אתה מבקש עוד שנה. בשביל מה?
אנחנו מבקשים: "כתבנו בספר החיים". עוד שנה. עוד זמן. עוד אפשרויות. אבל יש שאלה שאי אפשר לדלג עליה: בשביל מה?
אדם מבוגר נשאל מה היה עושה אילו יכול היה לחזור לגיל ארבעים ליום אחד. הוא לא ביקש עסקה גדולה או מסע מיוחד. הוא רצה ערב רגיל עם הילדים כשהיו קטנים. "אז חשבתי שהערבים האלה מפריעים לי לחיים", אמר. "היום אני יודע שהם היו החיים."
משה אומר בסוף האזינו: "כי לא דבר רק הוא מכם, כי הוא חייכם" (דברים לב, מז). החיים אינם רק מספר השנים שקיבלנו. הם גם מידת הנוכחות שלנו בתוך השנים.
אנחנו דוחים דברים חשובים לזמן שבו יהיה פחות לחץ, פחות עבודה, יותר שקט. אבל החיים שאנחנו מחכים להם אינם בדרך. הם כבר כאן - בתוך ארוחת ערב, תפילה, שיחה, שבת, ילד שמבקש שנקשיב לו.
אולי התפילה העמוקה איננה רק: תן לי עוד שנים לחיים. אלא: תן לי חיים בתוך השנים.
אם תקבל עוד שנה, מה אתה רוצה שיהיה בה יותר - לא ביומן, אלא בחיים עצמם?
אם היית מקבל עוד שנה, מה היית רוצה שיהיה בה יותר - לא ביומן, אלא בחיים עצמם?
להעמקה
מספרים על אדם מבוגר מאוד שישב פעם עם בנו ועם נכדו. באמצע השיחה שאל אותו הנכד: “סבא, אם היו נותנים לך עכשיו אפשרות לחזור לגיל ארבעים ליום אחד בלבד, מה היית עושה?”
כולם ציפו לתשובה גדולה. אולי היה משנה החלטה עסקית. אולי היה מתקן טעות גדולה. אולי היה נוסע למקום שתמיד חלם לראות. אבל הסבא שתק זמן רב, ואחר כך אמר: “הייתי חוזר לערב רגיל אחד.”
הנכד לא הבין. “ערב רגיל?”
“כן”, אמר הסבא. “ערב אחד שבו הילדים שלי היו קטנים. הייתי חוזר הביתה, מניח את הטלפון ואת כל הדאגות בצד, מתיישב על הרצפה ומשחק איתם. הייתי מקשיב לכל הסיפורים שכאשר הייתי בן ארבעים חשבתי שאין לי זמן לשמוע. הייתי מסתכל על הפנים שלהם עוד קצת. הייתי משכיב אותם לישון ולא ממהר לשום מקום.”
הנכד שאל: “וזה הכול?”
הסבא ענה לו משפט נורא: “אז חשבתי שהערבים האלה מפריעים לי לחיים. היום אני יודע שהם היו החיים.”
יכול להיות שאדם שומע משפט כזה ומתרגש.
אבל בשבת תשובה לא מספיק להתרגש.
צריך לתת למשפט הזה להיכנס פנימה ולשאול אותנו שאלה שאולי איננו רוצים לשמוע:
מה בחיים שלך היום אתה ממהר לסיים, שיום אחד היית נותן הכול כדי לקבל ממנו עוד שעה אחת?
בשירת האזינו, אחרי כל התוכחה, ההיסטוריה, החטא, ההסתר והתקווה, משה רבנו מסיים ואומר לעם ישראל: “שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום... כי לא דבר רק הוא מכם, כי הוא חייכם” (דברים לב, מו–מז).
