האם יש עניין שלא לנחם אבלים בשלושת הימים הראשונים?

האם יש עניין שלא לנחם אבלים בשלושת הימים הראשונים? וכשם שעומד האדם בתוך שעותיו הקשות ביותר ,שעה שבה חרב עליו עולמו וצלמוות מכסה בעדו ,והוא יושב על הארץ בדומייה שאין למעלה הימנה ,מוקף באפר ובדמעות זכות היורדות כמעינות המפכים מן הלב השבור לרסיסים ,כך ניצבים אוהביו וקרוביו מעבר למחיצה ,מהססים בצעדם ,ולבם חרד שמא יגעו בלי משים בנפש הפצועה הפתוחה לרווחה…

האם יש עניין שלא לנחם אבלים בשלושת הימים הראשונים? וכשם שעומד האדם בתוך שעותיו הקשות ביותר ,שעה שבה חרב עליו עולמו וצלמוות מכסה בעדו ,והוא יושב על הארץ בדומייה שאין למעלה הימנה ,מוקף באפר ובדמעות זכות היורדות כמעינות המפכים מן הלב השבור לרסיסים ,כך ניצבים אוהביו וקרוביו מעבר למחיצה ,מהססים בצעדם ,ולבם חרד שמא יגעו בלי משים בנפש הפצועה הפתוחה לרווחה ,ומתחבטים בשאלה הנוקבת האם ניגש אליו כבר כעת לחלוק את מכאובו ,או שמא גוזרת תורת חיים להניח לו ללבוש את יגונו לבדו בתוך תחושת המרירות והדממה העמוקה של הימים הראשונים ,בטרם תבקע לה שמש הנחמה להאיר את חשיכת האבל. וכאשר אנו פונים אל פרשיות התורה הקדושה לבקש מזור ותרופה לשאלת הנחמה והאבל, והננו מקשיבים להדים העולים מן הפסוקים המלווים את האדם במסע חייו ,הרינו נפגשים עם פרשת חיי שרה שבה מסופר על פטירתה של אמה של אומה ועל האבל הגדול שפקד את ביתו של אברהם אבינו.

ובאנו על סוד העניין ממה שכתוב בתורה "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (בראשית כג ב). רש"י (בראשית כג ב) פירש וכתב כי האבל והבכי של אברהם אבינו על שרה אשתו החלו מיד בשעת הפטירה וטרם הקבורה ,ללמדך שאין שיעור ואין הפסקה בזמן הבכי והיגון ,וממילא אין גזע תורה המעכב את פקודת הלב הנדרשת בשעות הראשונות לפטירה. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר וכתב כי הספד ובכי הם דרכו של עולם מאז ומעולם ,וכי הביטוי אל השכיבה והעמידה לפני המת מורה כי הלב אינו יכול לעצור את מעינות הדמע בטרם יעברו הימים הראשונים שבהם הנפש הומיה על שברה. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (שם) חידש וביאר כי האבלות של ראשית הימים נושאת עמה את כל כובד המשקל של פרידת הגוף מן הנפש ,ולכן אברהם אבינו עמד לפניה לבכותה באותו מעמד נורא הוד שבו נפרד מחלקו היקר בעולם הזה. הספורנו (שם) ביאר וכתב כי עיקר הבכי ביומו הראשון של האבל נובע מתוך תדהמת הלב המבקש לעכל את גודל האובדן ,ומשום כך פקדו חכמים את ענייני הבכי המיוחדים לזמנים הללו. וכאשר אנו ממשיכים לפסוע בסילו של תלמוד בבלי וירושלמי ,והננו מטים אוזן קשבת לקולן של חכמי התורה המבררים את הנהגת האבלים הלכה למעשה ,הרינו מקשיבים לדבריהם המאירים את נתיבותינו. בגמרא במסכת מועד קטן (דף כז ע"ב) בגמרא אמרו תנו רבנן שבעת ימי אבלות ושלושת ימי תכשיט ...שלשה ימים הראשונים אסור במסחר ,מכאן ואילך מותר. רש"י (שם ד"ה שבעת ימי אבלות) ביאר וכתב כי שלשת הימים הראשונים חמורים הם מן הימים שאחריהם משום שבהם תוקפו של אבל מרובה ביותר ,והלב הומיה ודווה על שבר בת עמו ואינו מסוגל לקבל פני מנחמים כראוי. התוספות (שם ד"ה שלשה ימים) חידשו וביארו כי מתוך חומרתם של שלשת הימים הראשונים שבהם עיקר הכאב מרוכז בלב האבל ,ישנה מציאות שבה האבל עצמו שקוע בתוך יגונו ואין הדעת נתונה לשמוע דברי ניחומים המגיעים מבחוץ. בתלמוד ירושלמי (מסכת מועד קטן פרק ג הלכה ה) תני רבי חייא עד שלשה ימים לתוקפו של אבל, מכאן ואילך להקלו ,אמר בר קפרא עד שלשה ימים תוקפו של אבל למה שצורת פנים ניכרת. פני משה (שם) ביאר וכתב כי צורת פניו של האבל בשלושת הימים הראשונים ניכרת ועומדת בגודל צערה כחי ממש ,ולכן אין מקבלין תנחומים כדרך שמקבלים לאחר שלושה ימים שבהם שוכך המצב במקצת. וכאשר אנו מעפילים אל דור הראשונים ענקי הרוח ,הרינו מקשיבים לדבריהם הנוקבים המפלסים נתיב ברור בתוך סבכי הסוגיה. הרי"ף (מועד קטן דף יד ע"ב מדפי הרי"ף) פסק כי מנהג ישראל קבוע ועומד להחמיר בשלושת הימים הראשונים שבהם תוקפו של אבל ניכר ביותר בפני האבל ובליבו פנימה.

