כמה הגנה צריך כדי להרגיש בטוח, ומתי ההגנה עצמה מתחילה לחנוק?

הגנה מעניקה ביטחון, אך כשהיא אוטמת כל אפשרות לסיכון היא עלולה למנוע גם עצמאות, צמיחה ואמון. הסוכה מלמדת שאפשר להיות מוגנים בלי לסגור לחלוטין את השמים.

כמה הגנה צריך כדי להרגיש בטוח, ומתי ההגנה עצמה מתחילה לחנוק? יש הורים שמלווים ילד בן שמונה לבית הספר כדי לשמור עליו. יש הורים שמלווים גם ילד בן שמונה עשרה לכל החלטה, לכל שיחה ולכל קושי, מאותה סיבה בדיוק. הם מתקשרים למורה לפני שהילד הספיק לדבר איתו, מתערבים במריבה לפני שהילדה ניסתה להתמודד, מסדרים את הבעיה לפני שהבן בכלל ידע שהייתה בעיה. הכול נובע מאהבה. הם אינם רוצים שהילד ייפול, יתאכזב, ייכשל או ייפגע. אבל יום אחד הם עלולים לגלות דבר מפתיע: הם הצליחו להרחיק מן הילד הרבה מאוד קשיים, ובאותו זמן הרחיקו ממנו גם הרבה מאוד הזדמנויות לגלות שהוא מסוגל להתמודד איתם. זה קורה לא רק בחינוך. אדם בונה לעצמו חיים שבהם שום דבר אינו יכול להפתיע אותו. יש לו ביטוח לכל דבר, תכנית חלופית לכל תכנית, כסף בצד, לוח זמנים מדויק, בדיקות חוזרות לפני כל החלטה. חלק גדול מזה הוא אחריות בריאה. אבל בשלב מסוים הוא מגלה שאינו רגוע יותר. להפך. ככל שהוא מנסה לסגור עוד פתח, הוא נעשה מודע לעוד פתח שעדיין לא סגר. ואז מגיע חג הסוכות ומבקש מאדם לעשות דבר כמעט הפוך מן האינסטינקט הזה. לבנות גג שאינו באמת גג. המשנה אומרת: "המעובה כמין בית, אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה, כשרה" (סוכה ב, ב). כלומר, גם סכך צפוף עד שאין הכוכבים נראים דרכו אינו פוסל בדיעבד. אבל עצם הניסוח מלמד שהמצב הרצוי הוא אחר. וכך פוסק השולחן ערוך: "דרך הסיכוך להיות קל, כדי שיראו ממנו הכוכבים הגדולים" (שולחן ערוך, אורח חיים תרלא, ג). זו הלכה יפהפייה. אנחנו יוצאים מן הבית אל הסוכה, אבל איננו מצווים לבנות שם מחדש את אותו גג שממנו יצאנו. יש מחיצות. יש סכך. יש צל. אבל נשארים פתחים. רואים שמים. למה הסוכה אינה אמורה להפוך לבית אטום? רש"י מסביר את המושג "מעובה כמין בית": "שאין הכוכבים נראין מתוכה" (רש"י, סוכה דף כב ע"ב). הסכך יכול להיות כה צפוף עד שהסוכה מתחילה להיראות כמו בית. ואף שהיא כשרה, ברור שהמשנה מבחינה בין הסוכה בצורתה הטבעית לבין מבנה שהתקרב יותר מדי לבית קבע. הרמב"ם מנסח את ההדרכה כך: "דרך הסיכוך להיות קל כדי שיראו ממנו הכוכבים הגדולים" (משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ה, כא). שימו לב למילה "דרך". לא מדובר רק בשאלה טכנית של כשר או פסול. יש צורה נכונה למצווה. הסוכה אינה אמורה לבטל את החוץ לחלוטין. רבנו מנוח, בפירושו על הרמב"ם, מסביר את עניין ראיית הכוכבים כחלק מצורת הסיכוך הראויה, שאינה עשויה כקירויו האטום של בית. הסכך נועד ליצור צל ומחסה, אבל הוא נשאר סכך ולא תקרה קבועה (רבנו מנוח, הלכות שופר וסוכה ולולב ה, כא). גם ערוך השולחן מדגיש שהדרך הנכונה היא שלא להרבות בסכך באופן