מי שאינו משלם מיסי ועד בית האם מותר לפרסם בבניין את שמו שלא שילם? הוכח מפרשת השבוע!
מי שאינו משלם מיסי ועד בית האם מותר לפרסם בבניין את שמו שלא שילם? הוכח מפרשת השבוע! כאשר האפלולית יורדת על חדר המדרגות וקולות הדריכה נבלעים בשקט העמוק של בין ערביים ,ניצב האדם בלב ליבה של מציאות חיה ודוקרת ,מציאות שבה השותפות שבין השנים נסדקת לאט לאט באור השוקע .האורות בבניין דולקים ,המעלית גומאת קומות בדממה ,והחצר מטילה צללים ארוכים על האדמה הלחה שטרם יבשה…
מי שאינו משלם מיסי ועד בית האם מותר לפרסם בבניין את שמו שלא שילם? הוכח מפרשת השבוע! כאשר האפלולית יורדת על חדר המדרגות וקולות הדריכה נבלעים בשקט העמוק של בין ערביים ,ניצב האדם בלב ליבה של מציאות חיה ודוקרת ,מציאות שבה השותפות שבין השנים נסדקת לאט לאט באור השוקע .האורות בבניין דולקים ,המעלית גומאת קומות בדממה ,והחצר מטילה צללים ארוכים על האדמה הלחה שטרם יבשה מטל הבוקר .הריחות העולים מפתח הבתים ,המיית הרוח הנושבת בין העצים הסמוכים ,והשקט המתוח של השעות שבהן היום מתחלף בלילה ,יוצרים תפאורה חסרת פשרות המזמינה את לב האדם להתבונן פנימה .בתוך כל ההמייה הזו ,מתחת לפני השטח ,רוחצת תביעה אילמת ונוקבת סביב השותפות בקופה המשותפת של הבית .ישנם שאינם נושאים בעול ,הנהנים מפירות עמלם של השותפים האחרים מבלי לתת את חלקם ,מותירים אחרים לשאת במשא לבדם .השאלה מונחת במלוא עוצמתה ובמלוא כובד משקלה :האם מותר לתלות פתק גלוי בבניין ,לחשוף את שמו של אותו סרבן ולבושתו ברבים, כדי לכופף את ידו ולגבות את המגיע כדת וכדין? או שמא איסור הלבנת פנים החמור עומד כחומה בצורה ואוסר כל צעד של ביזיון פומבי ,אפילו במקום ממון? השאלה מהדהדת בין הקירות הקרים, ממתינה למשפט אמת צרוף שייחצב מחלמיש צור של תורה ומשפט. ומתוך עומק הדברים נצעד אל מילות הכתוב בפרשת השבוע ,ששם חקוק יסוד הדברים בפרשת וישב ,כאשר הכתוב פורש לפנינו את רגע ההכרעה שבו עמדה צדקת עולם מול אש הבושה המאיימת לכלות כל חלקה טובה.
