מה בן השמונים שלך היה אומר לך היום?
אדם בן ארבעים וחמש שוקל הצעת עבודה מצוינת. יותר כסף, יותר מעמד, יותר אפשרויות - אבל גם פחות בית, פחות ילדים, יותר נסיעות. הוא בונה טבלה, מחשב הכול, ועדיין אינו מצליח להחליט.
אביו, כמעט בן שמונים, שואל שאלה אחרת: בני כמה הילדים? ואז אומר: כסף שאיבדת אולי תרוויח שוב. קידום יכול להגיע אחר כך. אבל ילד בן שש יהיה בן שש רק פעם אחת.
"שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך" (דברים לב, ז). לפעמים המבוגר אינו נותן לנו מידע חדש. הוא נותן לנו פרופורציות שהזמן מלמד.
יש דברים שאין להם עמודה באקסל. געגוע. שעה עם אבא. שבת עם ילד. תפילה שנאמרה באמת. דווקא הדברים שקשה למדוד מתגלים לפעמים כיקרים ביותר.
לפני החלטה גדולה, שאל את עצמך שאלה לא כלכלית: מה בן השמונים שאני אהיה היה מתחנן בפניי לא לבזבז היום?
אל תחכה לסוף הדרך כדי להבין מה היה חשוב בדרך. תשאיל כבר עכשיו מעט מן המבט של האדם שתהיה בסופה.
אם היית מביט על היום הזה בעוד שלושים שנה, מה היית מבקש מעצמך לא לדחות?
להעמקה
אדם בן ארבעים וחמש התלבט במשך חודשים אם לקבל הצעת עבודה חדשה. זו הייתה הצעה מצוינת מבחינה כלכלית, עם משכורת גבוהה בהרבה ותפקיד מכובד יותר, אבל היה לה מחיר: נסיעות רבות לחו”ל, שעות ארוכות מאוד ופחות זמן בבית. הוא עשה את מה שאנחנו רגילים לעשות כשאנחנו מתלבטים. פתח טבלה, כתב יתרונות וחסרונות, חישב כסף, אפשרויות קידום, פנסיה, מעמד מקצועי וסיכונים. אחרי שבועות של מחשבה עדיין לא הצליח להחליט.
יום אחד הוא נסע לבקר את אביו המבוגר. האב כבר היה קרוב לגיל שמונים. הבן סיפר לו על ההתלבטות והציג בפניו את כל המספרים. האב הקשיב ושאל: ”בן כמה הילדים שלך"? הוא ענה: ”שתים עשרה, תשע ושש”. האב שתק רגע ואמר: ”אני לא יודע לומר לך איזו עבודה לקחת. אבל אני יכול לומר לך משהו שאתה עדיין צעיר מכדי לדעת. כסף שהפסדת לפעמים אפשר להרוויח אחר כך. קידום שלא קיבלת יכול להגיע בעוד כמה שנים. אבל ילד בן שש יהיה בן שש רק פעם אחת”.
הבן חזר הביתה עם אותה הצעת עבודה ועם אותם מספרים, אבל ההתלבטות כבר לא הייתה אותה התלבטות. אביו לא נתן לו מידע חדש על מקום העבודה. הוא נתן לו דבר אחר: מבט ממקום רחוק יותר על החיים.
יש דברים שרואים בגיל שמונים שקשה לראות בגיל ארבעים.
לא מפני שאדם בן שמונים בהכרח חכם יותר בכל נושא, ולא מפני שכל אדם מבוגר צודק בכל דבר. אלא מפני שהזמן משנה את הפרופורציות. דברים שנראו פעם עצומים מתכווצים. דברים שנדחקו הצידה מתגלים כיקרים. האדם כבר ראה הצלחות שנשכחו, מריבות שהתבררו כמיותרות, ילדים שגדלו מהר מדי, הזדמנויות שלא חזרו ואנשים שהיה בטוח שתמיד יהיו כאן.
ובשירת האזינו אומר משה רבנו: ”זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך” (דברים לב, ז).
למה צריך לשאול את הזקנים?
