מי שישב שבעה כמה ימים על אביו ונתברר לו שאמו מתה ולא אביו האם צריך למנות מחדש?

מי שישב שבעה כמה ימים על אביו ונתברר לו שאמו מתה ולא אביו האם צריך למנות מחדש? ובשעה שבה האדמה עוד רוטטת תחת רגליו של האדם ,וריח הבשמים האחרונים של ההבדלה מתערבב בריחו המר של האפר ,עומד הוא בחדר הקטן שבו האור מסנן את עצמו בעצב דרך הווילונות המוגפים ,וקול הדממה הדקה חודר אל חדרי בטן .השקט של החדר אינו שקט של שלווה אלא שקט כבד וסמיך ,שקט של קירות הלוחשים את…

מי שישב שבעה כמה ימים על אביו ונתברר לו שאמו מתה ולא אביו האם צריך למנות מחדש? ובשעה שבה האדמה עוד רוטטת תחת רגליו של האדם ,וריח הבשמים האחרונים של ההבדלה מתערבב בריחו המר של האפר ,עומד הוא בחדר הקטן שבו האור מסנן את עצמו בעצב דרך הווילונות המוגפים ,וקול הדממה הדקה חודר אל חדרי בטן .השקט של החדר אינו שקט של שלווה אלא שקט כבד וסמיך ,שקט של קירות הלוחשים את סודו של הזמן העומד מלכת ,שעה

שבה הנפש מיטלטלת בין קירות הבית שבהם ישב שבעה ימים מלאים מתוך סערה ואונס של לב ,והנה מתברר באחת כי כל הימים הללו נחצבו מתוך טעות מרה ,כי האב אשר עליו בכה ונשא את משא השבר חי וקיים ,והאם שאת שמה לא קרא בתוך ימי האבדן היא זו שעולה מן ההספד אל כסה של תורה .האם הימים הללו שנשחקו בדמעה טהורה ובשבירה של חצות לילה נחשבים לו למניין ,או שמא עליו לחזור אל ראשית הדרך ,לשוב ולפתוח את שערי האבלות מבראשית, ולשבת שוב שבעה ימים חדשים אל מול האור הדועך והולך? וכאשר אנו פוסעים אל מרחבי הרקע וההתפתחות של הסוגיה ,והננו מרימים את הפרוכת מעל נבכי ההלכה הקדומה ,מתגלה לפנינו שורש הדברים הנטוע באדמת התלמוד ומשתזף באורם של ראשונים ואחרונים .הנה כי כן ,שורש השאלה נחצב מתוך ההבחנה העדינה שבין מעשה האבלות המונח על גופו של אדם לבין ידיעת המציאות והכוונה המדויקת שבעשייה .