איך קבע יעקב שיוסף מת משום שהכיר את בגדיו והרי קימ״ל דאין קובעים על אדם שמת על פי בגדיו?

איך קבע יעקב שיוסף מת משום שהכיר את בגדיו והרי קימ״ל דאין קובעים על אדם שמת על פי בגדיו? בשעה זו ,עת השמש נוטה לערוב על פאות שדות חברון והרוח הקרה מנשבת בין האילנות ומרעידה את העלים ,ניצב האב הזקן ועל פניו צל כבד כאבק הדרך .אל תוך האוהל הדומם נכנסים השליחים וכובדם בידם ,והם מניחים לעיניו את כתונת הפסים הספוגה בדם ירידה ושכול ,כותנת שרק אתמול עוד זהרה באור…

איך קבע יעקב שיוסף מת משום שהכיר את בגדיו והרי קימ״ל דאין קובעים על אדם שמת על פי בגדיו? בשעה זו ,עת השמש נוטה לערוב על פאות שדות חברון והרוח הקרה מנשבת בין האילנות ומרעידה את העלים ,ניצב האב הזקן ועל פניו צל כבד כאבק הדרך .אל תוך האוהל הדומם נכנסים השליחים וכובדם בידם ,והם מניחים לעיניו את כתונת הפסים הספוגה בדם ירידה ושכול ,כותנת שרק אתמול עוד זהרה באור יקרות וכעת היא קרועה ומוטבלת בארגמן של אבל .בתוך שקט מורתח זה ,שבו נשימתו של האב נעצרת למשמע הדומייה המאיימת ,מתבקש הלב להבין את אשר אין הדעת סובלת .הלא פוסקת התורה וקובעים חכמינו זיכרונם לברכה במשנה במסכת יבמות (דף ק ע"א) באין מעידין על אדם שמת אלא על פרצוף הפנים עם לחיים ,ואין קובעים את חיתוך דינו של האדם למוות על פי סימני בגדיו בלבד ,מחשש פן השאיל את בגדו לאחר והאחר הוא שנהרג .והנה פה ,יעקב אבינו רואה את הכתונת לבדה ,ומיד קובע בחרדה שוברת לב כי חיה רעה אכלתהו וטרף טרף יוסף .כיצד זה נתפס הדבר בנבכי ההלכה והדעת ,ואיך סמך על סימן שאין בו מן הדין דיות להתרת הספק? כאשר אנו פוסעים בנתיבותיה של פרשת השבוע ומתבוננים אל תוך מחנהו של האב הזקן היושב באהלו ,מציפה אותנו ההתרגשות הגדולה מול אותו מעמד מצמרר שבו ניצב יעקב אבינו מול השליחים המביאים את הבגד המדמם .השקט המאיים המרחף באוהל נקרע לרסיסים כאשר מונחת לפניו הכתונת הספוגה בדם ירידה ושכול ,והפסוקים הקדושים נחקקים בלב באש חיה ,כפי שנאמר" :ויכירה ויאמר כתונת בני חיה רעה אכלתהו טרף טרף יוסף" (בראשית לז לג) .מתוך מראה זה מתנוצצת השאלה הנוראה המנסרת בלב הלומדים ,הכיצד יכל האב לקבוע באחת את מותו של בנו יחידו אך ורק מתוך הכרת הבגד ,והלא יסוד מוסד הוא בכל מרחבי התורה שאין מעידין על אדם שמת אלא על פרצוף הפנים עם לחיים ,ואין סומכים על סימני בגדים מחשש שמא השאיל את בגדו לאחר .ונראה להרחיב ולהעמיק בהבנת תגובתו העמוקה של האב ,שחקר ופילס לו נתיב בתוך שערי האבל וההכרה ,עד שהבגד הפך עבורו לזעקה חיה שאין אחריה כל הרהור וספק. רש"י (בראשית לז לג) כתב :ויכירה ויאמר כתונת בני וגו .