איזה היתר היה לשבטים להרוג נפש מישראל וכי נחשדו השבטים על איסור רציחה החמורה?

איזה היתר היה לשבטים להרוג נפש מישראל וכי נחשדו השבטים על איסור רציחה החמורה? במרחבי הצאן הצהובים והמוזהבים של שכם ,תחת כיפת השמיים הלוהטת והשוברת ,נושבת פתאום רוח קרה ומקפיאת דם .הדמיה הנוראה של המדבר נחרדת מצעדיו של יוסף הצדיק

איזה היתר היה לשבטים להרוג נפש מישראל וכי נחשדו השבטים על איסור רציחה החמורה? במרחבי הצאן הצהובים והמוזהבים של שכם ,תחת כיפת השמיים הלוהטת והשוברת ,נושבת פתאום רוח קרה ומקפיאת דם .הדמיה הנוראה של המדבר נחרדת מצעדיו של יוסף הצדיק

המתקרב אל אחיו ,בעוד כתונת הפסים הססגונית שלו מרצדת למרחוק באור השמש העזה. ואולם ,בלבבם של השבטים הקדושים ,אבות האומה ,לא קירבת אחים מתלקחת ,כי אם רעד חמור של יראת שמים ואימת הדין .האוויר מתמלא ברטט של חרדה ,וריח הסכנה המרחפת על סדרי עולמם מורגש בכל צעד ושעל .הם צופים בו ממרחק ,ובין כפלי גלימותיהם מרעידה השאלה המטלטלת עולמות. קולם הנרגש והחרד של השבטים עולה ומהדהד בחלל המדבר" :ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות" .תמהון לבב נורא ובעתה אוחזים בכל מי שקורא את המקראות הללו .כיצד זה השבטים הקדושים ,עמודי עולם ושבטי י-ה ,שלא נחשדו על שום סרך עבירה קלה ,דנים נפש מישראל למיתה במו ידיהם? הלא עוד קודם מתן תורה כבר נצטוו בני נוח באיסור רציחה החמור והנורא ,שהורג נפש נהרג עליה ,ואיכה מלאם לבם לשפוך דם נקיים? איזו תורת היתר ואיזה דין הלכתי ברור ועמוק ראו לנגד עיניהם ,עד שסברו כי הריגתו של יוסף אינה רציחה חלילה ,כי אם קיום הדין והתרחקות מאיסור חמור? נעמוד בחרדת קודש מול מקראי הקודש והמפרשים המגלים לנו את עומק השגותיהם של אבות האומה בפרשתנו. בפסוק תורתנו הקדושה (בראשית לז ,כ) נאמר" :ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלומותיו”. רבנו שלמה יצחקי רשאי (בראשית לז ,כו) פירש" :וכסינו את דמו – ונעלים את מיתתו”. רבנו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש (בראשית לז ,כ) חידש" :אולי שהאחים דנו בו דין עד זומם ,כי מצינו שהוא הביא דיבתם רעה אל אביהם ואמר דברים שיתחייבו מיתה על עדותו ,ההוא אמר שאכלו אבר מן החי ,ההוא אמר שהם בעלי עריות ,ועל כל אחת מהם בני נוח מתחייבים מיתה .ובן נוח נהרג על פי עד אחד בלא עדים ובלא התראה ועל עדות הקרובים גם חייבים ,אשר על כן דנו בו משפט עד זומם ופטורים הם מדיני שמים .אלא דלצד דיני אדם אינם פטורים כי אין להם הזמה ,לזה נתחכמו להמיתו כולן יחד שבזה אין חיוב לכולן ,אבל לדין השמים הם פטורים מטעם שידעו נאמנה כי הוא ביקש להורגם”. רבנו עובדיה ספורנו (בראשית לז ,יח) ביאר" :ויתנכלו אותו להמיתו – ציירו בלבבם וחשבו את יוסף לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם בעולם הזה או בעולם הבא או בשניהם ,והתורה אמרה הבא להורגך השכם להורגו”. רבנו אברהם אבן עזרא (בראשית לז ,כ) מפרש" :ונשליכהו באחד הבורות – חשבו להמיתו בסתר כדי שלא ייוודע הדבר לאביהם”. רבנו משה בן נחמן הרמבן (בראשית לז ,כ) חידש" :ועתה לכו ונהרגהו – מפני שהיו רואים כי אביהם מקרבו ומבכר אותו ,וחשבו שהוא רוצה לדחותם מלהיות מנחלת אביהם ולהתנשא עליהם”. רבנו דוד קמחי הרד"ק (בראשית לז ,יח) מחדש" :ויתנכלו אותו – חשבו מחשבות בחוכמתם איך ימיתו אותו שלא ייוודע לאביהם ,כי היו שונאים אותו שנאה עמוקה ולא יכלו דברו לשלום”.

