האם לשבת בשלווה זה חטא? ואם כן מדוע נענש יעקב?

האם לשבת בשלווה זה חטא? ואם כן מדוע נענש יעקב? והנה עומד הלומד בלב הישימון ,בלב האפלה המכסה ארץ ,כשהרוחות המנשבות מצליפות על פניו בצינה עזה ,והוא קורס תחת כובד המשקע של תהפוכות התהום .הצללים מתארכים והולכים, סביבותיו קור וקיפאון ,שתיקה מתוחה ואילמת האופפת את היקום כולו ,והמיית הטבע הלוחשת בקול דממה דקה מספרת על יאוש ,על שבירה ועל אבדן התקווה .בתוך החדר הצר…

האם לשבת בשלווה זה חטא? ואם כן מדוע נענש יעקב? והנה עומד הלומד בלב הישימון ,בלב האפלה המכסה ארץ ,כשהרוחות המנשבות מצליפות על פניו בצינה עזה ,והוא קורס תחת כובד המשקע של תהפוכות התהום .הצללים מתארכים והולכים, סביבותיו קור וקיפאון ,שתיקה מתוחה ואילמת האופפת את היקום כולו ,והמיית הטבע הלוחשת בקול דממה דקה מספרת על יאוש ,על שבירה ועל אבדן התקווה .בתוך החדר הצר והאפל הזה, שבו הלב מתכווץ מול פתחי תהום ,עומד בן הישיבה ומשתאה ,נרעד כולו למראות העיניים .שהרי בבואו לפתוח את יריעות התורה הקדושות ,לפרוס את ספרי הפרשה העתיקים ,מתגלה לפניו מחזה מפליא ומסעיר את כל נימי הנשמה. יעקב אבינו ,בחיר האבות ,שאיש לא עבר כמוהו מסכת פתלתלה של נדודים ,עמל ותלאות, איש שכל חייו היו מקשה אחת של התמודדות מול לבן הארמי ומוראות עשו ,עומד סוף סוף על מפתנה של ארץ כנען .הנה נדמה כי הרעד באוויר שכך ,הרוח הסוערת נרגעה ,והלב מייחל לרגע אחד של מרגוע ,לשעה קלה של התעלות רוחנית טהורה ולעבודת השם יתברך בלב פנוי מטרדות המציאות .והנה ,דווקא ברגע הזה ,שבו נפרסת היריעה במילים הזוהרות "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" ,בוקעת מתוך חז"ל הקריאה הנוראה והמטלטלת ,שלמראה ירעד כל לב :ביקש יעקב לישב בשלוה ,קפץ עליו רוגזו של יוסף. וזעקת השאלה עולה ומהדהדת מקצה העולם ועד קצהו ,מרעידה את נימי הנפש החרדה :האם לשבת בשלווה ולעבוד את הבורא מתוך הרחבת הדעת ורוגע הנפש זהו חטא? איזה עוון ומעילה מצאו במי שאינו מבקש את מנעמי העולם הזה ,אלא רק רוצה לפנות את לבו לתורה ולמצוות? ומדוע זה נגזרה עליו אותה מידת הדין הקשה ,אותה סערה נוראה של רוגזו של יוסף שטלטלה את כל בית יעקב עד היסוד? הנה נפרשת לפנינו יריעת הפסוקים בפרשת וישב ,מקום שם הכתוב מעיד על מעמדו של יעקב אבינו בארץ כנען“ :וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (בראשית לז ,א)

המקור היסודי והשורשי לכל הסוגיה הנוראה הזו מצוי במדרש רבה (בראשית רבה פד ,ג)“ :אמר רבי אחא בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה השטן בא ומקטרג אמר לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה". רבנו שלמה יצחקי רש"י (בראשית לז ,ב) ביאר" ,ועוד נדרש בו ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה”. ומכאן נפתחו שערי העמק והעיון בקרב מאורי הדורות. רבנו משה אלשיך בתורת משה (בראשית לז ,א) ביאר" ,למה לא יאכל הצדיק פירות ומצות בעולם הזה והקרו לעולם הבא" .והוא מבאר ומחדש עומק נפלא ,כי יעקב אבינו לא רק רצה בלבו פנימה לשבת בשלווה ,אלא אף הרהיב עוז ו'ביקש' באופן פעיל ומפורש ,ועל עצם התביעה והבקשה הזו נפלה מידת הקפדה וקטרוג ,לפי ששלווה ורוגע פנימי הם מתנה טהורה הניתנת מן השמים ,אך אין מן הראוי לצדיק לדרוש ולבקש אותם בפה. ועוד הוסיף וביאר רבנו משה אלשיך (שם) מהלך מחודש לגמרי ,אשר על פיו אין כאן עונש כלל וכלל .