הרא"ש (מועד קטן פרק ג סימן צא) ביאר כי עיקר עניין הנחמה מתחיל לאחר עבור שלשת הימים הראשונים שבהם האבל שקוע בתדהמת מותו ואינו יכול להסיח דעתו מן הצער. הטור (יו"ד סימן שעה) חידש כי מנהג העולם לא להתחיל במצוות ניחום אבלים רשמי בתוך שלושת הימים הראשונים משום שדעתו של האבל סחופה ופרועה ואינה פנויה לקבל את המנחמים. וכאשר אנו עוברים ושבים בבית מדרשם של גדולי האחרונים ונושאי כליו של שולחן ערוך, והננו פותחים את שערי ספריהם המאירים את הדרך להלכה למעשה ,הרינו מקשיבים לדבריהם המעמיקים שאין למעלה הימנה. השולחן ערוך (יור''ד סימן שע''ו סעיף א) פסק כי בשלושת הימים הראשונים אין האבל מקבל תנחומים מאחרים משום שתוקפו של אבל מרובה ואינו פנוי לקבלם ,ומכאן ואילך הוא מקבל. הש"ך (שם סקט''ז) ביאר כי מה שאמרו שאין מנחמים בשלושת הימים הראשונים אינו איסור גמור המונע מן האדם לגשת ,אלא הוראה על דרך הנהגת המציאות שבה האבל שקוע כל כולו בתוך יגונו ואין דעתו נוחה להסיח דעתו בקבלת אורחים ומנחמים. הט"ז (שם סק"א) חידש כי אף אם יש שבאים לנחם בתוך שלושת הימים הראשונים ,הרי שהעיקר הוא שאין האבל מחויב לענות ולדבר עמהם כדרך שמדברים לאחר שלושה ימים ,שכן כובד הלב ועומק המרירות ביומו הראשון של האבל מציבים חומה בצורה בין נפשו לבין הסובבים אותו. וכאשר אנו באים אל שרשרת הדורות האחרונים ועד לבני דורנו אנו ,והננו דולים מתורתם של גדולי ההלכה והפוסקים אשר הפכו את אור התורה לאורה של מעשה ,הרינו מקשיבים לדבריהם המפוארים המאירים את כל מרחבי הסוגיה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף אבלות וביקור חולים (דף תשצ"ט) פסק כי מן הדין מותר לנחם אבלים אפילו ביום ראשון ,אלא שמן המנהג נהגו שלא להיכנס לנחם בשלושת הימים הראשונים משום שתוקפו של אבל גדול וקשה להם לקבל תנחומים ,ומכל מקום במקום הצורך או כשניכר שדעתו נוחה בכך אין למחות ביד המנחמים. מו"ר הגר"א וייס בשו''ת מנחת אשר (חלק ג סימן קכ"א) ביאר כי עיקר טעמו של מנהג זה אינו משום איסור הלכתי המונע את מצוות חסד האמת ,אלא משום ההבנה הנפשית העמוקה שבימים הראשונים האבל שרוי באפלה מוחלטת ובסערת נפש שאינה מאפשרת לו להכיל קהל ומבקרים, ולכן הדחיית הביקור עד לאחר שלושה ימים משקפת רגישות אמיתית לכאבו של היחיד. וכאשר אנו יוצאים מן ההיכל פנימה אל שדה המעשה ,והננו מבקשים לתרגם את עומק ההלכה אל מציאות החיים המורכבת הפוקדת את האדם ביומו יום ,הרינו פורסים את נפקא מינות העולות מן הסוגיה לאשורן. נפקא מינה אחת עולה כאשר מגיע אדם לבקר אבל בתוך שלושת הימים הראשונים וידוע הדבר בבירור שדעתו של האבל נוחה בכך והוא חפץ בנחמה ובחברת אוהביו ,שלדעת פוסקי דורנו אין למחות ביד המבקרים מאחר שאין כאן איסור הלכתי גמור אלא מנהג שעיקרו תלוי בכוחו וברגשותיו של האבל.

