למה אירוע אחד רע מצליח לפעמים לצבוע לנו את כל החיים?

המוח מעניק לעיתים לאירוע רע אחד כוח לצבוע ערב שלם, קשר שלם ואפילו תקופה שלמה. נענועי הלולב לכל הכיוונים מזכירים שהחיים אינם נמצאים רק במקום שממנו נשבה הרוח הרעה.

למה אירוע אחד רע מצליח לפעמים לצבוע לנו את כל החיים? אדם חוזר מחתונה ואומר: "היה נורא". מה היה נורא? האוכל? דווקא מצוין. המוזיקה? טובה. פגש חברים שלא ראה שנים. החתן והכלה היו מאושרים. אז מה קרה? בחניה מישהו דיבר אליו בצורה פוגעת. שלוש דקות מתוך ארבע שעות הצליחו להשתלט על הזיכרון של הערב כולו. ילד חוזר מבית הספר ואומר: "כולם נגדי". כששואלים מתברר ששני ילדים צחקו עליו, אבל שלושה אחרים ישבו איתו בהפסקה וחבר אחד אפילו הגן עליו. אישה אומרת לבעלה: "אתה אף פעם לא רואה אותי", אף שבאותו שבוע עשה למענה לא מעט, מפני שברגע שהיה חשוב לה במיוחד הוא לא שם לב. בעל אומר: "שום דבר בבית הזה לא הולך", מפני שבאותו ערב שני ילדים רבו והשלישי נכשל במבחן. והדבר המעניין ביותר הוא שברגע שאנחנו אומרים את המשפטים האלה, אנחנו באמת מרגישים שהם נכונים. לא "משהו רע קרה". הכול רע. לא "אדם אחד פגע בי". כולם נגדי. לא "בתחום הזה נכשלתי". אני כישלון. לפעמים הנפש לוקחת נקודה אחת והופכת אותה למפה כולה. ובחג הסוכות אנחנו עושים פעולה מוזרה מאוד. עומדים עם ארבעת המינים ומנענעים אותם לכיוונים שונים. המשנה אומרת ביחס להלל: "והיכן היו מנענעין? בהודו לה' תחילה וסוף, ובאנא ה' הושיעה נא" (סוכה ג, ט). הגמרא שואלת כיצד מנענעים ומביאה את דברי רבי יוחנן: "מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו" (סוכה דף לז ע"ב). כבר כאן יש תמונה עצומה. מזרח אינו שלו יותר ממערב. למעלה אינו שלו יותר מלמטה. אין כיוון שבו האדם יכול לומר: לכאן הקב"ה אינו מגיע. אבל הגמרא מוסיפה הסבר נוסף: "מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים" (סוכה דף לז ע"ב). אותה תנועה עצמה מחזיקה שני רעיונות. מצד אחד: כל הכיוונים שייכים לקב"ה. מצד שני: מכל כיוון עלולה לבוא גם רוח שאיננו רוצים בה. וזה כבר מתחיל להיראות כמו החיים. הרמב"ם פוסק את סדר הנענועים ומדגיש את ההולכה, ההבאה, ההעלאה וההורדה כחלק ממעשה נטילת הלולב וההלל (משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ז, ט-י). אין כאן תנועה מקרית של היד. הגוף עצמו מצייר מרחב. אבל המפרשים מוסיפים רובד עמוק יותר. רש"י מסביר על דברי רבי יוחנן: "למי שארבע רוחות שלו, מצוה זו אנו עושין לשמו" (רש"י, סוכה דף לז ע"ב). כלומר, הנענוע אינו רק הצבעה גאוגרפית. האדם מכריז באמצעות המעשה שכל המרחב שייך לריבונו של עולם. המאירי מסביר שהנענועים נעשים "להעיר שהכל שלו יתברך", והוא קושר את ההולכה וההבאה לארבע רוחות ואת ההעלאה וההורדה לשמים ולארץ (בית הבחירה