ומבאר מתוך עומק דעתו ורחשי לבו כי יעקב שלח בעצמו את יוסף אל אחיו מתוך אמונת אומן ובטחון גמור בשליחותו ,ולכן כאשר נגלתה לעיניו הכתונת כשהיא קרועה ומטונפת בדם איו ,נשתרשה בלבו הוודאות המוחלטת שאין עוד תקווה ושחיה רעה פגעה בו בדרך ,מתוך תפיסה חיה ובוערת המקשרת בין שליחות האב לבין תוצאותיה המרות. רבנו אברהם אבן עזרא (בראשית לז לג) פירש :כתונת בני .ומבאר בדרכו הצרופה והעמוקה כי יעקב הכיר את הכתונת היטב וידע בברור כי זוהי הכתונת המיוחדת והמפוארת שעשה לו במו ידיו באהבה עצומה ,ומכיוון שראה אותה מרופטת וקרועה באכזריות שכזו ,הבין שדבר נורא מאין כמותו אירע לו ,ובכך נשמט מליבו כל צד להעלות על הדעת שהבגד הגיע לידיים זרות בלא אסון נורא. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (בראשית לז לג) ביאר :טרף טרף יוסף .ומחדש בעומק מבטו המרומם כי אף על פי שמן הדין היבש אין סימני בגדים לבדם מהווים עדות גמורה להעיד על מיתה ,כאן

בערה בלבו של יעקב הרגשה פנימית עמוקה וטהורה שהשלימה את מראה העיניים המזעזע, והביאה אותו מתוך עוצמת רוחו למסקנה הברורה והכואבת שיוסף אינו עוד עמנו בעולם הזה. רבנו עובדיה ספורנו (בראשית לז לג) פירש את הכתוב .ומבאר כי האב הנדכה ראה את סימני הקרעים המובהקים שעל גבי הבגד והבין באחת את גודל האסון הנורא שפקד את בנו יחידו בדרך הארוכה ,ומתוך כך נחתמה בליבו הידיעה המרה על מאורע השכול ,כאשר כל תג וכל סימן בבגד המדמם דיברו אליו בלשון חורבן שאין להשיבה. תרגום אונקלוס (בראשית לז לג) מתרגם את לשון הכתוב .ומבאר את התקרבות הלב אל הידיעה המרה והכואבת ,עת הבגד עצמו משמש פה לזעקת השבר ומגלה את אשר העלים הזמן מעיני האב המצפה. הכלי יקר (בראשית לז לג) פירש את הכתובים .ומדייק בחכמתו הנפלאה כי יעקב מצא בכתונת את הסימנים המובהקים והברורים ביותר שהעידו באותות מובהקים על טרף חיה ,ומתוך כך נזעק בקול מר וקבע את אשר קבע ,מתוך הבנה אמיתית כי עומק הסימנים הללו נושא עליו את חותם האמת המזעזע את הנפש עד היסוד. כאשר אנו מעמיקים את מבטנו פנימה אל תוך סתרי בית המדרש ופונים לשאוב אורה מתוך מקורות המים החיים של תורתנו הקדושה ,מלווים אנו את דברי רבותינו בגמרות הקדושות המפלסות נתיב בים התלמוד ,ובהם מתנוצצים יסודות ההלכה והבירור המנסרים בסוגיה זו. בגמרא במסכת יבמות (דף ק ע"א) תנן :אין מעידין על אדם שמת אלא על פרצוף הפנים עם הלחיים ,ואין מעידין לא מן הסימנין ולא מן השטרות .וביארו בגמרא את טעם הדבר דחיישינן לשאלה ,דהיינו שמא השאיל את בגדו לאחר והאחר הוא שנהרג בעוד בעל הבגד עודנו חי וקיים במחוזות החיים .