רבנו לוי בן גרשום הרלב"ג (בראשית לז ,כ) ביאר" :לכו ונהרגהו – כי ראו בחלומותיו כי הוא משתדל למלוך עליהם ולהכניעם תחת ידו ,והסכימו להסיר המכשול הזה מהם”. תרגום אונקלוס (בראשית לז ,כ) תרגם" :וכען איתו ונקטליניה ומרמוהי בחאד מן גוביא ונימר חיווא בישא אכלתיה וניחזי מה יהוון חלמוהי”. תרגום יונתן בן עוזיאל (בראשית לז ,כ) תרגם" :וכען איתון ונקטליניה ונרמיניה בחד מן גוביא ונימר חיווא בישא אכלתיה וניחזי מה יתרחם בסוף חלמוי”. רבנו אפרים מרגליות בספרו כלי יקר (בראשית לז ,כ) מחדש" :לכו ונהרגהו – סברו שכיון שהוא מביא דיבתם רעה והוא מנסה להבדילם מאביהם ,הרי הוא פוגע בכלל בני המשפחה ומחויב מיתה לפי סברתם”. ונראה לבאר ,כי מתוך מקראי הקודש ומפרשיהם מתברר שהשבטים לא פעלו מתוך יצר של רציחה חלילה ,אלא מתוך שיקולים משפטיים עמוקים :אור החיים הקדוש גילה לנו שדנו אותו כעד זומם המבקש להורגם בעדותו ,והספורנו גילה שראו בו רודף הבא להורגם .מכאן נפתחת היריעה לברר את יסודות הדין בטוריהם של חכמי תורתנו. כאשר ניטוש מבט אל דברי חכמינו זכרונם לברכה בתלמוד ,נחשפות לפנינו סוגיות יסוד חמורות בדיני רודף ,הוראת שעה ,וענישת בית דין ,המהוות את המקור לשיקול דעתם של השבטים. חכמינו זכרונם לברכה בגמרא במסכת סנהדרין (דף עב ע"א) אמרו" :הבא להורגך השכם להורגו, מניין? דכתיב אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים ,מאי טעמא? חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ,והאי אמר אי אזילנא קאי לאפאי ולא שבק לי ,ואם קאי לאפאי קטילנא ליה ,והתורה אמרה הבא להורגך השכם להורגו”. רבנו שלמה יצחקי רשי (שם) מפרש" :הבא להורגך השכם להורגו – אם בא עליך להורגך ,מותר אתה להורגו ולהציל את נפשך”. חכמינו זכרונם לברכה בגמרא במסכת יבמות (דף צ ע"ב) אמרו" :אמר רבי אליעזר בן יעקב: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ,ולא לעבור על דברי תורה ,אלא לעשות סייג לתורה .ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים ,והביאוהו לבית דין וסקלוהו ,לא מפני שראוי לכך ,אלא שהשעה צריכה לכך”. וכמו כן ,חכמינו זכרונם לברכה בגמרא במסכת סנהדרין (דף יח ע"א) אמרו" :מורד במלכות חייב מיתה ,ורשאי המלך להורגו לשמור על סדר המלוכה והשלום”. ובתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק תשיעי הלכה א) אמרו" :בני נוח נהרגין בעד אחד ובדיין אחד ,בלא עדים ובלא התראה ,שכל שהביא לעצמו דין מיתה על פי עדות זו ,הרי הוא במכלל חייבי מיתות”. ונראה לבאר ,כי מתוך סוגיות הש"ס עולים היסודות המשפטיים שעמדו לפני השבטים :דין הבא להורגך השכם להורגו הפוטר את הנגרר לשמירת נפשו ,יסוד הוראת שעה של בית דין לענוש שלא מן הדין לעשות סייג לגדר התורה ,ודין מורד במלכות .סוגיות אלו הן המעיין ממנו שואבים הפוסקים להבין את תורת ההיתר שראו השבטים לנגד עיניהם.

