למה השמחה הגדולה ביותר של סוכות מתחילה דווקא בלילה?

יש אנשים שיודעים לעשות, לפתור ולהחזיק הכול, אך אינם יודעים מי הם כשאין עוד משימה. שמחת בית השואבה בלילה מלמדת שהחיים אינם הפרס שמקבלים לאחר העבודה, אלא הדבר שמתרחש גם כשאנחנו מפסיקים לרגע לייצר.

למה השמחה הגדולה ביותר של סוכות מתחילה דווקא בלילה? יש אנשים שיודעים לעבוד מצוין, לפתור בעיות, לנהל מערכות, לדאוג למשפחה, להחזיק קהילה שלמה על הכתפיים, אבל דווקא כאשר מגיע רגע שבו אין שום דבר דחוף לעשות, הם נעשים חסרי מנוחה. כל עוד הטלפון מצלצל, מישהו זקוק להם, יש משימה לסיים או בעיה לפתור, הם מרגישים במקומם. ואז מגיעה חופשה, שבת שקטה, ערב שאין בו התחייבויות, או אפילו שעה שהתפנתה פתאום, ובמקום הקלה מופיעה אי־נוחות. הם פותחים שוב את הטלפון, מחפשים מה נשאר לעשות, מסדרים משהו שלא באמת צריך לסדר, ולבסוף אומרים: "אני פשוט לא מסוגל לשבת בלי לעשות כלום". אבל אולי השאלה איננה מדוע קשה לנו לשבת בלי לעשות דבר. אולי השאלה העמוקה יותר היא מה אנחנו מרגישים על עצמנו ברגע שבו איננו מועילים כרגע לאיש. מפני שלפעמים העבודה אינה רק הדבר שאנחנו עושים; היא המקום שממנו אנחנו מקבלים אישור שאנחנו נחוצים, מצליחים, משמעותיים ובעלי ערך. כאשר מישהו זקוק לנו, אנחנו יודעים מי אנחנו. כאשר אף אחד אינו זקוק לנו ברגע הזה, משהו בזהות מתחיל להתערער. ודווקא בחג הסוכות, חג האסיף שבו האדם מסיים תקופה ארוכה של עבודה חקלאית, חז"ל מציבים מולנו את אחת התמונות המפתיעות ביותר של השמחה היהודית. המשנה אומרת: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" (סוכה ה, א). חז"ל הכירו חתונות, לידות, ניצחונות, הצלחות ושפע, ובכל זאת בחרו לתאר דווקא את שמחת בית השואבה במילים יוצאות הדופן הללו. המשנה ממשיכה ומתארת את המעמד: במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים, הכינו מנורות עצומות, והחסידים ואנשי המעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור ואומרים דברי שירות ותשבחות, והלויים עמדו בכלי שיר וניגנו (סוכה ה, ב-ד). הגמרא מרחיבה בתיאור השמחה הזאת ומספרת על גדולי החכמים שהשתתפו בה (סוכה דף נא ע"א ואילך). אבל בתוך התיאור המרשים מסתתר פרט שקל להחמיץ: כל השמחה הגדולה הזאת מתרחשת בלילה. היום כבר הסתיים. עבודת השדה אינה נעשית עכשיו. המסחר נעצר. עבודות היום במקדש מאחוריהם. האדם אינו מייצר עכשיו עוד יבול, אינו סוגר עוד עסקה ואינו מוסיף עוד הישג לרשימה. דווקא כאשר עולם העשייה נרגע, נפתחת שמחה שחז"ל אומרים שכמותה כמעט לא ראו. השאלה מתבקשת: מדוע דווקא אז? רש"י מסביר שהשם "בית השואבה" קשור לשאיבת המים לצורך ניסוך המים בחג (רש"י, סוכה דף נ ע"ב). לכאורה