נפקא מינה נוספת מתגלה במקום שבו יש חשש שהאבל נמצא בבדידות גמורה וזקוק נואשות לתמיכה נפשית ולעידוד מידי שימנעו ממנו שקיעה עמוקה מדי בצער ,שבאופן כזה מותר ואולי אף מצווה לגשת ולנחמו אף בתוך ימי האון הראשונים ממש. וכאשר אנו מתרוממים אל מרחבי המחשבה וההגות ומתבוננים אל מעבר לפרטי ההלכה ,והננו מרימים את מבטנו אל האופק הרחב של חכמת החיים היהודית ,הרינו נפגשים עם משמעותה הפנימית והעמוקה של סוגיית האבלות והנחמה. ונראה לבאר כי ההלכה המרחפת על פני עניין ניחום אבלים בשלושת הימים הראשונים מלמדת אותנו פרק יסודי בהבנת נפש האדם ובכבוד המגיע לו בשעותיו הקשות ביותר ,שכן יש שעות שבהן הדומייה וההתכנסות פנימה הן התרופה הגדולה ביותר לנפש השבורה ,ויש שעות שבהן האור מתחיל לבקוע דרך סדקי הלב. ונראה להוסיף עוד כי מנהג ישראל שלא למהר אל תוך חדר האבלות ביומו הראשון מלמד את החברה כולה לכבד את מרחבו הפרטי של הזולת ,להבין שאין דוחקים את השעה וכי לכל תהליך נפשי יש את המקצב האלוקי המיוחד לו ,המלמד את האדם ללכת בענווה ובקשב עמוק אחרי רחשי ליבם של הסובבים אותו. וכאשר אנו מעמיקים אל שורש האמונה הנטוע בעומק לבנו פנימה ,והננו מרימים את עינינו אל השמים למצוא מנוח לרוחנו הסוערה ,הרינו פוגשים את האור הגדול המאיר את חשיכת האבל באמונת צדיקים וביטחון מוחלט בבורא כל עולמים. ונראה לבאר כי האדם היושב בדומייה בתוך ימי האפלה הראשונים ומקבל באהבה את גזירת עליון מבלי לדעת מנוח ,מניח את ראשו בחיקו של אבינו שבשמים מתוך ידיעה ברורה כי כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה הוא עושה ,וכי גם מתוך השבר הגדול ביותר צומחת ישועה גדולה שעין כל חי טרם ראתה. ונראה להוסיף עוד כי ההכרה שאין ייאוש בעולם כלל ,וכי גם כאשר הלב קרוע לרסיסים יש מי שאוסף את כל הנדחים ומחזק את הלבבות השבורים ,היא המעניקה לאבל את הכוח להמשיך במסע חייו באמונה טהורה ובציפייה לישועת השם כרגע נסך. וכאשר אנו עולים מעלה אל מעוז המצפן הפנימי והטהור הנבנה מתוך עמקותה של תורה ,הננו פוגשים את קולו הלחש של היושר האנושי העולה מתוך פרשת חיינו ומורה לנו את הדרך בה נלך ואת המעשה אשר נעשה. ונראה לבאר כי המצפן המוסרי הניצב לפנינו מורה לאדם לנהוג תמיד ברגישות עמוקה ובזהירות נפשית מוחלטת בכל צעדיו בבואו אל בית האבל ,כך שלא יתן מקום לשיקולים זרים או לנטיית הלב הרגעית להטות את משפט הכבוד והשקט הנדרש מן הסובבים ,אלא יזהר להיזהר מכל ניצוץ של לחץ חיצוני שעלול להכביד עוד יותר על נפשו הפצועה של האבל. ונראה להוסיף עוד כי ההכרה המוסרית הזו דורשת מן האדם לגלות אחריות ערוכה ורוך אנושי עדין כלפי שעתו הקשה של הזולת ,מתוך הבנה כי תפקידו של המנחם אינו לכפות את נוכחותו

