איך אנחנו מתייחסים לאדם שאין לו שום דבר להחזיר לנו?

היחס שלנו לבני אדם נחשף במיוחד מול מי שאין לו מעמד, קשר או טובה להחזיר לנו. שמחת החג נבחנת בשאלה אם המעגל שלנו מסוגל להתרחב גם למי שאינו יכול לפתוח עבורנו שום דלת.

איך אנחנו מתייחסים לאדם שאין לו שום דבר להחזיר לנו? יש מבחן פשוט שיכול ללמד עלינו הרבה יותר מרשימת התרומות שלנו: כיצד אנחנו מתייחסים לאדם שאין לנו שום צורך בו. לא ללקוח חשוב, לא למנהל, לא לתורם, לא לאדם בעל קשרים ולא למישהו שעשוי לפתוח לנו דלת בעתיד, אלא לאדם שאין בידו שום דבר שאנחנו צריכים. לפעמים דווקא שם, במקום שבו אין תמורה אפשרית, מתברר אם אנחנו באמת רואים בני אדם או שאנחנו רואים, בלי לשים לב, גם את מה שהם מסוגלים להעניק לנו. אפשר לראות זאת באירוע משפחתי. אדם נכנס לאולם ומזהה מיד את האנשים שכדאי לגשת אליהם. עם פלוני חשוב לדבר מפני שלא נפגשו זמן רב, אלמוני מכיר מישהו שהוא זקוק לו, אדם שלישי הוא בעל מעמד, והרביעי חבר ותיק שכדאי לשמור איתו על קשר. ליד אחד השולחנות יושב אדם מבוגר שכמעט איש אינו מכיר. הוא אינו בעל מעמד, אינו מספר סיפורים מרשימים, אינו יכול לקדם איש ואולי אפילו השיחה איתו דורשת סבלנות. איש אינו מחליט במודע להתעלם ממנו, ובכל זאת בסוף הערב מתברר שכמעט כולם מצאו סיבה לדבר דווקא עם האנשים שהיה להם מעניין או כדאי לדבר איתם. רובנו איננו מנהלים פנקס שבו כתוב מה כל אדם יכול לתת לנו. דווקא משום כך התופעה עמוקה כל כך. חלק גדול מן החשבונות החברתיים נעשה מתחת לסף המודעות. אנחנו נמשכים באופן טבעי למקומות שבהם אנחנו מקבלים עניין, הערכה, חום, קשרים, מעמד, מידע או תחושה שאנחנו חשובים. אין בכך בהכרח פסול. בני אדם זקוקים להדדיות. השאלה מתחילה כאשר בלי לשים לב אנחנו נותנים את מיטב היחס שלנו בעיקר למי שמסוגל להחזיר אותו. ואז מגיע חג הסוכות, והתורה מתארת את מצוות השמחה בצורה מפתיעה: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד). התורה אינה מסתפקת בציווי "ושמחת". היא מתחילה למנות את האנשים שאמורים להיות בתוך השמחה הזאת, ובתוך הרשימה נמצאים דווקא מי שבמבנה החברתי של העולם העתיק היו חסרים לעיתים קרובות קרקע, משפחה מגינה, מעמד או רשת כלכלית יציבה. וזה מעורר שאלה גדולה. אם התורה רוצה שאני אשמח בחג, מדוע היא מדברת איתי באותו פסוק על הגר, היתום והאלמנה? לכאורה אפשר היה לומר: תאכל, תשתה, תנוח, תשיר, תשב עם בני ביתך ותשמח. אחר כך, בפרשה העוסקת בצדקה, התורה תזכיר גם את העניים. אבל התורה אינה מפרידה. היא מכניסה אותם אל תוך הפסוק של השמחה עצמה, כאילו היא אומרת: לפני שאתה מספר לי כמה שמחת בחג, אני רוצה לדעת מי היה מסוגל לשמוח בגלל שהחג שלך התקיים. רש"י מביא על הפסוק המקביל בפרשה רעיון חריף מאוד. התורה אומרת: "ושמחת לפני ה' אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך" (דברים