הכתוב אומר בפרשת וישב“ :הוא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה" (בראשית ל"ח כ"ה). הקשר הפסוקים אל השאלה שלפנינו מבואר באותו רעד עמוק שפקד את תמר בעומדה על סף המוות בשריפה ,בחרה למסור את נפשה המטאפורית והמעשית ובלבד שלא לפרסם את קלונו של יהודה ברבים ,ומתוך כך נלמדת ההלכה שאין לך גבול בחומרת הבושה. רש"י (בראשית ל"ח כ"ה) פירש כי לא רצתה להציגו בקלונו ברבים אלא שלחה אליו את הסימנים בסתר כדי שיהיה הוא המודה מעצמו. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר כי תמר בחרה בדרך עדינה זו כדי לא להלבין את פניו בקהל רב. הפסיקתא רבתי (פרשה ד') חידש כי מסירת הנפש של תמר הפכה ליסוד עולם בכל גדרי כבוד האדם ואיסור פגיעה בזולת. התרגום אונקלוס (שם) תרגם את הפסוק לשון אמת ומדויק כמסורת שעברה דור אחר דור. התרגום יונתן בן עוזיאל (שם) הוסיף וביאר את גודל השעה והיראה שאחזה את הנוכחים באותו מעמד נורא הוד. כלי יקר (בראשית ל"ח כ"ה) ביאר כי כל מעשיה של תמר היו מכוונים לשם שמים מתוך עדינות נפש עליונה ,ללמד לדורות ששריפת גופו של אדם עדיפה בהרבה על פני שריפת נפשו וחירותו באמצעות הלבנת פנים ברבים. ומתוך אור התורה נצעד אל היכלי הש"ס הקדוש ,להאיר את הסוגיה באורם של רבותינו בגמרות הבבליות והירושלמיות ,אשר שקלו וטיילו בנבכי הסוגיה עד לקצה גבול היכולת. בגמרא במסכת ברכות (דף מ"ג ע"ב) איתא :אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים ,מנלן מתמר דמבואר בפרשת השבוע היא מוצאת וגו' שלא רצתה להלבין את יהודה אף על גב שתישרף .ובעומק הדברים מורה על גודל חומרת העניין בעיני חכמים ,שאיסור הבושה והכלמת פני הזולת חמור וקשה כל כך ,עד ששקלוהו חז"ל כנגד נפשו ממש ,ללמדך שאין לך אדם רשאי להקל ראש בכבודו של שום יהודי באשר הוא. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף נ"ט ע"א) איתא :אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים ,מנא לן מתמר דכתיב היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה. רש"י (שם ד"ה נוח לו) פירש כי האש כלה את גופו של אדם בעוד שהבושה והלבנת הפנים רוצחות את נפשו ורוחו ומותירות בו חלל שאין לו תקנה לעולם. תוספות (שם ד"ה נוח לו) הקשו מדוע לא מנו דין נורא זה עם שלוש עבירות חמורות שייהרג ואל יעבור ,ותירצו כי חז"ל מנו רק עבירות המפורשות בתורה בפירוש גמור ,ואילו איסור זה נלמד ממדרש הכתובים בתמר. בגמרא במסכת כתובות (דף ס"ו ע"ב) איתא :אמר רבי יוחנן נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.
תוספות (שם) ביארו את מידת הרגישות העצומה שנדרשת מן האדם בכל הליכותיו ,שלא יבוא לידי פגיעה בזולתו אפילו ברמז דק מן הדק. בתלמוד ירושלמי (מסכת פאה פרק א הלכה א) איתא :נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים ,שכן מצינו בתמר שלא רצתה להלבין את פני חמיה. התלמוד ירושלמי (מסכת כתובות פרק י"ג הלכה י"ט) מוסיף להאיר גדולה הלבנת פנים שכל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים. בפני משה על הירושלמי (שם) מבאר כי השוואה זו שבין הלבנת