האם מותר לעובדים להשבית את המפעל בו הם עובדים? הוכח מפרשת השבוע!
מפרשת השבוע! כיצד נביט אל המון פועלים המניחים את כליהם ושובתים ממלאכתם כדי לתבוע את המגיע להם? האם לפנינו ביטוי נעלה של חירות האדם ,הממאן להיות משועבד בגופו ובזמנו תחת
האם מותר לעובדים להשבית את המפעל בו הם עובדים? הוכח מפרשת השבוע! כיצד נביט אל המון פועלים המניחים את כליהם ושובתים ממלאכתם כדי לתבוע את המגיע להם? האם לפנינו ביטוי נעלה של חירות האדם ,הממאן להיות משועבד בגופו ובזמנו תחת עול דל שכר ,או שמא מדובר בהפרה בוטה של התחייבות ממונית ושעבוד פועל למעסיקו? השאלה מנקרת בעוז :האם כוח המיקוח של העובד המבקש לאלץ את בעל הבית להוסיף על משכורתו הוא לגיטימי בשדה ההלכה ,או שיש בו משום גרימת נזק בלתי הוגנת למעסיק התלוי בעבודתם? אנו ניצבים בפני דרמה המפגישה את מושג העבדות והחירות היהודית עם עולם המסחר והתעשייה ,ותוהים היכן עובר הגבול הדק שבין זכותו של האדם על גופו לבין חובתו לעמוד בדיבורו ובשעבודו .הסוגיה עומדת למבחן תחת אורם של גדולי הדורות, הדנים במתח שבין פועל החוזר בו לבין התייקרות השכר ,וכל זאת מתוך מבט אל שורשי הדברים העולים מן המקרא. מתוך הסערה המחשבתית האופפת את עולם העבודה וההתחייבויות הממוניות ,אנו פונים אל המקור הנצחי בפרשתנו ,המשמש כעוגן הלכתי לבירור חובות התשלום והשביתה ממלאכה. "אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא" (שמות כא ,יט). פסוק זה עוסק בדיני מזיק ,ומלמדנו כי אחד מחמישה דברים שהחובל חייב לשלם לחברו הוא ה"שבת" ,דהיינו ביטול המלאכה שנגרם לנחבל בעקבות פציעתו .מכאן אנו למדים על ערכו של זמן העבודה ועל המשמעות הכלכלית של השבתת המלאכה ,ומכאן משתלשל הדיון ליכולתו של הפועל להשבית את מלאכתו מרצונו. רש"י (שמות כא ,יט) ביאר :שבתו יתן – יתן לו דמי ביטול מלאכתו ,ורואים אנו שהתורה מגדירה את מניעת הרווח מעבודה כנזק ממוני המוטל על הגורם לו ,ומכאן עולה השאלה האם פועל המשבית את המפעל גורם נזק כזה למעביד. רבנו אברהם אבן עזרא (שמות כא ,יט) פירש :שבתו – כמשמעו ,שבת ממלאכתו ,והוא כפי מה שרגיל לעשות בכל יום ,ודייק מכאן שהתורה מכירה בשעבודו של האדם למלאכתו הקבועה ובנזק הנגרם מהפסקתה. הרמב"ן (שמות כא ,יט) כתב :רק שבתו יתן – שישלם לו דמי השבת מלאכתו כפי שהיה יכול להשתכר באותם ימים ,ומכאן שיש ערך קצוב וברור לכל יום עבודה שהוחסר. הספורנו (שמות כא ,יט) ביאר :שבתו יתן – ביטול מלאכתו עד שיחזור לאיתנו ,ורואים אנו שהשביתה ממלאכה היא פונקציה של היכולת לעבוד ,וכל עוד יש יכולת והתחייבות ,יש לשלם על מניעתה. הכלי יקר (שמות כא ,יט) חידש :שכפל הלשון ורפא ירפא בא בסמיכות לשבת כדי לומר שביטול המלאכה לפעמים קשה מן החולי עצמו ,ויש לדקדק מאד בביטול מלאכתו של אדם.
