מי הרג את עשיו – חושים בן דן, יעקב אבינו, או יהודה? הוכח מפרשת השבוע!
מי הרג את עשיו – חושים בן דן, יעקב אבינו, או יהודה? הוכח מפרשת השבוע! צללי ערב כבדים וקדרות של יגון עוטפים את עמק חברון .דממה מעיקה נחה על הארץ ,ואוויר ההרים הקר ספוג בריח אדמה חרבה ובתחושת אבל כבדה הנופלת על נפשות האבלים .בין כתלי הבירה יושבים יעקב אבינו ובניו ,בגדיהם קרועים וליבותיהם נשברים על מותה של לאה אימם.
מי הרג את עשיו – חושים בן דן, יעקב אבינו, או יהודה? הוכח מפרשת השבוע! צללי ערב כבדים וקדרות של יגון עוטפים את עמק חברון .דממה מעיקה נחה על הארץ ,ואוויר ההרים הקר ספוג בריח אדמה חרבה ובתחושת אבל כבדה הנופלת על נפשות האבלים .בין כתלי הבירה יושבים יעקב אבינו ובניו ,בגדיהם קרועים וליבותיהם נשברים על מותה של לאה אימם.
אך שקט האבל נפער פתאום בחרדה גדולה .קול שעטת פרסות ,צהלת סוסים ונהמת המון חמוש מרעידים את האדמה הלחשה .מעבר לאופק המעורפל נחשף חיל כבד של לוחמים עטופי שריון ומצוידי קשתות ,ובראשם עומד עשיו ,פניו רשפי אש ועיניו יורדות נקם .הרעד באוויר הופך לחרדה מוחשית כאשר חצים ראשונים מתחילים לשרוק מעל החומה הבצורה .בתוך הדרמה הסוערת הזו ,כאשר הרשעה מרימה ראש מול מיטתו של מת ,נמתחת הקשת עד קצה גבולה ונפערת תהום בין אחים .והנה בלב המחזה המרהיב והמטלטל הזה ,שבו נשפך דם ונכרתת דמותו של שונא ,עולה ומהדהדת שאלה נוקבת המטלטלת את היכלי העיון :מי הוא זה ואיזה הוא אשר הכריע את עשיו והביא למותו? האם היה זה חושים בן דן החרש ,אשר בראותו את הביזיון במערת המכפלה ניתק את ראשו של עשיו במכות חרב ,או שמא יעקב אבינו עצמו הוא שדרך קשתו בעוז ופגע בכסל אחיו הרשע ,או שמא יהודה הוא שקפץ בחירוף נפש והלם בעורפו של האויב כנבואת אביו? הנה נפרשת לפנינו יריעת הפסוקים בפרשת וישב ובפרשת ויחי ,מקום שם מעיד הכתוב על ישיבתו של יעקב בארץ כנען ועל נבואת ברכתו לבנו יהודה“ :וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (בראשית לז ,א)“ .יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף איביך ישתחוו לך בני אביך" (בראשית מט ,ח). רש"י ביאר" ,בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף" .ועל הפסוק בפרשת ויחי (שם מט ,ח) ביאר" ,ידך בעורף איביך -בימי דוד" (בראשית לז ,א). רבנו אברהם אבן עזרא (בראשית לז ,א) ביאר ,כי "וישב יעקב" חזר לחבר את סדר תולדות יעקב לאחר שסיים הכתוב את ייחוסו של עשיו .ועל הפסוק בפרשת ויחי (שם מט ,ח) ביאר ,כי "ידך בעורף איביך" מורה על הגבורה והניצחון על האויבים הבורחים מפניו. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (בראשית לז ,א) ביאר ,כי "וישב יעקב" מלמד שהיה יעקב מתגורר בארץ כגר ולא באחוזה .