למה סוכות נקרא "חג האסיף" דווקא כשהתורה מבקשת מאיתנו לצאת החוצה?

התורה קוראת לסוכות: **"חג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה"** (שמות כג, טז). זה הרגע שבו היבול נאסף פנימה. דווקא אז האדם עצמו יוצא החוצה. איזה ניגוד. המחסן מלא, והתורה אומרת: עכשיו צא מן הבית. אולי מפני שאין רגע מסוכן יותר לאדם מן הרגע שבו הוא מסתכל על מה שאסף ואומר: עכשיו אני מסודר. אנחנו אוספים כל החיים. כסף, תארים, נכסים, קשרים, הישגים. אבל השאלה הגדולה אינה רק מה הצלחנו לאסוף, אלא מה כל האיסוף הזה עשה לנו. האם נעשינו נדיבים יותר? רגועים יותר? פנויים יותר לאנשים שאנחנו אוהבים? או שהפכנו לעבדים של הדברים שאספנו?

**חג האסיף מגיע דווקא כשהמחסן מלא כדי להזכיר לנו אמת שאפשר לשכוח בקלות: אפשר להחזיק הרבה מאוד דברים בידיים ועדיין לא להחזיק את החיים עצמם.**

מה אספת כדי שישרת את החיים, ובפועל התחיל לנהל אותם?