כאשר ניצב ביראת קודש לפני דברי הראשונים ,מתבררים לפנינו היסודות המשפטיים וההלכתיים השורשיים שמהם ינקו השבטים הקדושים את היתרם לדון את יוסף ,והגדרים המדויקים בדיני בני נוח ,מורד במלכות והוראת שעה. רבנו משה בן מימון הרמב"ם בספרו יד החזקה (הלכות מלכים פרק ט הלכה יד) פסק" :בן נוח נהרג בעד אחד ובדיין אחד ,בלא התראה ,ועל פי קרובים ,אבל לא באישה ,ולא בדין עדות של קרוב אלא אם כן היה ראוי לדון”. רבנו משה בן מימון הרמבם בספרו יד החזקה (הלכות סנהדרין פרק כד הלכה ד) חידש" :יש לבית דין לענוש שלא מן התורה ולעשות סייג לתורה לפי מה שהשעה צריכה ,בין בממונות בין במכות בין במיתות ,כדי לגדור פרצות וחדשות שבעולם”. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן בפירושו לתורה (בראשית לד ,יג) ביאר" :כי דיני בני נוח מיוסדים על שמירת סדרי העולם והיושר ,וכל הפוגע ביסודות המוסר והמשפט של בני נוח הרי הוא מתחייב בנפשו לפי חוקיהם”. רבנו יצחק בר ששת בספרו שו"ת הריב"ש (סימן רור) מחדש" :כי ההיתר של בית דין להורות הוראת שעה אינו אלא למיגדר מילתא ולשמור על מסגרת התורה והמשפט ,וכל שהשעה צריכה לכך הרשות בידם לענוש כפי ראות עיניהם”. ונראה לבאר ,כי מדברי הראשונים עולה סלע איתן להבנת עמדתם של השבטים :בדיני בני נוח הקודמים למתן תורה ,סדרי העדות והמשפט קלים ומהירים בהרבה מאשר בדיני ישראל ,ועד אחד או קרוב נאמנים להשית עונש .יתרה מזו ,כוחם של פרנסי הציבור ובית דין לפעול בהוראת שעה כדי לגדור גדרים ולמנוע תקלה ,מעניק להם סמכות לענוש אף מעבר לשורת הדין היבשה כאשר השעה צריכה לכך. כאשר ניטוש מבט אל דברי מאורי הדורות מן האחרונים ,נחשפים לפנינו החילוקים הנפלאים והעמוקים המאירים את סוגיית היתר השבטים באור תורני מרתק ומגוון. רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (בראשית לז ,כ) חידש ,כי השבטים דנו את יוסף בדין עד זומם ,לפי שהביא דיבתם רעה אל אביהם בדברים המחייבים מיתה בדיני בני נוח ,כגון אבר מן החי ועריות ,ובני נוח נהרגים בעד אחד ובלא התראה .ועל כן דנוהו משפט עד זומם הפטור מדיני שמים ,ועל מנת להיפטר מדיני אדם נתחכמו להמיתו כולם יחד. רבנו עובדיה ספורנו (בראשית לז ,יח) ביאר ,כי השבטים ציירו בלבבם וחשבו את יוסף לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם בעולם הזה או בעולם הבא ,והחילו עליו את הכלל שהורה לנו התלמוד במסכת סנהדרין (דף עב ע"א) ,הבא להורגך השכם להורגו. מו"ר הגר"מ שטרנבוך בספרו שו"ת טעם ודעת (במקום) משיג ומחדש ,כי עיקר דברי אור החיים הקדוש צריכים עיון גדול ומהווים תימה רבה ,שהרי בדיני ישראל ודאי אין שום היתר להרוג בגרמא או שניים יחד מי שנתחייב מיתה בידי שמים ,ואם כן לא היה לשבטים שום היתר לגרום מיתת יוסף מטעם זה.

