ומה אם יום הכיפורים הגדול ביותר שלנו יתחיל דווקא דקה אחרי שהוא נגמר?
השופר נשמע. הצום נגמר. אנשים מתחבקים, אוכלים, חוזרים הביתה.
יש תחושת ניקיון נדירה.
אבל אז מגיע הבוקר שלמחרת.
הטלפון חוזר. הלחץ חוזר. אותו אדם מעצבן אותנו. אותה עבודה. אותו בית. אותם פיתויים.
ושם מתחיל המבחן האמיתי.
הרמב"ם מגדיר תשובה גמורה באופן חד: "זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה" (משנה תורה, הלכות תשובה ב, א).
לא בשעת "כל נדרי". לא בדמעות של נעילה.
כאשר אותה סיטואציה חוזרת.
זה אולי הדבר המטלטל ביותר ביום הכיפורים: אפשר לעבור עשרים ושש שעות קדושות מאוד ולחזור אחר כך בדיוק לאותם מנגנונים שייצרו את השנה שעליה ביקשנו סליחה.
לכן השאלה הגדולה איננה רק מה נקבל על עצמנו ביום הכיפורים.
צריך לבחור רגע אחד מן החיים הרגילים שבו התשובה שלנו תפגוש את המציאות.
בפעם הבאה שמישהו יכעיס אותי. בפעם הבאה שהילד ידבר ואני אחזיק טלפון. בפעם הבאה שאוכל לעגל פינה ואיש לא יידע.
שם יתגלה אם יום הכיפורים היה רק יום מרגש בלוח השנה, או נקודת מפנה בחיים.
אולי הרגע הקדוש ביותר של יום הכיפורים אינו רגע השופר בסופו. אולי הוא הרגע הראשון ביום שאחריו שבו החיים נותנים לנו הזדמנות להיות בדיוק האדם שהבטחנו אתמול שאנחנו רוצים להיות, והפעם אנחנו באמת בוחרים אחרת.