מחמת מציאות החשבון ההיסטורי והגזרות האלוקיות ,לא היה שייך כלל שיעקב ישב בשלווה .שהרי מניין ארבע מאות שנות הגלות והגרות נמנה כבר מימי לידת יצחק ,ואילו היה יעקב אבינו התושב השלו והקבוע בארץ ,היה מתבטל המעמד של "כי גר יהיה זרעך" ,והיה צורך להתחיל ולמנות מחדש ארבע מאות שנה של שיעבוד זרע יעקב מן ההתחלה .וזהו שנאמר באותו הכתוב "בארץ מגורי אביו" ,שארץ זו הייתה מקום גרות עבור אבותיו ולא ירושת קבע ,בשונה מדרשות אחרות במדרש המדברות על כך שיצחק היה מגייר גרים או שאביו התגורר בה. השם משמואל (בראשית לז ,א) ביאר" ,ויש לתמוה מה עוול מצאו בו ביעקב שביקש ליישב בשלווה שבוודאי לא חפץ בשלווה להתענג בתענוגי העולם הזה רק לעבוד עבודתו עבודת הקודש בלב פנוי מטרדות וכן כל הצדיקים בוודאי אין מגמת פניהם לתענוגי העולם הזה ואם כן למה לא יבקשו ליישב בשלווה על התורה ועל העבודה”. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ הכלי יקר (בראשית לז ,א) ביאר ,כי יעקב אבינו ביקש לישב בעולם הזה ישיבה של קבע להיות כתושב בעולם הזה ולא כאורח בשונה מיצחק. רבי רפאל בירדוגו בספרו מי מנוחות (פרשת וישב) ביאר ,והעיר הערה עמוקה מאוד ,שהוא מחלק ומבדיל יסוד גדול בין שני סוגי צדיקים :ישנם צדיקים אשר מזלם העליון והוראת השמים שלהם מורים כי זוכים הם לשבת בשלווה ,והשלווה זורמת אליהם בטבעיות ובזכות ,לעומת צדיקים אחרים אשר שורש נשמתם ותפקידם בעולם אינו נובע ממזל השלווה .ואם באים אותם צדיקים ומבקשים לישב בשלווה בניגוד להנהגת מזלם ,הרי שהם מתגרים בהנהגת השמים. בספר בת עין (פרשת וישב) ביאר ,והעמיק לפתוח צוהר נשגב בדרך רמז וסוד :יעקב אבינו הציץ ברוח קדשו וידע כי נגזר עליו ועל זרעו לירד בסופו של דבר למצרים בשלשלאות של ברזל .על כן עמד בתפילה וביקש מהקדוש ברוך הוא שיזכה לירד למצרים בכבוד מלכים וברוממות ולא כעבד נרדף ,ותפילתו הנוראה זכתה להתקבל ברצון לפני כיסא הכבוד .וזהו ביאור המדרש לפי דרכו:

"ביקש יעקב לישב בשלווה" ,היינו שכדי שיוכל לישב בשלווה בבוא היום ולירד למצרים בראש מורם ובכבוד ,קפץ עליו רוגזו של יוסף ,שעל ידי מכירתו וירידתו של יוסף למצרים התסובבה הגלגולת כולה כך שיעקב ירד למצרים כמלך ומכובד .ועל כך אומר הקדוש ברוך הוא בלשון ניחותא וחיבה :הצדיקים מבקשים לישב בשלווה ,ואכן לא די להם במה שמתוקן להם לעתיד לבוא ,אלא שמבקשים לישב בשלווה גם בעולם הזה ,וכדאי והגון הוא להם לישב בשלווה זו. והנה כאשר נבוא לדלות מעייני חכמה עמוקים מתוך הים הגדול והרחב של דברי חז"ל הקדושים, מתבהרת לפנינו מסכת עמוקה של עבודת השם בתוך נסיונות המציאות. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף טו ע"א) הובא" ,אמר רב יהודה אמר רב ,קראו לאברהם איתן האזרחי”. רבנו שלמה יצחקי רש"י (בבא בתרא טו ע"א) ביאר" ,איתן האזרחי ,זה אברהם אבינו שהיה תוקפו חזק כאיתן”. ורבנו משה בן נחמן הרמב"ן בספרו פירוש התורה (בראשית יב ,י) חידש ,כי כל הניסיונות והטלטולים שעברו על האבות הקדושים ,ובפרט אותה יציאה וגרות ממקום למקום ,לא פגמו במאומה באיתנות הרוחנית ובקביעות הדעת שלהם מול בוראם. בתלמוד ירושלמי במסכת תענית (פרק ב הלכה א) הובא" ,רבי אבין בשם רבי אהבה ,כל מי שהוא אומר שהקב"ה וותרן הוא יוותרו בני מעו ,אלא מאריך רוחה וגבי דידיה”. בפני משה (תענית פרק ב הלכה א) ביאר" ,אינו מוותר על שום דבר קטן או גדול ,אלא מדקדק עם חסידיו כחוט השערה" .