עד מתי ההורים מחויבים במצוות דין חינוך? הוכח מפרשת השבוע!
עד מתי ההורים מחויבים במצוות דין חינוך? הוכח מפרשת השבוע! קרני שמש אחרונות נשברות על רכסי ההרים הרמים ,וצובעות את שמי בין הערביים בגוונים עמוקים של ארגמן ,זהב וצללים רכים .רוח קרירה נושבת בין עפי האילנות ,נושאת עמה את ניחוח השדה הלח והמיית דממה זכה המבשרת את בוא הלילה .בתוך הרוגע הציורי הזה ,מעבר למפתן הבית היהודי ,עומדים אב ואם ומביטים בבנם הנער .זה עתה…
עד מתי ההורים מחויבים במצוות דין חינוך? הוכח מפרשת השבוע! קרני שמש אחרונות נשברות על רכסי ההרים הרמים ,וצובעות את שמי בין הערביים בגוונים עמוקים של ארגמן ,זהב וצללים רכים .רוח קרירה נושבת בין עפי האילנות ,נושאת עמה את ניחוח השדה הלח והמיית דממה זכה המבשרת את בוא הלילה .בתוך הרוגע הציורי הזה ,מעבר למפתן הבית היהודי ,עומדים אב ואם ומביטים בבנם הנער .זה עתה מלאו לו שלוש עשרה שנים ,פניו קורנות מאור יום השמחה ,וכפות ידיו הרכות אוחזות בחרדת קודש ברצועות התפילין .נהרה זכה חופפת על ראשו ,אך בלבותיהם של ההורים מתערבבות גיל ורעדה .הנה הגיע הרגע שבו פסע בנם מעבר למפתן הילדות ונכנס בעול מצוות .שעון החיים אינו עומד מלכת ,וגלגלי הזמן שהניעו את עריסתו מקורם כעת בעולמו של איש העומד ברשות עצמו. ברגע קסום ומלא הוד זה ,שבו נדמה כי הושלמה יצירה כבירה של עמל ושנות חינוך ,עולה וצפה שאלה נוקבת המטלטלת את מעמקי הנפש :עד מתי באמת מחויבים ההורים במצוות דין חינוך? האם כניסתו של הבן לגיל מצוות פותרת את האב והאם מחובתם השורשית להשקיע ברוחניותו, ללמדו תורה וליישר את אורחותיו ,או שמא מצוות החינוך אינה נפסקת לעולם אלא משנה את צורתה? היכן עובר הגבול המדויק בין חינוך חובה המלווה בסמכותיות לבין הדרכה של חיבה וקירוב דרך מצוות תוכחה? האם קורע גיל מצוות את חבל האחריות הרוחנית של האב ,או שמא קשר הנפש של הורה לבנו יוצר מחויבות שאינה תלויה בשנים ואינה תמה עד עולם? הנה נפרשת לפנינו יריעת הפסוקים בפרשת וישב ,מקום שם מעיד הכתוב על ישיבתו של יעקב אבינו בארץ כנען ועל הקורות אותו ואת בניו“ :וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (בראשית לז ,א)
רבנו שלמה יצחקי רש"י (שם) ביאר" ,בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף”.