שהסוכה תקבל צורה של בית גמור, אלא שתישמר צורתה המיוחדת של הסוכה (ערוך השולחן, אורח חיים תרלא). ומתחת לפרטי ההלכה מסתתרת תמונה שקשה להתעלם ממנה. התורה מצווה אותנו להיכנס למקום מוגן, אבל לא מוגן לחלוטין. יש צל, אבל רואים דרכו שמים. יש קירות, אבל הם אינם קירות הבית. יש מקום לגור בו, אבל הוא אינו נותן לאדם אשליה שהוא סגר את העולם בחוץ. אין הכוונה כמובן שדיני הסכך נאמרו כדי ללמד תיאוריה פסיכולוגית על חינוך ילדים או התמודדות עם חרדה. אלו דינים הלכתיים עם גדרים משלהם. אבל אחרי שלומדים אותם, קשה שלא לשמוע את השאלה שהם מאפשרים לנו להפנות אל החיים: האם המטרה של הגנה היא לסלק מן החיים כל אפשרות של פגיעה, או לתת לאדם מספיק מחסה כדי שיוכל לחיות גם בעולם שאי אפשר לאטום אותו? התורה עצמה מציבה את שני הצדדים הללו זה לצד זה. מצד אחד נאמר: "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" (דברים ד, טו), וחז"ל והפוסקים למדו במקומות שונים את חובת הזהירות מסכנה. יהדות אינה אידיאולוגיה של הפקרות. אדם חייב לעשות מעקה לגגו: "ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח). לא אומרים לו: תאמין והכול יהיה בסדר. אבל אותו אדם שבונה מעקה אינו מצווה לבנות חומה סביב כל חייו. וזו ההבחנה הגדולה. אחריות מבקשת לצמצם סכנה סבירה. חרדה מבקשת לבטל את עצם האפשרות שמשהו לא יהיה בשליטתה. רק אחרי התשתית הזאת אפשר לעבור לעולם המחקרי. בפסיכולוגיה של חרדה מוכרת תופעה הנקראת Safety Behaviors, התנהגויות ביטחון. אלו פעולות שאדם עושה כדי למנוע את הדבר שהוא חושש ממנו או כדי לוודא שיוכל להתמודד אם יתרחש. חלקן יכולות להיות הגיוניות לחלוטין. הבעיה נוצרת כאשר הן נעשות מוגזמות וקבועות, מפני שאז האדם עלול שלא ללמוד שהמצב אולי פחות מסוכן מכפי שהוא מעריך, או שהוא עצמו מסוגל להתמודד גם בלי כל מנגנוני ההגנה. לדוגמה, אדם חושש לדבר בפני קהל ולכן קורא כל מילה מן הדף. ההרצאה עוברת בשלום. מה הוא לומד? לא בהכרח: "אני מסוגל לדבר בפני אנשים". הוא עלול ללמוד: "ניצלתי רק מפני שלא הרמתי את העיניים מן הדף". בפעם הבאה הוא זקוק לדף עוד יותר. האמצעי שנועד לתת ביטחון נעשה בהדרגה הוכחה לכך שאי אפשר להסתדר בלעדיו. מחקרים וטיפולים מבוססי חשיפה בחרדה עוסקים בדיוק בשאלה הזאת: כיצד אדם יכול לפגוש בהדרגה מצב מעורר פחד בלי להישען תמיד על אותן התנהגויות שמונעות ממנו ללמוד משהו חדש על הסכנה ועל יכולתו להתמודד. והתופעה הזאת נעשית מרתקת במיוחד בחינוך ילדים. נניח שילדה בת שתים עשרה חוזרת הביתה ואומרת ששתי חברות לא הזמינו אותה למפגש. לאמא כואב. בתוך דקה היא כבר רוצה להתקשר לאמא של אחת החברות. היא יכולה. אולי אפילו תצליח לסדר הזמנה. אבל מה הילדה למדה? שאמא יודעת לסדר בעיות חברתיות. מה היא עדיין לא למדה? מה היא עצמה עושה כאשר לא מזמינים אותה. איך היא נרגעת. איך היא בודקת אם הייתה אי-הבנה. איך היא מדברת עם חברה. איך היא מתמודדת עם