הנה מצינו בירושלמי את היסוד העמוק לעובדה שגם על תביעה דקה מן הדקה כבקשת שלווה גשמית למען עבודת הקודש ,מדקדקת מידת הדין העליונה עם בחיר האבות. והנה בבואנו לעלות אל על ולעיין במעיין החכמה של גדולי הראשונים ,מאורי האומה אשר מפיהם אנו חיים ,מתבהרת לפנינו עומק תפיסתם הזכה בזכותם ובחובתם של צדיקי עליון בעולם הזה. ורבנו דוד הלוי בספרו שו"ת לב דוד (סימן פח) ביאר" ,מענין לענין שתמיד הי' קשה לי עמ"ש רש"י ז"ל בפרשת וישב בקש יעקב לישב בשלוה אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז עיי"ש והי' קשה לי קושית חז"ל מי סני לי' להקב"ה דירתי תרי עלמא עד שמצאתי בספר אחד שטעות הדפוס היא ומתחלה היה כתוב אמר השי"ת ,ורצ"ל אמר השטן והמדפיס תיקן וכתב אמר השם ואח"כ כתבו אמר השי"ת ואח"כ הדפיסו אמר הקב"ה ומצאתי סעד לדבריו במדרש בפרשת וישב (פ"ד ג') השטן בא ומקטרג ואומר לא דיין לצדיקים וכו' עיי"ש והרבה כיוצא בזה מצאנו ששינו המדפיסים שלא הבינו הראשי תיבות" .הנה מיישב רבנו דוד הלוי את התמיהה העצומה ,ומגלה כי לא קודשא בריך הוא הוא שצר עינו בשלוותם של צדיקים, אלא קטרוגו של השטן הוא שקם לתבוע ולערער על בקשת השלווה בעולם הזה. ורבנו שמואל אליעזר הלוי איידלס בחידושי אגדות מהרש"א (סנהדרין דף קא ע"ב) ביאר ,כי הצדיקים אינם מבקשים מנעמי עולם הזה בשביל הנאת עצמם ,אלא כדי שיוכלו לעבוד את

הבורא במנוחת הנפש וללא כל מפריע .ומכל מקום ,תפקידו המהותי של הצדיק בעולם התלאות אינו הישיבה בשלווה אלא העמידה האיתנה בתוך כור הניסיון והזיכוך. והנה כאשר ניטוש מבט אל מרחבי תורתם הטהורה של גדולי האחרונים והפוסקים ,אשר העמיקו חקור בסוגיה חמורה זו והפכו בה מכל צדדיה ,נפתחים לפנינו מעיינות אדירים של עיון ושל דרש. ורבי ברוך הלוי אפשטיין בספרו תוספת ברכה (בראשית לז ,א) ביאר" ,אך מה נאמר ראשי עלי סחרחר ולבי ידאב למראה טעות אחת במלה אחת ברש"י כאן טעות מגונה ובזויה והיא הנותנת לכל הקושי בזה ...וחבל מאוד על מפרשי רש"י שלא עמדו ע"ז והמעתיק וכו' היה ראוי לקבל נזיפה על ההתרשלות ואי השגחה זו וראוי להזהיר בפומבי מדפיסי חומשים לתקן טעות מכוערה זו" .הנה אינו חוסך במילים וקובע בוודאות גמורה כי יסוד הקושי בדברי רש"י אינו אלא שיבוש מדפיסים, שהחליפו את ראשי התיבות 'אמר הש'' מ'אמר השטן' ל'אמר הקב"ה’. רבי יוסף שאול הלוי ווינפלד בקובץ אוצרות ירושלים (חלק רפ"ד) ביאר ,כי המתבונן בדברי רש"י אלו יראה מיד שכל הקטע בדברי רש"י מן 'ועוד נדרש בו' ועד סופו אינו מן פרשננו רש"י ז"ל, אלא ממעתיק טועה שהוסיף דרש נוסף מן המדרש ובטעות ,שהרי רש"י עצמו הצהיר בראשית פירושו שלא בא אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת את המקרא ,וכבר סיים את דבריו בהפניה למדרש רבה. רבי אברהם יעלין בספרו ארך אפים (הובא בקובץ נזר התורה ,גליון טז ,עמוד שעה) ביאר ,כי כאשר נתקשה מאוד בדברי רש"י אלו ומצא במדרש רבה גירסה שונה לחלוטין שבה השטן הוא שמקטרג, יצא לחפש בדפוסים ישנים עד שהציץ בדפוס ראשון וראה שכתוב "אמר הש'" ,ומיד הבין שנפלה טעות כואבת בכל הדפוסים ושינס מתניו להחתים את גדולי הדור להחזיר עטרה ליושנה. האדמו"ר מגור רבי יהודה אריה ליב אלתר בספרו שפת אמת (בראשית לז ,א) ביאר" ,ביקש יעקב לישב בשלווה ...