פנים לשפיכות דמים אינה מליצה בעלמא ,אלא תיאור מציאותי של שינוי צבע הפנים מחום ללבן המעיד על פריחת הנשמה מן הגוף ברגע הבושה הגדולה. ומתוך דברי הש"ס נפסע ונבוא אל היכלם של הראשונים עמודי ההוראה ,אשר העמיקו את משנתם של חז"ל והניחו את יסודות הפסיקה לדורות עולם. רבינו יונה בספרו שערי תשובה (שער שלישי אות קל"ט) כתב :והנה אבק הרציחה הלבנת פנים ,כי פניו יחוורו ונס מראה האודם ,ודומה אל הרציחה ,וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא במסכת בבא מציעא ,והשנית כי צער ההלבנה מר ממות ,על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ביאור הדברים מעמיק לגעת בנקודת המפגש שבין גוף לנפש ,שכן בעת שהאדם מלבינו ברבים פניו משתנות ודם נפשו נוזל ממנו ,ומשום כך נחשב הדבר לאבק רציחה ממש המצריך מסירות נפש שלא לעוברו. המאירי במסכת ברכות (דף מ"ג ע"ב) פירש :שאמרו כן בדרך צחות והפלגה להגדיל את איסור הבושה ,שחייב אדם להיזהר בכבוד חברו יותר מבגופו ,ואין הכי נמי שאינו חייב למסור ממש את נפשו בפועל אלא שיעשה כל שביכולתו שלא לפגוע. ספר החינוך (מצווה רמ') ביאר :כי כל כוונת התורה והחכמים באזהרה חמורה זו היא להרחיק את האדם מן הגסות ולהנחיל בלבבות את מידת החמלה והכבוד לצלם אלוהים שבאדם ,למען לא ירים איש את ידו או את לשונו לבייש את בן דמותו. הריב"א בפירושו על התורה פירש :על פי מה שדייקו בגמרא ששמה של תמר כתוב בלא האות אל"ף ,ללמדנו שהייתה קרובה ממש אל האש הבוערת ,ובכל זאת בחרה שלא לגלות את הדבר בגלוי כדי שלא לבייש את יהודה. ומתוך אורה של תורת הראשונים ,נצעד אל מרחבי משנתם של האחרונים וגדולי הפוסקים, אלו ששקלו את המילים בפלס הדעת וביקשו למצוא את גבולות ההלכה למעשה בתוך סבך החיים והמציאות. המהר"ם שיף במסכת בבא מציעא (דף נ"ט ע"א) הקשה שאולי אצל תמר לא הייתה לה הצלה על ידי הלבנת פנים ,שסברה שודאי תמות ולא יהיה לה שום מנוס או הצלה לעולם ,ולכן אין מכאן שום ראיה מוכרחת למקום שבו אדם יכול להציל את עצמו או את ממונו על ידי שילבין את פני חברו שחייב להחריש ולהשליך עצמו לכבשן האש.
המהר"ם שיף בחידושיו למסכת כתובות (דף ס"ז ע"א) ביאר :שמכיון ששלחה את הסימנים המדויקים של החותמת והפתילים ליהודה ,לא נשאר בידיה שום סימן נוסף להוכיח את צדקתה המלאה ,ולכן למדו מכאן שכיון שלא השאירה בידיה שום פתח מילוט אחר על כרחך שנוח לו לאדם להשליך עצמו לכבשן האש ולא להלבין פני חבירו ברבים. הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ בעל החזון איש בספרו חזון איש (חושן משפט סנהדרין סימן ט"ז) ביאר :כי כל דין הלבנת פנים שחמיר כל כך ,הרי הוא דווקא היכן שאין עליו תביעת ממון או צורך אמיתי להעמיד את הדין על תילו ,אולם במקום שבו יש צורך לתבוע את זכויות הציבור ולהציל את הממון מפני מי שאינו רוצה לשאת בעול ,פקע מעט מן האיסור שכן אין לך אדם רשאי לזלזל בממונם של אחרים. הגאון רבי יעקב קניבסקי בספרו קהילות יעקב (מסכת כתובות סימן י"א) העמיק לבאר :כי גדר הבושה האסורה הוא דווקא במה שנעשה לשם קלות ראש או להשפיל את האדם לשמה ,אך כאשר המעשה נועד להעמיד