העובדה הכואבת שלפעמים לא כולם יבחרו בה. איך היא מגלה שגם אחרי ערב שבו נשארה בבית, החיים ממשיכים. האם צריך לעולם לא להתערב? בוודאי שלא. יש חרם, אלימות, מצבים שבהם מבוגר חייב להיכנס לתמונה. השאלה היא אחרת: האם אני מגן על הילד מסכנה, או מגן עליו מעצם החוויה של קושי? אלה אינם אותו דבר. הורה טוב רוצה להיות גג. אבל יש הבדל בין גג לבין שמים סגורים. ילד צריך לדעת שיש לו בית לחזור אליו. הוא צריך לדעת שאם באמת ייפול, מישהו יתפוס אותו. הוא צריך לדעת שיש דברים שאבא ואמא לא יתנו לאיש לעשות לו. אבל הוא צריך גם כמה חורים בסכך. מקום שבו יפגוש אכזבה קטנה. מקום שבו יפתור בעיה בעצמו. מקום שבו יקבל ציון שלא אהב ולא יתקשרו מיד למורה. מקום שבו יתווכח עם חבר ויצטרך למצוא מילים. מקום שבו ישכח משהו ויישא בתוצאה. מקום שבו יגלה את אחת התגליות החשובות ביותר שילד יכול לגלות: קשה לי, ואני עדיין מסוגל. וזו תובנה שאי אפשר לתת לילד בהרצאה. אי אפשר לומר לו אלף פעמים "אני מאמין בך" ולהעניק לו את מה שהוא מקבל מפעם אחת שבה היה קשה והוא הצליח להתמודד. הביטחון העמוק ביותר אינו נולד מכך שמעולם לא נפלתי. הוא נולד מן הזיכרון שכבר נפלתי וקמתי. אותו דבר קורה למבוגרים. יש אדם שאינו מסוגל לקבל החלטה בלי להתייעץ עם חמישה אנשים. הוא קורא, בודק, שואל, חוזר ושואל. ייעוץ הוא דבר חשוב, אבל בשלב מסוים מתרחש דבר מעניין: כל עצה נוספת אינה מגדילה את הביטחון אלא מקטינה אותו. מדוע? מפני שהאדם אינו רק אוסף מידע. הוא מנסה להגיע לרגע שבו לא יישאר שום סיכוי לטעות. והרגע הזה אינו מגיע. אדם אחר בודק שוב ושוב אם הדלת נעולה. בפעם הראשונה הוא בודק את הדלת. בפעם החמישית הוא כבר אינו בודק את הדלת; הוא מנסה להשיג תחושה מוחלטת של ודאות. וזה דבר אחר לחלוטין. מפני שהעולם יכול לתת לנו מידע. הוא כמעט אף פעם אינו נותן לנו ודאות מוחלטת. גם בזוגיות אפשר לבנות גג צפוף מדי. אדם מפחד לאבד את בן הזוג ולכן רוצה לדעת כל הזמן איפה הוא, עם מי דיבר, מדוע לא ענה, מה בדיוק התכוון במשפט מסוים. הוא קורא לזה אהבה. אבל אהבה שאינה מסוגלת להשאיר אפילו מעט מרחב הופכת בהדרגה לפיקוח. יש קשרים שמתפרקים לא מפני שלא הייתה בהם אהבה, אלא מפני שלא נשאר בהם אוויר. וזה נכון אפילו ביחס שלנו לעצמנו. אנחנו רוצים להגן על עצמנו מפני אכזבה ולכן מפסיקים לנסות. לא נציע רעיון, כדי שלא ידחו אותו. לא נפתח עסק, כדי שלא נפסיד. לא נבקש סליחה, כדי שלא ידחו אותנו. לא ניצור קשר, כדי שלא נתאכזב. לא נכתוב ספר, כדי שלא יבקרו אותו. ואז קורה דבר פרדוקסלי. הצלחנו להגן על עצמנו מפני הכישלון. אבל כדי לעשות זאת נאלצנו לוותר גם על האפשרות להצליח. יש הגנות שמונעות מאיתנו להיפצע, ויש הגנות שמונעות מאיתנו לחיות. וזה מחייב אותנו להבחין בין שני מושגים. יש סיכון ויש אי-נוחות. לא כל מה שאינו נעים הוא מסוכן. ילד שמקבל "לא" מחבר חווה אי-נוחות. ילד שחוצה כביש בלי להסתכל נמצא בסכנה. עובד שמציג רעיון