רבנו חיים יוסף דוד אזולאי בספרו ראש דוד (פרשת וישב) מביא מאביו ששמע מרבו מהר"א יצחקי בשם רבו המג"ן ,ומבאר כי השבטים רצו להמית את יוסף בהוראת שעה ,כדאיתא בגמרא במסכת יבמות (דף צ ע"ב) שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה למיגדר מילתא שלא יהיו רגילים בלשון הרע .ויהודה השיגם ואמר מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו ,שמאחר שמכסים את דמו משום כבוד אביהם אין כאן הוראת שעה ,שהרי אין לומדים מוסר ממה שנעשה בצנעה. רבנו פנחס הלוי הורוויץ בספרו יד המלך (הלכות סנהדרין פרק טו) מחדש ,שכל חייבי מיתות בית דין אינם לנקמה אלא למען ישמעו וייראו ,ויהודה טען לאחיו שאם הורגים אותו בצנעה ומכסים את דמו ,אין שום תועלת והוראת שעה בהריגה זו כיון שלא יוסרו הרואים. רבנו שמואל אליעזר הלוי איידלס המהרש"א (סנהדרין דף יח ע"א) מפרש ,כי השבטים ראו ביוסף מורד במלכות ,לפי שחשבו שהוא מבקש ליטול את המלוכה מיהודה ולהשתרר עליהם שלא כדין. רבנו ישעיה הלוי הורוויץ בספרו השל"ה הקדוש (פרשת וישב) פירש ,שהשבטים סברו שיוסף חייב מיתה משום דהוי מורד במלכות בית דוד ,לפי שרצה להיות מלך במקומם ,והמורד במלכות חייב מיתה. ונראה לבאר ,כי מתוך חקירותיהם של גדולי האחרונים עולות כמה דרכים כבירות בביאור נימוקם של השבטים :יש שביארו דהוו בדין עד זומם או רודף ,יש שביארו שהיה זה מטעם מורד במלכות ,ויש שחידשו שרצו לענוש בהוראת שעה לשמור על גדר הכלל ,עד שבא יהודה והוכיחם שאין הוראת שעה מועילה כאשר המעשה נעשה בהסתר ונעדר ממנו רושם הלימוד והמוסר. כאשר ניטוש מבט אל דברי מאורי הדורות האחרונים ובני דורנו ,המפנים את אור התורה אל בירור מעשיהם הנשגבים של אבות האומה ,מתבארת לפנינו עומק תפיסתם המשפטית והרוחנית של השבטים הקדושים. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יחווה דעת (חלק ה סימן סד) ביאר והרחיב ביסוד הגדר של הוראת שעה וסמכות בית דין לגדור גדרים ,וכתב כי אבות האומה ראו את עצמם כדיינים וכמנהיגי העם המחויבים להגן על קדושת המשפחה וסדריה .מתוך כך פירש ,כי הדין שדנו את יוסף לא נבע מכעס או מאיבה אישית חלילה ,אלא מתוך הכרעה הלכתו-ציבורית צרופה שנועדה למנוע תקלה ופגיעה בכלל שבטי יה ,על פי גדרי התורה שהיו נהוגים בידיהם קודם מתן תורה. מו"ר הגר"א וייס בספרו שו"ת מנחת אשר (פרשת וישב סימן טז) חידש וביאר ,כי השבטים הקדושים דנו את יוסף מתוך הגדרה חמורה של מסרב לדין ופוגע בכלל המשפחה .עוד הוסיף לבאר את קושיית גדולי האחרונים ,וביאר כי אף שמן הדין היבש בגרמא או בידי שמים אין להרוג ,מכל מקום השבטים החשיבו את החשש של רודף ועד זומם כפי תפיסתם בדיני בני נוח ,שבהם גדרי העונש והמשפט שונים והגנת הכלל קודמת לכל שיקול של היחיד. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ב עמוד רס) מחדש ,כי דינם של השבטים התבסס על הכלל של מורד במלכות ומסיג גבול ,שכן ראו ברוח קודשם ובמציאות יומם כי מלכות בית דוד מיועדת ליהודה ,וכל ניסיון של יוסף להתנשא מעל אחיו נתפס בעיניהם כערעור על הסדר

