למה מה שיש לי מפסיק לשמח אותי ברגע שאני מגלה שלמישהו אחר יש יותר?

טוב שקיבלנו יכול לאבד את טעמו ברגע שאנחנו מגלים שמישהו אחר קיבל יותר. חג האסיף מזמין אותנו לראות את הברכה שבידינו לפני שאנחנו בודקים מה נאסף במחסן של האחר.

למה מה שיש לי מפסיק לשמח אותי ברגע שאני מגלה שלמישהו אחר יש יותר? שני עובדים מקבלים בסוף השנה בונוס של עשרת אלפים שקלים. הראשון חוזר הביתה מאושר. הוא כבר חושב מה יעשה בכסף, מספר לאשתו, מרגיש שהשקיעו בו ושמעריכים את עבודתו. למחרת בבוקר הוא מגלה שהעובד שיושב בחדר לידו קיבל חמישה עשר אלף. שום דבר לא נלקח ממנו. אותם עשרת אלפים שקלים עדיין בחשבון. אבל משהו השתנה. אתמול הם היו ברכה. היום הם עלבון. מה בדיוק קרה במשך הלילה? לא לחשבון הבנק. לסרגל. אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו מעריכים את החיים לפי מה שיש לנו. בפועל, פעמים רבות אנחנו מעריכים אותם לפי ההפרש בין מה שיש לנו לבין מה שיש למישהו אחר. ילד היה מאושר מהאופניים שקיבל עד שראה את האופניים של החבר. משפחה נהנתה מאוד מן הדירה שלה עד שביקרה בבית החדש של השכנים. אדם היה מרוצה מהקריירה שלו עד שפגש חבר מהישיבה וגילה לאן הוא הגיע. אישה שמחה בחופשה המשפחתית עד שראתה את התמונות שהעלתה חברה מחופשה יקרה בהרבה. והדבר המוזר ביותר הוא שלא איבדנו דבר. רק קיבלנו מידע חדש על מישהו אחר. חג הסוכות מגיע דווקא בנקודה הזאת של השנה. התורה אינה קוראת לו רק חג הסוכות. בפרשת משפטים היא אומרת: "וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כג, טז). ובפרשת ראה: "חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך" (דברים טז, יג). האדם עומד בסוף העונה ומכניס את היבול הביתה. הגורן מלאה. היקב מלא. הוא יכול לראות בעיניים מה צמח השנה. ודווקא אז התורה אומרת: "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד). לכאורה, אין זמן טבעי יותר לשמוח. אבל אולי דווקא עכשיו מתחילה הסכנה. מפני שכאשר כולם אוספים, כולם גם רואים כמה האחר אסף. לשכן היו עשרים שקים. לי היו שנים עשר. אצלו הכרם נתן יותר. אצלי פחות. עד לפני רגע הסתכלתי על היבול שלי. עכשיו אני מסתכל על ההפרש. וכאן מתחילים המפרשים לפתוח רובד עמוק מאוד בחג. הרשב"ם מסביר שהתורה קבעה את חג הסוכות בזמן האסיף דווקא כאשר האדם "מלאו גרנות בר והיקבים תירוש ויצהר", והוא עלול להגיע מתוך השפע לתחושת ביטחון עצמית. לכן התורה מוציאה אותו מביתו אל הסוכה ומזכירה לו את תקופת המדבר, שבה לא היו לאדם שדות, בתים ויבול שעליהם יוכל להישען (רשב"ם, ויקרא כג, מג). זו נקודה חזקה. הסוכה אינה מגיעה בשעה שאין לאדם כלום. היא מגיעה דווקא כאשר יש לו. דווקא כאשר המחסן מלא. דווקא כאשר אפשר להתחיל למדוד. הרמב"ם במורה הנבוכים מסביר שמועדי התורה מחברים בין זיכרון היסטורי לבין מצב החיים בהווה, וביחס לסוכות הוא קושר