עד איזה גיל צריכים הורים להשקיע בחינוך הילדים? הוכח מפרשת השבוע!

עד איזה גיל צריכים הורים להשקיע בחינוך הילדים? הוכח מפרשת השבוע! צללי ערב ארוכים וזהובים נופלים על שבילי העפר הרכים של ארץ כנען ,שעה שהשמש שוקעת מעבר להרים הרמים ומציירת את השמים בגוונים של ארגמן וזהב .האוויר צלול וקריר ,ניחוח רגבי האדמה הלחה ומקשי העשב מתערבב בהמיית הצאן השבות מן המרעה ,ודממה דקה של בין הערביים עוטפת את מחוזות מגורי האבות .בתוך הרוגע הקסום…

עד איזה גיל צריכים הורים להשקיע בחינוך הילדים? הוכח מפרשת השבוע! צללי ערב ארוכים וזהובים נופלים על שבילי העפר הרכים של ארץ כנען ,שעה שהשמש שוקעת מעבר להרים הרמים ומציירת את השמים בגוונים של ארגמן וזהב .האוויר צלול וקריר ,ניחוח רגבי האדמה הלחה ומקשי העשב מתערבב בהמיית הצאן השבות מן המרעה ,ודממה דקה של בין הערביים עוטפת את מחוזות מגורי האבות .בתוך הרוגע הקסום הזה ,בלב האוהל המתמלא

באור נר מרצד ובריח קטורת זכה ,עומד יעקב אבינו – למוד תלאות ,יגונות וטלטולי דרך – ומבקש לישב בשלווה .הוא מתבונן בבניו ,בשבטי י-ה העושים את צעדיהם בעולם ,ולבו הטהור פועם בחרדה ובכמיהה עמוקה .אך ברגע כתר זה ,כאשר נדמה כי הסערה שככה והגיעה עת המנוחה והנחלה ,פורצת פתאום רוח סערה ניצחת. רעד עובר באוויר ,הלבבות מטיחים ,וקופץ עליו רוגזו של יוסף בפתע פתאום ,כאילו נפתחו ארובות השמים להעלות את מסכת החיים אל סערת ניסיון חדשה .מה משמעותה של אותה דרישה עליונה הפורצת אל תוך שלוות האב? האם מלאכת החינוך ,אותה יציקת יסודות נפש בעולמם של הילדים ,מסתיימת אי פעם כאשר הילד מגדיל ועומד ברשות עצמו? עד היכן מגיעים גבולות המעגל החינוכי ,ועד איזה גיל חובת ההורים להשקיע ,לעמול ולצקת אמונה ונפש בצאצאיהם – האם ישנה נקודת זמן שבה נפטר האב מעמלה של יצירה זו ,או שמא מסע החינוך הוא נחל נובע שאינו פוסק לעולם? הנה נפרשת לפנינו יריעת הפסוקים בפרשת וישב ,מקום שם הכתוב מעיד על ישיבתו ומעמדו של יעקב אבינו בארץ כנען“ :וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (בראשית לז ,א) רבנו שלמה יצחקי רש"י (שם) ביאר" ,בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף”. המקור היסודי לדברים אלו מצוי בדברי חז"ל במדרש רבה (בראשית רבה פד ,ג) שדרשו" ,אמר רבי אחא בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה השטן בא ומקטרג אמר לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה”. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (בראשית לז ,א) ביאר" ,וטעם וישב יעקב כי אחר שאמר ותהי תמנע פילגש והזכיר תולדות עשיו ואלופיו ...חזר לפרש מעשה יעקב וקורותיו בארץ כנען כי היא ארץ מגורי אביו ולא היתה לו לאחוזה" .הנה מפרש הרמב"ן כי הישיבה בארץ מגורי אביו מלמדת על העבודה המתמדת של יעקב להמשיך את דרך אבותיו בארץ מגורם. רבנו אברהם אבן עזרא (שם) ביאר ,כי "וישב יעקב" בא לחבר את סיפור תולדות יעקב לאחר שהפסיק הכתוב בייחוס עשיו ,להורות שעיקר ישיבת הארץ ותולדות העולם נמשכו דרך יעקב ובניו. ורבנו דוד קמחי הרד"ק בספרו פירוש הרד"ק על התורה (שם) ביאר" ,אחר שתרחק עשיו והלך לו אל ארץ שעיר מפני יעקב אחיו ישב יעקב בארץ כנען במקום אשר התגורר שם אביו". ורבנו לוי בן גרשום הרלב"ג (שם) ביאר ,כי הכתוב מודע להבדל העצום בין עשיו שקנה אחוזה בשעיר לבין יעקב שנשאר בארץ מגורי אביו כגר ,להורות שדרכם של הצדיקים להיות כגרים בעולם הזה ולא לקבוע בו ישיבת קבע. ורבנו חזקיה בן מנוח החזקוני (שם) ביאר" ,לפי שכתוב בעשיו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו כתב כאן וישב יעקב ,לומר לך עשיו הלך לו אל ארץ שעיר מפני שטר חוב של גזרת כי גר יהיה זרעך... אבל יעקב קיבל עליו לפרוע את החוב”. ורבנו עובדיה ספורנו (שם) ביאר" ,אחר שסיפר התרחקות עשיו ...סיפר ישיבת יעקב שהיה גר כתרגום מגורי אבותיו”.