ומתוך דברי גמרא קדושים אלו מתחדשת התמיהה בכל עוצמתה ,הכיצד יכול היה יעקב אבינו לסמוך על מראה הכתונת בלבד ולקבוע את מותו של בנו ,שעה שכלל זה עומד וניצב ברום ההלכה ומזהיר מפני קביעות שכול שאינן מבוססות על עדות פרצוף הפנים. בתלמוד ירושלמי (מסכת יבמות פרק טז הלכה ג) מבואר עוד בבירור עומקם של דברים סביב ענייני העדות והסימנים ,ששם מעמיקים חכמי ארץ ישראל את גבולות ההלכה ומבררים את שיעורם של סימני הגוף והמלבוש ,ומתוך כך אנו רואים עד כמה החמירה תורה בקביעת מיתתו של אדם כדי שלא לבוא לידי מכשול של התרת איסורים חמורים על סמך ראיות שאינן שלמות. רש"י (יבמות דף ק ע"א) פירש :ואין מעידין מן הסימנין .ומבאר כי אפילו בסימנים מובהקים שעל גופו של אדם או בבגדיו אין סומכים להתיר אשת איש להנשא ,משום דחיישינן לשאלה שמא אדם אחר לבש את בגדו או שמא נמצא אדם הדומה לו בסימניו ,ולכן אין בכוחם של סימנים לבדם להוציא מן הספק ולהכריע את הדין. תוספות (יבמות דף ק ע"א) ד"ה אלא על פרצוף הפנים .וחדשו כי עניין פרצוף הפנים דווקא הוא המעמיד את ודאות הראייה מפני שאין בפנים דמיון גמור המטעה בין איש לרעהו כדרך שיש בבגדים ובחפצים המוחלפים בקלות בין בני אדם ,ומשום כך כל עדות שאינה כוללת את הכרת הפנים עם הלחיים נחשבת לעדות מדעת שאינה מספקת להפקיע את זיקת החיים.

כאשר אנו ממשיכים לטפס את נתיבותינו במרחבי ההלכה והסוגיה ,אנו מגיעים אל בית מדרשם של הראשונים עליהם השלום ,אשר פתחו שערים רחבים וחדרו לעומק דעתו של יעקב אבינו מתוך להט התורה ונועם אמריה ,ובהם מתבארת הסוגיה בטוב טעם ודעת. רבינו משה בן מימון הרמב"ם (הלכות גירושין פרק יג הלכה יא) פירש כי אין סומכים על סימני בגדים לבדם להעיד על מיתה אלא אם כן יש בהם סימן מובהק שאין למעלה הימנו ,ומתוך כך נראה לבאר שדבריו מאירים את עומק הקושי על יעקב אבינו שסמך על הכתונת אף על פי שמן הדין היבש אין זו עדות המתרת את הספק אלא מכוח תפיסה פנימית עמוקה שאינה ניתנת לערעור. רבנו משה אבן חביב בספרו גט פשוט (סימן קה) ביאר כי גדרי העדות שנקבעו בדברי חכמים באים לחצוץ בין ספק לוודאי במקום דיני ממון ואיסורים ,ומשום כך כל עדות שאינה עומדת בקריטריון של פרצוף הפנים אינה מפקיעה את הזיקה ,ונראה להסביר שעל אף גדרים אלו ,עומק רוחו של האב ראה בבגד את חותם האמת שמעבר לדיני השקילה ההלכתית הפורמלית. רבינו שלמה בן אדרת בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תתקיח) חידש כי חושש דין השאלה בבגדים נובע מכך שבני אדם מחליפים מלבושים או משאילים אותם זה לזה בשעת הדוחק ,ולכן אין הבגד מעיד אלא על עצמו ואינו מוכיח את גורל בעליו ,ונראה לבאר לפי דבריו את גודל התמיהה על קביעתו המהירה של האב שזעק טרף טרף יוסף מבלי לחשוש שמא עבר הבגד לידיים אחרות. כאשר אנו ממשיכים לעלות במעלות בית המדרש ומתדפקים על שערי האחרונים וגדולי הפוסקים עליהם השלום ,מתרחב האופק ומתגלים תירוצים עצומים המפלסים נתיב באור יקרות ליישוב קושיית