ועל הפסוק בפרשת ויחי (שם מט ,ח) ביאר ,שבירך את יהודה שיהיו כל אחיו מודים במלכותו וידו תהיה תמיד תקיפה בעורף אויביו. רבנו דוד קמחי הרד"ק (בראשית לז ,א) ביאר ,כי אחר שהתרחק עשיו מפני יעקב אל ארץ שעיר, ישב יעקב בארץ כנען .ועל הפסוק בפרשת ויחי (שם מט ,ח) ביאר ,שזהו רמז לתקופת המלכות שבה יהיה יהודה גבור חיל ומנצח את שונאיו. רבנו לוי בן גרשום הרלב"ג (בראשית לז ,א) ביאר ,שהכתוב מבהיר את ההבדל בין עשיו שנחלת אחוזה לו בשעיר לבין יעקב שנשאר בארץ מגורי אביו .ועל הפסוק בפרשת ויחי (שם מט ,ח) ביאר, שהצלחת יהודה במלחמות תהיה כה גדולה עד שאויביו יפנו לו עורף ויברחו מפניו. רבנו חזקיה בן מנוח החזקוני (בראשית לז ,א) ביאר ,כי לפי שנאמר בעשיו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו ,נכתב כאן וישב יעקב .ועל הפסוק בפרשת ויחי (שם מט ,ח) ביאר ,כי "ידך בעורף איביך" רמז למעשה שהיה בעשיו עצמו שהוכה מאחוריו בעורפו. רבנו עובדיה ספורנו (בראשית לז ,א) ביאר ,שסיפר הכתוב ישיבת יעקב שהיה גר .ועל הפסוק בפרשת ויחי (שם מט ,ח) ביאר ,שאיביך יברחו ממך ותשיגם ותכה אותם בעורפם.
תרגום אונקלוס (בראשית מט ,ח) ביאר" ,ידך תהא מתקפא על בעל דבבך" ,שתהא ידך תקיפה על שונאיך. תרגום יונתן (בראשית מט ,ח) ביאר" ,ידך תתנקם מן סנאך" ,שידך תעשה נקמה באויביך. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ הכלי יקר (בראשית לז ,א) ביאר ,כי יעקב ביקש לישב בשלווה בחושבו שסיים את תפקידו ,אך הראה לו הבורא כי עדיין לא הגיע זמן המנוחה .ועל הפסוק בפרשת ויחי (שם מט ,ח) ביאר ,שיהודה זכה להכריע את הרשעה ביד תקיפה בעורף האויב. רבי משה פיינשטיין בדרש משה (בראשית לז ,א) ביאר ,כי יעקב אבינו חשב שאינו צריך עוד לדאוג עבור חינוך בניו ,וקפץ עליו רוגזו של יוסף ורוגז מלחמת עשיו להורות שלעולם אין להסיח דעת מן המערכה. ונראה לבאר ,כי התורה רומזת בברכת יהודה "ידך בעורף איביך" ליסוד העמוק של נצחון המלכות על כוחות עשיו ,שכן מלבד הפשט המדבר על מלחמות דוד והשבט ,טמון בזה רמז מפורש לאירוע הכרעת עשיו שנעשה על ידי כוח המלכות והגבורה של יהודה ,או על ידי יעקב ובניו הפועלים מתוך יחידה אחת. הנה כאשר ניכנס אל היכלם המואר של חכמי התלמוד בבבלי ובירושלמי ,מתוך המדרשים והסוגיות המופלאות ,מתבהרות לפנינו המסורות השונות והשבילים המורכבים שבהם הוכרע עשיו הרשע. בגמרא במסכת סוטה (דף יג ע"א) מובא" :כי מטו למערת המכפלה אתא עשו קא מעכב ...אמר להו נפתלי דקליל כאילתא וריץ לארץ מצרים ואייתי שטרא ,עד דאזיל נפתלי למיצץ ,חושים בריה דדן תמני הוי ויקירן אודניה ,אמר להו מאי האי ,אמרו ליה קא מעכב האי עד דאתי נפתלי ממיצץ ,אמר להו ועד דאתי נפתלי ממיצץ יתבינן הכא ומזלזלינן ביה באבא ,שקל קולפי ומחייה לעשו ארישא ,נתרו עיניה ונפלו אכרכשתא דיהודה ,והיינו דכתיב ידך בעורף אויביך ...