מדוע תיקנו להתפלל שמונה עשרה בלחש והאם כשמתפלל ביחידות מותר להתפלל בקול

מדוע תיקנו להתפלל שמונה עשרה בלחש והאם כשמתפלל ביחידות מותר להתפלל בקול השעה מאוחרת ,צללי הערב מתארכים על פני הארץ ,והשקט העמוק של בין השמשות עוטף את היקום כולו .האדם ניצב בדממה ,עומד הוא ביראה וברעדה לפני קונו ,שפתיו נעות לאט, לוחשות את המילים העתיקות של שמונה עשרה ,אותה תפילה מרכזית שבה נשמת היהודי פוגשת את יוצרה .הלב הולם בחביון הצלעות ,הרעד הקל של…

מדוע תיקנו להתפלל שמונה עשרה בלחש והאם כשמתפלל ביחידות מותר להתפלל בקול השעה מאוחרת ,צללי הערב מתארכים על פני הארץ ,והשקט העמוק של בין השמשות עוטף את היקום כולו .האדם ניצב בדממה ,עומד הוא ביראה וברעדה לפני קונו ,שפתיו נעות לאט, לוחשות את המילים העתיקות של שמונה עשרה ,אותה תפילה מרכזית שבה נשמת היהודי פוגשת את יוצרה .הלב הולם בחביון הצלעות ,הרעד הקל של ההתייצבות לפני מלך מלכי המלכים ממלא את החלל ,והנה עולה השאלה הגדולה והנוקבת מתוך מעמקי הנפש .מפני מה תיקנו חכמים את התפילה הזו דווקא בלחש ,בדממה גמורה שבה רק האוזן שומעת את רחש השפתים ,ומה דינו של העומד ומתפלל ביחידות בחדרו האפלולי ,רחוק מעין כל חי ,האם גם אז אסור לו להשמיע קול ,או שמא מותר לו להתפלל בקול רם כדי לעורר את לבבו ולהתחבר אל התפילה בכל כוחו. שאלה זו נוגעת בעצם שורש הקשר שבין הבורא לנברא ,בין פנימיות הלב הספונה במסתרים לבין ההתבטאות החיצונית הקולית של השפתים. מתוך מעמקי ההתבוננות בסוגיה הקדושה ,ניגשים אנו כעת אל יסוד הדברים כפי שהם מאירים מתוך פרשת השבוע ,ללמוד על דרך התפילה הנסתרת והעמוקה" .ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו" (בראשית כה כא) .פסוק קדוש זה פותח לפנינו את שער התפילה הלוחשת והנסתרת ,שבה האדם עומד לבדו לפני הבורא יתברך ומעתיר בתחנונים מעומק הלב. רש"י (שם) פירש :לנוכח אשתו ,זה כנגד זה .ביאור הדברים מלמדנו כי התפילה האמיתית נבנית מתוך פנימיות עמוקה של עמידה אישית ומסורה שאינה זקוקה לרעש חיצוני אלא לשיח פנימי טהור. רבי אברהם אבן עזרא (ספר בראשית פרק כה פסוק כא) כתב :ויעתר לשון ענן הקטורת ,והוא רמז לתפילה העולה בסתר ובחשאי ,שכן הקטורת עולה לאט מתוך דממה דקה. רבי משה בן נחמן הרמב"ן (כה כא) ביאר :כי תפילת הצדיקים נעשית במסתרים מתוך התבטלות מוחלטת לפני השם יתברך ,בלחש שאין קולו נשמע החוצה. ומתוך שורש עמוק זה ,נמשכים הדברים אל תפילתה של חנה המבטאת אף היא את סוד הלחש והצנעה ,ככתוב" :וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" (שמואל א פרק א פסוק יג). פסוק זה מגלה את תבנית העבודה הפנימית שבה האדם יוצק את כל מעיין רגשותיו ומשאלות נפשו אל תוך חדרי הלב ,מבלי שקולו יבקע ויצא החוצה ,ובכך הוא מציב את תשתית ההנהגה והיסוד לתפילה הלחשנית לדורות עולם. רש"י (שמואל א פרק א פסוק יג) ביאר :על לבה ,שהיתה מדברת ומכוונת דברים שבלבה ביראה ובעומק ההכנעה .ביאור הדברים מלמדנו כי עיקר עבודת התפילה אינה רעש השפתים אלא נביעת המעיין מתוך פנימיות הנשמה הבוערת באש קודש. רבי דוד קמחי הרד"ק (שם) פירש :רק שפתיה נעות להראות שמתפללת ,וקולה לא ישמע לפי שהיתה מתפללת בנחת ובחשאי לפני קונו .בדבריו מבואר כי תנועת השפתים לבדה מספקת כדי להביע את הבקשה והשיח לפני ה' ,מבלי להשמיע קול המפריע את טהרת המחשבה.