90 םיטפשמ תשרפ
תרגום אונקלוס (שמות כא ,יט) כתב" :לחוד אגר בטלניה יתן" ,ומפרש שהתשלום הוא על שכר הבטלה מהמלאכה שהיה רגיל בה. תרגום יונתן (שמות כא ,יט) ביאר" :ברם אגר בטלוניה דאומנותיה יתן" ,והדגיש שמדובר על ביטול האומנות המיוחדת של האדם ,וזהו יסוד הדיון בבעלי אומנות המשביתים את מלאכתם הייחודית. אור החיים הקדוש (שמות כא ,יט) פירש :שנתנה התורה רשות לרופא וחיוב על השבת כדי שלא יאמר אדם שביטול המלאכה הוא גזירת שמים שאין עליה תשלום ,אלא הכל נמדד בערכי ממון אנושיים. מתוך יסודות המקרא המגדירים את ערכו של זמן המלאכה ,אנו צוללים אל ים התלמוד ,שם מתעצבת דמותו של הפועל היהודי כבן חורין ,ומנגד מתבררים גדרי השעבוד וההתחייבות הממונית שבין אדם לחברו. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף י ע"א) פירש :אמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, דכתיב "כי לי בני ישראל עבדים" ודרשינן עבדי הם – ולא עבדים לעבדים. רש"י (שם) ביאר :שדווקא משום שהאדם משועבד לקדוש ברוך הוא ,אין המעביד יכול לקנות את גופו של הפועל בקניין גמור ,ולכן כוחו של הפועל יפה לחזור בו מהתחייבותו בכל עת שירצה כדי שלא יהיה כעבד הנמכר. תוספות (שם ד"ה פועל) חידש :שדין זה שפועל חוזר בו בחצי היום הוא אפילו במקום שבעל הבית אינו מוצא פועלים אחרים ,ובלבד שלא יהיה זה "דבר האבוד" שגורם נזק בלתי הפיך לגוף המלאכה. בגמרא במסכת יומא (דף לח ע"א) פירש :תנו רבנן בית גרמו היו בקיאים במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד ,שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריה של מצרים ולא היו יודעים לרדות כמותם ,וכששמעו חכמים בדבר שלחו להם ולא באו ,כפלו להם שכרם ובאו ,שבכל יום היו נוטלים שנים עשר מנה והיום עשרים וארבעה. רש"י (שם) ביאר :שחכמים נאלצו להעלות את שכרם של בית גרמו משום שהיו זקוקים למומחיותם המיוחדת שלא נמצאה אצל אחרים ,ומכאן עולה השאלה האם זו הוכחה ללגיטימיות של העלאת שכר על ידי הפסקת עבודה. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף עז ע"א) פירש :השוכר את הפועלים והטעו זה את זה ,אין להם זה על זה אלא תרעומת ,ואם חזרו בהם פועלים ידם על התחתונה. רש"י (שם) ביאר :שאף על פי שפועל יכול לחזור בו ,אם חזרתו גורמת להפסד או שהיא נעשית בתנאים של "דבר האבוד" ,יש לכך השלכות ממוניות על שכרו והוא אינו יכול להוציא ממון מבעל הבית בטענה של חירות. בתלמוד ירושלמי (מסכת בבא מציעא פרק ו הלכה ב) פירש :השוכר את הפועל וחזר בו הפועל, אם לא מצא בעל הבית לשכור אחרים כמותן ,הרי זה כדבר האבוד ושוכר עליהן או מטען, משום שזכות החזרה אינה היתר לגרום נזק ישיר למעביד.
