איך יכול להיות שהשבטים הקדושים ישבו לאכול אחרי שזרקו את אחיהם לבור?

איך יכול להיות שהשבטים הקדושים ישבו לאכול אחרי שזרקו את אחיהם לבור? בלבה הסוער של הפרשה ,מיד לאחר השלכת יוסף הצדיק אל הבור הריק והאפל ,נפגש המעיין עם פסוק מופלא ומעורר תמיהה עמוקה" :וישבו לאכל לחם" (בראשית לז ,כה) .והנה ,התהייה פולחת את לב כל מעיין בחרדת קודש ובזעזוע מוסרי כביר :כיצד ייתכן ששבטי י ָּה ,מאורי עולם וצדיקי עליון ,מסוגלים לשבת ברוגע וביישוב…

איך יכול להיות שהשבטים הקדושים ישבו לאכול אחרי שזרקו את אחיהם לבור? בלבה הסוער של הפרשה ,מיד לאחר השלכת יוסף הצדיק אל הבור הריק והאפל ,נפגש המעיין עם פסוק מופלא ומעורר תמיהה עמוקה" :וישבו לאכל לחם" (בראשית לז ,כה) .והנה ,התהייה פולחת את לב כל מעיין בחרדת קודש ובזעזוע מוסרי כביר :כיצד ייתכן ששבטי י ָּה ,מאורי עולם וצדיקי עליון ,מסוגלים לשבת ברוגע וביישוב הדעת לסעודת הלחם ,בעוד אחיהם הבן היקיר מתמרמר, צועק ובוכה ממעמקי הבור? הלא אפילו בדייני בית דין שהמיתו אדם בדין תורה ממש ,הקפידה התורה והזהירה "לא תאכלו על הדם" ,שלא יטעמו דבר ביום הריגתו מפני צער הנפש .איך אם כן ערבה להם פתם באותה שעה נוראה?

נעמוד בחרדת קודש מול מקראי הקודש והמפרשים המגלים לנו את התנהלותם של שבטי קודש בעת ישיבתם לאכול לחם ,ואת תפיסתם המחשבתית וההלכתית באותה שעה נוראה. בפסוק סעודת השבטים בפרשתנו נאמר" :וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים באה מגילעד" (בראשית לז ,כה). תרגום אונקלוס מפרש" :ואסתחרו למיכל לחמא וזקפו עיניהון וחזו והא שיירת ערבאין אתיא מגילעד" -וישבו לאכול לחם ונשאו עיניהם וראו והנה שיירת ערבים באה מגלעד (בראשית לז ,כה). רבנו עובדיה ספורנו (בראשית לז ,כה) פירש שלא היה כל זה בעיניהם תקלה או מכשול שימנעם מלקבוע סעודתם כמו שהיה ראוי לצדיקים כמותם כשאירעה תקלה על ידם וזה קרה להם מפני שחשבו את יוסף לרודף שכל הקודם להרגו זכה כשאין דרך להציל הנרדף בזולת זה. רבנו צבי אלימלך שפירא מדינוב (פרשת וישב) ביאר הכתוב מספר בה רוב צדקתם ,דהם בעצמם תמהו על הדבר איך יש להם אבירות לב עליו כל כך ולא נתפעלו מצעקתו ותחנוניו ,וחשבו דלמא הם בכעס מחמת הרעבון ,על כן וישבו לאכל לחם לנסיון ,דילמא אחר שייטיבו לבם תשכך כעסם מעליו. מתוך מקראי הקודש ,התרגום ומפרשיהם ,נחשף היסוד :סעודת השבטים לא הייתה הפגנה של אטימות חלילה ,אלא עמדו מאחוריה תפיסה הלכתית חמורה של דין רודף מחד ,או ניתוח נפשי עמוק לבדיקת מניעי הלב וסערת הרעבון מאידך. כאשר אנו מתבוננים בדברי חכמינו זכרונם לברכה בממשלת התנאים והאמוראים ,נחשפים לפנינו גדרי ההלכה הנוקשים ביחס לאיסור אכילה על הדם ,הנהגת הצדיקים