רבנו אברהם אבן עזרא (שם) ביאר ,כי "וישב יעקב" חזר לחבר את סדר תולדות יעקב לאחר שסיים הכתוב את ייחוסו של עשיו ,להורות כי עיקר הנהגת הארץ והבטחת האבות נמשכו דרך יעקב ובניו. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (בראשית לז ,א) ביאר ,כי "וישב יעקב" מלמד שהיה יעקב מתגורר בארץ כגר ולא באחוזה ,להמשיך דרך אבותיו שהיו גרים בארץ הבחירה. רבנו דוד קמחי הרד"ק (שם) ביאר ,כי אחר שהתרחק עשיו מפני יעקב אל ארץ שעיר ,ישב יעקב בארץ כנען במקום אשר התגורר שם אביו. רבנו לוי בן גרשום הרלב"ג (שם) ביאר ,שהכתוב מבהיר את ההבדל בין עשיו שקנה ירושה בשעיר לבין יעקב שנשאר בארץ מגורי אביו ,להורות שדרכם של הצדיקים להיות כגרים בעולם הזה. רבנו חזקיה בן מנוח החזקוני (שם) ביאר ,כי לפי שנאמר בעשיו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, נכתב כאן וישב יעקב ,לומר לך שעשיו ברח מפני שטר החוב של הגזירה "כי גר יהיה זרעך" ,ואילו יעקב קיבל עליו לפרוע את החוב. רבנו עובדיה ספורנו (שם) ביאר ,שסיפר הכתוב ישיבת יעקב שהיה גר כתרגום מגורי ארודות. רבנו שלמה אפרים מלונטשיץ הכלי יקר (בראשית לז ,א) ביאר ,כי יעקב אבינו ביקש לישב בשלווה בחושבו שסיים את תפקידו בהעמדת השבטים וחינוכם ,אך הראה לו הבורא כי עדיין לא הגיע זמן המנוחה ועדיין מוטלת עליו אחריות רוחנית כלפי בניו. רבי משה פיינשטיין בספרו דרש משה (בראשית לז ,א) ביאר ,כי יעקב אבינו חשב שאינו צריך עוד לדאוג עבור חינוך בניו שהם צדיקי עולם ,וקפץ עליו רוגזו של יוסף להורות שלעולם אף בבנים היותר גדולים ו צדיקים צריך האב שלא להסיח דעתו מהם ולהוכיחם ולהורותם איך להתנהג. ונראה לבאר ,כי יעקב אבינו חשב שהשלים עצמו ותפקידו החינוכי לאחר כל הניסיונות שעבר ורצה לטעום טעם של עולם הבא ,אך הקדוש ברוך הוא רמז לו שאמנם את עצמו השלים ,אך יש לו תפקיד נוסף והוא ההמשכיות של עם ישראל וזיכוכם ,וזה נעשה על ידי ירידתם למצרים בסיבת רוגזו של יוסף. הנה כאשר ניכנס אל היכלם המואר של חכמי התלמוד בבבלי ובירושלמי ,ונשלה ממעמקי הסוגיות את פניני המדרשים והמאמרים ,יתבררו לפנינו גבולות הזמן והחובה המוטלים על האב בהנחלת התורה והמצוות לבנו. בגמרא במסכת קידושין (דף ל ע"א) מובא" :תוכחה עד כמה? רב ערביא אמר :עד הכאה .שמואל אמר :עד קללה .רבי יוחנן אמר :עד נזפה ...עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה? עד כ"ד שנה, דכתיב חנוך לנער על פי דרכו". והנה רש"י (שם) מפרש "עד כ"ד שנה -משם ואילך אם אתה מוכיחו והוא אינו שומע ,יש לחוש שלא יבעט בך ,וזהו חנוך לנער -כשהוא נער" .וביארו רבותינו בעלי התוספות (שם) ,כי אף על פי שהאב חייב בהדרכת בנו ותוכחתו ,יש גבול לגיל שבו תוכחה קשה וסמכותית מועילה ,ומשעה שהגיע הבן לבגרות מלאה יש להיזהר מלהביאו לידי בעיטה באביו.