ורבנו שלמה אפרים מלונטשיץ הכלי יקר (בראשית לז ,א) ביאר" ,רצה לישב בשלוה להיות כתושב בעולם הזה ולא כאורח ...וכאשר ביקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף ,להורות לו כי עדיין לא הגיע זמן המנוחה" .הנה מבאר הכלי יקר כי רוגזו של יוסף קפץ על יעקב דווקא בעת שחשב שבניו גדלו ועמדו על דעתם וכי תם תפקידו החינוכי והנהגתי ,להורות לו שכל עוד האדם בחייו אינו נפטר מעמלו. ורבנו משה אלשיך בספרו תורת משה (בראשית לז ,א) ביאר ,כי יעקב אבינו ביקש לישב בשלווה מתוך מחשבה שהשביח וחינך את שבעה עשר בניו ושבטיו והם נכונים לעמוד ברשות עצמם ,אך השמים הוכיחו לו כי מלאכת החינוך וההשפעה על הבנים אינה פוסקת לעולם. האדמו"ר מסוכטשוב רבי שמואל בורנשטיין בספרו שם משמואל (בראשית לז ,א) ביאר ,כי בקשת יעקב לישב בשלווה הייתה כדי לעסוק בתורה ובחינוך בניו ביישוב הדעת ,אך הורה לו הבורא שעיקר הגידול והחינוך של השבטים הקדושים להתעלות למדרגתם העליונה נבנה דווקא מתוך הסערה וההתמודדות. הנה כאשר נעמיק חקר במרחבי שופע תורתם של חכמי התלמוד ,נגלה סוגיות מופלאות ומאירות העוסקות בגדרי חובת החינוך ,בגיל הגעת הילד לדעת ובחובת האב והאם להנחיל לבניהם ולבנותיהם את קיום המצוות ואורחות החיים. בגמרא במסכת סוכה (דף ב ע"ב) מובא“ :מעשה בהילני המלכה בלוד ,שהייתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה ,והיו זקנים נכנסין ויוצאין לשם ,ולא אמרו לה דבר .אמרו לו :משם ראייה? אשה הייתה ופטורה מן הסוכה .אמר להן :והלא שבעה בנים הוו לה! ועוד :כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים .למה לי למתני ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים? הכי קאמר להו :כי תאמרו בנים קטנים היו ,וקטנים פטורין מן הסוכה ,כיון דשבעה הוו -אי אפשר דלא הוי בהו חד שאינו צריך לאמו .וכי תימרו :קטן שאינו צריך לאמו -מדרבנן הוא דמחייבי ,ואיהו בדרבנן לא משגחה? תא שמע :ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים” .והנה מפרש רבנו שלמה יצחקי רש"י (שם)" ,שאינו צריך לאמו -שאינו נפנה אלא אם כן קורא לאמו ,ומשיכול לפנות ולהיפנות בלעדיה -קרוי אינו צריך לאמו ,ומשם ואילך חייב לחנכו בסוכה" .וביארו רבותינו בעלי התוספות (שם) ,כי גדר קטן שאינו צריך לאמו הוא היסוד שבו מתחלת חובת החינוך מדרבנן ,שכן משעה שהילד מגלה עצמאות ראשונית בחייו ואינו תלוי לגמרי באמו ,מוטלת חובה על הוריו להתחיל ולהשקיע בחינוכו למצוות. בגמרא במסכת סוכה (דף כח ע"ב) מובא“ :אמר מר :כל ,לרבות את הקטנים .והתנן :נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה? לא קשיא :כאן בקטן שהגיע לחינוך ,כאן בקטן שלא הגיע לחינוך .קטן שהגיע לחינוך מדרבנן הוא? מדרבנן ,וקרא אסמכתא בעלמא הוא” .והנה מפרש רבנו שלמה יצחקי רש"י (שם)" ,כאן בקטן שהגיע לחינוך -לחנכו במצות חייב אביו ,וקרא אסמכתא בעלמא הוא". ומבואר כאן חילוק יסודי בין עצם הפטור מדאורייתא של קטן ,לבין החובה שתיקנו חכמים על האב לחנך את בנו ברגע שהגיע לגיל ודעת המתאימים להבין ולקיים את המצווה. בגמרא במסכת חגיגה (דף ד ע"א) מובא“ :כל זכורך ,לרבות את הקטנים .והתנן :חוץ מחרש שוטה