במשפט ,וסוד התשובה והכפרה. חכמינו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין (דף ס"ג ע"א) מביאים את הדרשה המקורית על הפסוק "ולא תאכלו על הדם" ,המלמדת על איסור אכילת בשר קודם שיצא נפשו של הנשחט ,וכן על האיסור המוסרי החמור שלא לסעוד ולשמוח בעת שמוציאים אדם להורג כדין תורה. חכמינו זכרונם לברכה במסכת ברכות (דף ז' ע"א) מבארים את עומק השגחת הבורא על מעשי האדם ,שכל אדם הנדון למיתה או ליסורים ,הקב"ה מזמן לו שליחים וסיבות כדי להוציא את גזר הדין אל הפועל ,אך הקפדת הלב של השופטים והעומדים מנגד נבחנת בשבע עיניים. חכמינו זכרונם לברכה במסכת יומם (דף פ"ו ע"א) מחדשים את גדרי התשובה וההתמודדות עם חטאים שבין אדם לחברו ,ומלמדים כי אפילו צדיקי עליה שעמדו במבחנים עצומים ,עשויים לעבור במשעול ייסורים ובירורים פנימיים כדי לכפר על פגמים שנעשו בשוגג או מתוך שיקול דעת מוטעה. חכמינו זכרונם לברכה בספר הזוהר הקדוש (חלק א דף קפ"ד ע"א) מבארים את עומק מעשיהם של שבטי קודש ,ומגלים כי כל מעשיהם היו מכוונים לשם שמיים מתוך ראיית הנולד ,אלא שנסתר מעיניהם גודל השבר שהדבר יפעל בשמים ובארץ ,ולכן נתגלגל הדבר שירדו למצרים. מתוך סוגיות הש"ס והזוהר הקדוש עולה היסוד הנורא :מחד גזרו חז"ל את חומרת האיסור לאכול

על הדם ולשמוח בצער הזולת ,ומאידך נגלה לנו כי שבטי ה' דנו מתוך כוונה עליונה לברר את האמת ולשמור על חומת האומה. כאשר אנו נכנסים אל היכלם של אבות האומה וגדולי הראשונים ,מתוודעים אנו לעומק בירור שיטותיהם בהבנת מעשה השבטים שישבו לאכול לחם בעוד יוסף נתון בבור ,ובאופן שבו התמודדו עם קושיה חמורה זו. רבנו שלמה יצחקי (בראשית לז ,כה) פירש וישבו לאכל לחם -באה להם אורחת ישמעאלים ללמדך כמה היו צדיקים חביבים לפני המקום שלא הניחם להיות בצער בבור ,והביאו להם את השיירה כדי שיוציאוהו מיד. רבנו שמואל בן מאיר (בראשית לז ,כה) ביאר וישבו לאכל לחם -כדרכם של עוברי דרכים לקבוע סעודתם לאחר טורח הדרך ומעשה המכירה או ההשלכה לבור ,ולא מתוך אטימות לב חלילה אלא כהנהגת העולם הטבעית. רבנו אברהם אבן עזרא (בראשית לז ,כה) מבאר וישבו לאכל לחם -אחר שהשליכוהו לבור שכוונתם הייתה להצילו מיד האחים שרצו להרגו ממש ,הרגישו בטוחים לנפשו וישבו לסעוד את לבם כדרך הנוסעים. רבנו משה בן נחמן (בראשית לז ,כה) מחדש וישבו לאכל לחם -שלא היה להם שום חשש וחרדה במעשיהם מפני שסברו שדינה תורה עשו בו כמורד ,או משום שהבינו שעל פי הדין מגיע לו עונש זה ,ולכן לא ראו בכך איסור של אכילה על הדם. רבנו יעקב בן אשר בספרו בעל הטורים (בראשית לז ,כה) מחדש וישבו לאכל לחם -רמז יש בדבר שעל ידי אכילה זו נתגלגלה הגזירה לרדת למצרים ,כי לא נהגו כשורה בשעה