למה אנחנו יודעים כל כך הרבה על אנשים ומכירים אותם כל כך מעט?

אנחנו יודעים מי נסע לחו"ל, מי החליף עבודה, מה הוא אכל אתמול ואיפה הילדים שלו למדו. מעולם לא היה לנו כל כך הרבה מידע על אנשים. ובכל זאת הבדידות נעשתה אחת החוויות הבולטות של התקופה. מפני שמידע אינו קשר. התורה אומרת על שמחת החג: **"ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך... והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך"** (דברים טז, יד). שמחת סוכות אינה פרויקט פרטי. הרמב"ם כותב שמי שסוגר את דלתות חצרו ואוכל עם משפחתו ואינו נותן לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה כראוי אלא שמחת כריסו (משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב ו, יח). יש אנשים שיש להם אלפי "חברים" ברשת ואין להם למי להתקשר בעשר בלילה כשהלב נשבר. סוכות שואל אותנו לא כמה אנשים עוקבים אחרינו, אלא למי יש מקום ליד השולחן שלנו.

**בדידות אינה תמיד מצב שבו אין אנשים סביבך. לפעמים היא מצב שבו מאות אנשים יודעים מה פרסמת היום, אבל אף אחד מהם אינו יודע מה באמת עובר עליך. אולי אחת ממצוות החג העמוקות ביותר היא פשוט לתת לאדם אחד להרגיש שהוא אינו שקוף.**

מי סביבך מוקף באנשים ובכל זאת עלול להרגיש שקוף, ומה ייראה כמו קשר אמיתי איתו?