וקטן? אמר אביי :לא קשיא; כאן בקטן שהגיע לחינוך ,כאן בקטן שלא הגיע לחינוך .קטן שהגיע לחינוך דרבנן היא? אין הכי נמי ,וקרא אסמכתא בעלמא” .והנה מפרש רבנו שלמה יצחקי רש"י (שם)" ,שהגיע לחינוך -למצות ראיה ,כגון שיכול לרכוב על כתפיו של אביו לעלות מירושלים להר הבית ,כדמפרש במתניתין" .וביארו רבותינו בעלי התוספות (שם) ,ששיעור גיל החינוך אינו שווה בכל המצוות כולן ,אלא משתנה בכל מצווה ומצווה לפי כוחותיו ,הבנתו ויכולתו המעשית של הילד הקטן. בגמרא במסכת קידושין (דף כט ע"א) מובא “האב חייב בבנו :למולו ,ולפדותו ,וללמדו תורה, ולהשיאו אשה ,וללמדו אומנות .ויש אומרים :אף להשיטו במים” .והנה מפרש רבנו שלמה יצחקי רש"י (שם)" ,וללמדו תורה -דכתיב ולמדתם אותם את בניכם" .ובגמרא שם (דף ל ע"א) הוסיפו ודרשו על הפסוק "וייסרת בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך" ,שכל עוד הבן נתון תחת יד אביו ,מוטלת על האב חובה מוסרית וחינוכית להדריכו ולייסרו בדרכי נועם ,כדי שיגדל לתרבות רעה חלילה. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ג הלכה ג) מובא“ :אמר רבי יוסי ברבי חנינא :איזהו קטן שהגיע לחינוך? כל שיוודע למי הוא מברך” .ומבאר הירושלמי יסוד עמוק בנפש הילד ,שחובת החינוך וההשקעה של ההורים מתחילה ברגע שבו נבנית אצל הקטן הכרה פנימית והבנה של מציאות הבורא ,ומאז הולכת וחובקת את כל מערכות חייו. והנה בעלותנו אל היכלם הקדוש של גדולי הראשונים ,מאורי האומה ,נפתחים לפנינו שערי עיון רחבים המגדירים את גדורי החובה ,עומק האחריות ומשך ההשקעה הנדרשת מן ההורים בחינוך צאצאיהם. ורבנו משה בן מיימון הרמב"ם בספרו משנה תורה (הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה כח) ביאר, "בית דין אינן מצווין להפריש את הקטן ...אבל אביו של קטן מצווה לגזור עליו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה ,שנאמר חנוך לנער על פי דרכו .ובאיזה גיל חייב ללמדו ולחנכו? כל קטן לפי דעתו, אם יודע לשמור את גופו מפרישין אותו ,ואם יודע לשמור את המצוות מחנכין אותו ,ואפילו קטן שאינו מבין מצווין למנוע ממנו איסור" .הנה מגלה הרמב"ם כי חובת החינוך והשמירה המוטלת על ההורים איננה גזירת הכתוב יבשה בגיל מסוים בלבד ,אלא תהליך פנימי ומתמשך המתפתח עקב בצד אגודל בהתאם לדעתו ולשכלול יכולותיו של הבן. ורבנו יצחק אלפסי הרי"ף בספרו הלכות הרי"ף (מסכת קידושין דף יב ע"ב) ביאר" ,חייב האב ללמד את בנו תורה ולהשיאו אשה ...ועד אימתי חייב ללמדו תורה? עד שידע לשמור וללמוד בעצמו, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם ,עד דהוי בן חמישה עשר שנה ויודע דרכה של תורה" .הנה מייסד הרי"ף יסוד גדול ,שחובת הלמידה וההשקעה של האב איננה נפסקת בהגיש הילד לגיל מצוות ,אלא נמשכת עד שהנער קונה עצמאות לימודים ויודע לעמוד ברשות עצמו בתורה ובמצוות. ורבנו אשר בן יחיאל הרא"ש בספרו אורחות חיים (אות פ) ביאר" ,זזה חובת האב והאם לחנך את בניהם מנעוריהם ולא רק בקטנותם ,אלא אף כשיגדלו ויהיו לאנשים חייב האב להוכיחם ולהדריכם בדרך ישרה ,שכן מצינו בעלי הכהן שנענש על שלא מיחה בבניו כשהיו אנשים גדולים" .הנה מחדש הרא"ש יסוד מרטיט ,שחובת התוכחה וההדרכה של ההורים כלפי בניהם איננה פוקעת

