אבלים היושבים שבעה האם יש להם חיוב ומצוה לנחם אבלים אחרים? הוכח מפרשת השבוע!

אבלים היושבים שבעה האם יש להם חיוב ומצוה לנחם אבלים אחרים? הוכח מפרשת השבוע! כאשר אנו מתבוננים במרחבי ההלכה ומתדפקים על שערי בית המדרש בסוגיית חובת ניחום אבלים ,מתגלה לפנינו שאלה נוקבת וחודרת כליה :האם מי שיושב שבעה ומצוי בתוך שנת אוננו ועומק שברו ,שרוי בעצמו בדיני אבלות המטילים עליו חובות ואיסורים ,וממילא נפקעת ממנו מצוות ניחום אחרים ,או שמא חובת גמילות…

אבלים היושבים שבעה האם יש להם חיוב ומצוה לנחם אבלים אחרים? הוכח מפרשת השבוע! כאשר אנו מתבוננים במרחבי ההלכה ומתדפקים על שערי בית המדרש בסוגיית חובת ניחום אבלים ,מתגלה לפנינו שאלה נוקבת וחודרת כליה :האם מי שיושב שבעה ומצוי בתוך שנת אוננו ועומק שברו ,שרוי בעצמו בדיני אבלות המטילים עליו חובות ואיסורים ,וממילא נפקעת ממנו מצוות ניחום אחרים ,או שמא חובת גמילות חסד זו מונחת על כתפיו בכל מצב ,וגם האבל עצמו נקרא אל המערכה לחזק לבבות אחרים הספונים באפילה? הלב נרעד למראה האב הזקן היושב בדד ושק במותניו ,ובתוכו מתרוצצות שאלות יסוד על גבולותיה של ההלכה אל מול רחשי הנפש. וכאשר אנו צוללים אל תוך פרשת השבוע ומבקשים למצוא את שורש הדברים במקרא ,פוגשים אנו את הפסוק המרכזי המהווה את מוקד הדיון :ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבֵ ל שאולה ויבך אותו אביו (בראשית לז לה). הפסוק הזה פותח לפנינו חלון אל לב האב הזקן שאינו מוכן לקבל שום נחמה ,ומתוכו צומחת השאלה האם גם הבנים שהיו שרויים באבלם שלהם מחוייבים במצוות הניחום. רש"י (בראשית לז לה) ביאר כי הבנים והבנות קמו כולם כדי להקל מעליו את יגונו העצום ,ונראה להרחיב לפי דבריו כי עמידה משותפת זו מלמדת שגם כאשר האדם שרוי בתוך סערת נפשו וצערו ,ישנו ממד עמוק שבו הסביבה קמה לסייע ולהרים את הרוח השבורה ,הגם שכולם יחד שקועים באותו שבר נורא. רבי אברהם אבן עזרא (שם) פירש כי מצינו כאן עניין מיוחד שבו כל בני המשפחה נדרשו לקום ולעמוד סביב האב כדי להפיג את יגונו ,ונראה להוסיף לפי דבריו כי עצם ההתקהלות סביב האב מורה על כך שנוצר כאן מעגל הדדי שבו האבלים לכאורה משמשים כמנחמים ,הגם שעומק האמת הסתר היה נתון בלבבם לבדם. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (שם) ביאר כי יעקב אבינו היה נתון בצער עמוק כל כך עד שכל בנותיו ובניו ראו חובה לעצמם להתקבץ ולעמוד לפניו כדי להחיות את רוחו השבורה ,ונראה לבאר לפי דבריו כי עצם ההתקהלות של בני הבית סביב האב מלמדת על כוחו של ציבור האבלים המנסים להקים איש את רעהו ,הגם שכולם שרויים באותה סערת נפש ממש. רבי יצחק אברבנאל (שם) פירש כי בניו ובנותיו של יעקב קמו לנחמו משום שראו את גודל השבר הנורא והבינו כי עליהם מוטלת החובה לעשות כל שביכולתם כדי להרגיע את רוחו הסוערת של אביהם הזקן ,ונראה להרחיב לפי דבריו כי יש כאן יסוד נשגב בהבנת חובת הניחום ,שגם מי שנמצא בעצמו בתוך מעגל האסון נדרש להטות שכם ולהביע השתתפות בצער הזולת כאשר מדובר בהצלת נפשו של האב. וכאשר אנו ממשיכים בסוגיה ומבקשים להאיר את עינינו באור רבותינו בגמרות הקדושות, פוגשים אנו את המקורות המבררים את הדין לאשורו בסוגיית מעמד האבלים והמנחמים. בגמרא במסכת כתובות (דף ח' ע''א) אמר רב נחמן אמר רב ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן

המניין ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המניין ,וביאר שם רש"י כי אבלים הם מתנחמים ולא מנחמים ,ועל כן אין הם יכולים להצטרף למניין המנחמים שכן אין הם נחשבים כמנחמים את אחרים. ברש"י במסכת מגילה (כ"ג ע"ב) וכן בשיטה מקובצת במסכת כתובות (דף ח') ביארו את הדברים באותו הקו ,כי האבל השרוי באבלותו ודאי שאינו עומד במעמד של מנחם אלא של מתנחם לבד, ומכאן למדו הפוסקים כי מי שיושב שבעה אינו משמש כמנחם לאחרים. בתלמוד ירושלמי במסכת מגילה (ד' פרק ד') משמע להדיא כדברי הבבלי ,כי אין האבל יוצא ידי חובת ניחום אחרים ואינו נחשב כמי שמשפיע נחמה לאחרים בשעה שהוא עצמו זקוק לנחמה ולחיזוק הלב. ועוד זאת נראה להרחיב ולהעמיק את יסוד הדברים מתוך מבטם הרחב של גדולי הראשונים אשר נשאו את משא ההלכה והמחשבה ,וביארו כי מעמד האבל אינו רק פרט הלכתי יבש אלא מציאות נפשית המפקיעה מן האדם את היכולת להיות מנוע של נחמה לאחרים בשעה שלבו שלו שרוי באפילה גדולה. רבנו האי גאון (תשובות הגאונים) כתב כי האבל בשבועתו ובאבלותו שקוע בצער נפשו ואינו פנוי לעסוק בצרכי אחרים ,ונראה לבאר לפי דבריו כי מי שבעצמו זקוק לחיזוק ולאיסוף שברי לבו אינו יכול לשמש ככתובת המנחמת את הסובבים אותו ,שכן אין כוח בידו להוציא את הזולת מתוך אפילתו בעוד הוא עצמו עומד בתוך אותה סערה ממש ,וכל כולו נתון במאבק הפנימי לשאת את כובד האובדן. רבנו שלמה בן יצחק רש"י (פסיקתא) ביאר כי מעמד האבל מטיל עליו גדר של מי שמקבל את התנחומים ואינו מעניק אותם ,ונראה להרחיב לפי דבריו כי ישנו גבול ברור בין מי שנמצא בתוך שבעת ימי האבל לבין מי שיכול לגשת אל חברו ולפתוח את לבו לפניו ,שהרי האבל נתון במצב שבו כל ישותו מכונסת פנימה אל תוך האבדה הגדולה שפקדה אותו ואינו פנוי רגשית לשאת את צערו של זולתו. רבנו משה בן מימון הרמב"ם (משנה תורה הלכות אבל פרק יב הלכה ב) פסק כי האבל אסור בדברים המסיחים את דעתו מן האבלות ואינו מחויב במצוות המוטלות על הציבור המנחם ,ונראה להוסיף לפי דבריו כי ההלכה קבעה מסגרת מדויקת שבה האדם פטור מכל אותן חובות הדורשות פנייה אל החוץ ,כדי לאפשר ללב להתמודד עם מלוא כובד המשקל של האובדן מבלי להתפזר במשימות ציבוריות ומבלי להידרש לתפקידים שאין כוחותיו מגיעים אליהם בשעת שברו. ועל גבי יסודות קודש אלו נצעד אל עבר משנתם הנוקבת והמאירה של האחרונים וגדולי הפוסקים אשר העמיקו להבין את שורש הדין וההשלכה המעשית הנובעת מתוכו ,ומתוך עיון בדבריהם נשמע את פעימות הלב של ההלכה המבקשת לאזן בין תביעת החסד לבין מציאות האבל. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט' יו"ד סימן מ"א) כתב כי אין האבל רשאי לצאת מפתחו כדי לנחם אחרים משום שכל מעמדו בשבעה מוקף בחומה של דיני אבלות המרחיקים אותו מן הציבור ,ונראה לבאר לפי דבריו כי חובת הישיבה בבית וההתכנסות פנימה אינה רק עניין טכני של היעדרות ,אלא היא ביטוי לעובדה שהאדם מנוטרל בשעה זו מכל יכולת