כאשר האדם יושב וקורע את בגדיו או מונה את ימי האבלות ,עולה ובא הדיון הנוקב מן הירושלמי ומדברי השולחן ערוך ונושאי כליו סביב השאלה אם הטעות בזהות המת מפקיעה את מעשה האבלות לחלוטין או שמא עצם הישיבה והשבר הנפשי שעבר האדם בשעת מעשה יש בהם כדי לעלות לו למניין. הסוגיה פושטת ולובשת צורה ,נבחנת במסכת מועד קטן ובשאר דברי הפוסקים ,ומבקשת לעמוד על הגבול הדק שבין טעות במציאות לבין חובת הלבבות המוטלת על האבל. והנה אנו באים להיכנס אל היכל הקודש פנימה ,אל תלמוד בבלי וירושלמי ,מעיינות הנצח מהם אנו שותים בצמא את דברי אלוקים חיים. בתלמוד הירושלמי (מסכת מועד קטן פרק ג הלכה ז) פירש ודן ביסוד הדברים ,באותו אדם שאמרו לו מת ראובן וקרע את בגדיו ואחר כך אמרו לו שמעון מת ,כיון שידע שמת אדם וקרע יצא ידי קריעה ,ואולם אם אמרו לו מת ראובן וקרע ואחר כך אמרו לו חי היה ומת לא יצא ידי קריעה, שהרי על חי קרע ולא היה כאן מעשה קריעה אמיתי על מת זה בעת שנקרע הבגד .וממילא מבואר מתוך סוגיית הירושלמי כי עצם הידיעה על מציאות של מיתה מעניקה תוקף למעשה ,אך כאשר נתברר שהאדם היה חי באותה שעה ,אין מעשה האבלות תופס את מקומו הראוי ,ומתוך כך אנו למדים להשקיף על סוגייתנו בממדים הלכתיים רחבים ועמוקים המבררים את כל גבולות הדין. בשו''ת הרא''ש (כלל כ''ז דין ח') ביאר כי כאשר אדם עשה מעשה אבלות או קריעה על מי שהיה חי באותה שעה ,לא יצא ידי חובתו כלל ,והוי כיושב בחינם ,שכן כל עוד לא חל חיוב האבלות האמיתי באותה שעה מצד המת הנכון ,אין מעשה האבלות תופס מקום ותוקף הלכתי. הרמ''א (יורה דעה סימן שע''ה סעיף א) ביאר כי הדברים אמורים גם לעניין ימי השבעה ,שאם ישב האדם בטעות או שלא בזמנו הנכון ,אין הימים הראשונים עולים לו למניין ,והוא נדרש לשוב ולחזור על שבילי האבלות מבראשית כאשר יתברר לו כי נכון הדבר. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יורה דעה סימן ש''מ סעיף כ''ד) פסק כי בקריעה בעינן שידע על מי קורע ,ומקור דין זה הוא מן התלמוד במסכת נדרים (דף פ''ז ע"א) ועל כן אם קרע על אדם שסבר שהוא מת ונתברר שהיה חי באותה שעה ,לא יצא ידי קריעתו. הש''ך (יורה דעה סימן ש''מ ס"ק ט''ז) ביאר שאם אמרו לו מת וקרע ואחר כך נתברר שהיה אז חי,