רבי שלמה יצחקי, רש"י, כותב על המילים “כי לא דבר רק הוא מכם”: “לא לחינם אתם יגעים בה, כי הרבה שכר תלוי בה, כי הוא חייכם.” ובתלמוד הירושלמי דורשים על הפסוק: “ואם הוא ריק, מכם הוא” (ירושלמי, פאה א, א). אם התורה נראית לאדם ריקה, הריקנות איננה בה. משהו באופן שבו האדם ניגש אליה נשאר בחוץ.
אבל מיד אחרי שמשה אומר “כי הוא חייכם”, קורה דבר מטלטל.
הקדוש ברוך הוא אומר לו: “עלה אל הר העברים הזה הר נבו... ומות בהר אשר אתה עולה שמה” (דברים לב, מט–נ).
משה מדבר על החיים כאשר הוא עצמו עומד לפני סוף חייו.
ואולי דווקא אדם שעומד במקום הזה יכול לומר לנו מה שאנחנו, שנמצאים בתוך מרוץ החיים, מתקשים להבין.
אנחנו רגילים לחשוב שההפך ממוות הוא חיים.
אבל אולי מבחינה רוחנית יש עוד ניגוד.
ההפך ממוות הוא לא רק שאדם נושם.
ההפך ממוות הוא שאדם נוכח בחיים שניתנו לו.
מפני שאפשר להיות חי ולהחמיץ את החיים.
אפשר לשבת עם ילד ולא להיות איתו.
אפשר לעמוד בתפילה ולא להיות בתפילה.
אפשר לשבת ליד אשתך ולגור באותו רגע בעולם אחר.
אפשר לפתוח גמרא ולחשוב על העסק.
אפשר לשבת בסעודת שבת ולחכות שכבר תיגמר כדי להגיע לדבר הבא.
אפשר להיות בבית הכנסת ביום הכיפורים ולחשוב מתי הצום נגמר.
ואז האדם נמצא בכל המקומות החשובים בחיים שלו, אבל הוא כמעט אף פעם אינו שם.
הגוף הגיע.
הנשמה עדיין בדרך.
וזו אולי אחת הטרגדיות השקטות של החיים: אנחנו מבלים חלק עצום מן ההווה בהמתנה לעתיד, ואז כאשר העתיד מגיע אנחנו מתגעגעים לעבר שלא ידענו לחיות כשהיה הווה.
כשהילדים קטנים אנחנו מחכים שיהיו עצמאיים.
כשהם גדלים אנחנו מתגעגעים לתקופה שבה היו צריכים אותנו.
כשאנחנו צעירים אנחנו רוצים להתקדם מהר.
כשאנחנו מבוגרים אנחנו מוכנים לתת הרבה כדי שהזמן יתקדם קצת יותר לאט.
בימות החול מחכים לשבת.
בשבת כבר חושבים על יום ראשון.
בזמן העבודה רוצים להגיע הביתה.
כשמגיעים הביתה הראש נשאר בעבודה.
ואז עוברות עשר שנים, והאדם שואל: לאן הן הלכו?
והתשובה מפחידה:
הן לא הלכו לשום מקום. אנחנו הלכנו דרכן בלי להיות בהן.
משה רבנו אומר בתהילים: “למנות ימינו כן הודע, ונביא לבב חכמה” (תהלים צ, יב).
שימו לב למה הוא אינו מבקש.
הוא אינו אומר: ריבונו של עולם, תן לי יותר ימים.
הוא אומר: למד אותי למנות את הימים שכבר נתת לי.
וזה הבדל עצום.
אנחנו מבקשים בראש השנה ובעשרת ימי תשובה שוב ושוב: “זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים, למענך אלוהים חיים.”
אנחנו רוצים עוד ימים.
משה רבנו מלמד שצריך גם לדעת מה לעשות עם יום.
מפני שיכול אדם לקבל מן השמים עוד שנה, ובסוף השנה לבקש עוד שנה, ובסוף השנה ההיא לבקש עוד שנה, ובינתיים לא לשאול את השאלה הבסיסית ביותר:
בשביל מה אני מבקש את כל השנים האלה?