בגמרא במסכת סוכה (דף כח ע"ב) מובא" :אמר מר :כל ,לרבות את הקטנים .והתנן :נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה? לא קשיא :כאן בקטן שהגיע לחינוך ,כאן בקטן שלא הגיע לחינוך". רבי שלמה יצחקי רש"י (שם) מפרש "כאן בקטן שהגיע לחינוך -לחנכו במצות חייב אביו" .ומבואר כאן גדר חובת החינוך שהטילו חכמים על האב להרגיל את בנו הקטן במצוות ,כחובה המיוחדת לימי הקטנות שטרם הגעתו לגיל מצוות. במדרש רבה (בראשית רבה סג ,י) מובא" :ויגדלו הנערים ,רבי לוי אמר משל להדס ועצבונית ...כך כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר ,לאחר י"ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים .אמר רבי אלעזר :צריך אדם להיטפל בבנו עד שלוש עשרה שנה ,מכאן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה". רבנו שלמה יצחקי רש"י (שם) ביאר ,צריך אדם להיטפל בבנו ללמדו תורה ומצוות עד שלוש עשרה שנה ,ומשם ואילך הבן עומד ברשות עצמו. רבי יוסף תאומים בספרו עץ יוסף על המדרש (בראשית רבה סג ,י) ביאר" ,שפטרני מעונשו של זה -כי עד שלוש עשרה שנה עודנו כוחותיו טמונים וצריך לעמול לגלותם ,וכשנעשה בן שלוש עשרה יש לו בחירה בעצמו ,ואז נפטר האב מתוכחתו ואינו נענש עליו". בפסיקתא זוטרתא (בראשית פכ"ה) מובא" :אמר רבי אלעזר ברבי שמעון :צריך אדם להיטפל בבנו להעסיקו בתורה ובמצות עד שלוש עשרה שנה". והנה מבואר בדברי המדרש והפסיקתא כי גבול חובת העיסוק והטיפול המוטלים על האב מדין חינוך קצוב ומתוחם עד הגיע הבן לגיל שלוש עשרה שנה. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ג הלכה ג) מובא" :אמר רבי יוסי ברבי חנינא :איזהו קטן שהגיע לחינוך? כל שיוודע למי הוא מברך". ומבאר הירושלמי כי יסוד דין חינוך בקטנות מבוסס על הבנתו של הילד והרגלתו לקשר עם הבורא ,כל עוד הוא נתון תחת אחריותו הבלעדית של אביו. בעלותנו אל היכלם הקדוש של גדולי הראשונים ,מפרשי הש"ס והפוסקים ,נפתחים לפנינו שערי עיון רחבים המגדירים את תחומי החובות השונות המוטלות על האב ,ומבחינים בין ימי הקטנות לבין ימי הבגרות. רבנו חזקיה בן מנוח החזקוני (בראשית כה ,כז) ביאר ,כי "ויגדלו הנערים" מלמד שעד בן שלוש עשרה שנה לא היו ניכרים מעשיהם של יעקב ועשיו ,ומבן שלוש עשרה שנה ואילך נפרדו דרכיהם ,שכן עד גיל זה מוטלת הנהגתם על האב ,ומגיל זה ואילך עומד כל אחד ברשות עצמו ובבחירתו החופשית. רבנו אפרים (בראשית כה ,כז) ביאר ,על דברי המדרש צריך אדם להיטפל בבנו עד שלוש עשרה שנה ,כי עד גיל זה חייב האב להדריכו וללמדו ,ומכאן ואילך נעשה הבן איש ומחויב במצוות בעצמו. רבנו אברהם בן הרמב"ם (בראשית כה ,כז) ביאר ,כי השינוי שחל בין יעקב לעשיו בהגיעם לגיל