91
גם לנשמה מגיע אוכל
מפרשי הירושלמי במקום (פני משה) ביאר :שהיתר החזרה של "עבדי הם" נאמר על עצם העבודה ,אך לא על חשבון הפסד הממון של המעסיק במקום שאין פועלים אחרים זמינים. מתוך בירורי הסוגיות במסכת בבא מציעא ויומא ,אנו באים אל היכלי הראשונים והאחרונים אשר דקדקו בגבולות שבין זכותו האישית של הפועל לבין חובת הנאמנות והיושר הממוני שבינו לבין מעסיקו. הרמב"ם בספר הפלאה (הלכות שכירות פרק ט הלכה ד) כתב :שהפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום ,ואף אם קיבל כבר את שכרו ואין לו מעות להחזיר ,אינו חייב לעשות מלאכה אלא נחשב לו חוב ,וכל זאת כדי שלא יהיה כעבד הנקנה לגופו. הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ו סימן ו) ביאר :שאף שפועל חוזר בו בחצי היום ,מכל מקום אם חזר בו בדבר האבוד ,שוכר עליהן או מטען ,משום שזכותו לחירות אינה מתירה לו להפסיד את ממונו של בעל הבית בידיים. הרמב"ן (בבא מציעא עז ע"א) פירש :שדין חזרת פועל הוא חסד שעשתה התורה עם הפועל מצד היותו עבד השם ,אך חסד זה מצמצם את זכויותיו הממוניות של המעסיק רק ביחס לכפיית העבודה ,ולא ביחס להפסדים שנגרמו לו. הריטב"א (בבא מציעא עז ע"א) חידש :שכל היתר החזרה הוא רק כשהפועל רוצה לנוח או ללכת לביתו ,אבל אם הוא חוזר בו כדי להשכיר עצמו לאחר בשכר גבוה יותר ,בזה לא נאמר "עבדי הם" ,שכן סוף סוף הוא משעבד עצמו לאדם אחר. המגיד משנה (הלכות שכירות פרק ט) ביאר :בדעת הרמב"ם ,שהחזרה של הפועל נחשבת אונס מצד התורה מחמת גזירת הכתוב של "עבדי הם" ,ולכן ידו על העליונה בתשלום על מה שעבד ,כל עוד אין זה דבר האבוד. הנימוקי יוסף (בבא מציעא דף מו ע"ב בדפי הריף) כתב :שאם הפועל חוזר בו מחמת שנתייקר השכר ,אין שומעים לו לחזור בו וידו על התחתונה ,משום שחזרתו אינה מצד הרצון להיות בן חורין אלא מצד רדיפת הממון. תוספות הרא"ש (בבא מציעא עז ע"א) פירש :שאם בעל הבית מצא פועלים אחרים באותו מחיר ,אין כאן "דבר האבוד" והפועל יכול לחזור בו ללא שום הפסד ,שכן אין למעביד עליו אלא תרעומת על הטרחה שגרם לו. הפתחי תשובה (חו"מ סימן שלג סק"ד) פירש :בשם החוות יאיר ,שפועל יכול לחזור בו אפילו כאשר הולך מיד ומשכיר עצמו לבעל הבית אחר ,משום שלדעתו עצם היכולת להחליף מעסיק היא חלק מגדרי החירות של "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". הפתחי תשובה (שם) חידש :בשם עצמו ,שחולק על החוות יאיר וסובר שדין חזרת פועל נאמר רק אם אינו נשכר מיד לאחר ,שאז מוכח שאינו רוצה להיות עבד לאדם ,אבל אם באותו מעמד משכיר עצמו לאחר ,הרי הוא נשאר במעמד של "עבד" ואינו יכול לחזור בו מהראשון. החכמת שלמה (חו"מ סימן שלג סעיף ג) ביאר :כשיטת הפתחי תשובה ,שאם הפועל משכיר
92
םיטפשמ תשרפ
