למי יש את הזכות לקרוא את השם לאב או לאם? הוכח מפרשת השבוע!

למי יש את הזכות לקרוא את השם לאב או לאם? הוכח מפרשת השבוע! כאשר קרני השמש הראשונות מפציעות על פני אדמת כנען ,וקול בכיין של שעות הלידה מתערבב בהמיית הרוח הנושבת בין שבילי האוהלים ,עומדים האב והאם בחדר המיוחד והטעון ביותר בראשיתו של מסע חיים חדש ,רגע אחד קודם כניסתו של הרך הנולד אל ברית עמו .באותה שעה ממש ,בעוד טיפות טל אחרונות רוטטות על יריעות האוהל והדממה…

למי יש את הזכות לקרוא את השם לאב או לאם? הוכח מפרשת השבוע! כאשר קרני השמש הראשונות מפציעות על פני אדמת כנען ,וקול בכיין של שעות הלידה מתערבב בהמיית הרוח הנושבת בין שבילי האוהלים ,עומדים האב והאם בחדר המיוחד והטעון ביותר בראשיתו של מסע חיים חדש ,רגע אחד קודם כניסתו של הרך הנולד אל ברית עמו .באותה שעה ממש ,בעוד טיפות טל אחרונות רוטטות על יריעות האוהל והדממה שורה על הבית ,מתברר כי השאלה הראשונה העומדת בפתח איננה נוגעת רק לזהותו של הרך הנולד ,אלא נוגעת בעצם שרשיה של הבעלות הרוחנית וההורית .מי הוא זה הזוכה לפתוח את שער השמות ,להטביע את חותמו הראשון על נפשו הרכה של התינוק ,ולשזור את שמו בתוך שרשרת הדורות ארוכת הימים? האם זוהי זכותו הבלעדית של האב הנושא בעול המשפחה והמסורה ,או שמא זוהי זכותה הגדולה של האם אשר נשאה את משאו בתלאות בטנה וייסוריה? השאלה מונחת במלוא עוצמתה בין כותלי הבית פנימה ,ממתינה להכרעתה של תורה ומשפט ,ודורשת להתבונן בשורשם של מנהגי ישראל העתיקים המבקשים לאזן ברגישות שאין למעלה הימנה בין רצונותיהם של שני ההורים העומדים יחד על סף עולם חדש. כאשר קרני השמש הראשונות מפציעות על פני אדמת כנען ,וקול בכיין של שעות לידה מתערבב בהמיית הרוח הנושבת בין שבילי האוהלים ,עומדים האב והאם בחדר המוחק והטעון ביותר בראשיתו של מסע חיים חדש .בעת הלידה מתברר כי השאלה הראשונה העומדת בפתח אינו נוגעת רק לזהותו של הרך הנולד ,אלא נוגעת בעצם שרשיה של הבעלות הרוחנית וההורית, מי הוא זה הזוכה לפתוח את שער השמות ,להטביע את חותמו הראשון ,ולשזור את שמו בתוך שרשרת הדורות.

הדעת זקנים מבעלי התוספות (בראשית לח ה) כתב כי היה מנהג קדמון שאת הזכות לקרוא לבן הראשון מקבל האבא ,ואילו את הזכות לקרוא לבן השני מקבלת האמא ,וכן הלאה על פי הסדר הזה ,ולכן כאשר בת שוע קראה גם לבן השני וגם לשלישי ,הוצרכה התורה לבאר כי באותו זמן יהודה לא היה נוכח במקום. רבינו חיים פליטיאל (בראשית לח ה) ביאר כי סדר הדורות מלמד על חלוקה מדויקת שבה הזכויות מתחלפות בין שני ההורים לפי מספר הילדים הנולדים. תולדות יצחק (שמות יח) פירש כי הנהגת הבית המקורית נשענת על שורש החלוקה שבין האב לאם בהקמת השם לדורות. רבי יצחק אברבנאל (פרשת וישב) חידש כי כך היה המנהג המקובל והשגור במקומו עד ימיו ,שבו נחלקו זכויות הקריאה בסדר קבוע בין ההורים. האלשיך הקדוש (בראשית לח ה) ביאר את הכתובים באופן שבו העדרותו של האב היא שיצרה את המציאות שבה האם נטלה את זכות הקריאה גם