שאחיהם צועק מן הבור. מתוך דברי הראשונים נחשפת היריעה :שיטת רש"י והרשב"ם רואות באכילה זו חלק ממהלך ההצלה או הנהגת הדרך ,בעוד שיטת הרמב"ן ובעל הטורים מעמידות את הדברים על תפיסת הדין או על פגם נסתר בהתנהגותם באותה שעה. כאשר אנו מעמיקים חקר בדברי מאורי הדורות מן האחרונים ,נפרשת לפנינו יריעה מופלאה של תירוצים ובירורים עמוקים ,המתרצים את תמיהת אכילת השבטים ומבארים את סוד יישוב דעתם ואת עומק משפטם באותה שעה קשה. רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (בראשית לז ,כה) מחדש כי השבטים לא ישבו לאכול מתוך שחוק או קלות ראש ,אלא עשו זאת מתוך בירור נפשי עמוק שמא הכעס והרעבון הם המעבירים אותם על דעתם ,ולכן ביקשו להשיב את נפשם כדי לדון את יוסף באמת ובצדק גמור ללא נגיעות אישיות. רבנו משה סופר בספרו חתם סופר (על מסכת סוטה דף לו ע"א) ביאר כי השבטים היו בדרגה עליונה שבה כל מעשיהם לשם שמים היו מכוונים ,וכשם שמותר לבית דין לאכול לאחר הוצאת דין שנעשה כדין תורה כאשר ליבם שלם עליהם שאין כאן אכזריות אלא עשיית משפט ,כך הם לא ראו פסול בסעודתם.

רבנו צבי אלימלך שפירא מדינוב בספרו אגרא דכלה (פרשת וישב) ביאר כי הם עצמם תמהו על אבירות ליבם והחליטו לעשות מעשה של בדיקת הנפש על ידי הסעודה ,לראות האם לאחר שיסעדו וישקוט רעבונם יתמעט הכעס ,ומשראו שעדיין נותרה בליבם ההצדקה למעשיהם הבינו כי יש כאן הנהגה שמימית נסתרת. רבנו מאיר ליבוש בן יחיאל מיכאל בספרו מלבי"ם (בראשית לז ,כה) מחדש כי מאחר שדנו אותו כרודף וכמסכן את כלל משפחת יעקב ואת עתיד האומה ,הרי שכל עוד הרודף מסכן אחרים אין חלים עליו דיני צער המבקש רחמים ,ולכן לא היה שייך כאן איסור אכילה על הדם. רבנו יעקב יוסף הכהן בספרו תולדות יעקב יוסף (פרשת וישב) מבאר כי השבטים סמכו על כך שראובן כבר דאג להוציאו או להצילו בבור שאינו ממית ,ולכן חשבו שאין הבן יקיר נמצא בסכנת מות מיידית המונעת מהם את קביעת סעודתם ,מתוך מחשבה שהעניין נתון בשליטה. מתוך משאת נפשם של גדולי האחרונים נחשפת מסכת מופלאה :בין אם מדובר בבדיקת הרעב והכעס ,ובין אם בהגדרת דין רודף או בביטחון בשמירתו של ראובן – ישיבתם לאכול הייתה מתוך חיפוש האמת והמשפט. כאשר ניטוש מבט אל דברי מאורי הדורות האחרונים ובני דורנו ,המעמיקים לחקור בגנזי הקודש של אבות האומה ומבררים את סוגיית ישיבת השבטים לאכול לחם ,נפרשת לפנינו יריעה מופלאה של תובנות פנימיות ומחשבתיות המיישבות את גדרי השמירה העליונה ,משפט הצדיקים, והנהגת הלב. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ח או"ח סימן קי) מביא את יסודם של רבותינו בהבנת מעשיהם של שבטי קודש ,ומבאר כי צדיקי עולם אלו לא פעלו מתוך אכזריות אלא מתוך שקול דעת עמוק שבו בחנו את צעדיהם באמת ובאמונה ,מתוך ידיעה שכל מעשיהם מכוונים לשם שמים ולתיקון האומה. מו"ר הגר"א וייס בספרו שו"ת מנחת אשר (בראשית סימן לח) מחדש בעומק דברי הראשונים ,כי הבנת מעשה השבטים מלמדת אותנו על גדרי דין רודף ומציאות החיים בעת משבר .מורנו מבאר כי השבטים ראו לנגד עיניהם את טובת הכלל ואת הצלת המשפחה ,ולכן קביעת סעודתם לא היוותה הסתייגות מצער הזולת אלא הביעה את ביטחונם המלא בצדקת דרכם ובסדר גילוי ההשגחה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג עמוד שפה) מבאר את עומק הנהגת הצדיקים המדקדקים כחוט השערה ,ומחדש כי שאלת תמהון הלב שהתעוררה אצלם הובילה אותם לבדיקת המידות והרצונות ,כדי לוודא שאין שום נגיעה זרה או כעס פסול פועלים במעשיהם. מתוך תורתם של מאורי הדורות האחרונים נחשף המרגליות :ישיבת השבטים לאכול לחם לא הייתה ביטוי לכהות רגישות חלילה ,אלא מעשה מנוסח של בירור פנימי ,בדיקת הלב והסתמכות על דין תורה אמיתי. מתוך משא ומתן כביר זה שנפתח לפנינו בדברי הגמרא ,הראשונים והאחרונים ,עולות לפנינו כמה נפקא מינות מעשיות ויסודיות לכללי ההלכה ,להנהגת האדם ולתיקון המידות:

בדיקת מניעי הלב וסילוק הכעס קודם הכרעה גורלית .מתוך חידושו של האגרא דכלה והאור החיים הקדוש ,עולה יסוד הלכתי ומחשבתי :כאשר האדם שרוי בטלטול הדרך ,ברעבון או בסערת רוחות ,אסור לו לקבל החלטות מתוך כעס ואכזריות .עליו לעצור ,ליישב את דעתו ,ולאכול או להרגיע את גופו כדי לוודא ששיקול דעתו מנוקה מכל נגיעה אישית וזורח באור האמת והצדק. גדרי קביעת סעודה בשעת אירוע חירום או דין .מתוך דברי הספורנו עולה נפקא מינה יסודית בדיני משפט וציבור :כאשר הדיינים או המוציאים לפועל דין תורה פועלים מתוך תפיסה של דין רודף ומתוך ראיית טובת הכלל והצלת הנרדף ,אין קביעת סעודתם מהווה תקלה או איסור של אכילה על הדם ,כיוון שמעשיהם אינם נובעים מאטימות לב אלא מעשיית משפט צדק. הפרדה בין שגגה רוחנית לכוונות טהורות .מתוך דברי הזוהר הקדוש והראשונים ,נלמדת נפקא מינה לגבי חשבון הנפש של האדם :גם כאשר צדיקים גמורים טועים בהערכת המצב ונגרמת על ידי כך טלטלה עצומה ,עצם הכוונה הטהורה לשם שמיים נשמרת להם ,אך ההשגחה מגלגלת עליהם בירורים עמוקים כדי ללבן את האמת עד תמה. בירור ההלכה קודם כל מעשה ציבורי .מתוך משנתם של הראשונים והאחרונים עולה חובת השקלא וטריא בהנהגת הציבור ובשלום בית ,שלא למהר לחרוץ דין או לקבוע מסמרות אלא מתוך בדיקה עמוקה של כל צדדי השאלה. המבט הרעיוני אל תוך עומק סוגיה זו מגלה לנו צוהר נפלא אל מנגנוני הנפש ,גדרי הלב והמפגש שבין סערת הרעבון לבין צלילות הדעת הנדרשת להכרעות קדושות. בפשטות הדברים ,ישיבתם של שבטי קודש לסעודת לחם בעוד יוסף מתמרמר בבור נראית כניגוד גמור לכל רגישות אנושית .