לכן קפץ עליו רוגזו של יוסף .מקודם עבר על יעקב אבינו ע"ה מה שעבר להינצל מעשׂ יו ולבן ...ועכשיו שניצל מהם והפריש עצמו מהסיטרא אחרא עתה בא לתקן את כל אשר עבר עליו .ודבר זה נוהג בכל אדם כי מקודם צריכים ללחום עם היצר הרע ולפרוש עצמו ממנו ולגבור נגד כל המחשבות והרצונות אשר לא להשי"ת המה ואז נעשה בן חורין מיצר הרע ואינו משועבד לסיטרא אחרא -הוא בן העולם הבא ...אבל הצדיק לא די לו זה הוא צריך לחזור ולתקן את כל אשר עבר עליו מעודו עד היום הזה שנעשה צדיק והוא עניין ליישב בשלווה בעולם הזה גם כן... ומה שכתוב קפץ עליו רוגזו של יוסף לא היה עונש על זה! רק שאי אפשר לתקן הכל בלי ניסיונות רבים כאלו ."...הנה מחדש בעל השפת אמת יסוד עצום ,שאין זו ענישה חלילה ,אלא שבקשת יעקב לשלווה הייתה שאיפה רוחנית עליונה לתקן את העולם כולו תיקון השלם כקודם חטא אדם הראשון ,ורוגזו של יוסף היה הכלי והדרך שהעניק לו הבורא כדי להגיע אל אותו תיקון נשגב. רבי אברהם מרדכי אלתר בספרו ליקוטי יהודה (פרשת וישב) ביאר ,דרך נפלאה להשכין שלום בין שתי הגרסאות ,שגם בלשון רש"י שכתב 'אומר' ,פירושו שהשטן המקטרג אומר אל הקב"ה: הלא לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא ,ואם כן שתי הנוסחאות עולות בקנה אחד.

ורבי אברהם שמואל בנימין סופר בספרו כתב סופר (בראשית לז ,א) ביאר ,הצעת יסוד ליישב את הלשונות ,שרש"י גרס שאחר שהשטן בא ומקטרג ,חזר הקב"ה על טענת השטן בניחותא כדי לרומם את הצדיק ,ודיקדק בלשונו שכתב 'אומר' בלשון הוה. רבי שמואל אהרן לידר בספרו חיי חנוך (פרשת וישב) ביאר ,והביא ראיה מדברי ספר ווי העמודים לרבי שעפטל בנו של השל"ה הקדוש (עמוד הדין) שגרס בדברי רש"י כגירסת המדרש בדיוק, שהשטן הוא המקטרג. ורבי שלמה הלברשטאם בספרו כרם שלמה (הובא בספר מרביצי תורה מעולם החסידות ,חלק ב ,עמוד קלה) ביאר ,שתי הגרסאות בעומק נפלא ,שהשטן מקטרג בנימה של תמיהה "לא דיין לצדיקים?", ואילו הקב"ה משיב לו בנחת ובחיבה :אכן ,לא דיין לצדיקים ,ראויים הם וזקוקים לשני עולמות גם יחד. רבי יוסף לוינשטיין בספרו עשר זכיות (עמוד כו) ביאר ,בשם האדמו"ר רבי יחיאל מאיר מראדזימין, שבשאר צדיקים השטן מקטרג להביא עליהם ייסורים כדי שיבעטו ,אך ביעקב אבינו ידע השטן שלא יבעט בייסורים אלא רק יתעלה בעבודתו ,ולכן הקב"ה הוא ששילח בו ייסורים אלו כדי לנשאו למדרגה עליונה ונשגבת עוד יותר. והנה כאשר נעלה במסילה העולה בית אל ונבוא להטות אוזן קשבת אל אמרי שפר שנאמרו מפי גדולי הדורות האחרונים ומאורי דורנו ,אשר העמיקו חקור בסוגיה חמורה זו והדריכו את עמם בעצות תושייה ,נפרסים לפנינו נתיבות אור חדשים המאירים את הדרך לעובדי השם. והראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ביאר" ,בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף... להורות לאדם כי אין עולם הזה מקום למנוחה ולשלוה ,אלא עולם המעשה והיגיעה בתורה ובמצוות ,והמנוחה האמיתית שמורה לצדיקים לעולם שכולו טוב" .