עבור השלבים הבאים בסדר המשפחתי. כאשר שרשרת הדורות נפגשת עם עומק סוגיות ההלכה ומעמקי הים התלמודי ,נפתחים שערי בית המדרש ומתברר כי שורשיהם של דיני קריאת השמות יונקים את חיותם מן המקורות העתיקים ביותר המפלסים את נתיבותיהם בתוך סוגיות הש"ס. במסכת נדרים (דף לט ע"ב) מצינו את דברי חז"ל בעניין ביקור חולים והקמת שם לחולה ,וכן בגמרות נוספות מצינו את היסודות הגדולים המלמדים על כוחו של שם ועל מעמדם הרוחני של ההורים והמשפחה בבואם להעניק שם לרך הנולד .חז"ל מלמדים אותנו כי השם אינו רק כינוי חיצוני וטכני בלבד ,אלא הוא צינור השפע המרכזי שדרכו יורדת נשמתו של האדם אל תוך עולם העשייה ,ומשכך גדולי המפרשים והפוסקים עמדו על כך שהזכות להעניק את השם נושאת עמה אחריות עצומה השקולה כנגד יסודות קיומו של הבית היהודי. הרמב"ן (בראשית לח ה) הביא את פירוש האברבנאל וחלק עליו וכתב על כך וז"ל" :ואין בזה טעם או ריח" .אולם הרמב"ן לא ביאר מדוע הפירוש אינו מקובל עליו ,ויש מגדולי האחרונים שביארו כי הרמב"ן סבר שמנהג כזה אינו מסתבר ,או שסבר שלא זו היתה הסיבה של התורה ,או שמכך ששמות כל השבטים מלבד לוי ובנימין נקראו על ידי האמהות לא מסתבר שהיה מנהג כזה בזמנם. הרשב"ש (סימן רצא) מספר כי שלמה בנו של הרמב"ן היה חתן של רבינו יונה ,ובזמן ההריון של בנם הראשון נפטר הסבא רבינו יונה ,ואמר הרמב"ן לבנו אף שצריך לפי המנהג לקרוא לתינוק על שמי משה מבקש אני שיקראו לתינוק יונה על שם אבי אימו של התינוק ,שנאמר וזרח השמש ובא השמש ,ודרשו חז"ל שעד שלא שקעה שמשו של צדיק אחד זרחה שמשו של צדיק אחר ,ורצה שתינוק זה יהיה המשך למעשיו וקדושתו של רבינו יונה ,ויקרא בשמו ,ואכן מסיים הרשב"ש כי יונה זה גדל והיה לרב גדול בישראל ,והרשב"ש עצמו הוא נכד של נכדו של רבי יונה זה. רבי אברהם מיוחס בספרו שדה הארץ (ח"ג סימן כב) כתב שבימינו שנוהגים לקרוא את הילדים על שם ההורים ,חייב לקרוא על שם אביו או אימו את הילד הראשון ,ואסור לו להקדים את הורי

אשתו ,משום שהוא מחויב בכיבוד אורים ,ואם יוותר וישנה את הסדר יש בכך פגיעה בהוריו, ובמקרה שאמא מתעקשת ,יקרא לילד שני שמות ,השם הראשון יהיה שמו של אביו ,והשני יהיה שמו של חמיו. רבנו יוסף חיים מבגדד בספרו בן איש חי (שנה ב' שופטים אות כז) כתב כן ,וזהו מנהג הספרדים גם בימינו ,ולדעת הרבה ממפרשי התורה יש מקור קדמון למנהג זה כבר מתקופת השבטים ,אולם יש לדעת כי למרות שכך המנהג ,המנהג הוא כלפי הבן אך אין זכות לסבא לדרוש זאת ,ועל ההורים להבין כי ישנם שיקולים רבים שלעיתים קרובים אי אפשר לשתף אותם בכך ,ועליהם לגלות הבנה במקרה ולא ניתן לקרוא לבן על שמם. אמנם בשו"ת בית נפתלי (סימן סג) כתב שהמנהג אצל האשכנזים הוא להיפך ,הזכות לבן הראשון ניתנה לאשה ,ואילו הזכות לבן הבא ניתנה לבעל ,וכן הלאה ,ומרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי בספר מבקשי תורה ציין שו"ת זה כמקור למנהג האשכנזים. כאשר נפגשים מנהגי העדות השונות ומתבררים שבילי ההלכה למעשה בבית