למאירי, סוכה דף לז ע"ב). האדם עומד בנקודה אחת, אבל התודעה שלו נדרשת להתרחב לכל המרחב. בעל ספר החינוך, כאשר הוא מסביר את מצוות ארבעת המינים, כותב שהאדם מושפע מאוד מן הפעולות שהוא עושה, ולכן נצטווינו לקחת דווקא בזמן השמחה דברים המשמחים את הלב, כדי שהשמחה תהיה מכוונת לעבודת ה' ולא תהפוך לשמחה ריקה מתוכן (ספר החינוך, מצוה שכד). שוב אנחנו רואים שחג הסוכות אינו משאיר את האדם עם רעיון מופשט. היד, העין, הגוף והכיוון נעשים חלק מן החינוך הפנימי. ואפשר להוסיף כאן את דברי הרמב"ם על השמחה בחג. הוא כותב: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא" (משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ח, טו). כלומר, האדם אינו רק מבצע מצווה במרחב; הוא נדרש שגם עולמו הפנימי ייכנס לתוכה. ומתוך התשתית הזאת אפשר לשאול שאלה לחיים: מה קורה כאשר אנחנו מפסיקים לראות את כל הכיוונים ומסתכלים רק לכיוון שממנו הגיעה הרוח הרעה? כאן הפסיכולוגיה מזהה מנגנון מוכר מאוד. Roy Baumeister ועמיתיו סקרו שורה רחבה של מחקרים תחת הכותרת Bad Is Stronger Than Good, והראו שבתחומים רבים אירועים שליליים נוטים להשפיע על בני אדם בעוצמה גדולה יותר מאירועים חיוביים מקבילים. במחקר הפסיכולוגי מקובל לדבר בהקשרים שונים על Negativity Bias, הנטייה של מידע שלילי ללכוד קשב ולהשפיע באופן חזק במיוחד על שיפוט וזיכרון. יש לכך היגיון הישרדותי. אם האדם הקדמון ראה עשרה עצים יפים ונחש אחד, היה כדאי מאוד שהמוח יתעניין בנחש יותר מאשר בעצים. הבעיה היא שהמנגנון שעזר לנו לזהות סכנה יכול לגרום לנו לעוות תמונה שלמה. תשעה אנשים החמיאו לנו על הרצאה ואחד אמר הערה פוגעת. למי אנחנו חושבים בדרך הביתה? לא לתשעה. לאדם העשירי. קיבלנו עשרים תגובות אוהדות להודעה שפרסמנו ותגובה אחת מזלזלת. אנחנו קוראים אותה שוב ושוב. היו לנו שבועיים טובים עם בן הזוג, ובערב אחד הייתה מריבה קשה. בשעה אחת בלילה המוח כבר כותב היסטוריה חדשה: "אצלנו תמיד ככה". לא תמיד. עכשיו. אבל הכאב של עכשיו צובע את הזיכרון של אתמול ואת התחזית של מחר. בפסיכולוגיה הקוגניטיבית מוכר גם דפוס המכונה Overgeneralization, הכללת יתר. אדם לוקח אירוע מסוים ומסיק ממנו מסקנה רחבה: נכשלתי במבחן, ולכן אני טיפש; מערכת יחסים אחת הסתיימה, ולכן אף קשר שלי לא יצליח; ילד אחד עובר תקופה קשה, ולכן נכשלתי כהורה. שימו לב למעבר. מאירוע לזהות. מרגע לחיים. מכיוון אחד לכל המפה. וכאן ארבעת המינים מציעים לנו המחשה חזקה. הרוח הרעה יכולה להגיע ממערב. ההלכה אינה מבקשת מאיתנו להכחיש אותה. מנענעים גם לשם. אבל אחר כך פונים לכיוון נוסף. ועוד אחד. ועוד אחד. ולמעלה. ולמטה. הבעיה איננה שאנחנו רואים את הרע. הבעיה מתחילה כאשר הרע נעשה הכיוון היחיד שאנחנו רואים. זו הבחנה קריטית, מפני שלפעמים כאשר מדברים