הנה מורה לנו הדרך ,כי עצם המעמד של האדם בעולם התחתון אינו מקום של נופש ומנוחת עראי ,אלא שדה מערכה רצוף עמל ,עשייה והתעלות בתורה ובמצוות ,ואילו המנוחה הזכה והאמיתית שמורה ונצורה לצדיקים לעולם שכולו טוב. והכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בשמירת הלשון (שער התבונה פרק ה) ביאר" ,וכענין זה מצינו ביעקב אבינו ע"ה שביקש לישב בשלוה וקפץ עליו רוגזו של יוסף ...והענין הוא דהנה הנהגת הקב"ה עם הצדיקים הוא בענין נפלא מאוד ,שאין הקב"ה מנכה להם משכר עולם הבא כלל ,ואף על גב דאדם אינו מן הנמנע שיוולד בו איזה שמץ של טעות ...לזה הקב"ה מביא עליהם איזה יסורים בעולם הזה כדי למרק אותן המעט שגגות ...כדי שיבואו לעולם הבא נקיים וטהורים לקבל שכר שלם" .הנה מגלה לנו מתק מתוקן בהנהגת ההשגחה העליונה ,שכל הניסיונות והתלאות הבאים על הצדיקים אינם חלילה מתוך קפידה או מידת הדין הקשה ,אלא מתוך אהבה עליונה למרק את נשמתם מכל שמץ דק של פגם ,כדי שיבואו אל השולחן המלא בעולם הנצח נקיים וזכים ללא כל חיסרון. והראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג) ביאר ,כי דרך הדרוש וההסברה להנעים את הדברים אל הלבבות ,שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עמוקה על עצם השאיפה הרוחנית

למנוחה ,אלא בא ללמד ולרומם את כלל ישראל לדורותיהם שלא יפול רוחם עליהם בעת אשר יפגשו במכשולים ובמצרים ,מפני שגם כשאדם משתוקק למנוחת הנפש והניסיונות קופצים עליו פתאום ,הכל מחושב במאזני צדק עליונים לטובת נפשו ולרוממות נשמתו. ומו"ר הגר"א וייס בקובץ דרכי תורה (פרשת וישב) ביאר ,כי הקפידא שנאמרה על יעקב אבינו ביקש לישב בשלווה אינה קפידא על שאיפה אנושית פשוטה ,אלא עומק התביעה לפי מדרגתו הרמה והזכה של בחיר האבות ,שכל עוד לא נשלם התפקיד הרוחני בעולם המעשה ,אין מקום לתבוע את סיום המערכה ,והניסיון שבא על ידי יוסף נועד להוציא אל הפועל כוחות נסתרים ועמוקים בנפשו של יעקב אבינו שלא היו באים לידי ביטוי אלא מתוך אותה התמודדות. והרב יוסף חיים מבגדאד בספרו בן איש חי (פרשת וישב) ביאר ,כי בקשת יעקב אבינו לישב בשלווה לא הייתה מתוך רצון לנוח מנוחת הגוף ולטעום מנוה שאנן של עולם הזה ,אלא מתוך כיסופים פנימיים להשיג השגות אלוקיות עמוקות וסודות טמירים ללא בלבול המחשבה וטורח היגון ,ואף על פי כן הורה לו הבורא כי דווקא מתוך הסערה ומתוך רוגזו של יוסף עתידים לבקוע אורות נשגבים עליונים עוד יותר. ונראה להסביר עוד בביאור עומק דברי גדולי הדורות ,שכל שתי הגרסאות שהובאו בסוגיה זו – בין אם ננקוט כגרסת המדרש שהשטן הוא שבא לקטרג ולומר לא דיין לצדיקים ,ובין אם ננקוט כגרסה אמר הקב"ה – עולות במתיקות אחת לפתור את חידת ההנהגה .שהרי כאשר השטן מקטרג ומבקש לערער על שלוות הצדיק ,הקדוש ברוך הוא מסובב את אותו קטרוג עצמו והופך אותו לסולם של התעלות ,שעל ידו הצדיק מעפיל למדרגות רוחניות גבוהות מאין כמוהן ,שנפשו לא הייתה מגעת אליהן אלא מתוך הניסיון והזיכוך. בספר "תורי זהב" ,שאכן לא היה כל עוול ברצונו של יעקב שביקש לישב בשלוה ,אלא שהדבר לא היה אפשרי ,מפני שכבר מלדת יצחק הוחל בקיום גזירת ארבע מאות שנות גלות .