לעולם כשהבן נזקק להדרכה ,ואף כשהבנים בגרו ועמדו ברשות עצמם ,נפש האב קשורה בנפשם להדריכם בנתיבות יושר. ורבנו שלמה בן אדרת הרשב"א בספרו שו"ת הרשב"א (חלק א סימן צד) ביאר ,כי מצוות חינוך מדרבנן שהוטלה על האב אינה מתמצה רק בהרגל המעשי של קיום המצוות בקטנות ,אלא היא תשתית רחבה של יציקת מידות ,אמונה ודרך ארץ ,שספיחיה ותוצאותיה נמשכים ונדרשים מן ההורים עד שיהיה הבן מבוסס כהוגן ביראת שמים ואינו נוטה ימין ושמאל. ורבנו יעקב בן אשר בטור (אורח חיים סימן שמג) ביאר" ,כל קטן שהגיע לחינוך חייב אביו לחנכו במצוות ,ושיעור החינוך בכל מצווה לפי דעתו של קטן ,ובן שלוש עשרה שנה ויום אחד נקרא איש ומחויב מן התורה ,אבל חובת האב להדריכו ביראת שמים אינה תלויה בשנים אלא במציאות הנהגתו”. והנה כאשר ניטוש מבט אל מרחבי תורתם הטהורה של גדולי האחרונים והפוסקים ,אשר העמיקו חקור בסוגיה חמורה זו והפכו בה מכל צדדיה ,נפתחים לפנינו מעיינות אדירים של עיון ושל הלכה למעשה. ומשנתינו הברורה של מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן שמג סעיף א) ביארה" ,כל קטן שהגיע לחינוך ,חייב אביו לחנכו במצות ...וכל מצוה ומצוה לפי גילו ודעתו של קטן"( .שם) הנה מניח מרן יסוד איתן ,שחובת המצוות הפורמלית מהדרבנן שהוטלה על האב מתחילה לפי התפתחותו הפנימית של הילד ,והיא הולכת ומתרחבת ככל שדעתו של הבן מתפתחת ומתרחבת. רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר המגן אברהם (או"ח סימן רכה ס"ק ה) ביאר" ,חייב האב לברך ברוך שפטרני מעונשו של זה כשיגדיל הבן ויהיה בן שלוש עשרה שנה ...מפני שעד עכשיו היה האב נענש על חטאי הבן לפי שלא חינכו ,ומעתה הבן עומד ברשות עצמו"( .שם) הנה מוכיח בעל המגן אברהם ,כי הגדר ההלכתי של אחריות האב לעונשי הבן מסתיים בהגיעו לגיל מצוות ,אך עומק השפעת החינוך והאחריות המוסרית מוסיפים ללוות את האב בכל ימי חייו. האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי בספרו שולחן ערוך הרב (או"ח סימן שמג סעיף ג) ביאר" ,אף על פי שקטן שהגדיל ונעשה בן שמונה עשרה שנה אינו נקרא עוד קטן ,ואינו תחת חובת חינוך של קטנות ,מכל מקום מצווה מן התורה על האב להוכיח את בנו ולהדריכו בדרך ישרה כל זמן שהבן שומע לו ,שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ,ובנו בכלל עמיתו הוא"( .שם) הנה מחדש בעל התניא יסוד עצום ,שעם סיום חובת החינוך מדרבנן של גיל הקטנות ,מתחילה ומפציעה חובת התוכחה וההדרכה הדאורייתא ,המטילה על האב להוסיף ולהשקיע בבנו הגדול כל עוד הבן קשוב לאביו. הכהן הגדול מטחיו רבי ישראל מאיר הכהן מראדין במשנה ברורה (או"ח סימן רכה ס"ק ד) ביאר, "אף על פי שפטור האב מעונשו של הבן משיעשה בן שמונה עשרה שנה ,מכל מקום מוטל על האב להשגיח על דרכיו ולהוכיחו כשרואה שאינו מתנהג כשורה ,שאין חובת הורה נפסקת בעצם היותו של הבן לבר מצווה"( .שם)

ורבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין בערוך השולחן (או"ח סימן שמג סעיף ב) ביאר" ,עיקר החינוך אינו הרגל המעשה בלבד ,אלא לטעת יראת שמים ומידות טובות בלב הבן ,ודבר זה אינו מוגבל

בזמן ובשנים ,אלא כל זמן שהבן נזקק להדרכת אביו ונתון תחת השפעתו ,מוטל על האב לעמול ולהשקיע בו בדרכי נועם"( .שם)

ורבי יוסף חזן בספרו שו"ת חקרי לב (חו"מ חלק ב סימן עג) ביאר ,כי חובת האב ללמד את בנו תורה ולהדריכו באורחות החיים אינה מסתיימת כל עוד הבן סמוך על שולחן אביו ,ואפילו נשוי הוא או בן עשרים שנה ,כיוון שתלותו הכלכלית או הנפשית באב משמרת את אחריות האב להשקיע ברוחניותו. והנה כאשר נבוא להטות אוזן קשבת אל אמרי שפר שנאמרו מפי גדולי הדורות האחרונים ומאורי דורנו ,אשר העמיקו חקור בסוגיה חמורה זו והדריכו את עמם בעצות תושייה ,נפרסים לפנינו נתיבות אור חדשים המאירים את הדרך לעובדי השם. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יחווה דעת (חלק ה סימן נז) ביאר ,כי אף על פי שחינוך הקטן במצוות מדרבנן מוגדר עד גיל בר מצווה ,מכל מקום מצוות תוכחה והדרכה מן התורה מוטלת על האב כלפי בנו ובתו אפילו כשהם גדולים ,וכל עוד יש בידו להשפיע עליהם בדרכי נועם ולהטות את לבבם לאביהם שבשמים ,אינו נפטר מלהשקיע בחינוכם ולהשגיח על דרכיהם. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו נדחי ישראל (פרק כא) ביאר" ,חיוב האב לחנך את בניו אינו כלה ונפסק כשהם גדלים ונעשים לאנשים ,אלא אדרבה ,ככל שגדל הנער ויוצא אל מדמנת העולם והפרנסה ,מתרבים הניסיונות והמכשולים בדרכו ,ואז נדרשת מן האב זהירות יתרה והשקעה מרובה יותר להדריכו ולחזק את לבבו בתורה ובאמונה" .הנה מגלה לנו מורה הדרך ,כי החינוך בגיל המבוגר אינו פחות בערכו מחינוך הקטנות ,אלא הוא המבחן האמיתי להעמיד את הבן על רגליו מול סערות הזמן. מו"ר הגר"א וייס בקובץ דרכי תורה (פרשת וישב) ביאר ,כי התורה שאמרה "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" ,רמזה בזה יסוד כפול :מחד ,שההשקעה בגיל הנעורים מעצבת את עתידו של האדם עד ימי זקנותו ,ומאידך ,שתפקידו של המחנך והאב ללוות את הבן בכל שלבי התפתחותו ,ולהתאים את שפת החינוך וההשפעה לפי הצרכים המשתנים של הבן בכל גיל וגיל. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן קסא) ביאר ,כי גבולות החינוך של ימינו אינם נמדדים לפי השנים הפורמליות שהיו נהוגות בדורות הקודמים .בזמננו ,שבהם הרוחות מנשבות בעוז והרחוב מלא נסיונות ,חובת ההורים ללוות ,לתמוך ,להדריך ולהשקיע בבניהם נמשכת גם לאחר שהם נישאים ומקימים בתים משלהם ,אלא שמשתנה צורת החינוך – מכפייה וסמכותיות לקרבה ,אהבה ,עצה ודוגמה אישית. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג) ביאר ,כי עיקר מצוות החינוך שבדורות אלו מיוסדת על קירוב הלבבות .האב והאם נדרשים להשקיע בילדיהם בכל עת ובכל גיל ,ואינם רשאים למשוך את ידיהם ולומר כבר יצאו ידי חובתם ,מפני שקשר הנפש שבין הורה לבנו הוא צינור ההשפעה החזק ביותר שישנו ,ודרכו עוברת יראת השמים מדור לדור. ונראה להסביר עוד בביאור עומק דברי גדולי הדורות ,שבאמת אין שום גיל שבו מסתיימת