המדרש פנימה, מתגלה כיצד כל עדה ועדה טווה את מסורת אבותיה מתוך עומק ההשקפה והיראה ,כאשר השאלות הנוקבות של ימינו פוגשות את פסקי הפוסקים הגדולים אשר שקלו את הדברים במאזניים עדינים של כבוד הורים ושלום בית. קיים הבדל מהותי בעניין זה בין עדות המזרח והאשכנזים ,משום שהאשכנזים מקפידים שלא לקרוא לילד על שם אדם חי ,ורק לאחר פטירת ההורים קוראים לילדים על שמם ,בעוד שאצל הספרדים נהוג להיפך ,כי קוראים לילדים עוד בחיי הוריהם על שמם .ומשכך בלידת הילד הראשון ברוב המקרים ההורים עדיין חיים ,והנידון הוא האם לקרוא על שם סבא או סבא רבה מצד משפחת האב או לקרוא על שם סבא ממשפחת האם .ולכן האיסור שכתבו הפוסקים מתייחס לפגיעה ישירה בכבודו של האב ,כאשר מצד הדין חייב הבן משום כיבוד אב ואם לקרוא בשמו והוא קורא בשם חמיו ,אולם במקרה והנידון על שם איזה סבא לקרוא ,אף שיש מצוות כיבוד הורים גם בסבא, ובעיקר משום שהדבר מכבד מאוד את ההורים שקוראים בשם של הורים שלהם ,מכל מקום אינו פגיעה במה שקדש שם של סבא אחר ,ולכן אין בעיה לוותר לאשה גם אם זכות הראשונית מגיעה לאב. אך בקרב עדות המזרח שלא לקרוא לבן הבכור על שם האב ,כאשר המנהג לעשות כן ,יש בכך פגיעה חמורה הרבה יותר באב בעצמו ,ובפרט שהפגיעה בחייו ,ומשכך כתבו הפוסקים שבמקרה זה יש איסור לוותר. כאשר מתבוננים במרחבי הדורות ובחילופי המנהגים ,ניצבת לפנינו השאלה הגדולה מה הן הסיבות העמוקות שהביאו את קהילות האשכנזים לשנות מן המנהג הקדום ולהעניק את זכות הבחירה הראשונה לאם דווקא ,שכן גדולי הפוסקים והדורות העמידו על כך טעמים נפלאים המאירים את הנהגת הבית היהודי באור יקרות. רבי ישראל יצחק רייזמן בליקוטי מהרי"ח (ח"ג סדר המילה) כתב כיון שבזמנו היה מקובל כי הזוג הצעיר גר מספר שנים בבית הורי האשה ,כפי כמות השנים שהיו מתחייבים מראש – נקרא

קעסט – ועל פי רוב לידת הבן הראשון היתה כאשר הזוג הצעיר התגורר אצל הורי אשתו ,נהגו לכבד בכך את חמיו וחמותו שהשם הראשון יהיה על שם משפחתם .ויש מקום לדון האם הכוונה כיון שהורי האשה נשאו בנטל הכלכלי של הזוג בשנים אלו נהגו לכבדם בנתינת השם הראשון ,או כיון שדרו אצלם בבית ,מן הראוי לכבדם ולתת את שמו של התינוק הגדל אצלם בבית על שם אחד ממשפחתם ,והדבר נוגע לימינו למקרה והזוג הצעיר אמנם גר בבית משלו ,ויתכן גם בארץ אחרת ,אולם אחד מההורים לקח על עצמו את כל הנטל הכלכלי של קניית דירה ,והוצאות בשנים הראשונות עד שהזוג יתבסס או יסיים לימודים וכדומה ,האם זה מחייב להעדיף את ההורים הללו ולנהוג בהם כבוד ,או במציאות שלצערנו עם מצוקת הדיור בארץ ובעולם קורה ,במקרה והזוג אמנם כלכלית הוא עצמאי ואינו נתמך על ידי אחד ההורים ,אולם מחוסר מקום הוא מתגורר בבית אחד ההורים או ביחידת דיור או בייסמנט שלהם ,האם זה מחייב לכבד אותם בנתינת השם לתינוק הגדל בביתם. הרב יצחק מנחם קרלינסקי בשו"ת מתנת משה (סימן עז) הביא שהכתר אפרים (סימן לט) כתב הטעם לכך כיון שעוזבת בית אביה ואמה והרי היא מנותקת מחברותיה ,ניתן לה זכות