שלוש עשרה שנה מורה על גבול זמן החינוך וההשפעה הישירה של האב ,שמשעה שהגיע הבן לכלל דעת ובגרות ,מתגלים נטיות לבו העצמאיות. רבנו אברהם חזקוני בלחם חמודות (ברכות פרק ט אות ל) ביאר ,שבהגיע הבן לגיל מצוות נפטר האב מהחיוב לחנכו ושוב אינו נענש בסיבתו ,כיוון שגדר חינוך מדרבנן קצוב עד גיל שלוש עשרה שנה בלבד. ונראה לבאר ,כי מתוך דברי הראשונים מתבהר חילוק יסודי בין עצם דין חינוך המוגדר לימי הקטנות בלבד ,לבין חובת ההדרכה והתוכחה שאינה פוקעת כל עוד ידו של האב תקיפה על בנו, אלא שמגיל מצוות ואילך שוב אין האב נענש על חטאי הבן ,כיוון שלבן יש בחירה ועצמאות משלו. וכאשר ניטוש מבט אל מרחבי תורתם של גדולי האחרונים והפוסקים ,אשר הפכו בסוגיה זו והעמיקו בכל צדדיה ,נפרסים לפנינו נתיבי הלכה ועיון המגדירים את גבולות דין חינוך למעשה. המגן אברהם (או"ח סימן רכה ס"ק ה) ביאר ,שעד שלוש עשרה שנה נענש האב בשביל שלא חינכו למצוות ,ומעתה שנעשה איש מחויב הבן להתחזק בעצמו למצוות השם יתברך ,ומשום כך בהגיע הבן לגיל מצוות נפטר האב מהחיוב לחנכו ושוב אינו נענש בסיבתו. רבי יוסף תאומים הפרי מגדים (או"ח סימן רכה אשל אברהם ס"ק ה) ביאר ,כי החילוק בין קודם גיל מצוות לאחר גיל מצוות מיוסד על כך שעד גיל שלוש עשרה שנה מוטלת על האב חובת חינוך מדרבנן ,ואילו מכאן ואילך יצא הבן מכלל דין חינוך. באליה רבה (או"ח סימן רכה ס"ק ד) ביאר ,כי האב מברך ברוך שפטרני לפי שעד עכשיו היה עליו חיוב לחנכו וללמדו ,ומכאן ואילך נפטר מחובת החינוך והאחריות על חטאיו. רבי ישראל מאיר הכהן המשנה ברורה (או"ח סימן רכה ס"ק ד) ביאר" ,שעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חינכו למצוות התורה ,ועכשיו שנעשה איש מחויב הוא להתחזק בעצמו למצוות השם יתברך"( .שם) ומבואר שמגיל מצוות ואילך יצא הבן מכלל חינוך ואין לאב לחנכו בלימוד התורה וקיום המצוות ,וכל שכן שאין להכריחו ,אלא לכוונו וליישר אורחותיו בדרכי נועם ודברי חיבה בלבד. האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי בשולחן ערוך הרב (הלכות תלמוד תורה פרק א סעיף ו) ביאר, שהאב חייב ללמד את בנו תורה כל זמן שידו תקיפה עליו ,עד שיבוא הבן לכלל עשרים וארבע שנה ,ועד גיל זה מחויב האב להוכיחו על פניו. רבי מרדכי וינקלר הלבושי מרדכי (או"ח סימן לז) ביאר ,והקשה על דברי הלחם חמודות מסוגית הגמרא בקידושין המחייבת את האב בתוכחת בנו עד בן עשרים וארבע שנה. בשו"ת משנה הלכות (או"ח סימן לז) ביאר ,ויישב את הסתירה בין הסוגיות .ונראה לבאר ,כי חילוק רב יש בין דין חינוך למצוות תוכחה ,ואין כל ראיה מסוגית הגמרא בקידושין לענייננו .דאף שאין האב חייב לחנך את בנו בלימוד התורה וקיום המצוות לאחר שהגיע למצוות ,ומשום כך אף אינו נענש לאחר מכן בסיבתו ,מכל מקום ,כיון שאימתו של האב מוטלת על הבן עד עשרים וארבע שנה ,מוטל עליו להוכיחו על פניו לבל יחטא .שמצוות תוכחה מוטלת על כל אדם שתוכחתו יכולה להועיל במניעת האיסור ,ואין לה עניין עם מצוות החינוך.