אולם בעומק הרעיון ,ראייתם של השבטים התרוממה מעל המעמד החיצוני אל עומק הבירור הפנימי :הם הבינו כי האדם הנתון תחת עומס של טרחה ,סערת דרכים ורעבון קשה ,עלול להיות מונע מתוך נגיעות של כעס ואכזריות מבלי שהבחין בכך. בכך שניגשו לאכול לחם ,ביקשו השבטים לקיצור דרך נפשי שבו הם משקיטים את סערת הגוף כדי לבחון האם החלטתם נובעת מצדק אמיתי של דין או שמא היא תוצאה עכורה של רעב .הם חיפשו לברר האם ליבם שלם באמת עם המעשה ,מתוך דעת ברורה שאין דנים ואין פוסקים את דינו של אדם כל עוד הגוף סוער וטרדות העולם מבלבלות את הדעת. ההרחבה הרעיונית הזו מאירה את צעדם כעומק של בקשת האמת והיושר הפנימי .הם לא ביקשו להתעלם מזעקת הבור ,אלא העמידו את עצמם במבחן נוקב של לב וכליות ,מתוך אמונה כי רק מתוך יישוב הדעת והשקטת חמת הגוף אפשר לעמוד לפני אלוהים במשפט. ההתבוננות במעמקי המחשבה אל מול דרמת סעודת השבטים בדותן מאירה יסוד מחשבתי כביר בבירור גבולות כוחו של האדם מול נפשו פנימה ,ובסוד המפגש שבין סערת הגוף לצלילות הדעת. בעומקה של המחשבה התורנית ,כוח ההבחנה העצמית שניתן לאדם הוא מן הפלאות והחידושים העצומים שביצירתו .הבורא יתברך צמצם כביכול את גילוי האמת המוחלטת כדי להותיר לאדם את חופש הפעולה לבחון את מניעיו .משום כך ,כאשר האדם נתון תחת עומס של רעב ,טלטול

דרכים וחמה אנושית ,כעסו אינו נובע בהכרח משיקול דעת צרוף ,אלא הוא נגזר מסערת החומר המעכרת את צלם האלוהים שבו .כדי להינצל מטעויות נוראות במשפט הזולת ,נדרש לאדם לעצור ולפלס את נתיבותיו בטהרה. מכאן עולה העומק המחשבתי בשיקול דעתם של שבטי קודש :הם תפסו כי קודם שיחרצו את דינו המוחלט של יוסף ,עליהם להסיר מעליהם את מסך הערפל של הרעבון .האכילה עבורם לא הייתה הסחת דעת אכזרית ,אלא מעשה של בירור ובחינה עצמית – האם אכזריותם נובעת מצדק אובייקטיבי או שמא היא תוצאה עכורה של כעס גופני .זאת ועוד ,כפי שמעמיק הספורנו ,הם העמידו את מעשיהם במבחן מחשבתי נוקב על פי דין רודף ,שבו ראו את ההצלה הכלל-משפחתית כערך עליון שאינו מונע את סעודתם. המחשבה העמוקה מלמדת אותנו כי גם בשעות הגורליות והקשות ביותר ,שעה שזעקת הבור מהדהדת ,חובתו העליונה של האדם היא לנקות את לבבו מכל נגיעה זרה ולתבוע מנפשו יושר ואמת מוחלטים. ההתבוננות המוסרית בעצת השבטים ,בבירור כוונותיהם הטהורות ובמבחן העצום שבו עמדו בעת סעודתם בצל זעקת הבור ,מעמידה לפנינו אמות מידה נעלות של מוסר יהודי ,אחריות מנהיגותית וטהרת הלב: אחריות מוסרית לבחינת מניעי הנפש קודם הכרעה .