רבי לוי בן גרשום הרלב"ג (שם) כתב :שבזה ראוי להתפלל לפני השם יתברך ,בהכנעה ויראה עצומה כאדם העומד בחרדת קודש לפני המלך ומדבר בלחש עמוק מפני אימתו. ומתוך עומק הסוגיה המרחפת בין כותלי בית המדרש ,הרינו יורדים אל עומקם של דברי חז"ל הקדושים ,המציבים את יסודות התפילה בש"ס בבלי. בגמרא במסכת סוטה (דף ל"ב ע"ב) איתא :אמר רבי יוחנן בשם רשב"י מפני מה תקנו תפלה בלחש, שיהא אדם אומר תפלתו בלחש כדאשכחן בחנה וקולה לא ישמע שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה. רש"י (שם) פירש :המתוודים בתפלתם על עבירות שביד .ביאור הדברים מעמיק לחדור אל פנימיות ההנהגה הציבורית ,שבה תקנו חכמים את התפילה בלחש כדי לכסות על פניהם של השבים בתשובה ,שלא יתביישו בני אדם בשעה שהם מתוודים על עוונותיהם לפני בוראם בלחש לבם. בגמרא במסכת ברכות (דף כ"ד ע"א) איתא :המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. רש"י (שם) ביאר :כאילו אין הקדוש ברוך הוא שומע תפלת לחש .ומונח כאן טעם נוסף ויסודי בעבודת הלב ,שמי שמגביה קולו בתפילתו מראה בדבריו כאילו אין הקב"ה מקשיב לקולם של המתפללים בשקט ובדממה בתוך חדרי לבם פנימה. ומתוך מעמקי ההתבוננות בשיטות הראשונים המבררים את יסודות הסוגיה ,נצבים אנו לפני דבריהם המאירים והעמוקים. תוספות (מסכת ברכות דף כד ע"א ד"ה המשמיע) חידש :שדוקא המגביה קולו יותר מדאי הוא הנקרא מקטני אמנה ,שכן משמע בדבריו כאילו אין הקדוש ברוך הוא שומע תפלת לחש ומצריך קול גדול, אבל מי שמשמיע קולו בנחת כדי שישמע חברו או לעצמו בלבד ,אינו בכלל זה .ביאור הדברים מלמדנו את גבולות ההנהגה המדויקת שבין תפילה פנימית לבין הגבהת קול אסורה. תוספות (מסכת סוטה דף לב ע"ב ד"ה שלא) ביאר :כי תקנת חכמים להתפלל בלחש נעשתה מתוך מידת הרחמים העצומה כלפי עוברי עבירה ,כדי שלא יתביישו בשעה שהם עומדים ומתוודים על חטאיהם לפני בוראם בתוך הקהל .הסבר זה חושף את הממד הציבורי והחברתי העדין הטמון בעצם צורת התפילה. ומתוך אהלי תורה המאירים את הדרך ,נצבים אנו לפני דבריהם העצומים של האחרונים וגדולי הפוסקים אשר שקלו וטרו בסוגיה זו בעומק הדעת. רבי שמואל אליעזר איידלס מהרש"א (מסכת סוטה דף ל"ב ע"ב) ביאר :ודאי אם היו כולי עלמא משמיעין קולן בתפלתן לא הוה שייך ביה מקטני אמנה ,אלא כיון דתקנו תפלת לחש משום עוברי עבירה ,מאן דלא חש בהא ומשמיע קולו טפי משאר אינשי הרי זה מקטני אמנה .ביאור הדברים מעמיק לגלות כי עצם השמעת הקול אינה פגם מצד עצמה אלא מחמת הפרישה מדרכי הציבור. בעל עיון יעקב (מסכת סוטה דף ל"ב ע"ב) כתב :יש לחלק בין תפלה לבקשת צרכיו צריכין לטעם דהוא מקטני אמנה ,אבל המתפלל ומתודה שימחול לו הקב''ה לא ירים קולו וכדי שלא לבייש עוברי עבירה .והיינו שיש הבדל מהותי בין סוגי התפילות וטיב הבקשות הניצבות על שפתותיו של האדם.