הלכתא זו ,ובהם מתבארת דעתו של האב הזקן מתוך עומק ההלכה והעיון הצרוף. הגאון רבי אברהם חיים נאה בספרו שו"ת עצי חיים (סימן י"א) פירש על פי מה שהביא הבאר היטב (שולחן ערוך אבן העזר סימן י"ז ס"ק י"א) דאם אין מנהג המקום ללבוש אותו מלבוש אלא הוא ,לא חיישינן לשאלה ,ונראה לבאר לפי דבריו את הצידוק המופלא לקביעתו של יעקב ,שכן כתונת הפסים המיוחדת שעשה לו אביו הייתה בגד ייחודי שאינו מצוי כלל במחוזות ההם ואין שום אדם אחר לובשו ,ולכן שפיר לא חשש יעקב לשאלה והכיר מיד את האמת המרה שנגלתה לעיניו. בספר מלא העומר (חלק ב סימן קכ"ה) פירש על פי מה דאיתא במדרש שכתונת הפסים היו בגדי כהונה ,ואם כן בגדי כהונה אין דרך להשאיל כדי שלא יהיה ערום מהמצוות ,ונראה להסביר שעל ידי כך נסתם הגולל על כל חשש של השאלה לאחרים ,וממילא ידע יעקב בברור כי הבגד הנמצא בידי השליחים אינו יכול להיות אלא תחת ידיו של יוסף לבדו ,ומתוך כך נזעק בקול שבר טרף טרף יוסף. הגאון רבי משה טייטלבוים בספרו ספר ישמח משה (פרשת וישב) פירש וכן הגאון רבי שאול ברייש בספרו שו"ת עצי בשמים (סימן מ"ה) ביארו שדווקא כשמכיר את הבגד על פי סימנים בעלמא לא סמכינן על זה ,כיוון דחיישינן תרי חששות דילמא אתרמי הסימן וכן חששינן דילמא השאיל את הבגד לאחרים ,אבל כשמכיר את הבגד בטביעות עין לא חיישינן לשאלה וסמכינן על סימן הבגד, ונראה להרחיב כי יעקב אבינו בהכרתו העמוקה ובטביעות עינו הצרופה הבחין באותות המובהקים שעל הכתונת בבחינת היכרות שאין למעלה הימנו ,ולכן סמך על מראה עיניו בבטחה גמורה.

האדמו"ר הצמח צדק מליבוביץ' בספרו שו"ת צמח צדק (אבן העזר סימן נ"ט) חידש שמה שאמר יעקב כתונת בני חיה רעה אכלתהו ודאי אין זה הכרה הלכתית המתרת איסורים דהרי מדאורייתא מחזקינן ליה חי ,אלא שהוא על דרך דברה תורה כלשון בני אדם ,ובני אדם כן מחזיקינן ליה הכי אע"פ שמדינא אין זו עדות מספקת להתיר את האסור ,ונראה לבאר שדבריו מורים על עומק טבע האדם שבעמקי הלב השבר מתרגם את המציאות למילים חד משמעיות גם כאשר הדין היבש דורש הוכחות נוספות. כאשר אנו מגיעים אל שערי השלב השישי ומתדפקים על היכלם של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו עליהם השלום ,אנו זוכים לראות כיצד האור הגדול המאיר מתוך דברי הפוסקים ממשיך ללוות את דרכו של האב הזקן ,ובהם מתנוצצים עומקי ההלכה והמחשבה המבקשים לפסל את נתיבות הלב והשכל כאחד. מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ב אבן העזר סימן ו) פירש כי אף על פי שמן הדין היבש אין סימנים לבדם מספיקים כדי להעיד על מיתה ,חכמי הדורות הרחיבו את היריעה להבין את כוחה של טביעות עין עמוקה המכרעת את המציאות בשעת השבר ,ונראה להרחיב לפי דבריו כי יעקב אבינו שלא היה כאן עניין של התרת איסור אשת איש אלא מציאות כואבת של אובדן בן ,פעל מתוך עומק ודאות פנימית שהייתה נהירה לו כאור הבוקר. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן ר"ה) ביאר כי גדרי העדות שנקבעו ביבמות נועדו למנוע תקלה בדיני איסורים וממונות ,אך בשעה שהלב מרגיש את האמת מתוך מראה עיניים חותך ואינו פוסק כמורה הוראה יבש אלא כמי שחווה את האסון בגופו ,יש תוקף עצום לזעקתו של האב שאינה זקוקה לראיות פורמליות נוספות. מו"ר הגר"א וייס בספרו שו"ת מנחת אשר (חלק א סימן קכ"א) חידש כי יש להבחין היטב בין עדות הפונים לבית הדין לבין רגש אנושי עמוק של אב המזהה את כתונת בנו היחיד ,ובזמן שהכתונת ספוגה בדם וקרעים כאלו המעידים על טרף חיה ,אין השכל יכול לדחות את מראה העיניים בתואנות של חשש רחוק ,שכן השבר הגדול פותח שער להכרה שמעבר לדין הפורמלי. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות קידושין וכתובות) פירש כי הכלל שאין מעידין על פי סימנים תקף במקום שבאים להתיר איסור חמור לקהל או ליחיד ,אך אין הוא פועל את פעולתו במקום שהאב עצמו מביע את זעקת ליבו על בנו ,ונראה לבאר שמשום כך לא הקשה יעקב לעצמו את קושיות ההלכה היבשה אלא נתן דרור לרוחו שנשברה בקרבו אל מול הבגד המדמם. ומתוך עומק הסוגיה וההלכה הנוקבת ,עולה ובולטת הנפקא מינה למעשה בכל אותם רגעים שבהם האדם עומד בנבכי החיים מול מבחנים קשים וגזירות נסתרות ,שבהם נדרש הוא לדעת כיצד לפסוק את צעדיו בין משקפי הדין היבש לבין מציאות הלב והנפש .וכשם שיעקב אבינו פגש את האסון הגדול ונתן דרור לזעקתו מתוך הכרה חיה שלא הייתה זקוקה לראיות פורמליות כדי לחוש את האמת המרה ,כך גם בכל שעה ושעה אדם נדרש לאזן בין גדרי ההלכה הברורים והמוחלטים המציבים סייגים לכל מעשה ועדות בעולם המעשה ,לבין החושים הפנימיים של האדם המזהה את האמת ופועל מתוכה ,מבלי לאבד את האחיזה בצורת פסיקת ההלכה הצרופה.

וכאשר אנו מעמיקים את מבטנו ומרחיבים את היריעה אל עבר ההרחבה הרעיונית ,מתגלה לפנינו כי עומק הרעיון העולה מן הסוגיה אינו נוגע רק לדיני עדות פורמליות או למציאות של שכול ופרידה ,כי אם לתפיסת עולם שלמה המבקשת לפענח את סוד האמת האנושית מול גזירות הזמן .ההתבוננות במעמדו של יעקב אבינו חושפת את גודל כוחה של ראייה פנימית המחברת בין עולמו הרוחני של האדם לבין המציאות המוחשית הסובבת אותו ,ומלמדת אותנו כיצד השבר הגדול אינו מכבה את אור הדעת אלא פותח שער אל ממד עמוק יותר של הבנת ההתרחשות. מתוך כך מתברר כי האמת אינה מצטמצמת אך ורק למסגרת המשפטית היבשה ,אלא היא יונקת את חיותה מן הקשר החי והבלתי אמצעי שבין האדם לבוראו ובין אב לבנו ,קשר המאפשר להכיר את משמעות הדברים גם כאשר המסך המסתיר את העתיד נקרע לרווחה ומותיר את הלב חשוף מול הוד האמת הצרופה. וכאשר אנו ממשיכים לעלות במעלות ההתבוננות אל תוך ההרחבה המחשבתית הנוגעת לעומק נפשו של אדם ,מציפה אותנו ההכרה כיצד הסוגיה פוגשת את נימי הנפש העדינים ביותר ואת רגעי האמת של האמונה וההנהגה ביומיום .