רבי שלמה יצחקי, רש”י, מפרש את הפסוק בהקשר של ההיסטוריה והנהגת הקדוש ברוך הוא עם הדורות, ומבאר: ”שאל אביך, אלו הנביאים שנקראו אבות... זקניך, אלו החכמים” (דברים לב, ז). משה אומר לישראל: אל תנסה להבין את כל המציאות מתוך הרגע הקטן שבו אתה נמצא. יש עבר. יש דורות. יש אנשים שרואים את הדברים מתוך פרספקטיבה רחבה יותר.
אבל אולי יש כאן גם שיעור גדול לעבודת התשובה. רוב ההחלטות שאנחנו מצטערים עליהן אינן מתקבלות מפני שאנחנו רוצים להרוס לעצמנו את החיים. הן מתקבלות מפני שברגע ההחלטה דבר קטן נראה גדול מאוד, ודבר גדול נראה רחוק מאוד.
ברגע של כעס, הצורך לענות עכשיו נראה עצום, והמחיר שהמילה תגבה בעוד שעה נראה רחוק. ברגע של פיתוי, ההנאה של הדקה הזאת נראית מוחשית, והחרטה של מחר עדיין אינה מורגשת. כשאדם שקוע בעבודה, המשימה שעל השולחן נראית דחופה מאוד, והילד שגדל לידו נראה כאילו יישאר ילד עוד שנים רבות. כאשר כבודו נפגע, הצורך להוכיח שהוא צודק נראה קריטי, והאפשרות שבעוד עשר שנים הוא יצטער על הקשר שנהרס כמעט אינה נכנסת לחישוב.
אולי חלק מן החכמה הוא ללמוד להכניס לחדר גם את האדם שאהיה בעתיד.
תאר לעצמך שאתה בן שמונים וחמש. ברוך ה', הראש צלול. אתה יושב בכורסה ומסתכל אחורה על החיים. הילדים כבר גדולים. אולי יש נכדים ונינים. הקריירה כבר מאחוריך. הרבה מן הדברים שהטרידו אותך בגיל חמישים כבר אינם קיימים. ואז נותנים לך אפשרות לחזור לשעה אחת אל החיים שלך היום.
לא לשנה שלמה.
לשעה אחת.
לאן היית הולך?
האם היית מבקש להיכנס שוב למשרד כדי לסיים עוד כמה הודעות?
האם היית רוצה לחזור למריבה ההיא כדי לנצח בה?
האם היית מבקש עוד שעה מול המסך?
או שאולי היית רץ לבית שבו הילדים עדיין קטנים, מתיישב לידם ולא ממהר לשום מקום?
אולי היית רוצה עוד תפילת שחרית אחת כאשר הגוף עדיין חזק ואתה יכול לעמוד בלי כאב.
אולי היית רוצה עוד שבת אחת ליד השולחן עם ההורים שלך.
אולי היית רוצה לפתוח שוב גמרא כשהעיניים עדיין רואות היטב והמוח עדיין חד.
השאלה הזאת אינה נועדה להפוך אותנו לעצובים. היא נועדה להחזיר לפרופורציות את מה שיש לנו עכשיו.
מפני שהטרגדיה איננה רק לאבד דבר יקר. לפעמים הטרגדיה היא להחזיק דבר יקר ביד במשך שנים ולהבין את ערכו רק אחרי שהוא כבר איננו ביד.
משה רבנו אומר: ”שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך”. יש חכמה שאפשר לקבל לפני שמשלמים עליה את מחיר הניסיון האישי. אדם חכם אינו מוכרח לעשות בעצמו כל טעות כדי ללמוד ממנה. הוא מסוגל להקשיב למי שכבר עבר את הדרך.
המשנה במסכת אבות אומרת: ”איזהו חכם? הלומד מכל אדם” (אבות ד, א). יש כאן הגדרה מעניינת מאוד. חכמה איננה רק כמה תשובות יש לי, אלא כמה אני מסוגל ללמוד גם מחיים שאינם החיים שלי.
אדם צעיר יכול לשבת ליד אדם מבוגר ולשמוע ממנו מה באמת נשאר אחרי חמישים שנות נישואין. בן יכול לשאול את אביו מה הוא היה עושה אחרת אילו היה חוזר לגיל שלו. תלמיד יכול לשאול רב מבוגר אילו דברים בעבודת ה' התבררו לו עם השנים כעיקר ואילו דברים התבררו כרעש.