זו שאלת הבוקס של שבת תשובה.
אנחנו עומדים לפני הקדוש ברוך הוא ואומרים:
תן לי חיים.
והשאלה שחייבת לבעור בתוכנו היא:
ואם הוא ייתן לך, מה תעשה בהם?
אם כל הבקשות שלך יתקבלו, ואם בעזרת ה' תיכתב ותיחתם לחיים טובים וארוכים, מה יהיה שונה?
האם פשוט תהיה לך עוד שנה לכעוס על אותם אנשים?
עוד שנה לרדוף אחרי אותם דברים?
עוד שנה לדחות את אותה שיחה?
עוד שנה לומר “כשיהיה לי זמן אתחיל ללמוד”?
עוד שנה שבה הילדים יקבלו את שאריות הכוחות שלך?
עוד שנה שבה האנשים הרחוקים יקבלו ממך סבלנות והקרובים יקבלו את העייפות?
עוד שנה שבה אתה תבקש חיים, אבל תהיה עסוק מדי מכדי לחיות אותם?
זו שאלה נוקבת מפני שאפשר להפוך אפילו את התפילה לחיים ארוכים לבקשה טכנית.
אני רוצה לחיות.
בוודאי.
אבל למה?
מה אתה רוצה לעשות עם המתנה הזאת?
הגמרא במסכת שבת מביאה את דברי רבי אליעזר: “שוב יום אחד לפני מיתתך.” שאלו תלמידיו: וכי אדם יודע באיזה יום ימות? אמר להם: “וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה” (שבת קנג ע"א).
המאמר הזה אינו אומר לאדם להסתובב מבוהל ולחשוב בכל בוקר שאולי ימות.
זו אינה עבודת ה'.
רבי אליעזר מלמד אותנו דבר עמוק הרבה יותר: אל תחיה כאילו הדברים החשובים יכולים תמיד לחכות.
מפני שיש שקר אחד שהחיים מספרים לנו בכל בוקר.
המילה שלו היא:
אחר כך.
אחר כך אתקשר.
אחר כך אשב עם הילד.
אחר כך אלמד.
אחר כך אבקש סליחה.
אחר כך אדבר עם אשתי.
אחר כך אלך לבקר את אבא.
אחר כך אתקן את המידה הזאת.
אחר כך אתפלל ברצינות.
אחר כך אעשה את מה שאני יודע כבר שנים שאני צריך לעשות.
והבעיה במילה “אחר כך” אינה שהיא תמיד שקר.
לפעמים באמת יהיה אחר כך.
הבעיה היא שאדם יכול לקבל אלפי פעמים “אחר כך”, ובכל פעם להשתמש בו כדי ליצור עוד “אחר כך”.
ואז הוא מגיע לנקודה שבה הוא מבין דבר איום:
החיים שהוא חיכה להתחיל לחיות כבר כמעט עברו.
יש אנשים שמחכים שהילדים יגדלו כדי שיהיה להם זמן לחיות.
אחר כך הם מגלים שהילדים הגדולים הם בדיוק הדבר שאליו הם מתגעגעים.
יש אנשים שמחכים לפנסיה כדי ללמוד.
יש אנשים שמחכים שהעסק יירגע כדי להתחיל להגיע לשיעור.
יש אנשים שמחכים שהמצב בבית ישתפר כדי להיות שמחים.
יש אנשים שמחכים שכולם סביבם ישתנו כדי להיות בני אדם אחרים.
וכל הזמן הזה החיים אינם מחכים.
הם מתרחשים.
החיים אינם מה שיתחיל כאשר כל הבעיות ייפתרו. החיים הם מה שמתרחש בזמן שאתה מנסה לפתור אותן.
וזה אולי עומק המילים “כי הוא חייכם.”
התורה אינה אומרת: התורה תעזור לכם יום אחד להגיע לחיים.
היא אומרת: זה החיים.
החיים אינם חדר המתנה למשהו אחר.