והנה כאשר נעמוד ביראת קודש לפני שלשלת הזהב של גדולי הדורות האחרונים ומאורי דורנו, אשר העמיקו חקור בסוגיה חמורה זו והורו לנו את הדרך אשר נלך בה ,נחשפים לפנינו נתיבי אור זכים המאירים את סוגיית החינוך והאחריות ההורית בדורות אלו. רבנו משה פיינשטיין בדרש משה (בראשית לז ,א) ביאר ,כי ודאי רוצה השי"ת בשלוות צדיקים, שהנאה להן והנאה לעולם .אלא שהכוונה לעניין החינוך והלימוד לבנים ,שיעקב חשב שאינו צריך שוב לדאוג עבור חינוך בניו שהם כולם בחירי ה' וצדיקי עולם שהקב"ה משתבח בהם .וקפץ עליו רוגזו של יוסף ,שמזה חזינן שלעולם אף בבנים היותר גדולים בעולם וביותר צדיקים צריך האב שלא להסיח דעתו מהם ולהוכיחם ולהורותם איך להתנהג. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יחווה דעת (חלק ה סימן נז) ביאר ,כי אף על פי שחיוב החינוך הפורמלי במצוות מדרבנן פוקע בהגיע הבן לגיל מצוות ,מכל מקום מצוות תוכחה והדרכה מן התורה קיימת ועומדת כלפי הבנים הבוגרים כל עוד ידו של האב משפעת ודבריו נשמעים בנחת. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן קסא) ביאר ,כי בדורות אלו גבולות החינוך פושטים צורה ולובשים צורה .אף על פי שמצד הדין הפורמלי כלתה חובת החינוך של הקטנות, מכל מקום סכנות הדרך והרוחות המנשבות בחוץ מחייבות את ההורים להוסיף ולסכך על בניהם הבוגרים בדרכי חיבה ,קירוב ואהבה ,שכן הדרישה החינוכית בדורנו נמשכת גם לאחר נישואי הבנים. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף העין יצחק (חלק ג) ביאר ,כי עיקר מצוות החינוך בזמננו מיוסד על מסילת הישרים של קירוב הלבבות .אין האב רשאי למשוך את ידיו ולומר כבר יצאתי ידי חובתי בגיל מצוות ,אלא עליו להמשיך ולבנות את הקשר הרוחני והנפשי מתוך מאור פנים וקרבה יתרה. בספר דרכי תורה (פרשת וישב) ביאר ,כי החלוקה בין ימי הקטנות לימי הבגרות אינה הפסקת החינוך אלא התמרת שפת החינוך .בגיל הקטנות מדובר על הרגלה ושמירה ,ובגיל הבגרות מדובר על הדרכה ,עצה ודוגמה אישית ,שהן תמצית חובת האב לקראת עצמאותו של הבן. ונראה לבאר ,כי עומק דברי גדולי הדורות מורה לנו כי החילוק בין גיל הקטנות לגיל הבגרות אינו מבטל את קשר האחריות בין האב לבנו ,אלא מעביר את מלאכת החינוך מכפייה וסמכותיות לדרכי נועם ,אהבה ,תפילה וקירוב. והנה בבואנו להוריד את עמודי האור של הסוגיה החמורה הזו אל עולם המעשה ,לתרגם את יסודות ההשקפה וההלכה למציאות החיים ולעולמם של הורים ובנים ,נפרסות לפנינו כמה נפקא מינות מעשיות ויסודיות באורחות החיים. נפקא חינוכית ומעשית נפלאה עולה למעשה בעניין שינוי גישת ההורים כלפי הילדים עם הגיעם לגיל מצוות .כאשר הורים סבורים כי ברגע שהילד הגיע לגיל שלוש עשרה תם תפקידם החינוכי, תגובתם הטבעית עלולה להיות הסרת אחריות מוחלטת או לחלופין המשך הפעלת סמכותיות נוקשה וכפייה שאינן מתאימות עוד לגילו של הבן .אך למעשה ,מתוך העמקה ביסוד דברי הפוסקים מתברר ,כי החינוך אינו נפסק אלא משנה את פניו .בגיל הקטנות החינוך מושתת על הוראה ,הרגלה ושמירה ,ואילו בגיל הבגרות החינוך מתרגם למעשה לתמיכה נפשית ,להקשבה עמוקה ,לייעוץ מתוך כבוד ולבניית יחסי קרבה ואהבה ,שהם הכלי היחיד דרכו מוסיף האב להשפיע על בנו.