ואכן ,ליצחק אבינו לא היתה ישיבת קבע במקום אחד ,כפי שמעיד הכתוב (כו ,ו)" :וישב יצחק בגרר" ,כלומר שתמיד ישיבתו היתה בגירות ,דהינו ,במקום שאינו שייך לו. יעקב אבינו בקש לישב בשלוה ,כי רצה ישיבה קבועה שתפסיק את הגרות ,והדבר לא ניתן לו מפני שכבר נגזרה גזרת השעבוד .ואם מבקשו היה עולה בידו – רק הוא היה יושב בשלוה ,אבל נכדיו היו נאלצים להשלים את פרעון שטר החוב של ארבע מאות שנות הגזרה. לפיכך קפץ עליו רוגזו של יוסף ,משמים מנעו ממנו את השלוה ,כדי שימשיך לגור במתכונת של גר .ואף זאת -יוסף ירד למצרים ,מדוע? מפני שיוסף היה דמות דיוקנו של אביו ,ומובא בשל"ה, שממנו החל השעבוד .ועל כן נאמר" :וישב יעקב בארץ מגורי אביו" ,כי רצה לישב בשלוה במקום שישב אביו ,אבל מאחר שאביו היה במגורים ,כלומר גר ולא קבוע בשלוה ,לפיכך קפץ עליו רוגזו של יוסף וטרד את שלוותו. והנה בבואנו להוריד את עמודי האור של הסוגיה החמורה הזו אל עולם המעשה ,לתרגם את יסודות ההשקפה והמחשבה למציאות החיים היום-יומית ולעולמה של הלכה ,נפרסות לפנינו כמה נפקא מינות מעשיות ויסודיות באורחות חייו של אדם.

נפקא חינוכית ומעשית נפלאה עולה למעשה בעניין תפיסת הקשיים והמהמורות הפוקדים את האדם באמצע מסלול חייו .כאשר אדם מצפה ומייחל שהכל יזרום על מי מנוחות ,ופתאום קופצים עליו רוגזים וטרדות של פרנסה ,חינוך ילדים או בריאות ,תגובתו הטבעית עלולה להיות שבירון הלב ותחושת כישלון .אך למעשה ,מתוך העמקה ביסוד דברי רבותינו מתברר ,כי הופעת הניסיון אינה סימן לריחוק אלוקי או לעונש ,אלא אדרבה ,זהו העיתוי שבו מזמינים את האדם מן השמים לעלות דרגה ,להוציא מכוח אל הפועל כוחות נפש טמירים שלא היו מתגלים לעולם במצב של שלוה שאננה. נפקא נוספת נוגעת לתפילת האדם וליחס שלו לבקשת שלוה ומנוחה .האם מותר לאדם להתפלל על מנוחת הנפש ושלוות השקט? למעשה מתבאר ,כי אין כל איסור לבקש ולהתפלל על החיים השקטים ,אלא שמוטל על האדם לצקת תוכן זך ואמיתי בתוך בקשת השלוה .אם מבוקשו בשלווה אינו אלא לפרוק עול ולהתענג על מנעמי העולם הזה ,הרי שאינו אלא כמבקש את השכר קודם העבודה .אך אם כל משאלת לבו בשלווה היא כדי שיוכל לעבוד את הבורא ,ללמוד תורה ולהגות בחכמה מתוך הרחבת הדעת וללא מפריעים ,הרי זו תפילה זכה וראויה ,אלא שבצדה מוטל עליו להפנים כי אם יגזור הבורא אחרת – הרי שזו היא הדרך המדויקת שבה ייבנה ויעפיל אל פסגתו. נפקא נוספת למעשה עולה בהלכות הנהגת הציבור והדאגה לכלל .אין אדם רשאי לומר נפשי הצלתי ולבקש את השלווה הפרטית שלו בזמן שהציבור שרוי בצער או בזמן שישנן משימות רוחניות וגשמיות הממתינות לתיקון .היציאה מן השלווה הפרטית למען עזרה לזולת ,נשיאה בעול עם החבר והתמסרות לצורכי הכלל – היא היא קיום תפקידו של הצדיק בעולם המעשה ,ודווקא מתוך הסרת הדאגה האישית והתלכדות עם הכלל זוכה האדם לשלווה העליונה. והנה בעברנו אל היכל התבוננות פנימי יותר ,לבאר ולהעמיק בעומק הרעיון הרוחני העולה ובוקע מתוך הסוגיה הנשגבת הזו ,נחשפת לפנינו תפיסת עולם עמוקה בשרשי ההנהגה האלוקית ובמבנה הבריאה כולה. היסוד הרעיוני הניצב בלב הדברים מורה כי העולם הזה מטבע הוייתו לא נברא להיות נוה שאנן של שלווה סטאטית .