והדבר נכון גם בעבודת ה'.
כמה פעמים אדם אומר לעצמו: אחרי החגים אתחיל סדר קבוע.
אחרי התקופה הלחוצה אעבוד על הכעס.
אחרי שהילדים יגדלו אתפלל יותר בנחת.
אחרי שאסיים את הפרויקט יהיה לי ראש ללמוד.
אבל אולי עבודת ה' שלך איננה זו שתתחיל אחרי שהחיים יירגעו.
אולי עבודת ה' שלך היא ללמוד לעבוד אותו בתוך החיים שלא נרגעים.
כי אם אתה מחכה לחיים בלי הפרעות כדי להתחיל לחיות נכון, יכול להיות שאתה מחכה לחיים שאינם קיימים.
וכאן אני רוצה לשאול שאלה הרבה יותר קשה.
כמה מן הדברים שממלאים לך היום את הראש יעניינו אותך בעוד עשר שנים?
הוויכוח שאתה לוקח ללב.
האדם שלא נתן לך מספיק כבוד.
העסקה שאתה לא מצליח להפסיק לחשוב עליה.
ההודעה שהרגיזה אותך.
מה שאמרו עליך.
מי קיבל מקום לפניך.
מי צדק.
מי ניצח.
כמה שעות מן החיים אנחנו מקריבים לדברים שבעוד שנה אפילו לא נזכור?
וזה האבסורד.
אנחנו אומרים שהחיים יקרים.
אבל נותנים שעות מן החיים לכעס ששווה חמש דקות.
נותנים ימים לדאגה על דבר שאולי בכלל לא יקרה.
נותנים שבועות למחלוקת שאיש כבר אינו זוכר איך התחילה.
נותנים שנים לכבוד.
ואז עומדים בראש השנה ומתחננים:
תן לנו עוד חיים.
אולי הקדוש ברוך הוא אינו צריך לשאול אותנו כמה אנחנו רוצים לחיות.
אולי אנחנו צריכים לשאול את עצמנו:
כמה מן החיים שאנחנו כל כך מבקשים אנחנו באמת מוכנים להפסיק לבזבז?
הנה מבחן פשוט.
אם היו אומרים לך שנשארו לך עשרים וארבע שעות, אינני שואל מה היית עושה. זו שאלה קלה.
אני שואל משהו אחר:
מה היית מפסיק לעשות מיד?
על מה כבר לא היית כועס?
למי כבר לא היית צריך להוכיח שאתה צודק?
איזה עלבון היה מאבד את כל הכוח שלו?
איזו דאגה הייתה נראית פתאום קטנה?
איזה מאבק היה נראה מגוחך?
ואם אתה יודע שהדברים האלה אינם שווים את היום האחרון שלך, למה הם שווים כל כך הרבה מן הימים שלפניו?
זה הבוקס.
לא “מה תעשה אם תמות מחר?”
אלא:
אם משהו לא שווה שעה מן החיים שלך ביום האחרון, מדוע הוא מקבל מאות שעות מן החיים שלך עכשיו?
“למנות ימינו כן הודע.”
תן לנו להבין מה שווה יום.
כי מי שיודע מה שווה יום, מתחיל לדעת מה לא שווה לבזבז עליו יום.
וזה מביא אותנו למקום עמוק עוד יותר.
אולי ביום הכיפורים איננו צריכים לעשות רק חשבון עבירות.
אולי צריך לעשות גם חשבון חיים.
לא רק: על מה עברתי?
אלא: על מה עברו החיים שלי?
לא רק: איפה חטאתי?
אלא: איפה לא הייתי?
איפה הילד דיבר ואני לא שמעתי?
איפה ישבתי ליד אדם שאני אוהב אבל הראש שלי היה במקום אחר?
איפה הקדוש ברוך הוא נתן לי שבת ולא הרגשתי אותה?
איפה הוא נתן לי תפילה ואני רציתי רק לסיים?
