מה ניקח איתנו כשהסוכה תתפרק?

אנחנו משקיעים שעות בבניית הסוכה. מקשטים. מסדרים. מארחים. אוכלים. שרים. ושבוע אחר כך מפרקים הכול. זה כמעט אכזרי. אבל אולי דווקא הפירוק הוא חלק מן השיעור. יש דברים שאנחנו בונים כדי שיישארו, ויש דברים שאנחנו בונים כדי שהם ישנו אותנו לפני שהם נעלמים. גם חגים חולפים. גם רגעי התעוררות חולפים. גם תקופות בחיים. השאלה איננה כיצד לעצור אותם. השאלה היא מה נשאר בנו אחרי שהם עברו. יום הכיפורים ייגמר. הסוכה תפורק. ארבעת המינים יונחו בצד. אבל אולי אדם אחד יהיה סבלני יותר. משפחה אחת תאכל יותר ארוחות יחד. מישהו יתקשר יותר להוריו. מישהו יכניס אורח. מישהו ילמד לשמוח במה שיש לו. ואז החג לא באמת הסתיים.

**אנחנו רגילים למדוד דברים לפי כמה זמן הם נשארו איתנו. אבל לפעמים הדבר החשוב ביותר בחיים נמצא איתנו רק זמן קצר, ונשאר בתוכנו לכל החיים. הסוכה אמורה להתפרק. השאלה היא האם גם מה שלמדנו בתוכה יתפרק יחד איתה.**

איזה הרגל, קשר או שינוי אתה רוצה שיישאר גם אחרי שהסוכה כבר לא תהיה?