את היציאה לסוכה לזיכרון חיי המדבר ולשמחה בזמן אסיפת הפירות (מורה הנבוכים ג, מג). האדם עומד בתוך השפע של ארץ מיושבת, אבל נדרש לזכור מאין בא. הספורנו מדגיש בפירושו ל**"באספך מגרנך ומיקבך"** שהחג חל בזמן שבו האדם נהנה מן הברכה שנאספה אליו, ומתוך כך הוא מצווה להפנות את השמחה אל נותן הברכה ולא להישאר רק עם תחושת הבעלות על מה שצבר (ספורנו, דברים טז, יג-טו). והכלי יקר הולך שוב ושוב בכיוון הזה בפירושו למצוות הסוכה: דווקא כאשר האדם מגיע אל מצב של שפע וקביעות, הוא זקוק לתזכורת שהעולם הזה אינו מקום של ביטחון מוחלט ושאין להפוך את הרכוש למקור גאוותו וזהותו (כלי יקר, ויקרא כג, מג). נמצא שחג האסיף מציב בפני האדם שאלה שאינה קיימת באותה עוצמה בזמן הזריעה. מה אתה עושה עם מה שכבר קיבלת? האם הברכה הופכת להכרת טובה? או להשוואה? האם אתה רואה יבול? או דירוג? האם אתה מסוגל לומר "יש לי"? או שאתה מסוגל לדעת מה יש לך רק אחרי שבדקת מה יש לאחר? ורק אחרי הקומה התורנית הזאת אפשר לראות עד כמה השאלה הזאת נוגעת במנגנון אנושי שנחקר בצורה מרתקת. בשנת 1995 פרסמו Sara Solnick ו-David Hemenway מחקר שבו הציגו לנבדקים בחירות בין מצבים שונים של הכנסה. באחת הדוגמאות, אפשר היה להרוויח סכום גבוה יותר בעולם שבו אחרים מרוויחים אפילו יותר, או סכום נמוך יותר בעולם שבו אחרים מרוויחים פחות. חלק משמעותי מן המשתתפים העדיף מצב שבו ההכנסה המוחלטת שלהם נמוכה יותר, ובלבד שמעמדם היחסי יהיה גבוה יותר. תחשבו על זה. האדם מוכן שיהיה לו פחות. בתנאי שלאחר יהיה עוד פחות ממנו. זה אומר שחלק מן הסבל שלנו אינו נובע ממחסור. הוא נובע ממיקום. Leon Festinger ניסח כבר בשנות החמישים את Social Comparison Theory, ולפיה בני אדם מעריכים את עצמם במידה רבה באמצעות השוואה לאחרים. במצבים שבהם אין מדד מוחלט וברור, האדם מסתכל סביבו כדי להבין היכן הוא נמצא. זה מנגנון טבעי. אבל הוא יכול להפוך למלכודת. מפני שתמיד יהיה אדם שיש לו יותר. תמיד יהיה מישהו שהבית שלו גדול יותר. שהילדים שלו מצליחים יותר. שהספר שלו נמכר יותר. שהשיעור שלו מלא יותר. שהמשכורת שלו גבוהה יותר. שהזוגיות שלו נראית יפה יותר. שהחופשה שלו מרשימה יותר. ואם השמחה שלי תלויה בכך שאהיה לפני כולם, בניתי מערכת שאינה יכולה לנצח. גם כאשר אעלה מדרגה, אמצא אדם במדרגה הבאה. וזה מסביר תופעה שאנחנו מכירים היטב. אדם חולם שנים לקנות דירה. הוא חוסך. מתאמץ. לוקח משכנתה. מגיע היום. הוא מקבל מפתח. בחודש הראשון הוא מסתובב בבית בהתרגשות. אחרי שנה הוא כבר כמעט אינו רואה את הבית. ואז חבר קונה דירה גדולה יותר. פתאום הוא רואה את שלו מחדש. אבל הפעם דרך החסרונות. המטבח קטן. המרפסת צרה. אין חדר עבודה. הבניין ישן. מה קרה לדירה? כלום. השתנה הבית שמולה היא נמדדת. וזה קורה גם עם הילדים. הבן קיבל 85. ההורים שמחים. ואז הם שואלים: "ומה יונתן קיבל?"