הבריאה כולה נבראה בתנועה מתמדת ,במתח פנימי שבין חומר לרוח ,בין האפלה לאורה ,ובין הנסתר לנגלה .הישיבה בשלווה שאותה ביקש יעקב אבינו אינה סתם משאלה פרטית של אדם העייף מתלאות הדרך ,אלא תביעה רעיונית עמוקה להגיע אל נקודת השלמות והמנוחה ,שבה התיקון נשלם והמאבק מסתיים. אולם ,התשובה האלוקית שקפץ עליו רוגזו של יוסף מגלה כי המנוחה האמיתית והשלמה אינה יכולה להיוולד מתוך חריגה והתרחקות מן הסערה ,אלא דווקא מתוך הבירור הפנימי המתרחש בלבה של הסערה עצמה .השלווה שאינה עוברת דרך כור הניסיון של רוגזו של יוסף היא שלווה חיצונית בלבד ,מצב שביר העלול להיסדק למול זעזועי הזמן .רק השלווה שנבנית מתוך העמידה האיתנה, מתוך בירור המידות והאמונה הלוהטת בתוככי החושך והיגון ,היא השלווה הנצחית והקיימת לעד. ונראה להסביר עוד בעומק הרעיון ,כי המאבק בין השאיפה לשלווה לבין פריצת הרוגז משקף את הדינמיקה של עבודת השם בכל דור ודור .האדם שואף להגיע אל קביעות רוחנית ,אל מדרגה מיושבת ומבוססת שבה אין עוד זעזועים .אך ההנהגה העליונה מלטשת את נפש הצדיק דווקא

על ידי שבירת הקביעות הזו פעם אחר פעם .כביכול אומר הבורא לצדיק :מדרגתך אתמול ,על כל שלוותה והשגותיה ,אינה מספקת עוד עבור היום .כדי להעפיל אל פסגה גבוהה יותר ,עליך לעזוב את השלווה הנוכחית ,לרדת אל עמק הניסיון חדש ,ומשם לבקוע אור חדש שלא עלה בדעתך מעולם. והנה כאשר נעפיל עוד פסגה אחת במעלה ההר ונבוא להתבונן בחיבור העמוק והחי אל נפש האדם ,אל מעמקי האמונה ואל ארחות ההנהגה ,נגלה כי הסוגיה הזו איננה רק דרוש נשגב בקורות ימי האבות ,אלא מראה פנימית המציבה דמות דיוקנו של כל אדם ואדם בעבודתו היומיומית. במעמקי נפשו של האדם פנימה מפעפעת כמיהה עזה אל השקט ,אל האיחוי ,אל הפינה החמה והבטוחה שבה יוכל להניח את ראשו הדואב ולחוש כי הגיע אל המנוחה ואל הנחלה .כמיהה זו יסודה בהרהור קדום של הנשמה החצובה מתחת כסא הכבוד ,שנפלטה מעולם השלווה המוחלטת ונזרקה אל עולם הזה הסוער .וכאשר התלאות מתרבות והגלים סוערים ,נוטה הלב להאמין כי התרחשותו של רוגז או הופעתו של קושי אינם אלא סימן לריחוק ,לנפילה או לסטייה מן הדרך הראויה. אך הנה באה הדרכתה העמוקה של המחשבה האלוקית ומלמדת את האדם סוד גדול באמונה. ההנהגה העליונה אינה מודדת את רוממות האדם לפי דרגת השלווה החיצונית שבה הוא שרוי, אלא לפי עוצמת האמונה והדבקות שהוא מגלה דווקא כאשר השלווה נפרצת .רוגזו של יוסף, הזעזוע הפתאומי והבלתי צפוי הפורץ אל תוך מסגרת החיים המיושבת ,אינו בא לנתק את האדם מן הקדוש ברוך הוא ,אלא אדרבה – לקרוא לו למפגש פנימי ועמוק הרבה יותר ,במקום שבו אין לו על מה להישען אלא על אביו שבשמים. ונראה להסביר עוד ,כי החיבור המחשבתי בין הנפש להנהגה מתבטא בהבנה שאין בנמצא סתירה בין הניסיון לבין הדבקות .כאשר האדם מפנים כי ה' רוגז' אינו מקרה עיוור ולא עונש שבא למוטטו ,אלא כלי מחושב במלאכת האומן האלוקית המגלף ומלטש את נפשו ,משתנה כל תפיסת חייו .תחושת האובדן והחרדה מפנה את מקומה למשענת אמונה איתנה ,והנפש לומדת למצוא את השלווה הפנימית האמיתית דווקא בתוך הסערה ,מתוך הידיעה כי גם שם ,בתוך נבכי הרוגז, מתהלך עמו הבורא יתברך שמו. והנה כאשר נבוא להתבונן במצפן המוסרי הפנימי שנבנה ונחרת בנפש מתוך יסודות נפלאים אלה ,מתגלה לפנינו אור זך המכוון את ארחות החיים והמידות של האדם בעבודתו היומיומית. העמדה המוסרית העמוקה הנקנית מתוך התבוננות זו היא מידת הסבלנות ואורך הרוח בפגישת תהפוכות הזמן .