכול נראה מושלם. אבל יש שאלה אחת שקודמת ליופי. של מי זה? מאיפה זה הגיע? מפני שבעולם התורה, לא רק התוצאה צריכה להיות קדושה. גם הדרך אליה. ואולי לכן חג הסוכות אינו מלמד אותנו רק לבחור מטרות טובות. הוא דורש מאיתנו דבר קשה יותר: לא לתת לקדושת המטרה להרדים את המצפון בדרך. יש הורים שיום אחד יגלו שהצליחו לגרום לילד לציית, אבל איבדו את האפשרות שהוא ישתף אותם. יש מנהלים שישיגו את היעד הרבעוני ויגלו שהאנשים הטובים ביותר שלהם עזבו. יש בני זוג שינצחו בוויכוח ויפסידו עוד חתיכה מן הקרבה. ויש אנשים שיצליחו להוכיח שהם צודקים, אבל האדם שמולם כבר לא ירצה לשמוע מהם את האמת. ולכן לפני שאנחנו שואלים רק "האם הדבר שאני רוצה להשיג הוא טוב?", כדאי להוסיף שאלה קשה הרבה יותר: "איזה אדם אני נעשה בדרך להשיג אותו, ומה קורה לאנשים שעוברים איתי את הדרך הזאת?" כי יש ניצחונות שהמחיר שלהם הוא בדיוק הדבר שבשבילו יצאנו למלחמה. וחג הסוכות מניח בידינו לולב ומזכיר: גם כאשר היד מורמת לשמים, צריך לבדוק מה היא מחזיקה, ובעיקר איך הדבר הזה הגיע אליה.