מדובר בדבר פשוט מאוד: מים. לא זהב, לא יין יקר, לא יבול מפואר ולא הישג אנושי מרשים. דווקא סביב הדבר הבסיסי ביותר, שהאדם כמעט אינו שם לב אליו כל עוד הוא מצוי בשפע, נבנית השמחה הגדולה. התוספות מביאים בשם הירושלמי הסבר נוסף לשם "בית השואבה": "שמשם שואבים רוח הקודש", על יסוד הפסוק "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" (ישעיהו יב, ג; תוספות, סוכה דף נ ע"ב, ד"ה חד תני שואבה). פתאום המילה "שאיבה" מקבלת משמעות אחרת לגמרי. במשך השנה האדם עסוק בעיקר במה הוא מוציא מעצמו: עבודה, תפוקה, פתרונות, אחריות, כסף, רעיונות, נתינה. כאן הוא נדרש ללמוד פעולה אחרת: לא רק להוציא, אלא גם לשאוב; לא רק לתת, אלא להתמלא. וזה קשה הרבה יותר לאנשים מסוימים מכפי שנדמה. יש אדם שיודע לתת בלי סוף אבל כמעט אינו יודע לקבל. הוא יודע לדאוג לכולם, אבל אינו יודע מה לעשות כשדואגים לו. הוא יודע לדבר לפני קהל, אבל מתקשה לשבת בשקט ולהקשיב. הוא יודע להחזיק אחרים, אבל כאשר הוא עצמו זקוק למישהו, הוא מרגיש כמעט בושה. כל חייו הוא התרגל שהערך שלו נמצא במה שיוצא ממנו לעולם. חג הסוכות מציב מולו תמונה שבה דווקא השאיבה הופכת למרכז השמחה. הרמב"ם מעניק לשמחת בית השואבה מקום מיוחד מאוד. הוא כותב: "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה", ומתאר כיצד לא כל אדם היה רוקד במרכז המעגל, אלא "גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה" הם שהיו מרקדים ומנגנים ומשמחים במקדש (משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ח, יב-יד). דווקא הרשימה הזאת מרתקת. הרמב"ם אינו מתאר אנשים חסרי מעמד שאין להם מה להפסיד. הוא בוחר באנשים המכובדים ביותר בחברה היהודית: גדולי החכמים, ראשי הישיבות, אנשי הסנהדרין והזקנים. במשך השנה אנשים עומדים בפניהם, שואלים אותם שאלות, ממתינים לפסקיהם ומכבדים את מעמדם. ודווקא הם נכנסים למעגל ורוקדים. הרמב"ם ממשיך ומסביר: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא", ומזהיר שאדם שמונע את עצמו מן השמחה הזאת מפני שהוא חושש לכבודו, מפספס דבר יסודי. הוא מסיים: "ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה'" (שם ח, טו). כלומר, יש שלב שבו הכבוד יכול להפוך מכוח שמרים את האדם לכלוב שסוגר אותו. אדם בונה לעצמו במשך שנים דמות מכובדת. אסור שיראו אותו מתרגש מדי, אסור שיראו אותו טועה, אסור שיראו אותו משחק, אסור שיראו אותו לא יודע, ובוודאי שלא מתאים לו לרקוד. ככל שהמעמד עולה, הוא נעשה תלוי יותר בשאלה איך הוא נראה בעיני אחרים. ואז מגיע הרמב"ם ומביא כדוגמה את דוד המלך, שהיה "מפזז ומכרכר לפני ה'" (שמואל ב ו, טז). המלך הגדול אינו מאבד את מלכותו כשהוא