עצמו לאחר מיד ,איתרע ליה טעמא של חירות ,וכל עוד הוא מבקש להישאר פועל הרי הוא משועבד להבטחתו הראשונה. הרמ"א (חו"מ סימן שלג סעיף ד) כתב :ודווקא כשחוזר בו סתם ,אבל אם בא לחזור בו משום ששכר פועלים התייקר אין שומעים לו ,ודין זה יסודי להבנת שביתה לצורך העלאת שכר. הב"ח (חו"מ סימן שלג) פירש :שסיבת הדבר שאין שומעים לפועל שחוזר בו מחמת התייקרות השכר היא משום שגילה בדעתו שהעבדות נוחה לו אם בעל הבית יוסיף על שכרו ,וממילא בטל הטעם של "עבדי הם" ,שכן אין הוא בורח מהעבדות אלא מחפש ממון. קצות החושן (סימן שלג סק"ב) חידש :שגדר "עבדי הם" הוא פטור שהתורה נתנה לפועל שלא יהיה עליו שעבוד הגוף ,אך מכל מקום שעבוד ממון יש עליו ,ולכן אם חזרתו גורמת הפסד לבעל הבית ,עליו לשאת בתוצאות הממוניות. נתיבות המשפט (סימן שלג סק"ג) ביאר :שיש לחלק בין פועל שקיבל כבר את מעותיו לבין פועל שלא קיבל ,שכן אם קיבל מעות נעשה עליו שעבוד ממון חזק יותר ,ובמקרים מסוימים יקשה עליו לחזור בו ללא השבת הנזק. הסמ"ע (סימן שלג ס"ק יד) כתב :שכל מקום שאמרו פועל יכול לחזור בו ,היינו שלא קנסו אותו ,אבל מכל מקום ידו על התחתונה אם חזר בו באמצע הדרך והוצרך בעל הבית לשכור אחרים ביוקר. ערוך השולחן (חו"מ סימן שלג סעיף טו) פירש :שבימינו מנהג המדינה והסכמי העבודה קובעים הרבה מגדרים אלו ,אך מצד הדין היסודי ,פועל המבקש להעלות את שכרו תוך כדי עבודה עושה מעשה שאינו הוגן ואינו נכלל בהיתר של חזרה מחמת חירות. הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חו"מ חלק א סימן נט) ביאר :שזכות השביתה קיימת במקום שהמעסיק מפר את תנאי השכר או שחלו שינויים דרסטיים ביוקר המחיה שאינם מאפשרים קיום מינימלי ,אך במקום של תביעות לשיפור תנאים גרידא ,חובה על העובדים לסיים את תקופת התחייבותם. הראשל"צ מרן פוסק הדור הגאון רבי עובדיה יוסף בשו"ת יחווה דעת (חלק ד סימן מח) ביאר: שאף על פי שפועל יכול לחזור בו ,השבתה מאורגנת של עובדים לצורך העלאת שכר צריכה להיבחן על פי מנהג המדינה והסכמי העבודה ,שכן בימינו כל הנשכר לעבודה עושה זאת על דעת המנהג הקיים ,וכל עוד לא עבר זמן החוזה אין להם רשות להשבית את המלאכה ולגרום נזק למעסיק. עמוד ההוראה הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן קעב) חידש :שיש לחלק בין שביתה לצורך תנאים אלמנטריים שהמעביד מחויב בהם מן הדין ואינו נותנם ,לבין שביתה לצורך הטבה ותוספת שכר מעבר למה שסוכם ,שבזה האחרון אין לפועלים היתר להפסיק עבודתם באמצע התקופה ולהזיק למעביד. הגאון רבי בן ציון אבא שאול בשו"ת אור לציון (חלק חו"מ) חידש :שפועל המקבל שכר
93
גם לנשמה מגיע אוכל
חודשי נחשב כמי שמושכר לזמן ,ובזמן זה אין הוא יכול לחזור בו ללא סיבה מוצדקת של חירות אמיתית ,ותביעת ממון אינה נחשבת לסיבה המצדיקה הפרת חוזה. הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ב סימן כג) פירש :שבענייני שביתה יש כוח לתקנות הציבור וארגוני עובדים ,ובלבד שהדבר נעשה בפיקוח של בית דין או סמכות הלכתית ,שכן שביתה ללא ריסון עלולה להביא לידי חורבן הכלכלה ופגיעה בנפשות במקומות חיוניים. הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חישוקי חמד (בבא מציעא עז ע"א) כתב :בשם גיסו מרן שר התורה הגאון רבי שמריהו יוסף חיים קנייבסקי ,שפועלים המאיימים בשביתה כדי לסחוט תוספת שכר באמצע זמן עבודתם עוברים על איסור ,משום שהם משתמשים בכוח השעבוד שלהם להזיק ,ואין