טז, יא), ורש"י מביא את דברי חז"ל: "ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך: בנך ובתך ועבדך ואמתך; אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך" (רש"י, דברים טז, יא). התורה מציבה כביכול שתי משפחות מול האדם: יש את האנשים שיש להם כתובת טבעית אצלך, ויש את אלה שהקב"ה אומר עליהם "שלי", מפני שאין להם תמיד מי שידאג להכניס אותם למעגל. יש כאן שינוי יסודי בתפיסת החסד. בדרך כלל אנחנו חושבים שחסד מתחיל כאשר ראינו אדם שחסר לו משהו ונתנו לו אותו. התורה הולכת שלב אחד קודם ושואלת: מי בכלל נמצא בשדה הראייה שלך? מפני שיש אנשים שאיננו מסרבים לעזור להם; אנחנו פשוט לא רואים אותם. הם אינם מבקשים, אינם צועקים, אינם עומדים ליד הדלת, ולכן הם יכולים לחיות מטרים ספורים מאיתנו ולהישאר מחוץ לתודעה שלנו. הרמב"ם לוקח את הדברים למקום חריף עוד יותר. בהלכות יום טוב הוא כותב שכאשר אדם אוכל ושותה בחג, עליו להאכיל "לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים", ולאחר מכן הוא מוסיף: "אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו" (משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב ו, יח). הרמב"ם אינו אומר שהאדם הזה אינו שמח. ייתכן שהוא שמח מאוד. השולחן מלא, האוכל משובח, הילדים שרים, היין טוב והבית חגיגי. הרמב"ם אומר דבר הרבה יותר חד: צריך לשנות את השם של השמחה הזאת. האדם קורא לה "שמחת יום טוב", אבל אם כל השפע נסגר מאחורי הדלת והשאיר את מי שחסר לו בחוץ, יש כאן אולי הנאה, אבל אין זו אותה שמחה שהתורה ביקשה ליצור. זו נקודה עמוקה מאוד, מפני שהיא מלמדת שהנתינה לאחר אינה מס המוטל על השמחה. התורה אינה אומרת: אחרי ששמחת, תוותר על מעט מן השמחה שלך לטובת מי שאין לו. היא אומרת שהיכולת להרחיב את השמחה אל מעבר לעצמך היא חלק מהגדרתה. יש שמחה שאדם צורך, ויש שמחה שאדם יוצר סביבה מעגל שבו גם אחרים יכולים לחיות. רבנו בחיי עומד בפירושו לפרשה על הכללת הלוי, הגר, היתום והאלמנה בתוך שמחת הרגל, ומדגיש את אחריותו של מי שנתברך כלפי אלה שאין להם אותה משענת כלכלית וחברתית שיש לו (רבנו בחיי, דברים טז, יא). הברכה שהגיעה אל האדם אינה מסתיימת ברגע שבו היא נכנסה למחסן שלו. השאלה היא מה היא מאפשרת לו לעשות עבור מי שלא קיבל את אותה ברכה. הספורנו, בפירושו לפסוקי החג, קושר את השמחה אל הברכה שהקב"ה נתן לאדם: "כי יברכך ה' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח" (דברים טז, טו). האדם אינו שמח רק משום שיש לו יותר לצרוך, אלא משום שהוא מסוגל לראות את השפע כברכה ולא כאחיזה פרטית בלבד. כאשר הברכה נתפסת כמתנה, מתעורר ממנה גם יחס אחר אל מי שלא קיבל באותה מידה (ספורנו, דברים טז, יד-טו). והכלי יקר עומד בכמה מקומות בפרשה על הסכנה הטמונה בשפע כאשר הוא סוגר את האדם בתוך עצמו. דווקא כאשר האסמים מלאים והאדם מסוגל לומר "יש