רוקד. להפך, באותו רגע מתברר שהוא גדול מספיק כדי שלא להזדקק בכל רגע להצגה של גדלות. יש כאן יסוד עמוק מאוד: מי שכל ערכו תלוי בתפקידו, לעולם אינו יכול באמת לצאת מן התפקיד. גם בבית הוא המנהל. גם בחופשה הוא הרב. גם ליד הילדים הוא המפקד. גם ליד אשתו הוא פותר הבעיות. גם כשהנכד רוצה לשחק איתו על הרצפה, משהו בו עדיין שואל איך הדבר נראה. רק אחרי התשתית הזאת אפשר לעבור אל הפסיכולוגיה, ושם מתגלה עד כמה חזקה התופעה. Jennifer Crocker ועמיתיה חקרו את המושג Contingencies of Self-Worth, מקורות שעליהם אדם תולה את תחושת הערך העצמי שלו. אצל אדם אחד הערך תלוי בהישגים מקצועיים, אצל אחר באישור חברתי, אצל אחר במראה החיצוני, בתחרות, בהצטיינות או בהכרה מצד אחרים. כאשר הערך העצמי נקשר בחוזקה לתחום מסוים, הצלחה באותו תחום אינה רק דבר משמח; היא נעשית הוכחה שאני שווה. ממילא כישלון אינו רק אירוע שלא הצליח, אלא איום על הזהות עצמה. זו הסיבה ששני אנשים יכולים לקבל בדיוק אותה ביקורת בעבודה ולהגיב אחרת לגמרי. הראשון חושב: "הפרויקט הזה לא היה מספיק טוב, אבדוק מה צריך לשפר". השני יוצא מן החדר בתחושה שהוא עצמו אינו מספיק טוב. אצל הראשון העבודה היא דבר שהוא עושה. אצל השני העבודה הפכה לבית המשפט שבו נקבע בכל יום מחדש כמה הוא שווה. מחקרים על Workaholism, התמכרות לעבודה, מבחינים בין אדם שעובד שעות רבות מתוך מעורבות, אהבה, אחריות או שליחות, לבין אדם שמרגיש דחף פנימי כפייתי לעבוד ואינו מסוגל להניח את העבודה גם כאשר אין צורך ממשי בכך. ההבדל אינו רק במספר השעות. שני אנשים יכולים לעבוד שתים עשרה שעות ביום, אבל אחד מהם מסוגל לסיים, לחזור הביתה ולהיות במקום אחר, ואילו אצל השני העבודה ממשיכה להתקיים בתוכו גם כאשר המחשב כבר סגור. וזו אולי אחת השאלות הטובות ביותר לבדיקת היחסים שלנו עם עשייה: מה אני מרגיש כשאני נח? אם מנוחה מיד מעוררת בי אשמה, אם שעה שאין בה תפוקה נראית לי "מבוזבזת", אם אני מתקשה ליהנות ממשהו שאין לו תוצאה מדידה, ייתכן שהבעיה איננה שאני אוהב לעבוד. ייתכן שלמדתי להרגיש בעל ערך רק כאשר אני עובד. שימו לב לביטוי הנפוץ: "בזבזתי שעתיים". אדם ישב עם הילד שלו, הלך עם אשתו, שתה קפה עם חבר ותיק, הסתכל על הים או פשוט ישב בסוכה, ובסוף הוא אומר שבזבז זמן. מדוע? מפני שאין מוצר שאפשר להניח על השולחן ולהראות מה יצא מן השעתיים האלה. אבל אולי זו אחת הטעויות הגדולות של התרבות ההישגית: אנחנו מודדים כל שעה לפי מה שהיא ייצרה ושוכחים שיש שעות שאינן אמורות לייצר מוצר; הן אמורות לייצר חיים. ילד קטן אומר לאביו: "אבא, בוא תשב איתי". האבא שואל מיד: "מה נעשה?" והילד אומר: "כלום, פשוט תשב". למבוגר הישגי זו תשובה כמעט בלתי