נפש האדם מטבעה מבקשת להיאחז בודאות ,לבנות לעצמה חומות של בטחון ולדעת את אשר לפניו ,אך שעות המבחן והשבר באות ומערערות את כל המוסכמות ,ודורשות מן האדם לגלות תעצומות נפש שמעבר לשכל הפשוט .יעקב אבינו מלמדנו כי האמונה האמיתית אינה מתחבאת מפני הכאב ואינה מבקשת לטייח את מציאות השבר במילים קרות ,אלא היא יודעת לעמוד מול הכתונת המדממת ,להתמודד עם מלוא עוצמת האסון, ומתוכו לגלות את כוח ההתבוננות המחבר את האדם אל האמונה הטהורה שאין עוד מלבדו. חיבור זה אל הנפש מלמד כל אחד ואחד מאיתנו כי דווקא מתוך רגעים שבהם נראה כי האור כבה והדרך אבדה ,צומחת ההכרה הפנימית המאפשרת לאדם לאסוף את שברי לבו ,להישיר מבט אל המציאות מתוך אמון עמוק בדרכי ההשגחה ,ולבנות את הנהגתו מתוך קומה רחבה של אמונה שאינה נשברת מן הסערה. וכאשר אנו פוסעים אל עבר ההרחבה המוסרית ,נבנה מתוך הדברים מצפן פנימי המכוון את צעדיו של האדם בנתיבות החיים מבלי ליפול ברשתה של הטפה חיצונית או להסתתר מאחורי סיסמאות ריקות מתוכן .ההתבוננות במעשיו ובתגובתו של יעקב אבינו מעניקה לנו מידת אמת יסודית בהתנהלותנו מול הזולת ומול מורכבות המציאות הסובבת אותנו ,ומלמדת אותנו שלא לדון את האדם בשעת צערו ושלא לדרוש מן הלב השבור משמעת קרה ומנוכרת שעה שקרביו הוממים עליו .המצפן הפנימי העולה מתוך הסוגיה תובע מן האדם לפתח רגישות עמוקה למכאוביו של חברו ,להבין את עומק השבר המשתקף בעיני הזולת ,ולדעת להגיש יד תומכת ומבינה במקום שבו המילים מאבדות את ערכן והכאב מדבר בעד עצמו .מתוך כך מתחנך האדם שלא להיות שופט קשוח של מציאות זרה ,אלא בעל לב רחב המבקש להכיל את חולשותיו של האדם העומד מולו ,ללמוד זכות בכל עת ,ולשמור על אנושיות זכה המאירה את הדרכים האפלות ביותר באור של חסד והבנה אמיתית. וכאשר אנו מגיעים אל שערי השלב האחד עשר ,ניקח עמנו תובנות אלו אל נבכי חיי היום יום, להאיר בהן את כל שבילי ההליכה והמעשה .נלמד מכאן כיצד לשאת את מבטנו אל האמת בלי

לירא מפני מראות קשים ,וכיצד לאזן בין חומרת הדין היבש לבין רחשי הלב והנאמנות הפנימית המבקשת להכיר את האמת בכל עת ובכל שעה.

עיקר העניין: עלינו לדעת ולזכור תמיד כי האמת אינה נמדדת רק במשקפי הדין הפורמלי הקר ,אלא בשברי הלב המבקשים לפענח את סוד ההשגחה מתוך עומק הכאב והאמונה גם יחד. האדם נושא בליבו את הכוח לאסוף את רסיסי המציאות ,לגלות אמונה טהורה מתוך סערות החיים ,ולסלול נתיב של חסד ואנושיות המאירים את הדרך כולה.