שהתינוק הראשון יקרא על שם אחד מקורביה שהיא מחוברת אליהם ,ובכך יזכיר לה הדבר את משפחתה, ומסתבר לומר שאין שום הבדל אם גם הבעל התנתק מסביבתו ,משום שלאשה הדבר קשה רגשית הרבה יותר. הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד על מסכת עירובין (דף יג ע"א) הביא שגיסו מרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל אמר לו שהוא שמע שהאשה זכתה בשם ,בגלל היסורים הקשים שעברה בשעת הלידה. כאשר מתהלכים בנתיבות השלום ובעומק דרכי הפשרה בבית היהודי ,נפתחים שערי הלב לראות כיצד גדולי הפוסקים לא רק פסקו את הדין בשולחן הטהורים אלא גם ירדו לעומקם של ויכוחי ההורים כדי למצוא את המזור והנחמה המאחים את כל הקרעים. רבי שלמה לוריא המהרש"ל בשו"ת מהרש"ל (סימן צא) כתב כי במקום שבו יש מחלוקת בין בני הזוג על שם הרך הנולד ,ראוי למצוא דרך של פשרה המרצה את שני הצדדים ,כגון לחבר את השמות או לתת ששמו הראשון יהיה כשם האחד ושמו השני כשם האחר ,ובלבד שלא תצא תקלה ומריבה מתוך שמחת הברית אלא ירבו אהבה ושלום במעונם. כאשר מתבוננים בנתיבות המעשה ופוסעים מן ההלכה הכתובה אל עבר מציאות החיים הפועמת בתוך בתי ישראל ,מתברר כי הסוגיה אינה נשארת בין כתלי בית המדרש לבדם ,כי אם יורדת אל שורש הנימים של חיי היומיום .מתוך עומק הדיונים עולה נפקא מינה גדולה ונוקבת הנוגעת לשלום הבית ולכבוד ההדדי שבין ההורים ברגעים המרגשים והטעונים ביותר של לידת הרך הנולד .שכן כאשר מתעוררת מחלוקת בין בני הזוג סביב שאלת מתן השם לתינוק ,רואים אנו עד כמה גדולי הפוסקים שקלו במאזניים עדינים את שורשי הדין ,וממילא נלמד למעשה כיצד על האדם לנהוג בשעה זו :מצד אחד ,חובת כיבוד אב ואם והכרת הטוב כלפי ההורים המלווים את הזוג במסירות נפש עצומה ,ומצד שני ,החובה המקודשת של הבעל כלפי אשתו העוברת את קשיי

ההריון והלידה ,כאשר מתוך איזון עדין זה נבנים יסודות השלום והאחדות במעונם ,באופן שכל צד זוכה להרגיש מכובד ומוערך בתוך שרשרת הדורות המפוארת של משפחתו. כאשר מעמיקים עוד יותר וצוללים אל מעבר לפשט הסוגיה אל תוך האופק הרעיוני הרחב, נפתחים שערי הלב להבין את פשרו העמוק של השם הנקרא על האדם ואת משמעותו הרוחנית האדירה בבריאת העולם .השם שמעניקים ההורים לרך הנולד אינו רק צליל חיצוני או תואר נבחר באקראי ,כי אם צינור השפע המרכזי המוריד את נשמתו של האדם אל תוך עולם העשייה, ומשכך בחירת השם היא רגע שבו ההורים הופכים לשותפים פעילים במעשה בראשית ממש, כשהם קוראים למהות האלוקית להתלבש בלבוש גשמי ולרדת אל ארץ החיים .מתוך כך מובן מדוע המחלוקת סביב השם אינה יכולה להישאר בגדר מאבק כוח אנושי פשוט ,אלא היא מפגש עמוק בין שני עולמות ,בין שורש משפחת האב לשורש משפחת האם ,שבהם מתמזגים נהרות של אמונה ,מסירות נפש ותפילה ,עד שהם נעשים לבסוף לכלי אחד המחזיק ברכה ושלום בעולם. כאשר מתבוננים אל תוך חדרי בטנו של האדם ופוסעים אל נבכי הנפש הפנימית ,מתברר כי הסוגיה העדינה של בחירת השם אינה נוגעת רק למנהגים חיצוניים ולכבוד המשפחות ,כי אם היא מעבדה חיה המאבחנת את מידת האגו ,הענווה והביטחון של האדם בתוך ביתו .