אם זו היתה תפילת נעילה האחרונה שלנו, על מה היינו מתפללים אחרת?
בסוף יום הכיפורים מגיעה תפילת נעילה.
השמש יורדת. היום שהיה נראה בבוקר ארוך מאוד כמעט נגמר.
ופתאום מילים שאמרנו במשך היום מקבלות משקל אחר.
לא מפני שאנחנו יודעים שזו תפילתנו האחרונה. איננו יודעים.
אלא מפני שנעילה מכניסה אל החיים תחושת גבול.
רבי משה בן מימון, הרמב"ם, כותב שתפילת נעילה נתקנה "כדי להוסיף תחינה ובקשה מפני התענית", והיא נאמרת סמוך לשקיעת החמה (משנה תורה, הלכות תפילה א, ז).
יש משהו שהמוח האנושי מבין רק כאשר הדלת מתחילה להיסגר.
אנחנו יודעים שהילדים יגדלו, אבל מתנהגים כאילו תמיד יהיו קטנים. יודעים שההורים מזדקנים, אבל בטוחים שיהיו עוד אינספור ביקורים. יודעים שהחיים מוגבלים, אבל דוחים את הדברים החשובים לזמן שבו "יהיה פחות עמוס".
נעילה היא לא רק סוף יום הכיפורים. היא המחשה של אמת שאנחנו מנסים לשכוח כל השנה: לא כל חלון נשאר פתוח לנצח.
וזו אינה מחשבה מדכאת. להפך. גבול נותן לרגע ערך.
אולי השאלה שנעילה לוחשת לנו איננה "מה היית עושה אילו זה היה היום האחרון שלך?", אלא שאלה הרבה יותר מעשית: "אם אתה יודע שלא יהיו לך אינסוף ימים, למה אתה ממשיך לדחות ליום אחר את הדברים שבשבילם בכלל כדאי לחיות?".