על "חשיבה חיובית" אדם שסובל מרגיש שמבקשים ממנו לשקר. הילד באמת מתקשה. העסק באמת הפסיד. הרופא באמת מסר בשורה קשה. החבר באמת בגד. בן הזוג באמת אמר משפט שלא היה צריך לומר. לא צריך לצבוע את זה בוורוד. התורה אינה מבקשת מאיתנו לומר שרוח רעה היא רוח טובה. הגמרא קוראת לה "רוחות רעות". אבל היא אינה אומרת שזה הכיוון היחיד. וזה הבדל עצום. אדם יכול לעבור שנה קשה מאוד ולהגיד: "זו הייתה שנה קשה". זה משפט אחד. והוא יכול לומר: "החיים שלי נהרסו". זה כבר משפט אחר לגמרי. ייתכן שהשנה הייתה קשה, אבל האם באמת הכול נהרס? האם הילדים נעלמו? האם כל החברים עזבו? האם לא היה אפילו רגע אחד של חסד? האם שום דבר לא נבנה? האם לא למדנו דבר? האם אין שום תחום בחיים שעדיין עומד? השאלות האלה אינן מוחקות את הכאב. הן מחזירות לו גבולות. וזה לפעמים הדבר שהכאב לוקח מאיתנו ראשון. גבולות. כאב אומר: תמיד. כאב אומר: כולם. כאב אומר: שום דבר. כאב אומר: מעכשיו הכול יהיה כך. אבל רוב המציאות האנושית מורכבת יותר. ילד מקבל תעודה ובה שמונה מקצועות. בשבעה הוא מצליח ובאחד נכשל. מה הדבר הראשון שהמשפחה מדברת עליו? הנכשל. לפעמים אפילו כל ארוחת הערב הופכת לדיון בציון אחד. הילד אינו שומע רק "צריך לטפל במתמטיקה". הוא עלול לשמוע: כל מה שעשית בשבעת המקצועות האחרים נעלם ברגע שבו ראינו את ה-55. אולי נכון לטפל ב-55. אבל אסור לתת לו למחוק את שבעת הציונים האחרים. זה נכון גם בזוגיות. בני זוג יכולים לחיות עשרים שנה יחד, לגדל ילדים, לעבור משברים, לבנות בית ולעשות אלפי מעשים קטנים של נאמנות. ואז מגיע ריב קשה. בשיאו אחד אומר: "אף פעם לא היה לך אכפת ממני." האם זה נכון? כנראה שלא. אבל ברגע הזה זה מרגיש נכון. והמילה "אף פעם" הופכת רגע אחד לשופט של עשרים שנה. כמה נזק היה נמנע אילו היינו מחליפים את המשפט "אף פעם לא אכפת לך" במשפט המדויק יותר: "ברגע הזה אני מרגיש שלא ראית אותי." הכאב נשאר. אבל האמת חוזרת. יש לכך משמעות עצומה גם ביחס שלנו לעצמנו. אדם נפל שוב בהרגל שהוא מנסה לשנות. המשפט הראשון שעולה בו הוא: "אני לא מסוגל להשתנות". אבל האם זו עובדה? אולי במשך שלושה שבועות הוא הצליח וביום אחד נפל. מדוע היום האחד מקבל סמכות למחוק עשרים ואחד ימים? אדם התפרץ על ילדיו. הוא צריך לקחת אחריות, להתנצל ולבדוק מה קרה. אבל יש הבדל בין לומר "עשיתי עכשיו דבר לא נכון" לבין לומר "אני אבא נורא." המשפט הראשון מאפשר תשובה. המשפט השני הופך מעשה לזהות. וכאשר אדם הופך טעות לזהות, הוא דווקא מקשה על השינוי. אם עשיתי דבר רע, אני יכול לתקן אותו. אם אני הדבר הרע, מה בדיוק נשאר לתקן? וזה אולי עומק נוסף של הנענועים. האדם עומד באמצע. יש מזרח. יש מערב. יש צפון. יש דרום. יש מעלה. יש מטה. אבל אף אחד מן הכיוונים אינו כל המציאות. גם בחיים יש לנו הרבה "כיוונים". משפחה. בריאות. אמונה. פרנסה. חברות. קהילה. גוף. עבר. עתיד. הצלחות. אכזבות. יכול להיות שכיוון אחד כרגע סוער מאוד. אבל אסור לתת לו להשתלט על כל המצפן. יש אדם שהעסק שלו נכשל והוא אומר: "נכשלתי בחיים". אולי נכשל עסק. זה כואב, זה יכול להיות קשה מאוד, אבל העסק אינו כל האדם. יש אישה שעוברת משבר עם ילד אחד ומרגישה שכל האימהות שלה עומדת למשפט. אבל יש עוד ילדים, עוד שנים, עוד אלפי רגעים של נתינה ואהבה. יש אדם שבריאותו נפגעה והוא מרגיש שכל מה שהיה לו אבד. צריך לתת מקום מלא לאבל על מה שהשתנה, אבל לא למהר להסיק שכל משמעות החיים הייתה תלויה רק ביכולת שאבדה. ויש עוד תובנה. לפעמים אנחנו עושים לאחרים בדיוק את מה שהכאב עושה לנו. אנחנו מקפיאים אדם בתוך הרגע הגרוע ביותר שלו. מישהו אמר לנו משפט נורא לפני עשר שנים, ומאז כל מה שהוא עושה עובר דרך המשפט הזה. ילד עשה טעות קשה בגיל שש עשרה, ובגיל שלושים המשפחה עדיין מספרת עליו כאילו הוא אותו נער. עובד נכשל בפרויקט אחד, ומאז המנהל אינו נותן לו הזדמנות אמיתית. אנחנו לוקחים נקודה אחת בביוגרפיה והופכים אותה לכותרת הספר. אבל בני אדם גדולים מן הרגעים הגרועים שלהם. לא משום שהרגעים האלה אינם חשובים. אלא מפני שהם רגעים, לא כל הסיפור. אפשר לקחת מכאן תרגיל פשוט מאוד לחיים. בכל פעם שעולה בנו משפט שיש בו "תמיד", "אף פעם", "כולם", "שום דבר", כדאי לעצור ולשאול: האם זו עובדה, או שהכאב הרחיב עכשיו אירוע אחד לכל המציאות? "הילד הזה אף פעם לא מקשיב." באמת אף פעם? "בעלי אף פעם לא חושב עליי." באמת? "שום דבר שאני עושה לא מצליח." שום דבר? "כולם מדברים עליי." כולם? "הרסתי הכול." הכול? לפעמים שינוי של מילה אחת מחזיר לאדם את העולם. במקום "הכול", לומר "הדבר הזה". במקום "תמיד", לומר "לאחרונה". במקום "אני כישלון", לומר "נכשלתי כאן". במקום "החיים שלי רעים", לומר "אני עובר עכשיו תקופה קשה מאוד". זה אינו משחק מילים. זו החזרת הפרופורציות למציאות. והפרופורציות אינן אויב של הכאב. הן הדבר שמונע מן הכאב להפוך לדיקטטור. אולי זו אחת התובנות הגדולות של חג הסוכות. אנחנו אוחזים ארבעה מינים ומניעים אותם לכל הכיוונים, כאילו הגוף עצמו אומר לנפש: אל תיתן לכיוון אחד להפוך לעולם כולו. כן, יש רוח רעה. תסתכל עליה. אל תכחיש אותה. אם צריך, תתגונן מפניה. אבל אחרי שהסתכלת לשם, זכור שיש עוד כיוון. ועוד כיוון. ועוד אחד. יש למעלה. יש למטה. ויש ריבונו של עולם שכל הרוחות שלו. לפעמים האדם אינו זקוק לכך שמישהו ישכנע אותו שהכול טוב. הוא יודע היטב שלא הכול טוב. הוא זקוק למישהו שיזכיר לו משפט אחר: גם לא הכול רע. וזה יכול להיות ההבדל בין אדם שכאב לו לבין אדם שהכאב השתלט על כל סיפור חייו. אולי לכן אנחנו לא מנענעים את הלולב לכיוון אחד. כי החיים אף פעם אינם נמצאים רק במקום שממנו נשבה הרוח הרעה.