השפעה החוצה ,וכל כולו נתון במאבק הקדוש לאסוף את רסיסי נשמתו מתוך השבר הגדול שפקד את ביתו ,ואינו יכול בשום אופן לשמש ככתובת המזכה אחרים בנחמה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ב' סימן ר"ד) ביאר כי אפילו אם ירצה האבל לפעול לפנים משורת הדין ולצאת לחזק את הזולת ,הרי שדין האבלות עוקר ממנו את שם המנחם ,ונראה להוסיף לפי דבריו כי ישנה הבנה עמוקה הטוענת שמי שבעצמו זקוק לנחמה שמימית אינו יכול לשמש כמעיין הנובע חיים לאחרים ,שהרי חסרון המאור שבקרבו מונע ממנו את האפשרות להאיר את חשיכתם של אחרים ,וכל ניסיון לעשות כן מנוגד למסגרת הדין שהציבה התורה לאבל השקוע ביגונו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן חידש כי גדר ניחום אבלים מותנה בכך שהמנחם עומד בחוץ ויכול לשאת את צערו של הבלתי נודע ,מה שאין כן האבל השקוע בתוך תוכו של האסון ,ונראה להרחיב לפי דבריו כי כל עוד האדם נתון בתוך שבעת ימי השבר ,אין בכוחו הנפשי לשאת את משאו של אדם אחר ,שכן כובד האבלות הלוחץ על חזהו אינו מניח לו לפנות מקום לצרותיהם של הסובבים אותו ,וממילא נפקעת ממנו לחלוטין כל מציאות של חיוב בניחום זולתו. ומתוך שבילי ההלכה ומרחבי הסוגיה אנו מגיעים אל שערי התובנות והנפקא מינות המאירים את הדרך למעשה ,ללמדנו כיצד מתורגמים הדברים אל חיי היום יום של האדם השרוי באבלו. אבל המבקש לדעת האם עליו להשתתף בשיחות חיזוק או בדברי עידוד לבני משפחה אחרים השרויים אף הם באותו צער ,לומדים אנו שכל עוד הוא יושב שבעה אין הוא בגדר מנחם כלל ,וכל מאמציו צריכים להיות מנותבים פנימה לאסוף את רסיסי נפשו שלו. אדם הרוצה לדעת האם מותר לאבל לצאת מפתח ביתו במהלך שבעת הימי השבעה כדי לגשת לביתו של אבל אחר ולעמוד לצדו ,עולה מן הדין כי הדבר אסור משום שמעמדו כאבל שולל ממנו את היכולת לשמש כמנחם ואינו מניח לו לצאת מגדרי האבלות המוטלים עליו. כאשר מתעוררת השאלה האם אבל יכול להצטרף למניין של עשרה אנשים המתאספים לצורך אמירת דברי ניחום או ברכות שבהם נדרש מניין מנחמים ,מבואר להדיא כי אין האבל נחשב מן המניין לניחום ,שכן הוא עצמו עומד בצד המתנחמים ואינו נמנה על ציבור המביא את הנחמה. ומתוך שבילי ההלכה ומרחבי הסוגיה אנו מגיעים אל שערי השלב השביעי ,שבו נתרגם את כל עומק הדין והשתלשלות הדברים אל מציאות החיים המעשית ,לראות כיצד מתקיימים הדברים הלכה למעשה בתוך בתי האבלים. אבל היושב שבעה ומבקש לדעת האם עליו לקום ממקומו ולצאת לבית שכן או קרוב האבל על פטירת יקירו ,מלמדנו הדין כי האבל עצמו פטור לגמרי ואף אסור לו לצאת מפתחו לצורך זה ,שכן כל מעמדו בשבעה מוקף בחומה של דיני אבלות המפקיעים ממנו את שם המנחם ,וכל כובדו וריכוזו נתונים אך ורק באיסוף רסיסי נפשו הוא. מי ששרוי בתוך שבעת ימי האבל ונקלע למצב שבו נדרשים עשרה אנשים להשלמת מניין לצורך אמירת ברכות ניחום או השתתפות במעמד ציבורי של תנחומים ,עולה בבירור שאין האבל נמנה מן המניין לניחום ,שכן הוא עומד בצד המתנחמים ואינו נחשב כלל כמי שמשפיע נחמה או פועל כגורם מנחם כלפי הזולת.