רבי אליהו שפירא זצ"ל (מובא בעיון יעקב מסכת סוטה דף ל"ב ע"ב) חידש :ע''פ מה דאיתא בגמ' דבע''ז לא חסה התורה עליו ולכסוף וליזיל כי היכי דנכפר ליה ,וא''כ קאמר שפיר המגביה קולו בתפלתו בודאי לב יודע מרת נפשו ,שיש בו שמץ של עבודה זרה לכן קאמר שהוא מקטני אמנה להכי מתפלל בקול רם כי היכי דנכסף. רבי אברהם אבלי גומבינר בעל באר שבע (מסכת סוטה דף ל"ב ע"ב) ביאר :דלטעם שתיקנו תפילה בלחש כדי שלא לבייש עוברי עבירה ,א''כ כשמתפלל ביחידות יהא מותר להתפלל בקול רם דהרי אף אחד אינו שומע .ומכאן נפתחת השאלה הגדולה בדברי הפוסקים האם דין הלחש הוא דין עצמי במהות התפילה או מחמת מציאות הציבור סביבו. רבי אלעזר פלקלר בשו"ת תשובה מאהבה (חלק א' סימן י''ג) ביאר :הא דאמרינן דהמשמיע קולו הרי זה מקטני אמנה ,מיירי במגביה קולו ביותר ,וכן נראה משמעות לשון רש"י ומגביה הרבה ,בזה נראה כאלו ח"ו אין הקדוש ברוך הוא שומע תפלת לחש עד שהוצרך להתפלל בקול גדול ,אבל אם מתפלל עד שישמע חברו ,הויא אמינא דמותר והוא כאדם המדבר בקול אמצעי ,ואשמעינן רשב"י דגם זה אסור דתקנו להתפלל בלחש שלא ישמע חברו שלא לבייש את עוברי עבירה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן ק"א סעיף א') פסק :לא יתפלל בלבו לבד ,אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ,ולא ישמיע קולו ,ואם אינו יכול לכוין בלחש ,מותר להגביה קולו ,וה"מ בינו לבין עצמו ,אבל בצבור ,אסור ,דאתי למטרד צבורא. מו"ר הגר"א וייס בספר מעדני אשר (סימן ק"א) ביאר דהא דאיתא בשו"ע או"ח סימן ק"א לא יתפלל בלבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו ואם אינו יכול לכוין בלחש מותר להגביה קולו וה"מ בינו לבין עצמו אבל בצבור אסור דאתי למטרד צבורא ואם משמיע קולו בביתו כשמתפלל כדי שילמדו ממנו בני ביתו מותר משמע רק כאינו יכול לכוין או שרוצה ללמד בני ביתו מותר ,ועל ידי דברים נוראים אלו נבנית חומה בצורה סביב גדר השקטת הקול בעבודת התפילה המרוממת את האדם להיכל מלך מלכי המלכים. בשו"ת שיח יצחק (סימן מ"ז) כתב דלטעם שלא לבייש עוברי עבירה א"כ בשבת ויו"ט היה להתיר להתפלל בקול ,ועיין בספר אמרי אש (או"ח סי' ג') ועיין ברמ"א (סי' קי"א סע"א) ומזה אפשר להביא קצת ראיה למהר"ם מינץ המובא במג"א (רפ"ח ס"ק י"א) שאף בשבת יכול לומר חרטות עונות ,ובדברים עמוקים אלו נפתחים שערים חדשים ורחבים להבנת עומק הדינים במצבים המיוחדים של השבת והמועדים הקדושים שבהם הנפש מתרוממת מעל כל מציאות חומרית. ומתוך סערת הנפש והלימוד המעמיק בחדרי המתיבתא ,יורדים אנו אל שדה העשייה ,לתרגם את האורות הגדולים של ההלכה אל מציאות החיים הפשוטה של היומיום ,שבה נמדדת עבודת ה' בכל רגע ורגע. וכאשר נחתה ההלכה אל שולחן המעשה ,עולה ובאה נפקא מינה ראשונה לגבי אדם המתפלל בביתו ביחידות האם רשאי להשמיע קולו ,שכן מבואר בדברי הפוסקים שכל עוד אינו מטריד את הציבור ואינו עושה זאת מתוך קטנות אמונה אלא כדי לכוון את לבו או ללמד את בני ביתו הדבר