אבל יש סיבה שאנחנו כמעט לא שואלים את השאלות האלה.
מפני שאנחנו עסוקים בלשאול אנשים כיצד להצליח, ופחות עסוקים בלשאול אותם על מה לא להצטער.
אנחנו שואלים אדם מצליח איך בנה עסק, איך קנה בית ואיך התקדם. אולי כדאי לפעמים לשאול אדם בן שמונים שאלה אחרת: על מה אתה שמח שנתת זמן? על מה אתה מצטער שבזבזת שנים? איזו מריבה הייתה מיותרת? איזה פחד התברר כחסר משמעות? איזה דבר היית רוצה להבין עשרים שנה קודם?
אלה שאלות של שבת תשובה.
מפני שתשובה אינה רק הסתכלות לאחור על מה שעשיתי. תשובה היא גם ניסיון למנוע את הווידוי של העתיד.
יש וידויים שאנחנו אומרים ביום הכיפורים על השנה שעברה, ויש וידויים שאם נהיה חכמים מספיק, אולי לא נצטרך לומר בעוד עשרים שנה.
אני מצטער שלא הייתי מספיק עם הילדים.
אני מצטער שכל כך הרבה שנים הייתי בכעס על אח שלי.
אני מצטער שהייתי עסוק במה אנשים חושבים עליי.
אני מצטער שדחיתי את הלימוד לזמן שבו יהיה לי יותר פנאי.
אני מצטער שלא אמרתי תודה כשהיה למי לומר.
השאלה היא האם חייבים להגיע לגיל שמונים כדי לדעת את הדברים האלה.
שלמה המלך אומר: ”טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו” (קהלת ז, ב). הפסוק אינו מבקש מן האדם לחיות בעצבות. הוא אומר שהמפגש עם סופיות החיים מסוגל ללמד את החי כיצד לחיות.
”והחי יתן אל לבו”.
לא המת.
החי.
המטרה של המחשבה על הסוף היא לא להתעסק במוות. המטרה היא לקבל החלטות טובות יותר בחיים.
וזה אולי דבר שאנחנו צריכים במיוחד בעשרת ימי תשובה. אנחנו אומרים ”זכרנו לחיים”, אבל כדי לבקש חיים באמת צריך לפעמים לזכור שהם אינם אינסופיים.
לא כדי לפחד.
כדי לבחור.
אם היו לנו אינסוף שבתות, לא הייתה משמעות מיוחדת לשבת הזאת. אם הילדים היו נשארים קטנים לנצח, אפשר היה תמיד לדבר איתם מחר. אם ההורים היו חיים לנצח, הטלפון יכול היה להמתין. אם היו לנו אינסוף ימי כיפורים, אפשר היה לעשות תשובה בשנה הבאה.
אבל דווקא מפני שהזמן מוגבל, הבחירה מקבלת משמעות.
רבנו משה בן מימון, הרמב”ם, כותב: ”לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא נוטה למות, ושמא ימות בשעתו ונמצא עומד בחטאו, לפיכך ישוב מחטאיו מיד” (משנה תורה, הלכות תשובה ז, ב). הרמב”ם אינו אומר זאת כדי לשתק את האדם בפחד, אלא כדי לשבור את אחת האשליות הגדולות ביותר שלנו: המילה ”אחר כך”.
אחר כך אתקן.
אחר כך אבקש סליחה.
אחר כך אלמד.
אחר כך אשקיע בבית.
אחר כך אתפלל כמו שצריך.
אבל ”אחר כך” איננו זמן שקיבלנו. הזמן היחיד שנמצא בידינו הוא עכשיו.
וכאן אני רוצה להציע חשבון נפש אחר לגמרי לשבת הזאת. במקום לשאול רק ”מה עשיתי השנה"?, אפשר לשבת כמה דקות ולכתוב מכתב מעצמי בגיל שמונים וחמש אל האדם שאני היום.
מה הוא היה אומר לי?
על מה הוא היה מבקש ממני להפסיק לבזבז אנרגיה?
עם מי הוא היה מבקש ממני להשלים?
