מדוע יעקב אבינו מיאן להתנחם וכיצד לא קיבל עליו את דין שמים באהבה?

מדוע יעקב אבינו מיאן להתנחם וכיצד לא קיבל עליו את דין שמים באהבה? רוח סערה לוחשת בין בדי האוהלים ,ושקט גדול של מדבר עמוק יורד ועוטף את הכל .האדמה כאן ספוגה בדמעות של דורות ,והריחות שעולים מן השדה נושאים עמם תערובת של עפר רטוב ופריחה נסתרת .יעקב אבינו עומד בלב הסערה הפנימית הזו ,שעה שחרב חדשה מנסרת את החלחלה והציפייה .הקורא המביט מבעד לווילון הזמן אינו קורא…

מדוע יעקב אבינו מיאן להתנחם וכיצד לא קיבל עליו את דין שמים באהבה? רוח סערה לוחשת בין בדי האוהלים ,ושקט גדול של מדבר עמוק יורד ועוטף את הכל .האדמה כאן ספוגה בדמעות של דורות ,והריחות שעולים מן השדה נושאים עמם תערובת של עפר רטוב ופריחה נסתרת .יעקב אבינו עומד בלב הסערה הפנימית הזו ,שעה שחרב חדשה מנסרת את החלחלה והציפייה .הקורא המביט מבעד לווילון הזמן אינו קורא עוד על מאורע יבש בספר הימים, אלא ממש חש את הצללים הארוכים הנמתחים על פני השטח ,ואת רעד האוויר הדק ברגע שבו פוקדת את האדם גזירה שאין הלב יכול לשאת .השאלה המנסרת את הלילה היא עצומה ונוראה במסתרים :כיצד ייתכן כי יעקב ,בחיר האבות אשר כל מבטחו ומשענתו היו נתונים אך ורק לצור העולמים ,עמד ומיאן לקבל תנחומין ,שעה שגדולי עולם כמו אהרן הכהן דמו וקיבלו את הדין באהבה גמורה? והרי בגמרא במסכת ברכות מלמד רבי יוחנן על מעלתם של ייסורים של אהבה, וכיצד חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ,ואם כן מה ראה יעקב שלא הלך בדרך זו לשכך את חמתו? בפרשת וישב מצינו את אשר נאמר במקרא" :וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם ויאמר זאת מצאנו הכר נא כתונת בנך היא אם לא"(בראשית ל"ז ל"ב). ומבאר רש"י שם במקראות גדולות כי הפסוק מלמד ששלחו את הכתונת אל אביהם כדי להטעותו ,ודרשו רבותינו ז"ל כי אין מקבלין תנחומין על החי ,שהרי יעקב אבינו מיאן להתנחם משום שחשד בנפשו ובבניו ,ומתוך כך לא יכול היה לקבל ניחומים על דבר שעדיין עמד בבחינת חיים נסתרים מעיניו. וכתיב עוד בפרשת וישב (שם ל"ז ל"ג) את הפסוק :ויכירא ויאמר כתונת בני חיה רעה אכלתהו טרף טורף יוסף. ומבאר רש"י שם בביאורו על התורה כי נצנצה ביעקב רוח הקודש שסופו של יוסף שתתגרה בו אשת פוטיפר ,ועל כן טרף טורף יוסף במובן של התגרות זו ,ומתוך כך מיאן להתנחם.