זה נכלל בהיתר של "עבדי הם". הגאון רבי עזרא בצרי בספרו דיני ממונות (חלק ג) פירש :שבימינו כל עובד נחשב כמי שקיבל עליו את תקנות המדינה בענייני עבודה ,ולכן אם החוק מאפשר שביתה בתנאים מסוימים הרי זה כ"תנאי שבממון" שבעל הבית הסכים לו מראש בעת השכירות. מתוך בירור המסקנות המעשיות וההתבוננות בגדרי ההלכה ,אנו עולים לקומה גבוהה יותר של הבנה ,כדי לעמוד על עומק הרעיון הטמון במפגש שבין חירותו של הפועל לבין שעבודו למלאכה. הסוגיה של "עבדי הם ולא עבדים לעבדים" מגלה לנו יסוד עמוק בהבנת המבנה החברתי והרוחני של עם ישראל .התורה מבקשת ליצור איזון עדין ומדויק :מצד אחד ,האדם אינו הפקר ,ועליו להיות נאמן לדיבורו ולעמוד בהתחייבויותיו הממוניות כחלק מתיקון עולם .אך מצד שני ,התורה נועצת בלב האנושות את ההכרה כי "קניינו של אדם" על חברו הוא תמיד מוגבל .אין אדם יכול למכור את עצמו באופן מוחלט ,כי הנשמה והגוף שייכים לבורא בלבד. הרעיון העולה מכך הוא שהחירות האמיתית אינה חופש מכל עול ,אלא החירות לבחור את העול הנכון .כאשר הפועל חוזר בו בחצי היום "משום חירות" ,הוא אינו בורח מאחריות ,אלא הוא מממש את היותו עבד להשם בלבד .אך ברגע שהמניע הופך להיות רק תוספת ממון, כאן מלמדת אותנו התורה שיעור ביושר :אם אתה מוכן להשתעבד עבור כסף רב יותר ,הרי שאינך בורח מהעבדות אלא רק מחפש להחליף את מחירה .במצב כזה ,המוסר התורני דורש ממך לעמוד בהתחייבות הראשונה .עומק העניין הוא שהחירות היהודית היא ערך רוחני ,לא כלי למשחק כלכלי .התורה מאפשרת לאדם להשתחרר כדי להיות בן חורין לעבודת בוראו, אך היא אינה מאפשרת לו להשתמש בשם ה"חירות" כדי לפגוע ביושרה וביציבות הממונית של חברו. מתוך בירור הרעיון המופשט של חירות ושעבוד ,אנו פונים אל עולמו הפנימי של האדם ,אל מחשבותיו ואמונתו ,כדי להבין כיצד סוגיית השביתה והחזרה ממלאכה מעצבת את אישיותו של המאמין בתוך מרוץ החיים והפרנסה. במישור המחשבתי ,הסוגיה מלמדת אותנו על הנהגת האדם אל מול מקור פרנסתו .כאשר
94
םיטפשמ תשרפ
הפועל יודע כי הוא "עבד השם" ולא עבד לבני אדם ,משתנה כל תפיסת הביטחון שלו .הוא אינו חש מושפל או משועבד למעסיק בשר ודם ,אלא הוא רואה בעבודתו שליחות ומילוי רצון הבורא שגזר עליו להשתדל במלאכה .החיבור לנפש מתבטא בכך שהאדם שומר על כבודו העצמי ועל חירותו הפנימית גם כשהוא שכיר יום .הידיעה שניתנה לו הרשות לחזור בו "בחצי היום" מעניקה לו חוסן נפשי ,שכן הוא זוכר תמיד שההתחייבות המקצועית היא רק כלי ,בעוד שנשמתו נשארת חופשייה ודבוקה בבוראה. מאידך ,ההנהגה הנדרשת מן האדם בנפשו היא מידת הנאמנות והיושר .האמונה אינה פוטרת את האדם מהתחייבויותיו כלפי הזולת ,אלא אדרבה ,היא מחייבת אותו ליתר דיוק. אדם המבקש "לשבור את הכלים" באמצע מלאכה רק כדי להשיג רווח מהיר יותר ,פוגע באמונתו שקצוב לו מזונו מראש השנה .המחשבה שאולי דרך הלחץ והשביתה הוא ישיג יותר ממה שנגזר עליו ,עלולה להוביל אותו לשכוח שכל ההשתדלות אינה אלא צינור לברכת השם .