השקעת ההורים בחינוך הילדים .כל עוד ההורה חי והבן חי ,חובת הלבבות והקשר הרוחני עומדים בעינם .אלא שמשתנים הכלים :בקטנות החינוך הוא הרגל מעשי ושמירה מגשמיות ,בנערות החינוך הוא יציקת דעת ותורה ,ובבגרות החינוך הוא תמיכה נפשית ,עצה טובה ,אהבה ללא תנאי והארת הדרך מתוך רוממות ודוגמה אישית. והנה בבואנו להוריד את עמודי האור של הסוגיה החמורה הזו אל עולם המעשה ,לתרגם את יסודות ההשקפה וההלכה למציאות החיים ולעולמם של הורים ובנים ,נפרסות לפנינו כמה נפקא מינות מעשיות ויסודיות באורחות החיים. נפקא חינוכית ומעשית נפלאה עולה למעשה בעניין שינוי גישת ההורים כלפי הילדים ככל שנוקפות השנים .כאשר הורים סבורים כי ברגע שהילד הגיע לגיל מצוות או עזב את הבית תם תפקידם החינוכי ,תגובתם הטבעית עלולה להיות הסרת אחריות או לחלופין המשך הפעלת סמכותיות נוקשה שאינה מתאימה עוד לגילו של הבן .אך למעשה ,מתוך העמקה ביסוד דברי גדולי הפוסקים מתברר ,כי החינוך אינו נפסק אלא משנה את פניו .בגיל הקטנות החינוך מושתת על הוראה ,הרגלה ושמירה ,ואילו בגיל הבגרות והבחרות החינוך מתרגם למעשה לתמיכה נפשית, להקשבה עמוקה ,לייעוץ מתוך כבוד ולבניית יחסי קרבה ואהבה ,שהם הכלי היחיד דרכו מוסיף האב להשפיע על בנו הגדול. נפקא נוספת נוגעת להלכות תוכחה וגבולות השפעת ההורים על צאצאיהם הבוגרים .האם מותר או חובה על הורה להעיר לבנו הבוגר כאשר הוא רואה בו הנהגה שאינה כהוגן? למעשה מתבאר, כי חובת התוכחה מן התורה קיימת כלפי הבן הבוגר ,אך התרגום המעשי שלה מותנה בסיכוי שהדברים ישמעו .אם התוכחה תביא לכעס ,למריבות או להתרחקות הבן מן הדרך ,פטור ההורה מלהוכיחו בדיבור ישיר ,ועליו לתרגם את החינוך למעשים עקיפים – להרבות באהבה ,להקרין דוגמה אישית מרוממת ,ולהרבות בתפילה ובדמעות מול קונו על הצלחת צאצאיו. נפקא נוספת למעשה עולה בעניין ההשקעה הממונית והנפשית בחינוך הבנים גם לאחר נישואיהם .הורים אינם יכולים למשוך את ידיהם מרווחתם הרוחנית והנפשית של ילדיהם הבוגרים בטענה כי עשו את שלהם .העמדת הבית היהודי ,סיוע בחיזוק התורה והיראה בביתם החדש של הבנים ,והענקת משענת גב איתנה בעתות מצוקה וקושי – כל אלו הם חלק בלתי נפרד מגבולות החינוך וההשקעה הנדרשים מן ההורים כל עוד נשמה באפם. והנה בעברנו אל היכל התבוננות פנימי יותר ,לבאר ולהעמיק בעומק הרעיון הרוחני העולה ובוקע מתוך הסוגיה הנשגבת הזו ,נחשפת לפנינו תפיסת עולם עמוקה בשרשי מהות היצירה החינוכית והורשת האמונה מדור לדור. היסוד הרעיוני הניצב בלב הדברים מורה כי החינוך איננו רק פעולה טכנית של הקניית הרגלים, למידת חוקים או עיצוב התנהגות חיצונית .החינוך במהותו הוא יצירת חיים רוחניים ,הזרמת טל של תחיה ונשמה מתוך נפש ההורה אל נפש הבן .ממילא ,כשם שהחיים עצמם אינם נגמרים בנקודת זמן מסוימת אלא מוסיפים לפעום ,להתפתח ולהתחדש בכל עת ,כך גם היצירה החינוכית אינה מוגבלת לשנים קצובות של ילדות או בחרות.