ונפלו עיניה דעשו אכרכשתא דיהודה". ורש"י (שם) ביאר ,כי חושים בן דן הכה את עשיו במקל על ראשו עד שנפלו עיניו ומת ,ובכך נתקיימה ברכת "ידך בעורף אויביך" על יהודה שנמצא שם באותה שעה והתגלגל דמו או עיניו של עשיו אל רגליו ,או שהכהו חושים בעורפו .ובתוספות (שם) ביארו ,שנעשתה המלאכה על ידי חושים למען כבודו של יעקב. בתלמוד ירושלמי במסכת גיטין (פרק ה הלכה ד) מובא" :רבי יוסה אמר :בשעה שבא עשו הרשע לעכב את קבורתו של יעקב במערת המכפלה ,עמד חושים בן דן והכהו". ומבאר הירושלמי ,כי בעת שהעז עשיו לפגוע בכבודו של יעקב אבינו ולמנוע את קבורתו ,קם חושים בן דן מתוך קנאת הכבוד והכריע את הרשע במכת מוות. בתלמוד ירושלמי במסכת כתובות (דף ה ע"ב) מובא" :גזרו בראשונה שמד על יהודה ,שכן מסורת בידם מאבותם שיהודה הרג את עשיו ,דכתיב ידך בעורף אויביך". ומבאר הירושלמי ,כי מלכות רומי ,שהיא מזרעו של עשיו ,החזיקה במסורת קדומה מאבותיה
כי יהודה עצמו הוא שקם והרג את עשיו אחיו ,ומטעם זה גזרו גזרות קשות וממוקדות דווקא על שבט יהודה. במדרש ילקוט שמעוני (וישלח אות קלג) מובא בשם מדרש וייסעו" :וכיון שראה יעקב לעשו שהחציף פניו לבוא עליהם למלחמה להרוג אותם בתוך הבירה והיה מורה עליהם חצים ...עמד יעקב על חומת הבירה והיה מדבר עם עשו אחיו דברי שלום ...ולא קבל ממנו עשו ,מיד ענה יהודה ליעקב אביו עד מתי אתה מאריך עמו דברי שלומים ...כיון ששמע כן משך יעקב בקשתו והרג לאדורם האדומי ,ועוד משך קשתו והכה לעשו בכסל ימנית ,ואז נחלה מן החץ ,ונשאוהו בניו והרכיבוהו על עיר והלך ומת שם באדורין ,ויש אומרים לא מת שם". רש"י בפירושו על המדרש (שם) ביאר ,שבעת המלחמה בחר יעקב לפגוע בעשיו בחץ מקשתו לאחר שעשיו סירב לכל דברי שלום. ונראה לבאר ,כי מתוך המקורות השונים של חז"ל עולים שלושה נתיבים במסורת :לפי מסכת סוטה והירושלמי בגיטין היה זה חושים בן דן שהרגו בשעת קבורת יעקב במערת המכפלה ,לפי הירושלמי בכתובות ומסורת מלכות רומי היה זה יהודה שהרגו בעורפו ,ולפי מדרש וייסעו הכהו יעקב אבינו בחץ עוד בחייו בעת שהיה אבל על לאה. בעלותנו אל היכלם הקדוש של גדולי הראשונים ,מפרשי הש"ס והפוסקים ,נפתחים לפנינו שערי עיון רחבים המיישבים את המסורות השונות בדבר מותו של עשיו והורגיו. רבנו יעקב בן מאיר רבנו תם בתוספות (סוטה יג ע"א) ביאר ,כי אין סתירה בין המסורת שיהודה הרג את עשיו לבין המאמר שחושים בן דן הרגו ,שכן כשביקש עשיו להרוג את אחיו ,בא יהודה והרגו ,ולפי שקלסטר פניו של עשיו היה דומה ליעקב אביו ,לא רצה יהודה להרגו דרך פניו משום כבוד אביו אלא היכהו מאחוריו ,וזהו שכתוב ידך בעורף אויביך. רבנו אשר בן יחיאל הרא"ש (כתובות פרק א) ביאר ,שגזרו הרומאים שמד על שבט יהודה מפני שהייתה בידם מקובלת מסורת אבות שאביהם עשיו נהרג על ידי יהודה ,לפי שיהודה התנפל עליו והכהו בעורפו. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (סוטה יג ע"א) ביאר ,שחושים בן דן הכה את עשיו והפיל את ראשו ,אך יהודה הוא שנתן את המכה המכרעת בעורפו ,ובכך התקיימו שתי המסורות כאחד. רבנו יצחק בר ששת הריב"ש בשו"ת הריב"ש (סימן תרכה) ביאר ,כי המסורת האומרת שיהודה הרג את עשיו מיוסדת על כך שיהודה היה הגיבור והמוביל בקרב ,ואף על פי שהמכה הפיזית האחרונה במערה נעשתה על ידי חושים בן דן ,נקראת ההריגה על שמו של יהודה שהכריעו. רבנו חזקיה בן מנוח החזקוני (בראשית מט ,ח) ביאר ,שברכת "ידך בעורף אויביך" נאמרה על יהודה מפני שהוא זה שהכה את עשיו מאחוריו בעורפו ,כדי שלא להביט בפניו הדומות לפני יעקב אביו. ונראה לבאר ,כי גדולי הראשונים סללו לנו נתיב של השלמה בין המקורות ,שכן יש מי שירד ליישב שיהודה וחושים פתחו וסיימו בהריגתו ,ויש שביארו שהמכה של יעקב בחץ פצעה את עשיו, ולאחר מכן במערת המכפלה באו יהודה וחושים והשלימו את הריגתו סופית.
וכאשר ניטוש מבט אל מרחבי תורתם של גדולי האחרונים והפוסקים ,אשר הפכו בסוגיה זו והעמיקו בכל צדדיה ,נפרסים לפנינו נתיבי הלכה ועיון המבארים את מהות מלחמות עשיו והסדר שבין האירועים השונים. רבי יואל סירקיש הב"ח (אה"ע סימן סג) ביאר ,כי המסורת המובאת בירושלמי שגזרו הרומאים שמד על שבט יהודה מיוסדת על הקבלה הקדומה שהייתה בידם שיהודה הוא שהכריע את עשיו זקנם ,והגזירה הייתה משום שנאת עולם של עשיו ליעקב ולזרעו. רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס המהרש"א (סוטה יג ע"א) ביאר ,שחושים בן דן הרג את עשיו מתוך קנאה לכבוד יעקב זקנו ,אך שורש הכוח של הניצחון ונפילת עיני עשיו על רגלי יהודה הגיע מברכת "ידך בעורף אויביך" שניתנה ליהודה ,ולפיכך נקראה ההריגה גם על שמו. רבי יעקב עמדין היעב"ץ (סוטה יג ע"א) ביאר ,שמדרש וייסעו והסוגיה בסוטה אינם חולקים ,שכן מכת החץ שהכה יעקב את עשיו בכסלו החלישה אותו והביאה עליו חולי ממושך ,ואף על פי כן לא מת מיד אלא המשיך לחיות בתוך חוליו ,עד שבא לערער במערת המכפלה ושם הוכה שנית ע על ידי חושים ויהודה ומת סופית. רבי יוסף תאומים הפרי מגדים (או"ח סימן קלו) ביאר ,כי מעשה הריגת עשיו על ידי חושים בן דן מלמד על גודל החובות המוטלות על האדם למחות על ביזיון תלמידי חכמים ואבות האומה ,שכן חושים אף שהיה חרש ,הגיב מיד כשראה את ביזיון יעקב. רבי ברוך הלוי אפשטיין התורה תמימה (בראשית מט ,ח) ביאר ,ויישב את הסתירה בין המדרשים, שיהודה הכהו בעורפו בעת שהיו בדרך למערה או בקרב הקדום ,וחושים בן דן הוא שכרת את ראשו בשעת הקבורה ממש. ונראה לבאר ,כי מתוך דברי האחרונים מתבהרת תמונה קוהרנטית ושלמה :עשיו ספג מכה קשה עוד בחיי יעקב מחיציו של יעקב אבינו ,לאחר מכן הוכה ונפצע בעורפו על ידי יהודה ,ובסוף ימיו בעת שבא לעכב את קבורת יעקב במערת