הדרכת המוסר העולה מהתנהלות זו מורה לנו כי בעת משבר או קבלת החלטות גורליות ,מוטלת על האדם חובה מוסרית לעצור ולבחון האם החלטתו נובעת מתוך שיקול דעת צרוף ואמיתי או שמא מתוך סערת רוחות ,רעבון וכעס אנושי .השבטים הקדושים לימדונו פרק בהלכות המידות ,שאין לדון ואין לפסוק כל עוד הגוף סוער וטרדות העולם מבלבלות את הצלילות הפנימית. מידת ההתרחקות מחריצת דין מהירה .היסוד המוסרי הנלמד מהסוגיה מזהיר את האדם מפני שפיטה מהירה של הזולת מחמת הרהורים או מצבים חולפים .עלינו לאמץ את מבטם של מאורי עולם ,אשר ביקשו לוודא כי מעשיהם מנוקים מכל נגיעה אישית ונעשים לשם שמיים בלבד מתוך רצון לברר את האמת עד תמה. זהירות מחמת האדם והפקדת הלב ביד ההשגחה .המוסר התורני מעמיד אותנו על הסכנה העצומה הטמונה בחמה אנושית ובמעשים הנעשים מתוך להט הרגע ,ומלמדנו כי ההתבוננות הפנימית ובדיקת הלב שומרות על טהרת הנפש ומעניקות לאדם חוסן מוסרי איתן גם בהיותו בעיצומו של מבחן נורא. ומכאן ניקח עמנו תובנות נפלאות המאירות את נתיבות חיינו :הבחנה בין סערת הגוף לצלילות הדעת .הלימוד הגדול ממעשיהם של שבטי קודש מורה לנו כי לעיתים קרובות אנו מקבלים החלטות או חורצים דין בעיצומו של רעבון נפשי ,עייפות או כעס אנושי .עלינו לדעת כי חובה עלינו לעצור ,להרגיע את סערת החומר ולבחון את מניעינו ביושר פנימי קודם שנבצע צעדים גורליים. בדיקת הלב וטיהור הכוונות .אנו למדים כי גדולי האומה לא פעלו מתוך אטימות לב ,אלא ביקשו להעמיד את עצמם במבחן אמת לוודא שאין שום נגיעה זרה מעכירה את שקול דעתם.

המוסר לחיינו הוא תביעה מתמדת לנקות את הלב מכל פניות ולכוון את מעשינו לשם שמיים באמת מוחלטת. אחריות וראיית הנולד בשעת משבר .דמותם של השבטים מלמדת אותנו שלא להתייאש ואף לא להיגרף אחר סערות רגעיות ,אלא לחתור תמיד לבירור האמת מתוך אחריות עמוקה לשלום הבית ולכלל ישראל.

עיקר העניין: הנה בסיום ובסיכום המסע המרתק בסוגיה עמוקה זו ,עיקר העניין הוא ששאלת סעודתם של השבטים הקדושים לאחר השלכת יוסף לבור נפתחת על ידי מאורי הדורות מתוך עומק נפשי והלכתי עצום .האגרא דכלה מבאר כי הם תמהו על אבירות ליבם וביקשו לבחון האם כעסם נובע מחמת הרעבון וצריך להשיב את נפשם .הספורנו מחדש כי הם ראו בו רודף ודנו אותו כדין תורה שאין בו איסור אכילה על הדם .הראשונים והאחרונים ,ובראשם אור החיים הקדוש ,החתם סופר והמלבי"ם ,מבארים את עומק משפטם ,שיטתם וצדקת דרכם ,לצד דברי גדולי הדורות האחרונים ומו"ר הגר"א וייס המלמדים על גדרי דין רודף והנהגת הלב. עומק חכמת התורה והתבונה הנפשית הן המסילה הטהורה להשכנת שלום ולשמירת נפש האדם .כאשר האדם מכוון את חכמתו ומעשיו לשם שמיים מתוך חמלה ,אחריות וראייה רחבה ,הוא זוכה להיות ממזכי הרבים ולהעלות את העולם במעלות הקודש והאמת.