מותר ,ומכאן רואים כי הבית הפנימי נעשה מקדש מעט שבו אפשר לבטא את הרגש בלחש נשמע שאינו חורג מן הגבולות. ועוד נפקא מינה נוקבת נוגעת לעניין תפילת הציבור שבה איסור השמעת הקול חמור פי כמה וכמה משום טורח ציבור ומשום החשש שלא לבייש את השבים בתשובה ,ולכן אפילו אדם המרגיש צורך עצום להתפלל בקול רם מחויב לרסן את קולו ולהתאים את עצמו למניין ,כדי שקולו הפרטי לא יבלוט ולא יפגום בהרמוניה השקטה של הקהילה הקדושה העומדת כאיש אחד בלב אחד. ועוד יש לדון בנפקא מינה לעניין תפילה בשבתות ובמועדים שבהם הלב רחב כפתחו של אולם והשמחה פורצת גדרים ,האם יש מקום להקל בהשמעת קול מועטת מתוך השפעת קדושת היום, ומתוך דברי האחרונים נשמע כי למרות רוממות היום עדיין עיקר התקנה עומדת בעינה אלא אם כן יש צורך מיוחד שאינו פוגע בכללי הקהל. ומתוך עומק הסוגיה המאירה את מרחבי בית המדרש ,צוללים אנו אל הרבדים הרעיוניים העמוקים והנשגבים ביותר המשתרגים ונובעים מתוך שורש הדין של תפילת הלחש ,לברר את פשרה של דממה זו המאחדת את נשמת האדם עם קונו. ונראה לבאר כי עניינה של התפילה בלחש אינו רק הנהגה טכנית או תקנה חברתית גרידא ,אלא הוא מבטא את עצם מהותה של העבודה שבפנימיות הלב .כאשר אדם עומד לפני המלך ,אין הוא זקוק להרמת קול ולרעש חיצוני ,משום שהקדוש ברוך הוא חפץ דווקא ברחש הלב ובדממה הדקה שבה הלב פועם לבדו מול יוצרו .השתיקה והלחש הם המעון שבו השכינה שורה ,כי מה שמונח במעמקי הלב יקר וגבוה אלפים מונים מכל צעקה רמה שאינה נובעת ממקור הנפש הטהור. עוד יש להסביר כי האיסור להשמיע קול יותר מדאי ,עד כדי כך שנקרא משום קטני אמנה ,מורה על עומק האמונה בבורא שרואה ואינו נראה ושומע לחש מחשבות .מי שמגביה קולו מראה בעצם מעשהו כאילו אינו מאמין שהבורא שומע את רחש הלחש הדקיק ,ומתוך כך נדרש הוא לזעוק כאילו אין מי שמרגיש בו מקרוב .העמקה זו מרימה את האדם מתפיסה חומרית שטחית אל מרחב שבו הדממה נעשית לכלי הקיבול המפואר ביותר להשראת השכינה ולקרבת אלוקים אמיתית. ומתוך היכל המחשבה המרוממת שבה נפש האדם פוגשת את אורה הגנוז ,יורדים אנו אל נבכי הנשמה פנימה ,לראות כיצד סוגיה זו נוגעת במישרין בעולמו הפנימי של כל אחד ואחד מאיתנו ברגעיו הקדושים. העמידה בתפילה בלחש מלמדת את האדם פרק יסודי בהכרת מקומו ובאמונתו הטהורה. בעולם החיצוני שבו אנו חיים ,הרעש והצעקה שולטים בכיפה ,וכל מבקש תשומת לב מרים קולו כדי להישמע .