כאשר מגיע אדם השרוי באבלו לכלל התלבטות האם לענות בדברי חיזוק או לעודד בדברים את בני משפחתו הסובבים אותו באותו שבר ,מבואר כי אין מוטלת עליו שום חובה כזו ואדרבה ,עניינו המרכזי הוא לשקוע פנימה לתוך עיכול הבשורה והתמודדות עם חלל האובדן ,מבלי להידרש למשימות ציבוריות הדורשות פנייה אל החוץ והשפעה על אחרים. וכאשר אנו פוסעים פנימה אל תוך ההיכל הרעיוני ,נדמה כי אפשר ממש לחוש את הדממה הכבדה האופפת את בית האבל ,לראות את קרני השמש הנשברות מבעד לתריסים המוגפים אל תוך החדר עמוס היגון ,ולהריח את ריח העפר הרטוב המזכיר את שבריריות הקיום השזור בגעגוע. כאן ,מתוך השקט הדחוס והצללים המתארכים על פני הקירות ,הולך ומתבהר עומק הרעיון הטמיר המסתתר מאחורי קביעת ההלכה ,רעיון הנוגע בשורש מבנה הנפש האנושית ובסוד הכאב. נראה לבאר ולהעמיק את יסוד הדברים ,כי מצוות הניחום איננה מסתכמת אך ורק באמירת מילים יפות של עידוד ובהבעת השתתפות צער .הניחום במהותו הוא העברת כוח של חיים מאדם שעומד באור וביציבות אל אדם השרוי בחשיכה מוחלטת .המנחם פועל כצינור שופע המזרים טל של תחייה אל נשמה יבשה ,כואבת וצמאה .אך כאשר האדם עצמו יושב על הארץ ,בגדו קרוע וכל עולמו חרב עליו באחת ,הרי שמעיינות כוחו הפנימי סכורים וחתומים בתוך כאבו שלו ,ואין בידו טיפה של רוויה להעניק לזולתו. ויש להוסיף ולהסביר כי ההלכה המפקיעה מן האבל את שם המנחם איננה באה להקטין אותו חלילה או למנוע ממנו עשיית חסד עם סביבתו ,אלא אדרבה ,היא באה להעניק לו את המרחב המקודש והאינטימי ביותר שיש – המרחב של השבר .אי אפשר לאחות כלי חרס מנופץ כל עוד הוא מנסה להכיל בתוכו מים עבור אחרים .התורה ,בחמלתה האינסופית ,משחררת את האבל מכל תפקיד ציבורי ,מכל ציפייה חברתית ,ומכל חובה להשפיע טובה כלפי חוץ. היא עוטפת אותו באפילה מגוננת ,מאפשרת לו לכנוס את כל חושיו פנימה אל תוככי עולמו, להתייחד עם האובדן הנורא ,ולתת לכאב לחלחל אל תהומות הנפש ללא כל הפרעה או מחויבות זרה .זוהי הכרה עמוקה ומוחשית בכך שלפני שהאדם יוכל לשוב ולהאיר לאחרים ,עליו קודם כל לשהות באותה חשיכה של עצמו ,לגעת באדמה החשופה ,ולאסוף מחדש ,בזהירות רבה ובאיטיות, את כל רסיסי חייו שהתפזרו. וכאשר אנו פוסעים אל שערי ההתבוננות אל אתוך הנפש פנימה ,נדמה כי קול צעדים שקטים מהדהד ברחבי החדר האפלולי ,שבו האור הולך ומזדכך מתוך התבוננות פנימית צרופה .