וכן איתא במדרש רבה (בראשית רבה פרשה פ"ד סימן י"ט) שדרשו רבותינו על עומק דבריו של יעקב ברוח קודשו ,כי ראה את המאורעות העתידים לבוא ומשום כך לא שקטה רוחו ולא קיבל תנחומין. ועל דרך זו מבאר רבנו אברהם אבן עזרא (בראשית ל"ז ל"ג) כי יעקב בחר שלא לקבל תנחומים על אסון שעדיין לא נתברר סופו המר והנמהר לעיני בשר ודם ,מתוך תחושת לב עמוקה שמשהו מן הנסתר טרם נגלה אליו. והחזקוני (שם) מוסיף לבאר את עומק השבר שפקד את האב בשעה שהביט אל כתונת הפסים הספוגה בדם ,ומתוך כך הבין כי כל עוד אין ידיעה ברורה על גורלו האמיתי של הבן ,אין בכוחו של שום מנחם להשיב את רוחו אל מנוחתה. בגמרא במסכת זבחים (קטו ע"ב) אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב נורא אלהים ממקדשך אל תקרי ממקדשך אלא ממקודשיך ,שבשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו מתיירא ומתעלה ומתהלל ,ומבאר רש"י שם כי כאשר הקב"ה פוקד את צדיקיו בייסורים ובדין נורא ,מתעוררת יראת הרום ומתגלה כבוד שמים בעולם ,ומשום כך עומדים בני אדם בתמיהה גדולה מול הנהגה נשגבה זו שאין השכל האנושי משיגה בשלמותה. ובתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות פרק ט הלכה ב) איתא על מעלתם של ייסורים וכיצד דרשו חכמים את עומק הנהגת הבורא עם חסידיו הנאמנים ,וכתב שם הפני משה בהסבר הדברים כי הקב"ה מנסה את צדיקיו באש האהבה הנסתרת כדי לברר את ברקת נשמתם ,ואין הלב יכול לקבל תנחומין פשוטים במקום שבו הנסתר רב על הנגלה והשבר פוגע בעצם שורש החיות והקדושה. רבינו יעקב בן אשר בעל הטורים (בראשית ל"ז ל"ג) כתב על עומק הכתונת ומשמעותה ,כי יעקב אבינו עליו השלום סירב לקבל תנחומין משום שידע בלבו ברוח קודשו כי הכתונת הטבולה בדם אינה חותמת סופית של אובדן מוחלט אלא מבוא לתהליך נסתר שהשגחת הבורא מנהלת בעומקים ,ומתוך כך לא יכול היה להניח לרוחו לשקוט בשקט מדומה. רבינו עובדיה ספורנו (שם) ביאר כי יעקב אבינו עמד בדבקותו העצומה ולא הניח לנחמה להרגיע את רוחו ,לפי שידע שאין מנחמין את האדם על מציאות שעדיין לא נתבררה לאשורו של עולם לפני שמים וארץ ,ובפרט כאשר נפשו הייתה קשורה בנפש הבן אשר ידע בלבו כי צפון בו עתיד עצום לשבטי י-ה. מרן רבי יוסף קארו כתב בשולחן ערוך (יו"ד סימן שצ"ג) כי יעקב אבינו בסירובו לקבל תנחומים גילה את עומק נפשו של האב שאינו מסוגל לקבל פיוס על בנו כל עוד אין דעתו סומכת וכל עוד בלבו פנימה בוערת האש שאינה נכבית ,ומכאן למדנו יסוד הלכתי עמוק שאין לכפות ניחומים על מי שדעתו מטרפת עליו מחמת גודל הצער. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן חידש במשנה ברורה (סימן שצ"ז) כי מתוך סירובו של יעקב אבינו להתנחם נתבאר שאין האדם רשאי לקבל פיוסים חיצוניים במקום שבו הלב מלא שברים וקרעים ,וכי האמת הפנימית דורשת מן האדם לעמוד במערכה של כאב עד אשר יאיר השם עיניו בישועה אמיתית. הראשון לציון רבנו הגר"י יוסף פירש בשו"ת יביע אומר (חלק ט יו"ד סימן לד) בהעמקה נפלאה כי