נפקא נוספת נוגעת להלכות תוכחה וגבולות השפעת ההורים על צאצאיהם הבוגרים .האם מותר או חובה על הורה להעיר לבנו הבוגר כאשר הוא רואה בו הנהגה שאינה כהוגן? למעשה מתבאר, כי חובת התוכחה מן התורה קיימת כלפי הבן הבוגר ,אך התרגום המעשי שלה מותנה בסיכוי שהדברים ישמעו .אם התוכחה תביא לכעס ,למריבות או להתרחקות הבן ,פטור ההורה מלהוכיחו בדיבור ישיר ,ועליו לתרגם את החינוך למעשים עקיפים – להרבות באהבה ,להקרין דוגמה אישית מרוממת ,ולהרבות בתפילה ובדמעות מול קונו על הצלחת צאצאיו. נפקא נוספת למעשה עולה בעניין הפרשת מעות מעשר כספים עבור לימוד התורה של הבן הבוגר .מתוך היסוד שבהגיע הבן לגיל מצוות נפטר האב מהחיוב המדליק של חובת החינוך במצוות ובלימוד תורה מדרבנן ,מתבאר להלכה כי האב רשאי לפרוע את שכר המלמדים וישיבת הבן ממעות מעשר כספים שלו ,מה שלא היה באפשרויותיו בימי הקטנות שבהם היה מחויב בכך מגזירת חכמים. בעברנו אל היכל התבוננות פנימי יותר ,לבאר ולהעמיק בעומק הרעיון הרוחני העולה ובוקע מתוך הסוגיה הנשגבת הזו ,נחשפת לפנינו תפיסת עולם עמוקה בשרשי מהות היצירה החינוכית והורשת האמונה מדור לדור. היסוד הרעיוני הניצב בלב הדברים מורה כי החינוך איננו רק פעולה טכנית של הקניית הרגלים, למידת חוקים או עיצוב התנהגות חיצונית .החינוך במהותו הוא יצירת חיים רוחניים ,הזרמת טל של תחיה ונשמה מתוך נפש ההורה אל נפש הבן .ממילא ,כשם שהחיים עצמם אינם נגמרים בנקודת זמן מסוימת אלא מוסיפים לפעום ,להתפתח ולהתחדש בכל עת ,כך גם היצירה החינוכית אינה מוגבלת לשנים קצובות של ילדות. התפיסה המוטעית כאילו החינוך הוא פרויקט בעל תאריך תפוגה יונקת מן המבט הראשי הרואה בילד כלי קיבול ריק שיש למלאו במצוות ובידיעות .אך המבט התורני העמוק מגלה כי נפש הבן היא עץ רענן הצומח ללא הרף ,וכל עוד העץ גדל ,הוא נזקק לידיים האוהבות של הנוטע, להשקיה מתמדת של חום ,לאור המאיר את הדרך ולמשענת איתנה בעתות סערה .כאשר יעקב אבינו מבקש לישב בשלווה ,מורה לו ההנהגה העליונה כי הקשר שבין אב לבניו אינו מסתיים כשהם נעשים לאנשים ,מפני שרוממותם והתעלותם של הבנים דורשת ליווי רוחני עמוק בכל תחנות חייהם. ונראה להסביר עוד בעומק הרעיון ,כי הדינמיקה החינוכית בין ההורים לבנים משקפת את יחסו של הקדוש ברוך הוא לעמו ישראל .כשם שהבורא יתברך שמו אינו מניח את עולמו ואת בניו אפילו לרגע אחד ,אלא מחדש בטובו בכל יום תמיד את מעשה בראשית ומנהיג את עמו בחסד ובטרקליני אהבה בכל דור ודור ,כך נדרשים ההורים להידמות למידותיו .החוק של אהבת אב ואם והאחריות לנשמת הבן אינן פוקעות לעולם ,והן ההופכות את מסורת האבות לנחל איתן הנובע מגזע מקורו ומשקה את צאצאיו עד עולם. כאשר נעפיל עוד פסגה אחת במעלה ההר ונבוא להתבונן בחיבור העמוק והחי אל נפש האדם, אל מעמקי האמונה ואל ארחות ההנהגה ,נגלה כי הסוגיה הזו נוגעת בנימי הנפש העדינים ביותר של הורה וילד ,ומגלה את סוד השפעת הנשמה לאורך ימי חייו של האדם.