מובנת. אם אין משחק, אין משימה, אין טיול ואין מטרה, מה בדיוק עושים? אבל מבחינת הילד, עצם הישיבה היא הדבר. הוא אינו זקוק מאביו כרגע לשירות. הוא זקוק לאביו. יש ילדים שמקבלים מהוריהם כמעט הכול חוץ מן הדבר הזה. האב מסיע, משלם, מסדר, מתקשר, דואג, מתקן, קונה ומארגן. הוא עושה למען הילד בלי סוף. אבל הילד היה רוצה לפעמים אבא שלא עושה עבורו שום דבר, אלא פשוט נמצא איתו בלי להסתכל בשעון ובלי לחפש את המשימה הבאה. גם בזוגיות אפשר להפוך עם השנים לצוות ניהול מצוין. מי אוסף את הילד, מי מתקשר לרופא, מי משלם חשבון, מי עושה קניות, מי מזמין לשבת, מי מטפל בביטוח. הבית מתפקד נפלא. אבל אם נוציא מן החדר את כל המשימות, לפעמים מתגלה שזוג שיודע היטב לנהל יחד את החיים כבר כמעט אינו יודע לחיות אותם יחד. הם יוצאים למסעדה, ובתוך דקות מדברים על הילדים. אחר כך על המשכנתה. אחר כך על התיקון במטבח. אחר כך על מה שצריך לעשות מחר. הם אינם רבים. להפך, הם צוות מצוין. אבל מתי בפעם האחרונה ישבו יחד בלי לפתור שום דבר? מתי צחקו? מתי סיפרו משהו שאין לו שום שימוש? מתי פשוט נהנו מן העובדה שהם נמצאים יחד? שמחת בית השואבה מציבה מולנו אנשים שאינם פותרים באותו רגע שום בעיה. הם אינם בונים דבר. הם אינם מנהלים ישיבה. הם אינם מכריעים מחלוקת. הם שרים ורוקדים לפני הקב"ה. יש זמן שבו עצם החיים לפני ה' הם עצמם תוכן. והנקודה נעשית חריפה עוד יותר כאשר מגיעים לתקופות שבהן האדם באמת כבר אינו מסוגל לעשות את מה שעשה בעבר. מנהל פורש אחרי ארבעים שנה. במשך עשרות שנים אנשים חיכו להחלטה שלו. בכל בוקר הייתה לו סיבה ברורה לקום. פתאום מגיע יום ראשון ואין משרד. הטלפון שקט יותר. איש אינו מחכה לחתימה שלו. בהתחלה הוא נהנה מן החופש, אבל אחרי כמה שבועות מופיעה תחושה שהוא לא ציפה לה: "אולי כבר לא צריכים אותי". השאלה עכשיו איננה רק מה יעשה בפנסיה. השאלה היא מי הוא בלי התפקיד. אם במשך ארבעים שנה "אני מנהל" היה כמעט זהה ל"אני אדם בעל ערך", הפרישה אינה רק שינוי בלוח הזמנים. היא רעידת אדמה בזהות. אותו דבר עלול לקרות לאם שהקדישה עשרות שנים לילדיה. היא חלמה שיגדלו, יתחתנו ויבנו בתים, והנה זה קרה. זה אמור להיות רגע של הצלחה. אבל הבית נעשה שקט. פעם שאלו אותה בכל שעה איפה החולצה, מה אוכלים, מי לוקח, מה לעשות. עכשיו כולם מסתדרים. ודווקא ההצלחה שלה כאם עלולה ליצור שאלה כואבת: אם כבר לא צריכים אותי כמו פעם, מה מקומי עכשיו? יש כאן הבחנה שחשוב מאוד לעשות: להיות נחוץ ולהיות אהוב אינם אותו דבר. להיות מועיל ולהיות בעל ערך אינם אותו דבר. אדם יכול להיות אהוב מאוד גם כשאינו מסוגל לתת דבר. סבא שאינו יכול עוד לקחת את הנכדים לטיולים יכול להיות יקר להם מעצם נוכחותו. אדם