את הסדר הציבורי על מכונו ולהשיב אבדה לבעליה או למנוע הפסד מן השותפים בבית ,יש לדון בדבר לפי משקל התועלת וההכרח הממשי העומד לפני בית הדין או בני הקהילה. ומתוך משנתם של האחרונים נפסע ונבוא אל אורם של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו ,אשר נדרשו לשאלת השכנים והבניין המשותף ועמדו על גבולות ההלכה למעשה בתוך פסיקתם הצלולה. הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (מסכת כתובות דף מט ע"ב) כתב :לאחר שנשאל האם מותר לפרסם בלוח המודעות שבחדר המדרגות ,שמשפחה פלונית לא שילמה דמי ועד בית, ומסיק שהוא שמע ממרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל שלאחר שהתרו בשכן שאם לא ישלם יפרסמו את שמו בבניין ,מותר לפרסם את שמו ,ואין בזה משום הלבנת פנים ,או משום לשון הרע. והביא ראיה לדבריו :מהא דמבואר בגמרא במסכת כתובות דאדם שלא רצה לפרנס בניו הקטנים היו מכריזים עליו בשוק העורב האכזרי זן בניו ופלוני אינו מפרנס את בניו ,הרי שמותר לבייש אדם על שלא זן את בניו ,כל שכן על דייר שעובר על גזל שנהנה ממה ששותפיו משקיעים בבית ואינו משיב להם. והוסיף להביא ראיה נוספת :דדוקא מצינו שמותר לבית דין לתפוס ממון של הלווה ברחוב, ומסתבר שהתופס גורם להתקהלות של אנשים ונגרם בושה ללווה ,ואף על פי כן לא אסרו דבר זה ,ומכאן שכל שכן לעניין תשלום ועד בית שיש בו משום הצלת ממון השותפים. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות לשון הרע סימן א) פסק :כי כל כיוצא בזה שיש צורך ציבורי אמיתי ונעשתה התראה כדין קודם הפרסום ,אין הדבר נחשב לאיסור הלבנת פנים שכן אין אדם רשאי ליהנות מממונם של אחרים ולהטיל את משאו על הציבור שלא כדין. מו"ר הגר"א וייס בספרו שו"ת מנחת אשר (חלק ב סימן קכ"ה) ביאר :כי יסוד הקהילה המשותפת מחייב שותפות מלאה ,וכאשר אחד מן הדיירים מפר את ההתחייבות הבסיסית ומסרב לשאת בהוצאות האחזקה של הבניין ,הרי הוא כמי שנוטל ממון חברו שלא כדין ,ומשום כך לאחר שהתרו בו כראוי יש תוקף להעמדת הדברים על דיוקם בפני בני הבית.
ומתוך רוח ההלכה והפסיקה הצלולה ,אנו יורדים אל מציאות החיים הפועמת בבניין המשותף ומבקשים לתרגם את הסוגיה העמוקה אל השבילים המעשיים שבהם נדרשים השכנים לנהל את חייהם .השאלה אינה נשארת בין דפי הספרים אלא פוגשת את הדיירים בכל חודש מחדש, כאשר קופת הוועד ריקה וההוצאות השוטפות של תאורה ,ניקיון ותחזוקת המעלית דורשות את מענה השותפים. הנפקא מינה העולה מן הסוגיה מורה דרך ברור למעשה החיים :כאשר דייר מתעקש שלא לשאת בעול וגזל ממון חבריו נמשך יום אחר יום ,אין הדבר נחשב עוד להלבנת פנים אסורה שכן המענה ההלכתי מורה שכאשר התרו בו מראש ובאו עמו בדברים פעמים רבות והוא בשלו עומד ,מותר לאחר התייעצות עם מורה הוראה לתלות את הודעת החוב בלוח המודעות של הבניין ,כיוון שאין הציבור מחויב לשאת במשאו של מי שבוחר להתנתק מחובותיו הבסיסיות ולפגוע בממונם של השכנים העמלים לפרנסתם. ומתוך בירור ההלכה למעשה ,אנו ממשיכים לעלות אל רובדי העומק הרעיוניים העולים מן הסוגיה ,המאירים את כל מבנה השותפות האנושית באור חדש .