על פי צרכיו האישיים ,אלא לעמוד מרחוק או להתאפק בשעת הצורך מתוך כבוד אמיתי למקצב הכאב של האחר. ומכאן ניקח עמנו צידה לדרך ותובנות נשגבות לחיי היום יום ,המאירות את נתיבותינו בהליכות שבין אדם לחברו .בראש ובראשונה אנו למדים כי כל הנהגה של רגישות וזהירות במרחבי הזולת מהדהדת למרחקים ובונה חברה אנושית שכולה חסד של אמת .כאשר אנו מכבדים את השקט ואת המרחב של חברנו בשעתו הקשה ,אנו מרימים את היחיד מתוך משברו ומחזקים את ידו באהבה נאמנה וטהורה .בנוסף לכך ,אנו מבינים שמידת החסד אינה נמדדת בעשייה פזיזה כדי לצאת ידי חובה ,אלא בהקשבה דקה ועמוקה לצורכי השעה ולפעימות ליבו של האדם העומד מולנו ,מתוך ענווה עצומה מול הכאב הפנימי שאין לו תמיד מילים.

עיקר העניין: הנה למדנו ועלינו יחדיו בשבילי הסוגיה ,מן הרגעים הראשונים והרווים דמעות באוהלו של אברהם אבינו ,דרך נתיבותיהם המאירים של חכמי התלמוד והראשונים ,ועד לפסקיהם המזוקקים של הפוסקים בספר שולחן ערוך ובמשנתם של גדולי דורנו .למדנו כי עניין ההמתנה בשלושת הימים הראשונים לנחמת האבלים אינו רק הנהגה של זמנים ומועדים ,אלא הוא ביטוי עמוק ונוקב לרגישות נפשית מופלאה ,אשר מכבדת את סערת ליבו של האדם בשעותיו האפלות ביותר .הנהגת התורה הקדושה מלמדת אותנו שלא לדחוק את השעה, אלא להעניק לאבל את מרחב הדומייה שלו ,ובכך לאפשר לנחמה האמיתית להאיר את פניה ולהתיישב על הלב דווקא כאשר הנפש מתחילה להתרפא ומוכנה לקבלה באמונה שלמה .בסוגיה מופלאה זו מתגלה יופייה של תורתנו, היורדת עד לנבכי הנפש האנושית ועוטפת את האדם ברחמים גדולים בדיוק במקום שבו הוא זקוק להם. חסד של אמת מתחיל בהקשבה נדירה ומדויקת לקצב פעימות ליבו של הזולת, המעניקה לכל נפש שבורה את השקט ואת המקום לעבור את המשבר באהבה וברוך כאשר אנו לומדים להמתין ולהכיל את כאבו של האחר מבלי לכפות את נוכחותנו ,אנו הופכים לשותפים נאמנים בבניין חורבנו ומביאים ארוכה ומרפא ללבבות השבורים.