המכפלה ,בא חושים בן דן והנחית עליו את מכת המוות הסופית. והנה כאשר נעמוד ביראת קודש לפני שלשלת הזהב של גדולי הדורות האחרונים ומאורי דורנו, אשר העמיקו חקור בסוגיה מופלאה זו והאירו את נתיבותיה ,נחשפים לפנינו מהלכים עמוקים המבארים את הפנימיות הטמונה בכל אחת מן הדעות והמסורות. רבנו משה פיינשטיין בדרש משה (בראשית לז ,א) ביאר ,כי המלחמה מול עשיו איננה רק מערכה פיזית אלא מאבק רוחני נצחי .כאשר יעקב אבינו דרך את קשתו והכה את עשיו בכסלו ,הוא שבר את כוח הטומאה וההתנגדות של עשיו עוד בחייו ,ובכך סלל את הדרך לבניו להכריע את עשיו בכל הדורות. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יחווה דעת (חלק ה סימן נז) ביאר ,כי המסורות שבין הירושלמי לבבלי משלימות זו את זו .יהודה מייצג את כוח המלכות וההנהגה שידע לפעול בגבורה ובעורמה בעורפו של אויב ,בעוד חושים בן דן מייצג את הקנאות הטהורה לכבוד יעקב אבינו, ושתיהן יחד פועלות להכרית את כוחו של עשיו.
מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן קסא) ביאר ,כי מעשהו של חושים בן דן שהיה חרש ואינו שומע את הטענות והפראזות של עשיו ,מלמד יסוד נורא לדורות .מול טענות הרשעה והסילופים של עשיו אין להיכנס למשא ומתן ולפלפולים ,אלא יש להפגין תמימות ,נחישות וביטול מוחלט של הרשע. מו"ר הגר"א וייס בדרכי תורה (פרשת ויחי) ביאר ,כי שלוש הדמויות – יעקב ,יהודה וחושים – מסמלות שלושה שלבים בהכנעת עשיו .יעקב אבינו פוגע בכוח המלכותי והחומרי של עשיו בחץ קשתו ,יהודה מכניע את גאוותו של עשיו בהכאה בעורפו מתוך כבוד אביו ,וחושים בן דן מכרית את ראש הרשעה בעת הפגיעה בכבוד התורה והאבות. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בעין יצחק (חלק ג) ביאר ,כי המדרשים שמיחסים את הריגת עשיו ליהודה מתמקדים בשורש הנהגת המלכות ,שכן דוד המלך וזרעו משבט יהודה הם שיועדו להכריע את אדום ,ולפיכך ייחסה המסורת הרומית את מות עשיו ליהודה שהוא ראש ומנהיג השבטים. ונראה לבאר ,כי עומק דברי גדולי הדורות מורה שאין זו מחלוקת עובדתית בלבד ,אלא גילוי של שלושה כוחות רוחניים הפועלים יחד להפלת מלכות הרשעה :כוח התורה והאבות של יעקב ,כוח המלכות והסמכות של יהודה ,וכוח התמימות והקנאות הטהורה של חושים בן דן. והנה בבואנו להוריד את עמודי האור של הסוגיה החמורה הזו אל עולם המעשה ,לתרגם את יסודות ההלכה וההשקפה למציאות החיים ולעולמו של עובד ה' ,נפרסות לפנינו כמה נפקא מינות מעשיות ויסודיות באורחות החיים. נפקא מוסרית ומעשית נפלאה עולה למעשה בעניין חובת המחאה על ביזיון כבוד התורה ולומדיה .כאשר אדם נתקל בפגיעה בכבוד שמים ,במנוחת אבות החומה או בלומדי תורה ,תגובתו הטבעית עלולה להיות הססנות ,פלפול יתר וחישוב חישובים של רווח והפסד ,כפי שנהגו האחים שהמתינו לביאת נפתלי ממצרים .