האדם נדרש פעמים רבות להתמודד עם הרצון הטבעי לשלוט ,להוכיח צדק ולעמוד על שלו בכל מחיר ,אולם ברגע המבחן שבו הוא פוגש את רצון אשתו ואת כבוד הוריו ,נדרשת ממנו עבודת נפש עמוקה של שבירת הקליפות והסרת המחיצות ,מתוך הבנה כי האמת הגדולה של שלום הבית וקידוש השם שווה פי כמה מכל ניצחון אישי .הענווה הזו ,שבה האדם מוותר על זכויותיו ומפנה מקום לזולתו, היא המזקקת את נפשו ומאפשרת לאמונה הפשוטה לחדור אל תוך חדרי הלב ,עד שנעשה האדם ככלי ריק המוכן לקבל ברכה מאת השם יתברך ,ומתוך כך נבנית הנהגה יומיומית של אהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר. כאשר פוסעים אל המצפן הפנימי הנבנה מתוך מעמקי הסוגיה ,מתגלה דרך ישרה הנטויה ללב האדם מבלי להזדקק לקולות של תוכחה חיצונית או לסיסמאות ריקות ,כי אם מתוך מבט פנימי אל תוך המציאות המוסרית של חיי המעשה .האדם לומד כי מבחנו האמיתי אינו נמדד בשעות של רוגע ושלווה ,אלא בדיוק באותם רגעים שבהם מתנגשים רצונות שונים והאינטרס האישי לוחץ להרים קול ולדרוש את בכורת השליטה .המצפן הפנימי מורה לו לעצור רגע אחד קט ,להביט מעבר למסך האגו ,ולשאול את עצמו מהו הערך הנעלה יותר שעומד כעת על הפרק ,האם כבוד עצמי מדומה או בניין של חיים שיש בהם נאמנות ,רגישות עדינה לזולת וויתור אמתי המרומם את שניהם יחד .מתוך התבוננות זו מתברר כי ההכרעה המוסרית הגדולה ביותר אינה דורשת כוח זרוע ,אלא דווקא גודל נפש שקט המוותר על הניצחון הקטן כדי לזכות בנצחון האהבה והשלום. כאשר פוסעים אל מפתן השלב האחד עשר והאחרון ,נאספים כל ניצוצות האור והתבונה מכל שלבי הסוגיה אל תוך רגע אחד של פנימיות חיה ,שבו הדברים נעשים לחלק בלתי נפרד ממעגל החיים של האדם ,כמצפן המכוון את צעדיו בכל שעה ושעה .מכאן אנו לקוחים את התובנות המעשיות לחיי היומיום ,לדעת כי כל פסיעה של ויתור בתוך הבית וכל מחשבה המבקשת להרנין

את לב בן הזוג ולהכיר טובה להורים ,אינן רק הנהגה טובה בעלמא ,כי אם בניין עדי עד ,בית קדוש המקים את שכינת עוז בתוך מעונם של ישראל.

עיקר העניין: הסוגיה המופלאה של מתן שמות לתינוקות מגלה כי שורש הברכה בבית אינו צומח מתוך כוח הזרוע והעמדת הדין על תילו ,אלא מתוך מרחב עמוק של ענווה וויתור המאחים את קרעי האגו ומפנים מקום אמתי לזולת .כאשר האדם משכיל להבין כי שמחת הברית היא שעת רצון עליונה שבה מתחברים שמים וארץ ,ומעדיף את שלום הבית ואת כבודם של היקרים לו על פני ניצחון אישי חולף ,הוא זוכה להוריד אל תוך עולמו ברכה אלקית שאינה פוסקת ,והופך את ביתו למשכן פתוח לרווחה שבו שורים אהבה ואחוה שלום ורעות לדורות עולם. כאשר האדם פוגש את רגעי המחלוקת והבחירה ,הוא לומד כי גודלו האמיתי אינו נמדד במה שהוא דורש לעצמו ,אלא במה שהוא מוכן להעניק מתוך לב שלם לאחרים הוויתור הקטן שנעשה בדממה בתוך חדרי הלב הוא המבנה את היסוד האיתן והנצחי של כל בניין חיי המשפחה והאמונה.