לי", התורה מחזירה אל שולחנו את מי שאין לו. חג האסיף אינו מאפשר לבעל השדה ליהנות מן היבול כאילו הוא חי לבדו בעולם; הברכה נבחנת גם באופן שבו היא משנה את יחסו לאחרים (כלי יקר, דברים טז). אפשר להבין מכאן הבדל עצום בין לתת לאדם אוכל לבין לתת לאדם מקום. אוכל פותר רעב. כסף פותר צורך מסוים. אבל יש אדם שהמקרר שלו אינו ריק ובכל זאת הוא בודד. הוא אינו צריך מאיתנו חבילת מזון; הוא צריך שמישהו יחשוב עליו לפני שמתחילה הסעודה. יש אלמנה שאינה זקוקה לעזרה כלכלית אבל יודעת שבערב החג המשפחות נסגרות בתוך עצמן. יש גר, עולה חדש או אדם שעבר לשכונה ואינו יודע לאיזה שולחן הוא שייך. יש גרוש או גרושה שהחג הראשון אחרי פירוק הבית קשה להם לא בגלל המחיר של האוכל אלא בגלל הכיסא הריק. והתורה אינה אומרת רק "תן להם". היא אומרת: "ושמחת בחגך... והגר והיתום והאלמנה." הם נמצאים בתוך משפט השמחה. כלומר, יש הבדל בין צדקה שמגיעה אל האדם מבחוץ לבין מצב שבו האדם עצמו נכנס אל המעגל. אפשר להעביר לאדם כסף בלי לדעת את שמו. לפעמים זה בדיוק מה שצריך לעשות, וצדקה כזאת היא מצווה גדולה. אבל יש צרכים שכסף אינו יכול לפתור. אי אפשר להעביר בבנק תחושת שייכות. אי אפשר לשלוח באמצעות שליח את הידיעה שמישהו שמח שאתה כאן. אי אפשר להזמין באמצעות הוראת קבע אדם להיות חלק מן החיים. רק אחרי התשתית התורנית הזאת אפשר לעבור אל הפסיכולוגיה החברתית, ושם אנחנו פוגשים מנגנון אנושי יסודי מאוד: Reciprocity, הדדיות. בני אדם נוטים להרגיש מחויבות כלפי מי שעשה עבורם דבר טוב. המנגנון הזה חשוב לחיים חברתיים; בלעדיו היה קשה מאוד ליצור אמון ושיתוף פעולה. אני עוזר לך היום מתוך ידיעה שבעולם נורמלי אנשים אינם רק לוקחים, אלא גם מחזירים. אבל החוקרים Margaret Clark ו־Judson Mills הציעו הבחנה חשובה בין Exchange Relationships, יחסי חליפין, לבין Communal Relationships, מערכות יחסים שבהן הנתינה נענית בעיקר לצורך של האחר ולא לחשבון מיידי של תמורה. ביחסי חליפין השאלה "מי נתן למי וכמה" חשובה מאוד. ביחסים קרובים וקהילתיים, לעומת זאת, אנחנו מסוגלים לתת מפני שהאחר זקוק, גם כאשר ברגע הזה אין איזון. שני הסוגים נחוצים. עסק אינו יכול להתנהל כאילו הוא משפחה, והבנק אינו אמור לומר ללקוח שאין צורך להחזיר הלוואה מפני שכולנו אחים. הבעיה מתחילה כאשר לוגיקת החליפין זולגת אל כל מערכות היחסים שלנו, ואז אפילו אהבה, חברות וחסד מתחילים להתנהל באמצעות פנקס. הזמנתי אותך, ולכן עכשיו תורך להזמין אותי. התקשרתי אליך שלוש פעמים, עכשיו נראה אם אתה מתקשר. נתתי סכום מסוים בחתונת הבן שלך, מעניין כמה תיתן בחתונה שלי. הגעתי לשמחה שלך, האם תטרח להגיע לשלי? עזרתי לך בתקופה קשה, האם אתה זוכר את זה עכשיו כשאני צריך משהו? לפעמים אף אחד אינו אומר את הדברים בקול, אבל הפנקס קיים. ואז מגיעים הגר, היתום והאלמנה ומפריעים לפנקס. התורה בוחרת