התפיסה המוטעית כאילו החינוך הוא פרויקט בעל תאריך תפוגה יונקת מן המבט הראשי הרואה בילד כלי קיבול ריק שיש למלאו במצוות ובידיעות .אך המבט התורני העמוק מגלה כי נפש הבן היא עץ רענן הצומח ללא הרף ,וכל עוד העץ גדל ,הוא נזקק לידיים האוהבות של הנוטע ,להשקיה מתמדת של חום ,לאור המאיר את הדרך ולמשענת איתנה בעתות סערה .כאשר יעקב אבינו מבקש לישב בשלווה ,מורה לו ההנהגה העליונה כי הקשר שבין אב לבניו אינו מסתיים כשהם נעשים לאנשים ,מפני שרוממותם והתעלותם של הבנים דורשת ליווי רוחני עמוק בכל תחנות חייהם. ונראה להסביר עוד בעומק הרעיון ,כי הדינמיקה החינוכית בין ההורים לבנים משקפת את יחסו של הקדוש ברוך הוא לעמו ישראל .כשם שהבורא יתברך שמו אינו מניח את עולמו ואת בניו אפילו לרגע אחד ,אלא מחדש בטובו בכל יום תמיד את מעשה בראשית ומנהיג את עמו בחסד ובטרקליני אהבה בכל דור ודור ,כך נדרשים ההורים להידמות למידותיו .החוק של אהבת אב ואם והאחריות לנשמת הבן אינן פוקעות לעולם ,והן ההופכות את מסורת האבות לנחל איתן הנובע מגזע מקורו ומשקה את צאצאיו עד עולם. והנה כאשר נעפיל עוד פסגה אחת במעלה ההר ונבוא להתבונן בחיבור העמוק והחי אל נפש האדם ,אל מעמקי האמונה ואל ארחות ההנהגה ,נגלה כי הסוגיה הזו נוגעת בנימי הנפש העדינים ביותר של הורה וילד ,ומגלה את סוד השפעת הנשמה לאורך ימי חייו של האדם. במעמקי נפשו של כל הורה פועמת המשאלה לראות בנחלת בניו ,לחוש כי העמל הרב והדמעות שנשפכו בשנות הילדות והנעורים נשאו פרי ,וכי כעת ניתן להניח את הראש ולראות את הדור הבא צועד בבטחה ברשות עצמו .זוהי כמיהה טבעית ואנושית לשלווה ולסיפוק .אך כאשר נפקחות עיני המחשבה ,מביא האדם אל לבו כי הקשר הנפשי שבין אב לבנו אינו מסגרת משפטית או טכנית הפוקעת עם הגעתו של הילד לבגרות ,אלא הוא חיבור עצמי של נשמה בנשמה. סוד ההנהגה האלוקית מלמדנו כי הנפש הבוגרת של הבן ,על אף עצמאותה וכוחותיה ,מוסיפה להיות מושפעת במעמקיה מצינור הקודש של ההורים .כאשר הבן חווה טלטלות ,ניסיונות או לבטים בנתיבות החיים ,הוא אינו נזקק עוד להוראות נוקשות ,אלא להקרנה השקטה של אמונת האב ,לדוגמה האישית הזכה ,ולתפילות הזכות העולות מעומק הלב של אמו .תפילת ההורים והמשענת הרוחנית שהם מעניקים אינן מוגבלות בגיל ,והן מהוות עבור הבן הבוגר מגדלור של אור ומקור של חוסן נפשי גם בלבת הסערה. ונראה להסביר עוד ,כי החיבור המחשבתי בין הנפש להנהגה מתבטא בהבנה שהשקעת ההורים בחינוך הילדים הופכת בשנים המאוחרות מחינוך של עשייה לחינוך של הוויה .ההורה אינו מנסה לשנות את הבן או לפקח על צעדיו ,אלא נהפך בעצמו לצינור חי של יראת שמים ,אהבת תורה ומידות טובות .הנוכחות המרוממת של האב והאם ,הנכונות שלהם להיות שם עבור הבן באהבה בלתי מותנית ,והאמונה היוקדת שהם מאמינים בכוחותיו – הן הן המעצבות את דמותו של הבן ומכוונות את צעדיו אל פיסגת ייעודו. והנה כאשר נבוא להתבונן במצפן המוסרי הפנימי שנבנה ונחרת בנפש מתוך יסודות נפלאים