למי הוא היה אומר לי להתקשר?
איזה דבר הוא היה אומר לי להפסיק לדחות?
מה הוא היה אומר לי על הילדים?
מה הוא היה אומר לי על התורה שלי?
מה הוא היה אומר לי על כל הזמן שאני משקיע בדברים שאינני באמת רוצה לקחת איתי לסיפור החיים שלי?
זו יכולה להיות שיחת המוסר החזקה ביותר, מפני שאף אחד אינו מטיף לי.
אני פשוט מנסה להסתכל על היום שלי מן הקצה השני של החיים.
ואז אולי נגלה דבר מפתיע. הרבה דברים שמלחיצים אותנו היום כמעט לא יופיעו שם. לא נזכור את רוב ההודעות שענינו עליהן. לא נזכור מי עקף אותנו, מי לא נתן לנו מספיק כבוד ומי ניצח בוויכוח קטן.
אבל נזכור אנשים.
נזכור רגעים.
נזכור אם היינו שם כשהיו צריכים אותנו.
נזכור מה בנינו.
נזכור אם הייתה תורה בתוך הבית.
נזכור אם הילדים הרגישו שהם יכולים לדבר איתנו.
נזכור אם ידענו לבקש סליחה.
נזכור אם חיינו רק כדי להספיק, או שגם הספקנו לחיות.
וזו אולי משמעות חדשה שאפשר לשמוע במילים ”שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך”. אל תחכה להיות זקן כדי לקבל את הפרופורציות של הזקנה. תשאל עכשיו.
יש דברים שאדם מבוגר יכול לתת לך שאי אפשר להעביר בירושה בכסף. הוא יכול לתת לך מבט.
הוא יכול לומר לך: הדבר שאתה חושב שייהרס אם לא תטפל בו היום, אולי בכלל לא יהיה חשוב בעוד חמש שנים. והאדם שאתה אומר לו היום ”אין לי זמן”, אולי הוא הדבר שהכי תרצה לקבל ממנו עוד שעה בעוד שלושים שנה.
שבת תשובה אינה רק שבת שבה אנחנו שואלים איך לתקן את מה שהיה.
היא שבת שבה אפשר להציל את עצמנו מחרטה שעדיין לא נולדה.
ולכן לפני יום הכיפורים הייתי רוצה שכל אחד ייקח החלטה אחת ויעביר אותה דרך מבחן פשוט: כאשר אהיה בן שמונים וחמש ואסתכל על הרגע הזה, האם אהיה שמח שבחרתי כך?
לא כל החלטה בחיים אפשר לפתור בדרך הזאת. יש שאלות מורכבות, ויש שיקולים רבים. אבל המבחן הזה יכול לחשוף לנו במהירות כמה דברים שאנחנו כבר יודעים עמוק בפנים ורק ההווה הרועש מסתיר אותם.
אותו אב מבוגר מתחילת הדרשה לא אמר לבנו איזו עבודה לבחור. הוא רק הזכיר לו דבר שהטבלה שלו לא ידעה לחשב: ילד בן שש יהיה בן שש רק פעם אחת.
יש דברים שאין להם עמודה באקסל.
אי אפשר לחשב געגוע.
אי אפשר לחשב שעה עם אבא.
אי אפשר לחשב שבת עם ילד.
אי אפשר לחשב תפילה אחת שנאמרה באמת.
אבל כאשר החיים מתקדמים, אנחנו מגלים שלפעמים דווקא הדברים שאי אפשר היה לחשב היו הדברים שהיו שווים יותר מכול.
משה רבנו עומד בסוף חייו. הוא כבר רואה את הארץ שאליה לא ייכנס. ודווקא מן המקום הזה הוא אומר לנו: ”שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך”.
אל תחכה לסוף הדרך כדי להבין מה היה חשוב בדרך.
תשאיל כבר עכשיו מעט מן המבט של האדם שתהיה בסופה.
ותשאל אותו שאלה אחת:
אם היית יכול לחזור אל היום הזה רק לשעה אחת, מה היית מתחנן בפניי שלא אבזבז?
ואחרי שתשמע את התשובה, אל תשמור אותה לגיל שמונים.
תחיה אותה עכשיו.