דווקא באנשים שהיחסים איתם אינם אמורים להיות מבוססים על השאלה מה ייצא לי מזה. לא מפני שהם אינם יכולים להכיר טובה, אלא מפני שהסיבה להכניס אותם אל השמחה אינה התמורה העתידית. הם נכנסים מפני שהם זקוקים למקום, ולך יש מקום שאפשר לפתוח. תחשבו על בית כנסת אחרי תפילת שבת. אדם חדש נכנס בפעם הראשונה. הוא אינו מכיר איש. בסיום התפילה כולם יוצאים ומיד נוצרים המעגלים הקבועים. זה מדבר עם גיסו, השני עם החברותא, השלישי עם השכן והרביעי כבר בדרך הביתה. אף אחד אינו אדם רע ואף אחד לא החליט להתעלם מן החדש. אבל בתוך שתי דקות הוא מגלה שאין לו מקום טבעי באף מעגל, ולכן הוא יוצא בשקט. בשבת הבאה ייתכן שילך לבית כנסת אחר. הוא לא יספר לאיש שפגעו בו, מפני שאיש באמת לא פגע בו. זו בדיוק הנקודה: יש כאבים שאינם נוצרים ממה שעשו לנו, אלא ממה שאיש לא חשב לעשות. לפעמים כל מה שהיה דרוש הוא אדם אחד שהיה יוצא מן המעגל שלו, הולך כמה צעדים ואומר: "שלום, אני לא חושב שנפגשנו. איך קוראים לך?" אין כאן חסד דרמטי. לא יכתבו עליו בעלון, לא תהיה תמונה ולא יקימו קרן על שמו. אבל עבור האדם שעמד לבדו, עשרת הצעדים האלה יכולים להיות ההבדל בין מקום זר לבין מקום שבו מישהו הבחין בקיומו. וזה מלמד אותנו שהשאלה הגדולה של חסד אינה תמיד "כמה נתתי?", אלא לפעמים "כמה הייתי מוכן לצאת מן הנוחות שלי כדי שהאדם האחר לא יישאר מחוץ למעגל?" אדם יכול לתרום סכומים גדולים ולהיות נדיב מאוד בכספו, ובאותו זמן להיות קמצן בתשומת לב. לפעמים קל יותר לכתוב המחאה מאשר לשבת ארבעים דקות ליד אדם בודד שחוזר שוב על אותם סיפורים. מחקר מפורסם של Elizabeth Dunn, Lara Aknin ו־Michael Norton עסק בקשר בין הוצאה כספית לטובת אחרים לבין אושר. במחקרים שלהם נמצא שבנסיבות שנבדקו, אנשים שהוציאו משאבים על אחרים דיווחו על רווחה ושמחה גדולות יותר מאלה שהוציאו סכום דומה על עצמם. מחקרים נוספים בתחום מצאו קשרים דומים בהקשרים שונים, במיוחד כאשר הנתינה נעשתה מתוך בחירה וכאשר הנותן יכול היה לחוש קשר והשפעה ממשית. אבל דווקא כאן צריך להיזהר ממלכודת. אפשר לקחת אפילו את הממצא הזה ולהפוך את הנתינה לעסקה נוספת: אני אתן לך מפני שהנתינה משפרת את מצב הרוח שלי. שוב האדם האחר הופך לכלי בשירותי, רק שהפעם אני משתמש בו כדי לקבל תחושה טובה על עצמי. התורה מבקשת משהו עמוק יותר. היא אינה אומרת להזמין את הבודד מפני שאחר כך נרגיש נפלא עם עצמנו. ייתכן שאפילו לא נרגיש נפלא. אולי הוא לא יהיה אורח קל. אולי הוא ידבר יותר מדי. אולי הילדים ירגישו צפיפות. אולי השיחה איתו לא תהיה מרתקת. המבחן מתחיל בדיוק במקום שבו הנתינה מפסיקה להיות חוויה נעימה עבור הנותן ועדיין נשארת דבר חשוב עבור המקבל. זה מבחן שקיים גם במקום העבודה. קל מאוד לזהות כיצד אדם מתייחס למנכ"ל, ללקוח חשוב או לאדם בעל מעמד. המבחן המעניין יותר הוא כיצד הוא מדבר עם המאבטח