זהו הרגע שבו ההלכה והנפש פוגשות את המצפן המוסרי של החיים ,המבקש ללמד את האדם את גבולות האחריות ,את ענוות הקיום ואת האמת הפשוטה של ההכרה במגבלותיו. נראה לבאר ולהעמיק כי המצפן המוסרי העולה מן הסוגיה מציב בפני האדם מראה נוקבת המזמינה אותו לבחון את יחסו אל זולתו ואל עצמו בשעות הקשות ביותר .פעמים רבות האדם נוטה מתוך להט רגשי או מתוך תחושת שליחות מדומה לרוץ אל עבר הזולת בטרם נשא את שבר נפשו שלו ,מתוך מחשבה מוטעית שהנתינה היא ערך עליון שאינו מוגבל בדבר .אך הדין המרחיק את האבל מעיסוק בניחום אחרים מלמדנו יסוד מוסרי עמוק עד מאד :אין אדם יכול להעניק ממה שאין לו ,ואין חסד אמיתי יכול לצמוח מתוך זיוף או מתוך ריקנות פנימית.

ויש להוסיף ולהסביר כי האמת המוסרית הזו דורשת מן האדם לפתח הקשבה עדינה וזהירה אל תוך גבולות הכוח שלו .יש שעות שבהן המעשה המוסרי והאנושי ביותר שאיש יכול לעשות למען עצמו ולמען סביבתו הוא פשוט לשתוק ,לשבת בצד ,ולהסכים להניח לאחרים לשאת אותו. הדרישה לעצור ,להפסיק לנסות לתפקד כגיבור המציל את כולם ,ולהודות בגילוי לב כי הנפש זקוקה כעת למנוחה ולריפוי עצמי ,היא ביטוי של ענווה עמוקה .מתוך אותה ענווה נבנה מצפן פנימי אמיתי ,המלמד את האדם לכבד את כאבו שלו ,וממילא להבין בכבוד ובקשבת נפש עמוקה גם את גבולותיהם וכאביהם של הסובבים אותו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום ,המאירות באור יקרות את שבילי הקיום של האדם בתוך תלאות הזמן והחליפות הפוקדות את נפשו .נראה לבאר ולהעמיק כיצד הדברים מתורגמים אל מציאות עבודת האדם .כאשר הסערה מכה בעולמו של האדם ,הנטייה הטבעית היא לנסות ולפעול ,להמשיך להנהיג ולנסות להאיר לאחרים כדי לברוח מן החלל הפעור והמאיים בתוכו. אך תורת אמת מלמדת אותנו יסוד כביר :העצירה המוחלטת ,השתיקה וההסכמה להיות שרוי בהתכנסות פנימית ,אינן חיסרון או חולשה ,אלא הן התנאי היחיד והבלעדי המאפשר לנפש לאסוף את רסיסיה ולעבד את הכאב מתוכה .האדם הלומד לשהות בחשיכה של עצמו ,מבלי להתפזר בניסיון להעניק נחמה לאחרים בשעה שהוא עצמו צמא לה ,קונה לו קומת אמת של ענווה במעמקי הנשמה.

עיקר העניין: עיקר העניין עולה מתוך הסוגיה בעומק פיוטי ומזכך ,כי תפארת הגבורה האנושית אינה נמדדת ביכולת לשמור על חזות של כוח ועשייה בלתי פוסקת בשעת השבר ,אלא דווקא בעוז הרוח להסכים להתכנס פנימה ,להניח לזולת ולשמים לחבק ולנחם ,ולדעת כי מתוך מעמקי השתיקה וההסכמה לחולשה נבנית הקומה השלמה והטהורה של הנפש. היכולת לשהות בדממת השבר ללא זיוף היא המפתח היחיד שדרכו נפתחים שערי הנחמה הזכה אל תהומות הלב .רק מתוך הלב הנשבר הלומד לקבל חסד בשעת חולשתו מתגלה המעיין הנובע היכול להאיר בעתיד את העולם כולו.