פתאום ה-85 מקבל טעם אחר. למה שאלנו? האם הציון של יונתן משנה את מה שהבן שלנו ידע במבחן? לא. אבל הוא משנה את המיקום שלו בסולם. וכאן יש הבדל עצום בין שאיפה לבין השוואה. שאיפה אומרת: אני רוצה להתקדם ביחס למקום שבו אני נמצא. השוואה אומרת: אני רוצה להיות במקום גבוה יותר ממך. שאיפה יכולה לבנות אדם. השוואה בלתי פוסקת יכולה לגרום לכך שגם הישגים אמיתיים לא יצליחו לשמח אותו. אדם יכול להיות היום טוב בהרבה משהיה לפני חמש שנים, ועדיין להרגיש כישלון, רק מפני שבינתיים הוא החליף את קבוצת ההשוואה שלו. זה קורה בצורה חזקה במיוחד בעולם הדיגיטלי. בעבר אדם השווה את ביתו לכמה בתים ברחוב. היום הוא פותח טלפון ובתוך עשר דקות רואה מטבח של מיליונר בלונדון, חופשה במלדיביים, חתונה בעלות עצומה, ילד בן שתים עשרה שמנגן כמו מקצוען, אדם בן שלושים שכבר מכר חברה במיליונים ומשפחה שמצטלמת בשקיעה כשכולם לבושים בלבן ואף ילד אינו רב. הוא סוגר את הטלפון. ונכנס למטבח שלו. פתאום משהו בו נראה פחות. לא מפני שהמטבח השתנה. אלא מפני שהעין חזרה הביתה עם סרגל חדש. וכאן חג האסיף מציע לנו תרגיל רוחני כמעט הפוך מן התרבות שסביבנו. אסוף את שלך. לא את של השכן. לא את מה שהיה אמור להיות לך. לא את מה שיש לאחיך. לא את מה שאתה רואה אצל אחרים. "באספך מגרנך ומיקבך." הגרן שלך. היקב שלך. תעמוד לרגע מול מה שהשנה שלך הצמיחה. אולי לא הכול הצליח. אולי חלק מן השדה נשאר יבש. אבל מה כן צמח? איזו חברות נבנתה השנה? מה למדת? במה השתנית? איזה ילד התקרב אליך? איזו מידה תיקנת? איזה משבר עברת? איזה בוקר פשוט קיבלת שוב ושוב בלי להבין שהוא מתנה? מי עדיין יושב ליד השולחן שלך? ממי אתה עדיין יכול לקבל טלפון? למי אתה עדיין יכול להתקשר? יש אנשים שמחזיקים אוצרות עצומים ומרגישים עניים מפני שהם מנהלים את מלאי הברכות שלהם לפי המחסן של השכן. וזה אולי אחד ההבדלים העמוקים בין קנאה להכרת הטוב. הכרת הטוב שואלת: מה קיבלתי? קנאה שואלת: מה קיבלתי ביחס אליו? אלה שתי שאלות שונות לחלוטין. והן מייצרות שני חיים שונים לחלוטין. זה נכון גם בעולם הרוחני. אדם מתחיל ללמוד דף גמרא ביום. הוא מחזיק מעמד חודשיים. זה הישג אמיתי. ואז הוא פוגש מישהו שכבר סיים את הש"ס שלוש פעמים. פתאום החודשיים שלו נראים לו מגוחכים. אבל מדוע? האם הידיעה שהאדם השני סיים את הש"ס מחקה שישים דפים שכבר למד? אדם מתחיל לתת צדקה בקביעות. אחר כך הוא שומע על אדם שתורם פי מאה ממנו, והנתינה שלו נעשית בעיניו קטנה. אדם מצליח להתפלל בכוונה כמה דקות, ואז הוא קורא על גדולי ישראל והתפילה שלו נראית לו חסרת ערך. בוודאי שצריך לשאוף. בוודאי שיש ממי ללמוד. אבל יש הבדל בין אדם גדול שמעורר אותי לגדול לבין אדם גדול שגורם לי למחוק את מה שכבר בניתי. אפילו בעבודת ה', השוואה יכולה לגנוב מן האדם את השמחה שממנה