במעמקי נפשו של כל הורה פועמת המשאלה לראות בנחלת בניו ,לחוש כי העמל הרב והדמעות שנשפכו בשנות הילדות והנעורים נשאו פרי ,וכי כעת ניתן להניח את הראש ולראות את הדור הבא צועד בבטחה ברשות עצמו .זוהי כמיהה טבעית ואנושית לשלווה ולסיפוק .אך כאשר נפקחות עיני המחשבה ,מביא האדם אל לבו כי הקשר הנפשי שבין אב לבנו אינו מסגרת משפטית או טכנית הפוקעת עם הגעתו של הילד לבגרות ,אלא הוא חיבור עצמי של נשמה בנשמה. סוד ההנהגה האלוקית מלמדנו כי הנפש הבוגרת של הבן ,על אף עצמאותה וכוחותיה ,מוסיפה להיות מושפעת במעמקיה מצינור הקודש של ההורים .כאשר הבן חווה טלטלות ,ניסיונות או לבטים בנתיבות החיים ,הוא אינו נזקק עוד להוראות נוקשות ,אלא להקרנה השקטה של אמונת האב ,לדוגמה האישית הזכה ,ולתפילות הזכות העולות מעומק הלב של אמו .תפילת ההורים והמשענת הרוחנית שהם מעניקים אינן מוגבלות בגיל ,והן מהוות עבור הבן הבוגר מגדלור של אור ומקור של חוסן נפשי גם בלבת הסערה. ונראה להסביר עוד ,כי החיבור המחשבתי בין הנפש להנהגה מתבטא בהבנה שהשקעת ההורים בחינוך הילדים הופכת בשנים המאוחרות מחינוך של עשייה לחינוך של הוויה .ההורה אינו מנסה לשנות את הבן או לפקח על צעדיו ,אלא נהפך בעצמו לצינור חי של יראת שמים ,אהבת תורה ומידות טובות .הנוכחות המרוממת של האב והאם ,הנכונות שלהם להיות שם עבור הבן באהבה בלתי מותנית ,והאמונה היוקדת שהם מאמינים בכוחותיו – הן הן המעצבות את דמותו של הבן ומכוונות את צעדיו אל פיסגת ייעודו. כאשר נבוא להתבונן במצפן המוסרי הפנימי שנבנה ונחרת בנפש מתוך יסודות נפלאים אלה, מתגלה לפנינו אור זך המכוון את ארחות החיים והמידות של האדם בעבודתו היומיומית כהורה וכאדם המעצב את סביבתו. העמדה המוסרית העמוקה הנקנית מתוך התבוננות זו היא מידת הענווה והעמל הבלתי פוסק בתיקון המידות .ההורה המבין כי תפקידו החינוכי אינו מסתיים מעולם ,מתנער מן הגאווה והתפיסה המוטעית כאילו הוא הגיע אל השלמות ותפקידו רק להטמיע כללים באחרים .הוא מבין כי הדרך הטובה והמשפיעה ביותר לחנך את בניו הבוגרים היא על ידי התעלותו שלו עצמו .כאשר הבנים רואים אב ואם שאינם קופאים על שמרים ,אלא מוסיפים להתקדם ,ללמוד ,לעבוד על מידותיהם ולגלות אורך רוח וסבלנות ,נחרת בלבבם רושם מוסרי עמוק בהרבה מכל אמירה תיאורטית. מתוך כך נבנית בנפש תכונה מוסרית מרוממת של נתינה טהורה שאינה תלויה בדבר .