לכן ,הנהגת הנפש הנכונה היא שילוב של חירות פנימית מוחלטת ("עבדי הם") יחד עם אחריות ממונית ללא פשרות ,מתוך הבנה שקידוש השם הגדול ביותר נעשה דווקא בתוך גדרי המשא ומתן והעמידה בדיבור. מתוך בירור המחשבה והאמונה ,אנו באים לעצב את המצפן המוסרי המנחה את האדם בנבכי עולם המעשה .המוסר התורני בסוגיית השביתה והמלאכה אינו מסתפק רק בשאלה מה "מותר" ומה "אסור" ,אלא הוא חותר להבנת הראוי והישר בתוך המרקם החברתי. המצפן המוסרי הנבנה כאן מבוסס על ערך האחריות ההדדית .כאשר אדם נשכר למלאכה, הוא יוצר קשר של אמון עם המעסיק .המוסר מלמדנו כי שימוש בכוח הרוב או בלחץ של שביתה פתאומית כדי "לאלץ" את בעל הבית ,מבלי שהדבר מעוגן ביושר בסיסי או בהסכם מוקדם ,גובל במידת היוהרה ואף בחוסר הגינות ממונית .אמנם התורה חסה על חירותו של הפועל ,אך היא אינה הופכת חירות זו לכלי נשק שנועד לפגוע במי שנותן לו את לחמו .המצפן הפנימי של האדם המוסרי צריך להורות לו על נאמנות :כל עוד המעסיק עומד בדיבורו ומשלם את השכר המוסכם ,המוסר מחייב את העובד להחזיר בנאמנות של עבודה שלמה ואיכותית. יתרה מכך ,המוסר העולה מן הסוגיה הוא מוסר של "ענווה מול חומר" .ההכרה בכך ש"עבדי הם ולא עבדים לעבדים" צריכה להביא את העובד לא לשפל רוח מול מעסיקו ,אך גם את המעסיק להכרה שאין הוא "בעלים" על נפש עובדיו .מצפן מוסרי זה יוצר יחסי עבודה המבוססים על כבוד הדדי ולא על מאבקי כוח .השביתה ,אם היא נחוצה ,צריכה לבוא רק כמוצא אחרון במקום של עוול וחוסר צדק משווע ,ולא ככלי לשיפור עמדות כלכלי על חשבון יציבות המפעל ופרנסת המעסיק .זהו מוסר של אמת ,המקדש את המילה הכתובה והמדוברת ומבין שהברכה שורה במקום שבו יש יושרה ,הגינות ועמידה בהתחייבויות. מתוך מסע הבירור בשבילי ההלכה והמחשבה ,אנו אוספים את פניני ההנהגה אל חיי המעשה ,ומבקשים למצוא את האיזון הנכון בין שמירה על זכויותינו לבין נאמנות מוחלטת לדיבורנו ולחובתנו.
95
גם לנשמה מגיע אוכל
התובנה הראשונה ליום-יום היא "כבוד המילה וההתחייבות" .למדנו כי בסיס המשא והמתן הוא האמון; אדם המקבל על עצמו עבודה ,מקבל על עצמו אחריות מוסרית וממונית .תובנה שנייה היא "חירות בתוך השעבוד"; גם בשעות העבודה המאומצות ביותר ,עלינו לזכור שאיננו "עבדים לעבדים" – כבודנו העצמי וחירותנו הפנימית תמיד נשארים איתנו ,ואין המעביד קונה את אישיותנו אלא רק את זמן מלאכתנו .תובנה שלישית היא "הגינות במיקוח"; שאיפה לשיפור תנאים היא לגיטימית ,אך עליה להיעשות בדרכי יושר ,בזמן הנכון (כגון בסיום חוזה) ולא בדרך של גרימת נזק וסחיטה רגשית או ממונית.
עיקר העניין: בסיומו של בירור ,עולה לפנינו תמונה של עולם עבודה המיוסד על אדני התורה – עולם שבו החירות אינה הפקרות ,והשעבוד אינו השפלה .התורה בפרשתנו, בדרשה את ה"שבת" ,מזכירה לנו שכל רגע של עבודה הוא בעל ערך ,וכל ביטול מלאכה הוא חסרון במציאות. בין המכונה לבין הלב הפועם ,בין השכר לבין העמל הנועם ,נרקמת לה מסכת של צדק ותואם .אין הפועל כלי שרת ביד אדם ,אך אין הוא פטור מעולו של עולם. במקום שבו החירות פוגשת את היושר ,שם טמון המפתח לברכה ולאושר .כי רק מי שזוכר שהוא עבד לשמיים ,יכול לעבוד בנאמנות ובניקיון כפיים.