אך למעשה ,מתוך העמקה במעשהו של חושים בן דן מתבאר, כי בעת פגיעה בכבוד התורה אין מקום לפלפולים ולשהיות .על האדם לגלות קנאות טהורה, לפעול באופן מיידי ולהסיר את חרפת הביזיון ,שכן החרשות של חושים מנעה ממנו מלשמוע את טענות הסרק של עשיו והובילה אותו למעשה הראוי בלא דיחוי. נפקא נוספת נוגעת להלכות תוכחה וגבולות המאבק מול כוחות הרשעה .כיצד נדרש האדם להתמודד מול שונאי הדת והמבקשים להצר את צעדי הקדושה? למעשה מתבאר ,כי אין דרך אחת ויחידה במערכה .יש עת שבה ההנהגה הנכונה היא דרכו של יעקב אבינו – לפתוח בדברי שלום ,רעות ואחווה ,ולנסות לפעול בדרכי נועם ,אך ברגע שהאויב מורה חצים ומסרב לכל פשרה, משתנה ההנהגה לעמידה תקיפה ובחירה באמצעים נחרצים להכנעת הרשע. נפקא נוספת למעשה עולה בעניין זהירות והקפדה יתרה בכבוד הורים ורבותיו ,אף בשעת כעס ומלחמה מוצדקת .מתוך היסוד שיהודה היכה את עשיו בעורפו ולא דרך פניו מפני שקלסטר פניו של עשיו היה דומה ליעקב אביו ,מתבאר להלכה ולמהות ,כי אף בשעה שמוטלת על האדם חובה להילחם ולהכניע את שכנגדו ,עליו לשמור על קדושת צלם אלקים ועל זהירות נוראה שלא לפגוע, אפילו ברמז או בדמיון רחוק ,בכבוד אביו או רבו.
כשנעפיל אל היכל התבוננות פנימי יותר ,לבאר ולהעמיק בעומק הרעיון הרוחני העולה ובוקע מתוך הסוגיה הנשגבת הזו ,נחשפת לפנינו תפיסת עולם עמוקה בשרשי מהות המאבק הנצחי בין כוחות הקדושה לכוחות הרשעה ,וסוד התמודדות הנפש מול יצר הרע לאורך כל תחנות החיים. היסוד הרעיוני הניצב בלב הדברים מורה כי עשיו הרשע איננו מייצג רק דמות היסטורית בשר ודם ,אלא הוא כוח רוחני של עיכוב ,בלבול וספק .כאשר עשיו מגיע ומעכב את קבורת יעקב אבינו במערת המכפלה ,אין זו רק מחלוקת משפטית על אחוזת קבר .זוהי התייצבות של כוח הספק ברגע המקודש ביותר ,במטרה למנוע את החיבור השלם והנצחי של האבות אל אדמת הקודש. עשיו משתמש בטקטיקה של שטיפת מוח ,עיכובים משפטיים וטענות סרק ,כדי לגרום לבני יעקב לעמוד מנגד ,לאבד את הזמן ,ולשקוע בפלפולים עקרים בשעה שהמת מוטל לפניהם בביזיון. ונראה להסביר עוד בעומק הרעיון ,כי שלוש הדמויות שהביאו למפלתו של עשיו – יעקב ,יהודה וחושים בן דן – אינן רק שלושה גיבורים ,אלא שלושה רובדים בנפש האדם ובכלל ישראל בעת לחימה מול הרשעה .יעקב אבינו מייצג את כוח התורה הטהור ,הפותח בשלום אך יודע לדרוך קשת ולהכות בחץ מקודש בשעת הצורך .יהודה מייצג את כוח המלכות והאחריות ,שיודע להבחין בין כבוד שמים לבין נגיעות אישיות ,ולכן מכה בעורפו של האויב מתוך יראה מפני צלם דמות אביו .וחושים בן דן מייצג את התמימות הטהורה ,זו שאינה נפתה לפלפולי היצר ,אלא חשה מיד את זעקת האמת וכבוד שמים. התפיסה הרעיונית המזוקקת העולה מכאן היא שהכנעת הרשעה אינה נעשית באמצעות היסחפות אחר פיתויי הלשון והדיבורים של עשיו .