החינוך בגיל המבוגר אינו נושא עמו פרס מיידי או שליטה ,ואף אינו מלווה בסיפוק מהיר של תוצאות. הוא דורש מן ההורים אצילות נפש ,הימנעות מביקורת פוגענית ,כבוש הכעס ,והרעפת חום ואהבה גם כאשר הדרך רצופת קשיים ומורכבויות .זוהי דרך מוסרית מזוככת של אחריות הורית הרואה בבנים פיקדון אלוקי נצחי ,אשר השמירה עליו וההשקעה בו דורשות מסירות נפש ורגישות עדינה בכל עת ובכל שעה. ונראה להסביר עוד ,כי המצפן המוסרי אינו נבנה מתוך הפעלת לחץ חיצוני ,אלא מתוך הכרה פנימית עמוקה שהאחריות לחינוך היא שלשלת זהב שאינה ניתקת .כאשר ההורה מפנים כי אין
נקודה בזמן שבה מותר לו להרים ידיים או להתייאש מצאצאיו ,הוא רוכש עוצמה פנימית של סבלנות וסלחנות .כל מורכבות הופכת להזדמנות להעמקת האהבה ,כל נפילה של הבן מזמינה חיבוק תומך ובונה ,והבית היהודי הופך למבצר מוסרי של אמונה ,שמחה ודבקות באבינו שבשמים. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :ההכרה הכנה כי גבולות החינוך וההשקעה בילדים אינם נתחמים בשנים או בגיל פורמלי ,אלא מוסיפים לפעום כמעיין המתגבר לאורך כל תחנות החיים של ההורים והבנים. הבנת הנחיצות לשנות את שפת החינוך ככל שהילדים גדלים ,מתוך מעבר מסמכותיות ומשמעת אל הקשבה עמוקה ,אהבה ללא תנאי ,כבוד הדדי ותמיכה נפשית איתנה. הפנמת היסוד כי הדוגמה האישית ,עבודת המידות של ההורה עצמו ותפילותיו הזכות מעומק הלב ,הן כלי החינוך העוצמתיים ביותר המשפיעים על דמותם של הבנים הבוגרים.
עיקר העניין: ביקש יעקב לישב בשלוה וקפץ עליו רוגזו של יוסף ,ובבקשתו זו חשף את היסוד העמוק של עמלת החינוך ומסורת האבות .אין חובת החינוך מצטמצמת לימי הקטנות בלבד או למתן הוראות וגזירת גדרות ,אלא היא מסע נשמתי רצוף שאינו נפסק לעולם .כאשר ההורה סבור כי הגיע אל המנוחה והנחלה וכי תם תפקידו לעצב ולהשפיע ,מורה לו ההנהגה העליונה כי הקשר הרוחני והאחריות לנפש הבן עומדים בעינם כל עוד נשמה באפו .גם כשהילדים גדלים ,בוגרים ועומדים ברשות עצמם ,אין ההשקעה נפסקת אלא פושטת צורה ולובשת צורה .מסמכותיות נוקשה היא משתנה לאהבה זכה ,מדוגמטיות לדוגמה אישית מרוממת ,ומדיבור חוזר לתפילה זכה הבוקעת שערי שמים .אין גיל שבו נפטר האב מלהיות מגדלור של אמונה עבור צאצאיו ,מפני שהחינוך במהותו אינו פרויקט בעל זמן ,אלא שלשלת זהב נצחית המחברת את הלבבות ומנחילה את אור התורה והמידות מדור לדור. חינוך הילדים אינו נמדד בשנות הקטנות בלבד אלא בעוצמת הקשר הרוחני הפועם לאורך כל ימי החיים .השפה החינוכית משתנה מסמכות למאור פנים, אך אחריות הלב של ההורה אינה פוקעת לעולם.