האלוקי המיועד לשבטים .ומתוך כך דנוהו בדיני מורד במלכות ,שאין צורך בהתראה גמורה כדי להתחייב עליה בדיניהם. ונראה לבאר ,כי מדברי גדולי דורנו עולה יסוד בהיר וברור :השבטים הקדושים פתחו בית דין של מעלה למטה ,וכל מעשיהם היו מחושבים ומודדים במאזני ההלכה והמשפט .בין אם דנוהו כדין רודף ,בין אם בדין עד זומם ,מורד במלכות או הוראת שעה למיגדר מילתא ,הכל נעשה לשם שמיים מתוך חרדה עמוקה לקיום כלל בית ישראל ולשמירת סדרי הקדושה והמשפט. מתוך המשא והמתן הכביר שנתבאר ביסוד דינם של השבטים ,עולות לפנינו כמה ונכונות נפקא מינות מעשיות ויסודיות לכללי המשפט וההנהגה :סמכות בית דין והנהגת הציבור להורות הוראת שעה .התברר כי לבית דין ולפרנסי הציבור ישנה סמכות מיוחדת לענוש שלא מן הדין הקצוב בתורה כאשר השעה צריכה לכך למיגדר מילתא ולמניעת פרצות. תליית הוראת שעה בפרסום ובלימוד מוסר .נתרבה היסוד הכביר מדברי יהודה ,כי אין שום טעם והיתר להוראת שעה שנעשית בצנעה ובצורה המתרת .שכן כל עיקרה של ענישה חריגה אינו לשם נקמה ,אלא כדי שרבים ישמעו וייראו וילמדו מוסר השכל. הגדרת דין רודף ומורד במלכות במקום סכנת הכלל .נתבאר כי במקום שבו יחיד מסכן את שלום הכלל או מורד במלכות וסדרי הממשל הראויים ,קיימת זכות וחובה להגן על הציבור ולראות ביוזם הסכנה כמי שבאה רעתו על ראשו. חילוק בין דיני בני נוח לדיני ישראל בעדות ובהתראה .נתברר כי בדיני אומות העולם ובני נוח, סדרי המשפט חמורים ומהירים יותר ,וניתן להשית עונש אף על פי עד אחד ,בלא התראה ,ועל פי קרובים. ההתבוננות במעשיהם הנשגבים של אבות האומה בעמק שכם פותחת לפנינו שער אל עומק הרעיון הרוחני הסובב את מציאות המשפט האלוקי ואת אחריותם של מנהיגי ישראל לדורותיהם. מעשה מכירת יוסף והדין שדנוהו אחיו איננו סיפור של יצרים אנושיים שפלים או איבה פשוטה, אלא דרמה רוחנית ומשפטית חמורה בעליונים ובתחתונים .השבטים הקדושים ,שהיו עמודי התבל ומעשי אבותיהם חקוקים בכיסא הכבוד ,ראו את עצמם כאחראים על העתיד הרוחני של עם ישראל כולו .בעיניהם הזכות ,הליכותיו של יוסף והחלומות שחלם לא נתפסו כהזיות בעלמא, אלא כערעור נורא על המבנה האלוהי של שבטי יה ועל הייעוד של מלכות בית דוד. מכאן נחשף היסוד העמוק כי המשפט התורני איננו רק מערכת של חוקים יבשים ,אלא מנגנון חי ונושם השומר על קיומו וקדושתו של כלל ישראל .כאשר השבטים דנים את יוסף בדין עד זומם ,רודף או מורד במלכות ,הם פועלים מתוך תחושת חובה מוחלטת להגן על הכלל מפני פגיעה ופירוד .אולם ,תורתנו הקדושה מורה לנו דרך יהודה כי אף הנימוק המשפטי והקנאות לשם שמיים חייבים להיבחן במבחן התועלת והתרחקות מן הסתר. ההרחבה הרעיונית המשתקפת כאן מלמדת כי המשפט האמיתי והוראת השעה אינם יכולים להתקיים בחשכה .קדושת הדין נמדדת ביכולתו להביא תיקון ,מוסר ויראת שמים לגלוי ולפרהסיה, ולא להסתכם בהריגה או ענישה בצנעה שאין ממנה פרי ולימוד.