אלה ,מתגלה לפנינו אור זך המכוון את ארחות החיים והמידות של האדם בעבודתו היומיומית כהורה וכאדם המעצב את סביבתו. העמדה המוסרית העמוקה הנקנית מתוך התבוננות זו היא מידת הענווה והעמל הבלתי פוסק בתיקון המידות .ההורה המבין כי תפקידו החינוכי אינו מסתיים מעולם ,מתנער מן הגאווה והתפיסה המוטעית כאילו הוא הגיע אל השלמות ותפקידו רק להטמיע כללים באחרים .הוא מבין כי הדרך הטובה והמשפיעה ביותר לחנך את בניו הבוגרים היא על ידי התעלותו שלו עצמו .כאשר הבנים רואים אב ואם שאינם קופאים על שמרים ,אלא מוסיפים להתקדם ,ללמוד ,לעבוד על מידותיהם ולגלות אורך רוח וסבלנות ,נחרת בלבבם רושם מוסרי עמוק בהרבה מכל אמירה תיאורטית. מתוך כך נבנית בנפש תכונה מוסרית מרוממת של נתינה טהורה שאינה תלויה בדבר .החינוך בגיל המבוגר אינו נושא עמו פרס מיידי או שליטה ,ואף אינו מלווה בסיפוק מהיר של תוצאות. הוא דורש מן ההורים אצילות נפש ,הימנעות מביקורת פוגענית ,כבוש הכעס ,והרעפת חום ואהבה גם כאשר הדרך רצופת קשיים ומורכבויות .זוהי דרך מוסרית מזוככת של אחריות הורית הרואה בבנים פיקדון אלוקי נצחי ,אשר השמירה עליו וההשקעה בו דורשות מסירות נפש ורגישות עדינה בכל עת ובכל שעה. ונראה להסביר עוד ,כי המצפן המוסרי אינו נבנה מתוך הפעלת לחץ חיצוני ,אלא מתוך הכרה פנימית עמוקה שהאחריות לחינוך היא שלשלת זהב שאינה ניתקת .כאשר ההורה מפנים כי אין נקודה בזמן שבה מותר לו להרים ידיים או להתייאש מצאצאיו ,הוא רוכש עוצמה פנימית של סבלנות וסלחנות .כל מורכבות הופכת להזדמנות להעמקת האהבה ,כל נפילה של הבן מזמינה חיבוק תומך ובונה ,והבית היהודי הופך למבצר מוסרי של אמונה ,שמחה ודבקות באבינו שבשמים. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :ההכרה הכנה כי גבולות החינוך וההשקעה בילדים אינם נתחמים בשנים או בגיל פורמלי ,אלא מוסיפים לפעום כמעיין המתגבר לאורך כל תחנות החיים של ההורים והבנים. הבנת הנחיצות לשנות את שפת החינוך ככל שהילדים גדלים ,מתוך מעבר מסמכותיות ומשמעת אל הקשבה עמוקה ,אהבה ללא תנאי ,כבוד הדדי ותמיכה נפשית איתנה. הפנמת היסוד כי הדוגמה האישית ,עבודת המידות של ההורה עצמו ותפילותיו הזכות מעומק הלב ,הן כלי החינוך העוצמתיים ביותר המשפיעים על דמותם של הבנים הבוגרים.

עיקר העניין: ביקש יעקב לישב בשלוה וקפץ עליו רוגזו של יוסף ,ובבקשתו זו חשף את היסוד העמוק של עמלת החינוך ומסורת האבות .אין חובת החינוך מצטמצמת לימי הקטנות בלבד או למתן הוראות וגזירת גדרות ,אלא היא מסע נשמתי רצוף שאינו נפסק לעולם .כאשר ההורה סבור כי הגיע אל המנוחה והנחלה וכי תם תפקידו לעצב ולהשפיע ,מורה לו ההנהגה העליונה כי הקשר הרוחני והאחריות

עיקר העניין -המשך: לנפש הבן עומדים בעינם כל עוד נשמה באפו .גם כשהילדים גדלים ,בוגרים ועומדים ברשות עצמם ,אין ההשקעה נפסקת אלא פושטת צורה ולובשת צורה .מסמכותיות נוקשה היא משתנה לאהבה זכה ,מדוגמטיות לדוגמה אישית מרוממת ,ומדיבור חוזר לתפילה זכה הבוקעת שערי שמים .אין גיל שבו נפטר האב מלהיות מגדלור של אמונה עבור צאצאיו ,מפני שהחינוך במהותו אינו פרויקט בעל זמן ,אלא שלשלת זהב נצחית המחברת את הלבבות ומנחילה את אור התורה והמידות מדור לדור. חינוך הילדים אינו נמדד בשנות הקטנות בלבד אלא בעוצמת הקשר הרוחני הפועם לאורך כל ימי החיים .השפת החינוכית משתנה מסמכות למאור פנים, אך אחריות הלב של ההורה אינה פוקעת לעולם.