בכניסה, עם מי שמנקה את המשרד, עם המלצר, עם השליח או עם עובד שאין לו שום השפעה על קידומו. אם הטון משתנה בהתאם לכוח של האדם שמולנו, למדנו משהו חשוב על עצמנו. אדם יכול להיות מקסים למי שמעליו בהיררכיה וקשה למי שמתחתיו. הוא אולי יאמר שהוא פשוט יודע "לכבד אנשים חשובים", אבל השאלה היא אם כבוד ניתן לאדם מפני שהוא חשוב או מפני שהוא אדם. קל מאוד להיות אדיב למי שאנחנו צריכים; האופי מתגלה בצורה עמוקה יותר בדרך שבה אנחנו מדברים עם מי שאין לנו שום סיבה אסטרטגית להרשים. הדבר נכון גם בתוך המשפחה. יש סבא שפעם היה מרכז המשפחה. הוא אירח, שילם, סיפר סיפורים, עזר לכולם והיה האיש שאליו מתקשרים כאשר יש בעיה. השנים עברו. היום קשה לו יותר לשמוע, הוא חוזר על אותם סיפורים, אינו יכול לעזור כפי שעזר פעם ולעיתים השיחה איתו דורשת מאמץ. בהדרגה הטלפונים מתמעטים. איש אינו כועס עליו, פשוט "אין כל כך על מה לדבר". אבל אולי המשפט הזה עצמו דורש בדיקה. האם אנחנו אוהבים אדם או אוהבים את מה שאנחנו מקבלים ממנו? כאשר הוא כבר אינו מעניין כמו פעם, אינו מועיל ואינו מסוגל לתת לנו עצה, האם נשאר משהו מן הקשר? יש קשרים שמתגלים כאהבה רק כאשר האדם שמולנו מפסיק להיות שימושי. כך גם בחברות. יש חבר שהיה תמיד מצחיק, חזק ומלא אנרגיה. במשך תקופה קשה הוא משתנה. השיחות איתו כבדות, הוא חוזר על אותם פחדים, אין לו כוח להתעניין בנו כפי שהתעניין בעבר. בחודש הראשון כולם מתקשרים. בחודש השני פחות. אחרי חצי שנה נשארים מעטים. דווקא אז מתברר מי היה חבר של האדם ומי היה חבר של החוויה שהאדם סיפק. יש עוד מבחן עדין אפילו יותר: האם אנחנו יודעים לתת בלי להפוך את הנתינה לחוב עתידי? אדם עוזר למישהו בסכום גדול. המקבל מודה לו מכל הלב. עוברות כמה שנים, ויום אחד הנותן מרגיש שהאדם אינו מתייחס אליו כפי שהוא מצפה. ואז יוצא המשפט: "אחרי כל מה שעשיתי בשבילו". לפעמים המשפט מוצדק. הכרת הטוב היא ערך יסודי, וכפיות טובה היא מידה קשה. אבל לפעמים כדאי לשאול אם בתוך המתנה היה חוזה סמוי שהמקבל מעולם לא ראה. נתתי לך כסף, ולכן קניתי לעצמי מקום קבוע בהחלטות שלך. עזרתי לך, ולכן אתה חייב מעתה להסכים איתי. הייתי לצידך בתקופה קשה, ולכן אינך רשאי להתרחק ממני. יש אנשים שנותנים הרבה, אבל קשה מאוד לקבל מהם, מפני שלכל מתנה מחובר חוט בלתי נראה. יום אחד החוט נמתח והמקבל מגלה שהמתנה לא באמת יצאה מידו של הנותן. חסד נקי יותר אינו דורש שהאדם האחר יאבד את חירותו בגלל מה שקיבל מאיתנו. אפשר לצפות להכרת טובה אנושית בסיסית, אבל אסור להפוך את הטובה שעשינו לרישיון לשלוט באדם שקיבל אותה. אחרת הנתינה שנראתה כמו מתנה עלולה להפוך בדיעבד להלוואה רגשית בריבית גבוהה. וחג הסוכות מציב מולנו גם את שאלת הכבוד של המקבל. נניח שהזמנו אדם בודד לסעודת חג. עשינו דבר יפה, אבל במשך כל הארוחה הוא יושב בקצה השולחן, ואחת לכמה דקות מישהו שואל