חולה שאינו מסוגל כרגע לעזור לאחרים אינו מאבד את ערכו. בן זוג שעובר תקופה שבה הוא מקבל יותר משהוא נותן אינו הופך לנטל אנושי. אבל קל לומר את המשפטים האלה לאחרים. קשה הרבה יותר להאמין בהם כאשר מדובר בנו. יש אנשים שמסוגלים לאהוב אדם אחר כשהוא חלש, אבל אינם מסוגלים לסבול את עצמם כשהם חלשים. הם יאמרו לחבר: "אתה לא צריך להוכיח שום דבר", ובאותו ערב ירגישו אשמה מפני שהם עצמם לא הספיקו מספיק. לכן אפשר לשאול את עצמנו שאלה לא נעימה אבל חשובה: אם מחר יילקח ממני הדבר שבו אני הכי טוב, כמה מן הזהות שלי יישאר? אם אינני עוד המנהל, המרצה, המפרנס, האדם שכולם מתקשרים אליו, האמא שכולם צריכים, בעל המקצוע המצליח או האדם שתמיד מציל את המצב, האם אני עדיין יודע מי אני? אין כאן קריאה להפסיק לשאוף או לעשות. היהדות בוודאי אינה דת של פסיביות. האדם מצווה לפעול, ליצור, לעבוד, ללמוד, לחנך ולשנות את העולם. הבעיה מתחילה כאשר נוצר בלב בלבול בין שני משפטים שונים: "יש ערך גדול למה שאני עושה" ו־"הערך שלי תלוי במה שאני עושה". המשפט הראשון בונה שליחות. המשפט השני בונה חרדה. מפני שאם הערך שלי תלוי בהישג, לעולם אינני יכול לנוח באמת. גם אחרי שהצלחתי אני זקוק להצלחה הבאה שתאשר מחדש שאני עדיין שווה. הספר שיצא לאור מרגש לזמן מה, ואחר כך צריך ספר נוסף. העסקה שנסגרה כבר שייכת לאתמול. השיעור שהיה מלא אינו מבטיח שהשיעור הבא יהיה מלא. מחיאות הכפיים דועכות, ולכן צריך שוב במה. כך אדם יכול להשיג יותר ויותר ולהרגיש פחות ופחות בטוח בערכו, מפני שכל הישג נעשה לא לבית שאפשר לגור בו אלא למנה נוספת של אישור שצריך לחדש. ופה נמצאת אולי אחת המתנות הגדולות של שמחת בית השואבה. השמחה הזאת אינה בנויה סביב הישג אישי חדש. האדם אינו אומר: "תראו מה עשיתי". להפך, הוא עומד לפני מי שברא אותו ומרשה לעצמו לרגע לא להיות המרכז. אולי זו גם הסיבה שיש קשר עמוק בין ענווה לשמחה. אדם שחייב להגן בכל רגע על הדמות שלו אינו באמת פנוי לשמוח. הוא עסוק בעצמו: איך אני נראה, מה חושבים עליי, האם אני מספיק חשוב, האם נותנים לי את המקום הראוי. מי שמסוגל להניח לרגע את כל השאלות האלה נעשה פנוי למשהו אחר. הוא יכול לרקוד. הוא יכול לצחוק. הוא יכול להתפעל. הוא יכול לקבל. הוא יכול להיות קטן מול דבר גדול ממנו בלי להרגיש שהוא נעלם. וזו אינה הקטנה של האדם. להפך. זו חירות. אדם כזה יכול גם לומר "אינני יודע" בלי להתפרק. הוא יכול לתת למישהו אחר להוביל. הוא יכול לראות אדם צעיר מצליח ממנו ולא להרגיש שהצלחתו גוזלת ממנו משהו. הוא יכול לפרוש מתפקיד ולברך את מי שנכנס במקומו. הוא יכול לשבת עם ילד בלי להפוך את המפגש לפרויקט חינוכי. הוא יכול להיות ליד אדם כואב בלי למהר לפתור