היה יכול לצמוח. יש עוד תופעה מעניינת: לפעמים איננו מקנאים במה שאנחנו באמת רוצים. אדם רואה חבר שקנה רכב יוקרתי ומרגיש צביטה. אבל אם ישאל את עצמו ברצינות: האם הייתי מוכן לעבוד עוד עשרים שעות בשבוע כדי להחזיק את החיים שמאפשרים את הרכב הזה? אולי לא. הוא אינו רוצה את החיים של החבר. הוא רוצה פרט אחד מתוכם. אנחנו משווים את החלקים היפים בחיי אחרים אל המחיר המלא שאנחנו משלמים בחיינו. אנחנו רואים את הבית ולא את המשכנתה. את התפקיד ולא את הלילות. את הבמה ולא את הבדידות. את הילדים המצליחים ולא את ההתמודדויות שאיננו מכירים. את התמונה ולא את החיים שמחוץ למסגרת. ולכן ההשוואה כמעט תמיד אינה הוגנת. אנחנו משווים את הפנים שלנו אל החוץ שלהם. יש כאן גם מבחן מעשי פשוט. כאשר משהו שיש לנו מפסיק לשמח אותנו, כדאי לשאול: האם הוא נעשה פחות טוב, או שפשוט גיליתי שלמישהו אחר יש יותר? זו שאלה קטנה שיכולה להציל הרבה שמחה. האם אני באמת לא מרוצה מהבית? או שהייתי מרוצה ממנו עד הביקור אצל החברים? האם אני באמת מאוכזב מהילד? או שהאכזבה התחילה כששמעתי מה הילד של השכן עושה? האם באמת אינני מתקדם? או שהתחלתי לעקוב אחרי מישהו שנמצא עשרים שנה לפניי? האם המשכורת שלי אינה מספיקה לצרכים שלי? או שהיא נעשתה בעיניי קטנה רק אחרי ששמעתי מה חבר מרוויח? אין כאן קריאה להפסיק ללמוד מאחרים. השוואה יכולה לתת מידע. היא יכולה לפתוח אפשרויות. היא יכולה לעורר שאיפה. אבל אסור לתת לה להיות השופטת של הברכה. כי אם השכן יקבע כמה אני צריך כדי להיות שמח, לעולם לא תהיה לי בעלות על השמחה שלי. וזה אולי עומק מיוחד בכך שהתורה אינה אומרת רק "חג הסוכות". היא אומרת גם "חג האסיף". לפני שאתה יוצא לחפש מה חסר, עצור ואסוף. לא רק תבואה. אסוף את מה שכבר קיים בחייך. יש דברים שאנחנו מחזיקים שנים ולא ספרנו אותם מפני שלא הייתה להם תווית מחיר. בריאות יחסית. אדם אחד שאפשר לדבר איתו באמת. ילד שקורא לנו אבא. בית שאפשר לסגור בו דלת. שולחן שסביבו עדיין יושבים אנשים. יכולת לקום בבוקר. ספר שאפשר לפתוח. תפילה שאפשר לומר. מישהו שמחכה שנחזור. אולי חג האסיף שואל אותנו שאלה פשוטה מאוד: האם ספרנו פעם את מה שאנחנו מפחדים כל כך לאבד? כי יש אנשים שמגלים כמה היו עשירים רק אחרי שמשהו נלקח מהם. חג הסוכות מציע אפשרות אחרת. לגלות את העושר כשהוא עדיין כאן. לעמוד בתוך האסיף שלנו, בלי להסתכל לרגע למחסן של השכן, ולומר: זה מה שקיבלתי. זה מה שבניתי. זה מה שצמח. יש עוד דרך לעשות, יש עוד מה לתקן, יש עוד למה לשאוף, אבל אינני צריך להקטין את הברכה שלי כדי להכיר בברכה של מישהו אחר. והתורה בחרה לומר "ושמחת בחגך" דווקא בזמן האסיף, אולי מפני שהמבחן הגדול של השמחה אינו אם קיבלנו הכול. המבחן הוא האם אנחנו מסוגלים לראות את מה שקיבלנו לפני שאנחנו בודקים כמה קיבל מי שעומד לידנו.