מול כוחות של בלבול וספק ,החרשות המבורכת של חושים בן דן היא היא החוכמה העמוקה ביותר .כאשר האדם מסרב להקשיב לקולות המעכבים ומבין שביזיון הקודש דורש מעשה נחוש וטהור ,נפער הפתח לניצחון הנצחי של זרע יעקב על מלכות אדום. כאשר נעפיל עוד פסגה אחת במעלה ההר ונבוא להתבונן בחיבור העמוק והחי אל נפש האדם, אל מעמקי האמונה ואל ארחות ההנהגה ,נגלה כי הסוגיה הזו נוגעת בנימי הנפש העדינים ביותר של האדם בעבודת ה' ,ומגלה את סוד התמודדות הנפש מול המניעות והעיכובים בעולמו הרוחני. במעמקי נפשו של כל אדם פועמת השאיפה לעלות במסילה העולה בית אל ,להגיע אל השלווה, אל הדבקות ואל שלמות העבודה .אך דווקא ברגעים המקודשים ביותר ,כאשר נפנה האדם לקבוע מקום לתפילתו או להשלים דבר שבקדושה ,ניצב מנגד עשיו הפרטי של הנפש – כוח העיכוב, הטרדה והבלבול .הוא מביא עמו טענות שונות ומשונות ,מעורר ספקות בלבו של האדם ,ומבקש לעכב את החיבור השלם אל מקור הקודש. סוד ההנהגה האלוקית מלמדנו כי מול טקטיקה זו של היצר והעיכובים ,נדרש האדם להפעיל את כוחות הנפש המקבילים לשלושת אבות האומה ומנהיגיה .לעיתים זקוק האדם לכוחו של יעקב – ליישוב הדעת ,לתורה ולתפילה הזכה הפוגעת כחץ במעמקי הנפש ומגרשת את החושך. לעיתים זקוק הוא לגבורתו של יהודה – לתקיפות של מלכות ,ליכולת לאחוז בעורפו של היצר ולסרב להיכנע לגאוותו ,וכל זאת מתוך זהירות נוראה שלא לפגוע בצלם אלקים ובקדושת הנפש.
ונראה להסביר עוד ,כי העומק המחשבתי המזוקק המתגלה כאן הוא מעלת התמימות והפשטות שמייצג חושים בן דן .הנפש ,במאבקיה היומיומיים מול פיתויי הזמן וטרודות העולם ,עלולה ליפול ברשת הפלפולים והצידוקים של היצר .כאשר האדם מקשיב יותר מדי לטענות היצר ,הוא נשאר עומד במקומו ומעכב את עלייתו הרוחנית .החוכמה המחשבתית העמוקה היא לדעת להיות חרש מול קולות הרשעה והספק ,להתעלם מרעשי הרקע המעכבים ,ולפעול בנחישות ,בפשטות ובאהבה מסורה למען כבוד שמים. כאשר ניצב האדם מול המצפן המוסרי הפנימי הנבנה מתוך יסודות נפלאים אלה ,מתגלה לפנינו עולם מלא של תיקון המידות וזיכוך הנפש ,המכוון את ארחות החיים של האדם בעבודתו היומיומית מול עצמו ומול סביבתו. היסוד המוסרי העמוק הנקנה מתוך התבוננות זו הוא מידת הנחישות והקנאות הטהורה לכבוד שמים ,המתוכננת ומשולבת ברגישות מופלאה לכבוד הבריות .האדם הלומד את מסכת נפילתו של עשיו נוכח לדעת כי המוסר האמיתי אינו חולשה או הססנות מול הרשעה .כאשר נפגע כבוד התורה ,כאשר נעשה עול או כשהרשע מנסה לעכב את הקודש ,המוסר הצרוף תובע לא להתעלם ולא להשתקע בחישובים אישיים .האצילות המוסרית נמדדת ביכולת לקום ולעשות מעשה ,מתוך נקיות כפיים וברק עיניים ,ללא פחד וללא משוא פנים. מאידך גנזים מוסריים עמוקים מתגלים בהתנהגותו של יהודה .