אותו. מפני שלא בכל רגע הוא חייב להוכיח שהוא מועיל. אפשר לקחת מכאן תרגיל פשוט לחג. לשבת פעם אחת בסוכה עשרים דקות בלי לעשות דבר שיש לו תוצאה. לא ללמוד כדי לסיים הספק, לא לבדוק הודעות, לא לצלם, לא לתכנן את מחר. פשוט לשבת עם אדם אהוב, או אפילו לבד, ולהתבונן בשאלה מה קורה בתוכנו כאשר אין לנו כרגע משימה. אם אחרי שלוש דקות היד מחפשת את הטלפון, אולי לא השעמום הוא הבעיה. אולי השקט נגע במקום שאנחנו רגילים לכסות בעשייה. ואפשר לשאול שאלה נוספת: אילו כל התפקידים שלי היו כתובים על פתקים והייתי מניח אותם לרגע על השולחן, מה היה נשאר? לא "רב", לא "מנהל", לא "אבא", לא "אמא", לא "מרצה", לא "איש עסקים", לא "האדם שכולם צריכים". מי נמצא מתחת לכל הכותרות האלה? זו אינה שאלה תיאורטית. החיים עצמם שואלים אותה מאיתנו בשלב מסוים. תפקידים משתנים. ילדים גדלים. אנשים פורשים. כוח נחלש. מקומות עבודה מתחלפים. מעמד עולה ויורד. אם בנינו את כל זהותנו על דבר זמני, כל שינוי מאיים לפרק אותנו. אבל אדם שיודע שהעשייה שלו היא ביטוי של ערכו ולא המקור היחיד שלו יכול לעבוד בכל כוחו ובכל זאת להיות חופשי ממנה. הוא מסוגל לתת הרבה בלי להזדקק לכך שכל הזמן יצטרכו אותו. הוא מסוגל להצליח בלי שההצלחה תהיה ההוכחה היחידה שהוא ראוי. והוא מסוגל גם לעצור. אולי לכן שמחת בית השואבה מתחילה דווקא כשהיום מסתיים. במשך היום אפשר למדוד אדם לפי מה שהספיק. בלילה הרשימה נסגרת. אין עוד מה להוסיף ליום שכבר עבר. ואז נשארת שאלה אחרת: האם אחרי שסיימנו לעשות, אנחנו עדיין יודעים לשמוח? חז"ל מתארים את גדולי החכמים כשהם רוקדים באותו לילה, והרמב"ם קורא לשמחה הזאת "עבודה גדולה". אולי מפני שלאנשים מסוימים העבודה הקשה ביותר איננה לעבוד עוד שעה, לקבל עוד אחריות או לשאת עוד משא. העבודה הגדולה שלהם היא להסכים לרגע להניח את המשא בלי להרגיש שהם עצמם הונחו יחד איתו. חג הסוכות אינו מבקש מאיתנו להיות פחות חרוצים, פחות שאפתנים או פחות מועילים. הוא מבקש שנזכור דבר אחד לפני שהעשייה הופכת לזהות כולה: אנחנו לא רק מה שהספקנו, לא רק מה שבנינו, לא רק התפקיד שאנחנו ממלאים ולא רק מספר האנשים שזקוקים לנו. ואולי משום כך השמחה הגדולה ביותר של סוכות פורצת דווקא בלילה, כשהשדה שקט, העבודה הסתיימה ואין עוד הישג שאפשר להוסיף לחשבון. באותו רגע האדם מוזמן לגלות סוג אחר של עושר: לא השמחה במה שהצליח לייצר, אלא השמחה בעצם הזכות להיות כאן, לאהוב, להיות אהוב, לעמוד לפני הקב"ה ולחיות. כי מי שיודע רק לעשות, עלול יום אחד לגלות שהוא בנה חיים שלמים ולא הספיק לחיות אותם; ומי שלומד גם להיות, מגלה שהחיים אינם הפרס שמקבלים אחרי שסיימנו את כל המשימות. החיים הם הדבר שהתרחש בזמן שעשינו אותן.