אף על פי שאחר כך מת אותו אדם ,לא יצא ידי קריעה ראשונה ,ויש להקשות מזה גם לעניין ימי השבעה מדוע שיהיו מותרים להיחשב לו כאשר ישב בטעות. הט''ז (יורה דעה סימן שע''ה סקט''ז) ביאר כי אם אדם נתיאש מאביו וישב עליהם שבעה ואחר כך נמצא אביו חי ,אינו צריך יותר לישב שבעה אלא רק לקרוע מחדש ,שכן חובת האבלות כבר חלה על גופו במקצת ואינו נחשב כיושב בחינם גמור. הט"ז (יורה דעה סימן שע"ה סק"ט) ביאר כי כאשר אדם ישב שבעה מתוך טעות ומחשבה שמת לו מת אחר ,כיוון שהיה אז חיוב אבלות על גופו מצד מי שנפטר באמת ,הרי שעצם הישיבה אינה נחשבת לישיבת חינם אלא יש לה תוקף לעניין מניין הימים. במנחת סולת הובא בלקוטי תשובות (סימן י"ב) פירש כי במי שנאמר לו שמת אביו וישב עליו שני ימים ואח"כ נתברר שהאומר טעה ואביו חי רק אמו מתה ,אינו צריך לשוב ולשבת שבעה ימים מחדש ,ויוכל לחשב את הימים הראשונים שכבר ישב ,שכן אף על פי שצריך לקרוע פעם נוספת משום שבקריעה בעינן שידע על מי קורע ,הרי שבשבעה דליכא קרא סגי במה שהיה אז חיוב להתאבל ,ונהי שסבר שזהו על מת אחר ,אין זה מגרע לעניין מניין הימים. ובמנחת סולת (שם) פירש עוד כי הגדרת הדברים מורה שאין לדמות דין ימי השבעה לדין הקריעה ,שכן בקריעה החמירו חכמים ודרשו מקרא שידע בדיוק על מי הוא קורע ולשם מי הוא מכוון את קריעתו ,ואולם בימי השבעה שאין להם מקור מן התקרא וכל עיקר עניינם הוא חובת האבלות המוטלת על האדם בעת שמת לו מת ,הרי שברגע שהיה לו חיוב אמיתי להתאבל באותה שעה מצד האם שנפטרה ,אין זה משנה כלל אם טעה במחשבתו וסבר שעל אביו הוא יושב ,ומשום כך הימים הראשונים מצטרפים לו למניין מלא ואינו צריך לחזור ולשבת שבעה מחדש. הראשל''צ רבנו הגר''י יוסף בילקוט יוסף (אבילות קובץ הלכות עמ' תקל''ה) פירש כי יסוד הדינים הללו הנוגעים להלכות אבלות מורה לנו כי בכל מקום שבו יש ספק או טעות במציאות שבין אדם למתיו, עלינו לשקול במאזני ההלכה את גודל השבר של האבל אל מול דרישות הדין המדויקות ,כדי שלא להכביד עליו מעבר למה שחייבתו התורה ,ומשום כך הימים שכבר ישב בטעות נחשבים לו למניין. מו''ר הגר''א וייס בשו''ת מנחת אשר (חלק ג' סימן ע''ח) ביאר בדבריו כי עומק האבלות אינו נמדד רק בידיעה השכלית החיצונית של שם המת ,אלא בעצם תנועת הלב והשבירה הפנימית המתרחשת בקרבו של האדם בעומדו מול פטירת קרוב משפחה ,ולכן כאשר האדם נתון בתוך שרשרת הדמעות והאבל ,כוחם של הימים שעברו עליו פועל את פעולתו ומצטרף למניין חובתו. המצפן הפנימי הנבנה מתוך מעמקי הסוגיה אינו דורש מן האדם לשאת משאות שאינם לפי כוחו ,ואינו מבקש לראות אותו טובע בתוך ספקות מדומים או מייסר את נפשו על עבר שלא היה בו חיוב אמיתי .הלב האנושי ,המבקש לעמוד לפני קונו באמת ובכנות ,מוצא כאן נחמה גדולה המלמדת כי כל רגע של כאב אמיתי וכלי של שבירה פנימית שנשא האדם מכוח חובת האבלות המונחת על כתפיו אינו הולך לאיבוד ,גם אם חל שינוי בשמו של הנפטר .המצפן מורה לאדם ללכת בדרך הישר מתוך בהירות הדעת ,לדעת להבחין בין עיקר לטפל ,ולהבין כי תורת אמת אינה באה להקשות בחינם אלא לכוון את ליבו של האדם אל האמת הפנימית והטהורה של החיים והמוות.

ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום ,כי בעמקי משברי החיים ,עת האדם מיטלטל בין ספקות למציאות נסתרת ,מלמדת אותנו תורת חיים כי שום דמעה אינה זולגת לשווא ושום כאב אמיתי אינו הולך לאיבוד .הימים שהאדם נושא בתוכו מתוך אמת פנימית נחקקים בלוחות לבו כנדבך של בניין ונחמה.

עיקר העניין: הנה כי כן ,שורש הדברים מורה לנו כי טעות בזהות המת אינה מפקיעה את עצם תנועת הלב וימי השבר שכבר עברו על האדם ,שכן היות והיה שם חיוב אמיתי להתאבל באותה שעה מצד הנפטר האמיתי ,אין הימים הראשונים נחשבים לישיבת חינם אלא מצטרפים למניין חובתו בשלמות ,ואינו צריך אלא להשלים את יתרת ימי האבלות בלב שלם ובדעת צלולה. האור המאיר מן ההלכה מלווה את האדם מתוך צעדיו הפשוטים אל מרחבי החיים ,ומלמדו כי גם מתוך סערת הטעות צומחת בהירות המאירה את נתיבותיו בנחמה ובאמת.