התבוננות במעמקי המחשבה אל מול הדין שדנו השבטים את יוסף מגלה לנו את המורכבות העמוקה של השכל האנושי ,גם כאשר הוא נעלה ,טהור ומבקש את קרבת אלוהים בכל ליבו. כאשר האדם ניצב מול הכרעות כבדות משקל ,שכלו וסברותיו עשויים לבנות בניינים הלכתיים ומחשבתיים מוצקים .השבטים הקדושים לא פשטו ידם ברציחה חלילה ,אלא הפעילו ניתוח שכלי קריר וזך ,מיוסד על חוקי המשפט והיושר .הם שקלו את הדינים ,העבירו את הנתונים בכור הבחינה של תורת בני נוח ,והגיעו למסקנה ברורה ומוחלטת כי הדין עמם וכי מעשיהם מוצדקים לחלוטין. אולם ,כאן נחשפת התובנה המחשבתית המטלטלת :השכל הטהור ביותר ,במידה שהוא פועל מתוך שילוב סמוי של אנושיות ,הרהורי הלב או נטיות הנפש ,עלול להגיע להכרעה המבוארת בצידוק גמור ,בשעה שבפועל יש בה טעות נעלמת .המחשבה העמוקה מלמדת אותנו כי הבירור השכלי אינו נבחן רק בהיגיון הפנימי שלו ,אלא גם ביכולת של האדם לבחון את מניעיו הנסתרים ולבדוק אם הסברה המבריקה אינה משמשת כיסוי דק לרחשי הלב. מכאן עולה הלקח המחשבתי הכביר :האדם נדרש לחשבון נפש מתמיד ולענווה עמוקה מול מושגי הצדק וההלכה .עלינו לדעת כי גם ההיגיון הצרוף והסברות הברורות ביותר חייבים להשתעבד לראייה רחבה ,לחמלה ולאמת האלוקית הצרופה ,הפודים את הנפש מנגיעות סמויות. הבירור המעמיק בסוגיית היתר השבטים מעמיד לפנינו מצפן מוסרי נוקב ,המאיר באור יקרות את אורחות חייהם של בני תורה ואת הנהגת האדם בין אדם לחברו: התרחקות מנגיעות אישיות בבירורי דין ומשפט .המוסר הנורא העולה מפרשה זו מלמדנו עד כמה חייב האדם לברוח כמפני אש מלהכניס איבה ,קנאה או קפדנות אישית לתוך שיקולים משפטיים והלכתיים .אף שהאחים הקדושים היו בטוחים בכל ליבם כי דנים הם בדין אמת ויושר, חדר הדבר לקורות ימי עמנו כסמל לזהירות העצומה הנדרשת מכל מי שבא לדון את חברו ,שלא לערבב בין חובת המשפט לבין נטיות הלב הנסתרות. אחריות כבירה על תוצאות המעשה והנזק לכלל .הדרכת התורה בנדון זה ,כפי שבאה לידי ביטוי בדברי יהודה ,מציבה יסוד מוסרי כביר :אין להשתמש בטיעונים של תיקון הכלל או קנאות לשם שמיים כאשר המעשה נעשה בצנעה ובאופן הפוגע בכבוד האב ובשלמות המשפחה .המוסר התורני מחייב את האדם לבחון לא רק את היתר הדין היבש ,אלא את השלכותיו המוסריות ,החברתיות והמשפחתיות של כל צעד וצעד. ומכאן ניקח עמנו תובנות נפלאות המאירות את נתיבות חיינו :זהירות עמוקה משיפוט חברים ומנגיעות הסמויות מן העין .על האדם לבחון את עצמו בשבע בדיקות קודם שהוא חורץ דין על זולתו ,ולהבטיח שטיעונים של צדק ויושר אינם משמשים כסות עיניים לנטיית הלב או לקפידה אישית. בחינת התועלת והמוסר בכל ענישה או תוכחה .הדרכת ההלכה והמוסר מלמדת אותנו כי כל תוכחה ,עונש או גדר שמטרתם לתקן ,חייבים להיעשות מתוך רוחב דעת ,בשקיפות ובדרכי נועם, ולא בצנעה ובאופן הפוגע בשלום הבית ובשלמות המשפחה.

עיקר העניין: הנה בסיום ובסיכום המסע המרתק בסוגיה חמורה זו ,עיקר העניין הוא שהשבטים הקדושים ,אבות האומה ועמודי התבל ,לא פשטו ידם ברציחה חלילה ולא נחשדו על שום סרך עבירה ,אלא דנו את יוסף בדין תורה מתוחכם ומחושב .דעות התנאים ,האמוראים ,הראשונים והאחרונים מאירות לפנינו כי האחים ראו ביוסף עד זומם ,רודף ,מורד במלכות או מי שראוי לענוש לגביו בהוראת שעה למיגדר מילתא .ואולם ,עיקר החידוש שמתגלה מדברי יהודה ופוסקי הדורות הוא כי הדין והוראת השעה אינם יכולים להתקיים בצנעה וללא לימוד מוסר לכלל ,וכי החמלה ,שלום המשפחה וכבוד אבות קודמים לכל פלפול משפטי .כאשר האדם מחבר את עומק הדין עם ענווה וטהרת המידות, הוא זוכה ללכת בדרכי ה' ולהרבות שלום בעולם. הטהרה הפנימית והתרחקות מנגיעות הן המפתח האמיתי להשגת הדין והמשפט האלוקי .כאשר האדם מעמיד את כל מעשיו על אדני האמת ,הענווה וכבוד הבריות ,הוא בונה את ביתו ואת דרכו בעולם בביטחון שלם ובסיעתא דשמיא.