והמנהל אינו מתלהב חווה אי-נוחות. עובד בסביבה מתעללת עלול להיות במצב מזיק. אדם שמנהל שיחה קשה עם בן הזוג חווה אי-נוחות. אדם שנמצא באלימות זקוק להגנה. החכמה אינה להפסיק להגן. החכמה היא להגן במקום שבו יש סכנה, ולא להפוך כל אי-נוחות לסכנה. וכאן הסוכה נעשית עבורי תמונה חזקה במיוחד. אם אין סכך, זו אינה סוכה. צריך צל. צריך הגנה. צריך גבול. אבל אם האדם יאמר: אני רוצה להיות בטוח באמת, ולכן אוסיף עוד ועוד ועוד, עד שאבנה מעליי תקרת בטון, הוא אולי יקבל גג מצוין. אבל הוא איבד את הסוכה. יש דברים שהופכים לטובים פחות דווקא כאשר מוסיפים מהם יותר מדי. זה נכון להגנה. זה נכון לעזרה. זה נכון לפיקוח. זה נכון לעצות. זה נכון אפילו לאהבה כאשר היא אינה יודעת להשאיר מקום לאחר להיות אדם בפני עצמו. אפשר לקחת מכאן שאלה מעשית מאוד לכל הורה: איזו יכולת הילד שלי אינו מפתח מפני שאני עושה אותה במקומו? ולכל מנהל: איזו החלטה העובדים שלי אינם לומדים לקבל מפני שכל החלטה צריכה לעבור דרכי? ולכל בן זוג: האם אני נותן לאדם שאיתי מקום להיות שונה ממני בלי לפרש את השוני כאיום? ולכל אדם ביחס לעצמו: איזה דבר אינני עושה מפני שאני מחכה לביטחון שאף אחד בעולם אינו יכול להבטיח לי? אבל יש כאן עוד קומה, והיא אולי העמוקה ביותר. מדוע חשוב לראות כוכבים דרך הסכך? הלכתית, כאמור, הסוכה כשרה גם כאשר הסכך מעובה עד שאין הכוכבים נראים, כל עוד מתקיימים תנאי הכשרות. ובכל זאת, הדרך הראויה היא להשאיר אפשרות לראות אותם. אולי התמונה הזאת אומרת משהו עדין מאוד על האדם המאמין. אמונה אינה חיים בלי גג. אבל היא גם אינה ניסיון לבנות גג כל כך אטום עד שלא נצטרך עוד להרים עיניים. אדם עושה מעקה. הולך לרופא. חוסך כסף. מתייעץ. נועל את הדלת. מחנך את ילדיו לזהירות. עושה את כל מה שמוטל עליו. ואחרי כל זה נשארים חורים בסכך. יש דברים שאיננו יודעים. יש דברים שאיננו שולטים בהם. יש ילדים שנבחר עבורם את בית הספר הטוב ביותר ובכל זאת יעברו קושי. יש החלטות שנקבל אחרי בירור רציני ובכל זאת יתבררו כשגויות. יש אנשים שנאהב ולא נוכל למנוע מהם כאב. יש תפילות שנתפלל ולא נקבל את התשובה שרצינו. השאלה איננה אם נצליח לסגור את כל הפתחים. לא נצליח. השאלה היא מה אנחנו רואים דרכם. אפשר לראות דרך הפתח רק את האיום. ואפשר להרים את הראש ולראות גם כוכבים. חג הסוכות אינו מלמד את האדם לחיות בלי הגנה. הוא מלמד אותו מהי המידה הנכונה של הגנה: מספיק סכך כדי שיהיה צל, מספיק פתחים כדי לזכור שהשמים עדיין שם. וזו אולי אחת המתנות הגדולות שאנחנו יכולים לתת גם לילדים שלנו וגם לעצמנו: לא עולם שבו שום דבר רע לא יקרה, כי עולם כזה איננו יכולים להבטיח, אלא בית שבו אדם יודע שגם כאשר משהו רע קורה, יש לו שורשים, אנשים, אמונה וכוחות להתמודד איתו. כי בסופו של דבר, ביטחון אמיתי אינו הידיעה שלעולם לא תהיה סערה. ביטחון אמיתי הוא לדעת שיש לי מחסה, ובכל זאת אינני חייב לסגור את השמים כדי להרגיש מוגן.