איפה הוא נתן לי אבא ואמא וחשבתי שתמיד יהיה זמן להתקשר?
איפה הוא נתן לי גוף שיכול ללכת, עיניים שיכולות לראות, פה שיכול לדבר, מוח שיכול ללמוד, ואני התרגלתי לכל זה כאילו חתמתי חוזה שהדברים האלה יהיו איתי לנצח?
אולי אחת המילים הקשות ביותר בעולם היא “מובן מאליו.”
מפני ששום דבר אינו מובן מאליו.
לא הבריאות.
לא הבית.
לא הילד שמרעיש.
לא האדם שיושב לידך.
לא האפשרות לפתוח גמרא.
לא האפשרות ללכת לבית הכנסת.
לא האפשרות לומר לאדם “אני אוהב אותך”.
לא האפשרות לומר “טעיתי”.
לא האפשרות להתחיל מחדש.
אנחנו מבינים את ערכם של דברים פעמים רבות דווקא כשהם עוברים מן ההווה אל הזיכרון.
וזה מאוחר מדי.
שבת תשובה אומרת:
אל תחכה שהמתנה תהפוך לזיכרון כדי להבין שהיא הייתה מתנה.
וזה המקום שבו דברי הרמב"ם על השופר מקבלים עוצמה אחרת. רבנו משה בן מימון כותב: “עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם” (משנה תורה, הלכות תשובה ג, ד).
מי הם הישנים?
הרי הם קמים בבוקר.
הולכים לעבודה.
מנהלים משפחה.
עונים לטלפונים.
מספיקים דברים.
הרמב"ם מדבר על שינה אחרת.
אפשר להיות פעיל מאוד ולישון חיים שלמים.
אפשר להספיק הכול ולא לשאול בשביל מה.
אפשר לרוץ מהר מאוד ולא לבדוק לאן.
אפשר למלא את היומן ולהשאיר את הנשמה ריקה.
ולכן השופר צועק:
עורו.
לא “תמותו”.
עורו.
כי אתם חיים.
זו כל הנקודה.
השופר אינו קול של סוף.
הוא קול שאומר: עוד לא הסוף.
עוד אפשר להתקשר.
עוד אפשר לבקש סליחה.
עוד אפשר לפתוח את הספר.
עוד אפשר לשבת ליד הילד.
עוד אפשר להפסיק מריבה.
עוד אפשר לומר תודה.
עוד אפשר לשנות סדר עדיפויות.
עוד אפשר לקחת יום רגיל ולהפסיק להתייחס אליו כאילו הוא טיוטה לפני שהחיים האמיתיים יתחילו.
כי אולי זה המסר הגדול ביותר:
אין לנו ימי טיוטה.
היום הזה הוא לא חזרה גנרלית.
השנה הזאת אינה הכנה לחיים.
זה החיים.
ועכשיו אנחנו עומדים בעשרת ימי תשובה ומבקשים:
“זכרנו לחיים.”
אני חושב שאפשר לעצור שם השנה לשנייה אחת.
“זכרנו לחיים.”
ריבונו של עולם, אני מבקש ממך חיים.
אבל הפעם אני רוצה להבין מה אני מבקש.
אני לא מבקש רק שהלב ימשיך לפעום.
אני מבקש שהלב יהיה נוכח.
אני לא מבקש רק עוד ימים בלוח השנה.
אני מבקש שלא אעבור דרכם ישן.
אני לא מבקש רק עוד שנה עם הילדים.
אני מבקש לראות אותם בזמן שהם עדיין לידי.
אני לא מבקש רק עוד שבתות.
אני מבקש להרגיש שבת.
אני לא מבקש רק עוד תפילות.
אני מבקש לעמוד פעם אחת לפניך באמת.
אני לא מבקש רק שתאריך את החיים שלי.
אני מבקש שלא אקצר אותם בעצמי על ידי כך שאהיה בכל מקום חוץ מהמקום שבו אני נמצא.