אותו ברחמים אם הוא רוצה עוד אוכל. כולם יודעים למה הוא הוזמן, והוא יודע שכולם יודעים. הכיסא שלו נמצא בפנים, אבל הוא עצמו עדיין מרגיש בחוץ. אפשר לתת לאדם ארוחה ולהקטין אותו, ואפשר לתת לו ארוחה ולהחזיר לו גובה. אפשר להציג אותו כ"האדם המסכן שהזמנו", ואפשר להכניס אותו לשיחה, לשאול לדעתו, לצחוק איתו, לתת לו להרגיש שהוא אינו פרויקט החסד של הערב אלא אורח שרצינו שיהיה איתנו. לפעמים החסד הגדול ביותר הוא לא לגרום לאדם להרגיש שעושים איתו חסד. וזו מיומנות עדינה מאוד. היא דורשת מן הנותן לוותר אפילו על חלק מן התחושה הטובה של "אני הנותן". כאשר אדם זקוק כל הזמן להרגיש שהוא המציל, הוא משאיר את האחר בתפקיד הניצול. חסד מכובד מנסה, ככל האפשר, להחזיר לאדם עצמאות, בחירה וכבוד. אפשר לקחת מכאן שאלה מעשית מאוד לקראת החג: מי נמצא בסביבה שלנו שאינו זקוק דווקא לכסף אלא לכך שמישהו יחשוב עליו? מי יושב לבד? מי עבר השנה שינוי משפחתי? מי איבד בן זוג? מי חדש בשכונה? מי מגיע לבית הכנסת אבל עדיין אינו חלק משום מעגל? מי מבני המשפחה נעשה שקט לאחרונה ואף אחד לא שאל מדוע? מי תמיד מוזמן אחרון, אחרי שכבר ברור שיש מקום? לא צריך להציל את העולם. לפעמים מדובר בטלפון אחד, בכיסא אחד, במנה נוספת או בעשר דקות של שיחה. אבל כדאי לעשות זאת לפני שהאדם נאלץ לבקש. יש חסד שנענה לצעקה, ויש חסד עמוק יותר שמבחין באדם רגע לפני שהוא צריך לצעוק. וזה אולי עומק דברי רש"י: "אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך." הקב"ה כאילו מפקיד בעולם אנשים מסוימים אצל אנשים אחרים. יש מי שיש לו שולחן, ויש מי שזקוק למקום ליד שולחן. יש מי שיש לו משפחה גדולה, ויש מי שהערב בביתו יהיה שקט. יש מי שקיבל השנה שפע, ויש מי שהשנה לקחה ממנו הרבה. הברכה אינה רק מה שנמצא אצל כל אחד; הברכה היא גם האפשרות להעביר מעט מן האור ממקום שבו יש הרבה למקום שבו חסר. ולכן אפשר לשאול בסוף החג לא רק אם הייתה סעודה יפה, אם האוכל הצליח ואם שרנו מספיק. אפשר לשאול שאלה אחרת: האם היה אדם אחד שהחג שלו היה קצת פחות בודד מפני שאנחנו חגגנו? אם כן, אולי השמחה שלנו נעשתה גדולה יותר דווקא משום שלא שמרנו את כולה לעצמנו. חג הסוכות מלמד שהשמחה היהודית אינה מעגל שסוגר את המשפחה פנימה, אלא מעגל שמסוגל להתרחב. התורה אינה מבקשת מאיתנו רק לפתוח את הארנק; היא מבקשת לפתוח את שדה הראייה. לראות את האדם שלא ביקש, את מי שאין לו מעמד, את מי שלא יוכל לקדם אותנו ואת מי שאולי לעולם לא יחזיר לנו באותו מטבע. כי קל לפתוח את הדלת לאדם שיכול יום אחד לפתוח עבורנו דלת אחרת. המבחן הגדול יותר הוא האם נשאיר מקום גם למי שאין לו קשר לסדר לנו, מעמד להעניק לנו או טובה להחזיר לנו, ורק אחרי שנעשה זאת אולי נגלה שהוא בכל זאת החזיר לנו דבר גדול: הוא לימד אותנו אם אנחנו מסוגלים לראות אדם לא לפי מה שנוכל לקבל ממנו, אלא פשוט מפני שהוא אדם.