האדם המורגל לחשוב כי מטרת יגעו וצדקתו היא להשיג חוף מבטחים גשמי או נפשי ללא ניסיונות ,עלול ליפול למערבולת של תרעומת ,כעס או עצבות כאשר התוכניות אינן עולות יפה .אך כאשר נחרת בלב המצפן המוסרי המלמד כי אין עמלה של התורה והמצוות אמצעי להשגת שלווה מדומה בעולם הזה ,אלא הוא עצמו תכלית היצירה ועצם חייו של האדם ,משתנה הגישה מן הקצה אל הקצה. מתוך כך נבנית בנפש תכונה מוסרית מרוממת של אחריות ונשיאה בעול .העמידה האיתנה למול רוגז הניסיונות דורשת מן האדם לצאת מן המבט המצומצם הרואה רק את נוחותו האישית,

ולהתעלות למדרגה של נכונות להתמודד ,למרק את המידות ולהזדכך מכל שמץ של גאווה או אנוכיות .הניסיון אינו נתפס עוד כמטרד שיש להיפטר ממנו במהירות ,אלא כהזדמנות יקרה לבירור המידות ,להגברת החסד ,לריסון התאוות ולהעמקת הענווה למול ההשגחה העליונה. ונראה להסביר עוד ,כי המצפן המוסרי אינו נבנה מתוך הטפה חיצונית או כפייה ,אלא מתוך הכרה פנימית עמוקה שהאדם נברא להיות לוחם בצבא השם ולעמול ללא הרף .כאשר הנפש מתנערת מן הציפייה השגויה למנוחה מוקדמת ,היא זוכה לעוצמה פנימית בלתי מתכלה .כל קושי הופך למנוף של בירור מוסרי ,כל רוגז הופך לסולם של התעלות ,והאדם צועד בביטחון ובשמחה פנימית, כשהוא מבין שדווקא מתוך היגיעה ,העמל והזיכוך מתגלה צלם האלוקים שבקרבו בשיא תפארתו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :ההבנה כי הניסיונות הפתאומיים הצצים באמצע החיים אינם קטועי רצף או סימן לכישלון ,אלא הזמנה אלוקית מדויקת להוציא לפועל כוחות נשמה גנוזים שלא היו מתגלים בשלווה. נכונות נפשית לוותר על הרדיפה אחר נוחות דמיונית ומרגוע מוקדם ,מתוך הפנמה עמוקה כי עולמנו הוא עולם המעשה והיגיעה ,והמנוחה האמיתית והזכה שמורה לעולם שכולו טוב. היכולת לשמור על יישוב הדעת ועל שמחת הלב דווקא בלבת הסערה ,מתוך אמונה איתנה שההשגחה העליונה מוליכה את האדם בכל עת אל תיקונו השלם והמרומם.

עיקר העניין: ביקש יעקב לישב בשלוה ,וקפץ עליו רוגזו של יוסף ,ובבקשה זו פתח לנו בחיר האבות צוהר לנבכי הנפש ולסוד הנהגת השמים .אין רוגזו של יוסף עונש על שאיפה טהורה לעבודת השם במנוחה ,אלא הוא גילוי עמוק מכבשונו של עולם, המלמד כי נשמת האדם אינה נצרפת במים שקטים אלא נבחנת דווקא במצולות הסערה .כאשר האדם משתוקק למנוחת נוה שאנן ,מזכירה לו ההשגחה העליונה כי דרך המלך אל השלווה הנצחית אינה עוקפת את כור הניסיון ,אלא עוברת בתוכו פנימה .דווקא מתוך שבירת הקביעות ,מתוך העמל וההתמודדות עם התהפוכות ,נחשפים הכוחות הטמירים שבלב ,ונבנית האמונה הזכה שאינה תלויה בדבר .מן הניסיון הניצב בדרכנו לא נירתע ומהרוגז הצץ בפתע לא נפחד ,כי אם נדע נאמנה שגם בתוך הערפל והסערה מתהלך עמנו הבורא יתברך שמו ,ומתוך הזיכוך והעמל נישא רגלינו אל השלווה הנצחית והאמיתית. החיים אינם נמדדים בשלווה המדומיינת של עולם הזה אלא בעוצמת עמלה של נשמה המעפילה אל פיסגתה ,רוגז הניסיונות אינו בא להפיל את האדם אלא לבקוע בקרבו מעיינות תהום של אמונה זכה.