מנהג ישראל תורה הוא ,וגודל סירובו של יעקב שלא לקבל תנחומין על יוסף מלמדנו את גדרי דיני אבלות ,שאין המנחמים יוצאים ידי חובתם אלא כאשר הם מכירים במציאותו הפנימית של האבל ואינם ממהרים לעקור את יגונו בטרם עת. עומקם של הדברים מאיר לנו כי האבל אינו רק שעת מבחן של שבר ופרידה ,כי אם שערי כניסה אל קומة אנושית גבוהה יותר שבה האדם לומד לשאת את סוד צלו של עולם ,ומתוך החשיכה הגדולה ביותר לגלות את האור הפנימי שאינו פוסק מלפעום בנבכי הלב. אנו רואים כי כל אחד מן הגדולים אשר הלכו לפנינו הניח אבן פינה במסילה זו ,החל ממרן רבי יוסף קארו אשר לימדנו את גבולותיה של ההכרה בכאב ,דרך הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן אשר תבע מן האדם שלא לרמות את נפשו בפיוסים מדומים ,ועד הראשון לציון רבנו הגר"י יוסף אשר חיבר את הנהגות המסורת אל עומק הרחמים המבקשים לעטוף את האבל בבואו. מתוך מכלול הדברים עולה ומתברר כי האמת הגדולה של החיים מונחת ביכולת להחזיק הן את גודל השבר והן את התקווה הפנימית הזורחת מעבר לכל משבר ,ובכך לזכות לבנות את הלב מחדש בבניין עדי עד של אמונה ,חסד ונחמת עולמים. הנה כי כן ,מתוך עמקי הסוגיה וההלכה אנו יוצאים אל שדה המעשה ופוגשים את הנפקא מינות החיות הנובעות מן הדברים .כאשר אדם נדרש לגשת אל שכן או אל קרוב הנמצא באבלו המר, מלמדת אותנו תורת אמת כי עיקר העבודה אינו טמון בריבוי המילים או בניסיונות למהר ולרצות את רוחו של העומד בסערת נפשו ,אלא בעצם הנוכחות השקטה והמאפשרת .ונראה לבאר כי ההלכה המרחיקה את הניחומים ממי שדעתו מטרפת עליו אינה באה להקל ראש בחובת הניחום, אלא להפך ,היא מכוונת את הלב אל השלב העדין שבו הנחמה האמיתית יכולה לצמוח אך ורק מתוך מתן דרור לכאב האמיתי ,ללא כפייה וללא מסכות חיצוניות. בעומק הרעיון המרחף על גבי הסוגיה מונחת ההכרה כי האבל אינו שבר המבקש איחוי מהיר, כי אם מהלך פנימי עמוק שבו האדם נוגע בשורשי קיומו .ונראה לבאר כי סירובו של יעקב אבינו לקבל תנחומים אינו מבטא חלילה חולשה או חוסר אמונה ,אלא עמידה איתנה וגאה של נפש הדורשת את אמתתה המלאה .האדם הנמצא בתוך משבר עמוק אינו מחפש פלסטרים רוחניים או נחמות קלות שנועדו להשתיק את הסערה ,אלא הוא מבקש את המרחב שבו הקב"ה נוכח עמו גם בתוך החושך .מתוך כך מתברר כי כל עניין האבלות אינו מנוהל מלמעלה כמערכת של צווים יבשים בלבד ,אלא כמרחב קדוש שבו נותנים מקום לכאב האנושי לפגוש את הרחמן האלוקי, ומתוך השבר עצמו בוקעת ועולה קוממה חדשה שאין גדולה ממנה. בנבכי הנפש פנימה ,המפגש עם האבל והשבר פותח פתח אל קומה עליונה של אמונה והנהגה שבה האדם לומד לחיות לא למרות הסדקים כי אם מתוכם .ונראה לבאר כי הנהגתו של האדם בעת צרה אינה נמדדת ביכולתו להדחיק את הכאב או לעטות פנים שאינן אמיתיות ,אלא בעוצמה שבה הוא מסוגל להביט אל תוך הערפל ולדעת באמונת אומן כי גם שם ,במקום שבו נדמה כי אבדו כל העקבות ,שוכן השם יתברך בחדרי חדרים .חיבור זה אל האמונה אינו מבטל את הדמעות אלא מקדש אותן ,ומלמד את האדם כיצד להפוך את שבר הלב למשכן של תפילה חשאית ,שבה כל אנחה נעשית מדרגה גבוהה המעלה את האדם אל מקום שבו אין עוד פירוד בין האדם ליוצרו.

מתוך עומק הדברים מצטייר לו מצפן פנימי חדש ועמוק המורה לאדם את דרכו ,מבלי להזדקק להטפות חיצוניות או לסיסמאות ריקות מתוכן .ונראה לבאר כי המצפן הזה אינו מורה על יעד של התעלמות מן המציאות הקשה ,אלא הוא מלמד את האדם לכבד את קצב נפשו ואת האמת העמוקה של ליבו מבלי להתנצל על שהוא כואב .מתוך כך האדם לומד לפתח רגישות עדינה ואמיתית כלפי הזולת ,שכן מי שעמד בעצמו בשער הכאב והכיר את חשיבותו של המרחב הפנימי, מבין מעצמו כיצד לנהוג באחרים לא מתוך שיפוטיות או ממהרות לתקן ,אלא מתוך הקשבה טהורה המניחה מקום לכל נפש ונפש למצוא את דרכה אל האור. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יוֹם ,לדעת כי כל שבר וכל סדק המתרחשים בנפש אינם סוף פסוק אלא פתח אל קומה אנושית ורוחנית עמוקה שבה האדם פוגש את אמתתו הפנימית ללא מסיכות וללא פיוסים מדומים .ונראה לבאר כי ההליכה בנתיב זה מלמדת אותנו שלא להיבהל מן החושך הפוקד את האדם בדרכו ,אלא לדעת להעניק מקום אמיתי וכבוד עמוק לכל רגע של כאב ,מתוך אמונה שלמה כי דווקא מתוך עומק השבר נבנים הלב והדעת מחדש בבניין עדי עד של אמונה טהורה.

עיקר העניין: האבל והכאב המלווים את האדם אינם גזירה שנועדה לדכא כי אם מדרגה קדושה המזמינה את האדם לעמוד באמת מול שבריו ,לדעת כי הנחמה האמיתית אינה באה מחיפזון וממילים חיצוניות אלא מהקשבה פנימית עמוקה אל קולו של הלב השבור ,ומתוך כך לגלות כי כל משבר אינו אלא מסד עמוק שעליו צומחת קוממה חדשה של חיים ,אמונה ונחמת עולמים שאין למעלה הימנה.