ואולי זו הקבלה שצריך לקחת מכאן.
לא עשרים קבלות.
אחת.
בחר דבר אחד בחיים שלך שאתה יודע שהוא יקר, אבל אתה חי כאילו הוא תמיד יחכה לך.
אדם.
לימוד.
תפילה.
ילד.
הורה.
זוגיות.
חסד.
משהו שאתה יודע שיום אחד תצטער שלא נתת לו יותר מקום.
ואל תחכה ליום ההוא.
תן לו מקום עכשיו.
מפני שהחכמה איננה לדעת לאחר שאיבדת מה היה יקר.
כמעט כולם יודעים לעשות את זה.
החכמה היא לדעת את ערכו כשהוא עדיין בידיים שלך.
“למנות ימינו כן הודע, ונביא לבב חכמה.”
ריבונו של עולם, אל תגלה לנו את ערך החיים דרך מה שחסר.
תן לנו חכמה לגלות אותו דרך מה שיש.
אל תחכה שהכיסא יהיה ריק כדי לדעת מי ישב עליו.
אל תחכה שהחדר יהיה שקט כדי להתגעגע לרעש.
אל תחכה שלא תוכל ללכת כדי להודות על הרגליים.
אל תחכה שלא יהיה למי להתקשר כדי למצוא זמן לשיחה.
אל תחכה שהשנים יהפכו לתמונות כדי להבין שהיית באמצע החיים שלך.
ובעוד כמה ימים נעמוד בנעילה.
השמש תרד.
השערים ייסגרו.
והציבור יצעק:
“ה' הוא האלוהים.”
אבל אולי לפני שהשערים נסגרים בשמים, צריך לפתוח שער אחד בתוכנו.
ולהחליט:
אני מפסיק לחכות לחיים.
אני מפסיק לומר “אחר כך” לדברים שאני יודע שהם העיקר.
אני מפסיק לתת את מיטב חיי למה שבסוף חיי לא יהיה שווה אפילו זיכרון.
אני מבקש עוד שנה, אבל אני גם מקבל על עצמי להיות בתוך השנה שאני מבקש.
כי יום אחד, בעזרת ה' אחרי שנים רבות וטובות, אדם יסתכל לאחור.
והשאלה הגדולה לא תהיה רק כמה שנים היו לו.
השאלה תהיה:
כמה מן השנים שהיו לו היו באמת שלו?
כמה הוא היה נוכח בהן?
כמה אהב?
כמה נתן?
כמה למד?
כמה התפלל?
כמה שם לב?
כמה פעמים היה ליד החיים שלו במקום לרוץ אל הדבר הבא?
ואולי זה הבוקס האחרון שצריך לקחת משבת תשובה:
הפחד הגדול איננו רק שיום אחד החיים ייגמרו. הפחד הגדול הוא שהם ימשיכו עוד שנים רבות, ואנחנו נמשיך לדחות אותם למחר.
לכן כשנאמר השנה “כתבנו בספר החיים”, אולי נוסיף בלב תפילה אחת שאינה כתובה במחזור:
ריבונו של עולם, אם אתה כותב אותי בספר החיים, תעזור לי להיות נוכח בספר שאתה כותב לי.
תן לי לא רק שנים לחיים.
תן לי חיים בתוך השנים.
כי אפשר להגיע לסוף היום ולגלות שלא הספקנו הכול.
זה אנושי.
אפשר להגיע לסוף השנה ולגלות שלא הגשמנו את כל התוכניות.
גם זה אנושי.
אבל אל לנו להגיע לסוף החיים ולגלות שאת הדבר החשוב ביותר דחינו שוב ושוב מפני שהיינו בטוחים שיהיה זמן.
החיים שאתה מחכה להם אינם בדרך.
הם כבר כאן.
והשאלה של שבת תשובה איננה רק כמה זמן עוד תקבל.
השאלה היא:
מתי אתה מתכוון להגיע אל החיים של עצמך?