מה יקרה אם נפסיק לרגע לצלם את החיים ונתחיל לחיות אותם?

שולחן חג יפה. סוכה מקושטת. הילדים לבושים. האוכל מוכן. והיד כמעט אוטומטית נשלחת לטלפון. תמונה. סרטון. סטטוס. שיתוף. אין שום דבר רע בתמונה משפחתית. להפך, זיכרונות הם דבר יקר. אבל לפעמים אנחנו עסוקים כל כך בתיעוד הרגע, עד שאנחנו מפספסים את הרגע שאותו רצינו לתעד. התורה אינה אומרת "צלם בסוכה". היא אומרת: **"בסכת תשבו שבעת ימים"** (ויקרא כג, מב). חז"ל מסבירים: **"תשבו כעין תדורו"** (סוכה, דף כח ע"ב). להיות שם. לא לבקר בחיים שלנו מבחוץ, אלא לגור בהם. העידן שלנו יצר אפשרות מוזרה: אדם יכול לשבת עם האנשים שהוא אוהב ביותר ולהיות עסוק באותו זמן במאות אנשים שאינם נמצאים בחדר. וככל שאנחנו עסוקים יותר באופן שבו הרגע נראה לאחרים, אנחנו עלולים להיות פחות פנויים למה שהוא מרגיש לנו.

**יש רגעים שלא צריכים קהל. הם צריכים אותנו. ואולי אחת המתנות הגדולות שנוכל לתת למשפחה בסוכה היא לא עוד תמונה מושלמת של ערב החג, אלא אבא, אמא, בן זוג או ילד שהיו שם באמת ולא רק הופיעו בתמונה.**

איזה חלק מהחג יהיה עשיר יותר אם הטלפון יישאר בצד ותהיה בו לגמרי?