הבניין שבו אדם מתגורר אינו רק מקבץ מקרי של דירות וקירות בטון ,אלא הוא מרקם חי ופועם של קהילה קטנה שבה כל אבר משפיע על חברו וכל פרט נושא באחריות לטובת הכלל .כאשר אדם בוחר להתנתק מן העול המשותף ,הוא אינו פוגע אך ורק בסעיף תקציבי כזה או אחר ,אלא הוא סודק את יסוד האמון המאפשר לבני אדם לחיות יחד תחת קורת גג אחת מתוך שלווה וביטחון .התביעה לגבות את מיסי ועד הבית איננה רק עניין טכני של חישוב חשבונאי קר ,אלא היא ביטוי עמוק לתביעה מוסרית וציבורית שכל אדם יעמוד באחריותו כלפי זולתו ,יכיר בטובתם של השותפים העמלים יחד עמו, ויבין שאין קיום לחברה שבה איש הישר בעיניו יעשה על חשבון חברו. ומתוך המרחב הרעיוני ,אנו מעמיקים לצלול אל נבכי הנפש האנושית ואל החיבור העמוק שבין הנהגת האדם לבין עולמו האמוני .הבושה האנושית שבה דברו חכמים היא רגש עדין וקדוש המהווה את אחד מן הבלמים הרוחניים החשובים ביותר השומרים על צלם האדם בקרבו ,ומשום כך הפליגו חז"ל להשוות את פגיעתה המאבדת לזו של אש כבשן המבערת בנפש .אולם כאשר אדם בוחר במודעות מלאה להפקיע עצמו מן הציבור ,להתנער מחובותיו הבסיסיות ולגזל את ממונם של שכניו העמלים למחייתם ,הוא המאבד בעצמו את אותה חסות פנימית של כבוד הזולת שהוא דורש לעצמו .ההלכה שוקלת במאזניים עדינים את כבודו של היחיד מול זכות הקיום והצדק של הכלל ,ומלמדת אותנו כי האמונה האמיתית אינה דורשת עצימת עיניים מן עוול ,אלא תובעת מאתנו לראות את המציאות נכוחה ,לאזן בין רחמים למשפט ,ולשמור על מוסריות פנימית שאינה נרתעת מהעמדת האמת על מכונה כאשר כלתה כל תקווה אחרת. ומתוך ההרחבה המחשבתית אנו צועדים אל בניית המצפן הפנימי העמוק העולה מתוך הסוגיה, המכוון את צעדיו של האדם בנתיבות החיים מבלי להיזקק להטפות ריקות או לסיסמאות חיצוניות .המוסר האמיתי של תורת חיים אינו מורכב מקצוות פרועים של אטימות לב מצד אחד או מושחתות ציבורית מצד שני ,אלא הוא מציב שביל זהב עדין המאזן בין חמלה עמוקה לבין עמידה איתנה על המשפט .הוא מלמד את האדם שאין מקום למהר אל קלון פומבי או להרים יד
מבזבזת בטרם מוצו כל הדרכים האפשריות להביא את הזולת לכלל הידברות בדרכי שלום ובסתר. אך בד בבד ,הוא מורה בבהירות שאין המוסר מתיר עצימת עיניים אל מול פגיעה בזכויותיו של הציבור וניצול חולשתם של השותפים לעמל .המצפן הפנימי הנבנה כאן דורש מן האדם יושרה צרופה ,אחריות הדדית נקייה מנגיעות אישיות ,ונכונות לפעול במשפט ובצדק להגנת זכויות הכלל אך ורק מתוך הכרח אמיתי ולא מתוך קלות ראש או רוח נקמה. ומתוך עומק הסוגיה אנו לוקחים עמנו תובנות מאירות לחיי היום יום ,לדעת כי כל שותפות בחיים דורשת אחריות הדדית ,יושר פנימי ונכונות אמיתית לשאת בעול יחד עם הזולת בלי להתחמק מן החובות המוטלות עלינו.
עיקר העניין: בעוד שאיסור הלבנת פנים הוא מן החמורים שבתורה וכבשן האש פתוח לפניו של המבזה את זולתו קלות ,הרי שבמקום שבו אדם פוגע בממון חבריו ומסרב לשלם את חובו לוועד הבית ,לאחר שהוזהר והתרו בו כדין ,מותר על פי דעת גדולי הפוסקים לפרסם את שמו ברבים להצלת הציבור ממון שאינו לו ,מתוך יושר ומשפט אמת.