גם בע בעיצומה של המערכה מול האויב המר ,בשעה שיהודה נלחם להכניע את עשיו הרשע ,הוא נזהר שלא להביט בפניו מתוך יראה מפני קלסתר פניו הדומה ליעקב אביו .זוהי דרגה מוסרית מרוממת ונאצלת של כיבוש היצר והקפדה על כבוד אב .המוסר היהודי מורה כי אף בעת מאבק מוצדק וראוי ,אין לפרוק עול ואין לאבד את הזהירות העדינה בכבודם של אחרים .המאבק מול הרשע אינו היתר לגאווה או להשחתת המידות ,אלא עליו להיעשות מתוך יראת שמים טהורה וזיכוך נפלא. ונראה להסביר עוד ,כי המצפן המוסרי הנבנה בנפש מעמיד את יסוד הסבלנות מול האומץ ,ואת החרשות המבורכת מול שטיפת המוח של הרחוב .האדם המוסרי מבין כי לא כל טענה שמטיח היצר או העולם שווה תגובה ופלפול .לעיתים המוסר הנעלה ביותר הוא לסתום את האוזניים מקולות בלבול ,להתרחק מחנופה ומדברי סרק ,ולדבוק באמת הצרופה ובמעשים טובים .זוהי דרך מוסרית מזוככת של עמידה איתנה ,השומרת על טהרת הלב ובונה בית נאמן המואר באור המידות והיראה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :ההכרה הכנה והעמוקה כי מול רעשי הרקע ,הפיתויים והספקות המבקשים לעכב את עלייתו הרוחנית של האדם ,הדרך היעילה ביותר היא אימוץ החרשות המבורכת של חושים בן דן ,להתעלם מטענות הסרק ולדבוק בעשייה טהורה ונחושה למען הקודש. הבנת הנחיצות לשלב בין אומץ הלב והעמידה התקיפה מול הרשעה לבין זהירות נוראה ורגישות מופלאה בכבודם של אחרים ,בפרט בכבוד הורים ורבותיו ,כפי שלימדנו יהודה שנזהר שלא לפגוע בדמות דיוקנו של אביו אף בעיצומה של המערכה.
הפנמת היסוד כי דרכו של יעקב אבינו לפתוח תמיד בדברי שלום ,אחווה ורעות היא המסילה הראשית בכל הקשרים וההתמודדויות ,אך בעת שאין הפרקטור מקבל דברי נועם ,יש לאזור גבורה ,לדרוך את קשת האמונה ולהכריע את הרשע ללא הססנות.
עיקר העניין: השאלה המהדהדת ממעמקי עמק חברון ומכתלי מערת המכפלה בדבר זהותו של מכריע עשיו – האם היה זה יעקב אבינו בקשתו ,יהודה בעורפו ,או חושים בן דן בחרבו – אינה סתירה היסטורית בלבד ,אלא היא מגלה את רוממות השילוב והאחדות של כוחות האומה .עשיו הרשע ,המייצג את כוח הספק והעיכוב המבקש למנוע את החיבור השלם אל מנוחת האבות ,אינו נכנע על ידי כוח יחיד .יעקב אבינו ביראת קודש ובתורתו פוגע בכוח החומרי של עשיו ומחלישו עוד בחייו; יהודה ברוח המלכות והאחריות מכניע את גאוותו בעורפו מתוך מורא אב; וחושים בן דן בקנאות טהורה ובתמימות החרשת מכרית את ראש הרשעה בעת הביזיון .כאשר האדם והאומה משלבים את רוממות התורה, תקיפות המלכות והתמימות הטהורה ,נכרתת הרשעה מן העולם ונפערת המסילה להארת אור הנצח. עוצמת הניצחון הרוחני נבנית מהשילוב השלם בין עומק התורה ,גבורת המנהיגות והתמימות הטהורה המסרבת להקשיב לטענות העיכוב המבחן המוסרי העליון של האדם נמדד ביכולתו להילחם בעוז מול הרשעה מבלי לאבד כזית מזהירות הקודש ומכבוד צלם אלוקים.