אולם עבודת ה' מציבה מראה הפוכה לחלוטין ,שבה האדם לומד לגלות את עוצמתו דווקא בדממה ,בלחש שפתים שבו ניכרת האמת הצרופה שאינה זקוקה לזרקור חיצוני. כאשר האדם מבדל את דיבורו ומדבר אל קונו בלחש עמוק ,הוא מודה באמת ובתמים שהבורא יתברך בוחן כליות ולב ,ושומע את הדים הנסתרים ביותר של הנפש מבלי שיהיה צורך בהשמעת קול רם .התנהלות זו מעדנת את המידות ,מרגיעה את סערות החיים ,ומחדירה בלבו של האדם אמונה יוקדת ושלווה פנימית שאינה מרפה לעולם.

ומתוך היכל המוסר הטהור המפעם בלב בית המדרש ,נשואים אנו אל המצפן הפנימי הנבנה מתוך הסוגיה ,לכוון את אורחות חיינו ביושר ובצניעות עמוקה. ההתנהלות בתפילה בלחש טומנת בחובה הדרכה מוסרית עליונה המפלסת את הדרך למידת הענווה והרגישות לזולת .האדם הלומד לעמוד לפני קונו בדממה מוחלטת ,מבלי להרים קולו ומבלי לדרוש לעצמו תשומת לב מיותרת ,מפתח בקרבו עדינות נפש שאינה סובלת פגיעה בזולת. היסוד של איסור הצעקה בתפילה כדי שלא לבייש את עוברי העבירה מציב רף מוסרי מרתק שבו האדם נושא את מבטו אל הכלל ומרסן את עצמו למען כבודם של אחרים ,שלא יתביישו בני אדם בשעה שהם פוסעים בנתיבי התשובה .מצפן זה מורה לנו להתרחק מכל גאוות יתר ומכל רצון לבלוט על חשבון חולשתם של הסובבים אותנו ,וללמוד להשקיט את קולנו לא רק בתפילה אלא בכל אורחות החיים מתוך כבוד אמיתי לצלם אלוקים שבאדם. ומתוך עומקם של נהרות האור המפכים במעבי בית המדרש ונוגעים בנבכי הנשמה ,אוספים אנו את כל הניצוצות אל תוך לב פתוח וקשוב. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום ,לדעת כי הלחש שעל השפתים אינו רק דין הלכתי יבש אלא תנועה של פנימיות טהורה המזכירה לאדם בכל שעה ושעה מי עומד לפניו ומי שומע את שברי לבבו בנחת ובדממה.

עיקר העניין: סוד התפילה בלחש טומן בחובו את כל מהות העבודה שבין המקום לנברא, שכן הדממה שבה האדם לוחש את מילותיו אל מול קונו היא המעון המפואר ביותר שבו השכינה מתגלה בתוך תוכו של הלב .כשם שחנה שפכה את שיחתה מבלי שקולה ישמע וכשם שחכמים תקנו את הלחש כדי להציל את כבודם של השבים אל ה' באמת ,כך כל אחד מאיתנו מוזמן למצוא את המרחב השקט שבו הצעקה השקטה גוברת על כל רעש חיצוני ומאירה את הנפש באור יקרות. תפילת הלחש מלמדת את האדם שאין צורך בקול רם כדי להגיע אל שערי שמים ,אלא די בלב מבין ובנפש נשברת המתהלכת בצניעות מול בוראה. וכאשר האדם משקיט את קולו כדי לא לפגוע בזולתו ,הוא הופך את עולמו למקדש מעט שבו השלום והאמת נשקים זה לזה באהבה נצחית.