האם מותר לתבוע את אביו לבית דין? הוכח מפרשת השבוע!

דמיינו בנפשכם מחזה המרעיד את אמות הסיפים :היכל המשפט אפוף הוד ויראה ,הדיינים יושבים על מדין בפנים חתומות ,ולפתע נפתחת הדלת .פנימה פוסע אדם ,ובעקבותיו – בנו, יוצא חלציו .הבן ,שבידיו רעד קל אך בקולו נחישות של ברזל ,מצביע על האיש שהעניק

האם מותר לתבוע את אביו לבית דין? הוכח מפרשת השבוע! דמיינו בנפשכם מחזה המרעיד את אמות הסיפים :היכל המשפט אפוף הוד ויראה ,הדיינים יושבים על מדין בפנים חתומות ,ולפתע נפתחת הדלת .פנימה פוסע אדם ,ובעקבותיו – בנו, יוצא חלציו .הבן ,שבידיו רעד קל אך בקולו נחישות של ברזל ,מצביע על האיש שהעניק לו חיים ואומר :אני תובע את אבי! והלב מחסיר פעימה .כיצד יכול הבן ,שכל קיומו יונק מציווי הכיבוד המוחלט ,לעמוד כנגד המקור ממנו בא? האם ניתן למתוח קו בין מורא אב לבין תביעת צדק ממונית? הרי האב מחויב בבנו למולו ,לפדותו וללמדו תורה – אלו חובות קדושות שנפסקו להלכה בכל חלקי השולחן ערוך ,אך האם הן הופכות לשטר חוב ביד הבן? האם כאשר האב מתעלם מחובתו לקנות לבנו תפילין ,או משאיר אותו ללא מלמד תורה, עומדת לבן הזכות לגרור את אביו אל ספסל הנאשמים? האם המשפט "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" כולל בתוכו גם את המערכת הרגישה והסבוכה ביותר של דם ובשר ,או שמא כבוד האב הוא חומה בצורה שגם יד הדין אינה יכולה לה? הקשר הנפלא בין הנהגת המשפט לבין הקדושה העילאית של הבית היהודי נפתח לפנינו כבר בראשית הפרשה ,שם מורה לנו הבורא להניח את הדינים כשולחן הערוך ומוכן לפני האדם ,ללא מחיצות וללא מורא" .ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא ,א). ביאר רש"י (שם) :אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה ,לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם

22 םיטפשמ תשרפ

הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו ,לכך נאמר אשר תשים לפניהם ,כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם. ביאר בזה ,שהמשפט האלוקי אינו רק הוראה יבשה ,אלא מציאות חיה וברורה שצריכה להיות מונחת לפני כל אדם מישראל ,ואפילו בקשרים האישיים ביותר. רבנו אברהם אבן עזרא (שם) ,שחידש בפירושו :ואלה המשפטים ,דבקים עם סוף הפרשה שעברה ,כי שם כתוב והיה אם מזבח אבנים תעשה לי ,ואמר לא תעלה במעלות ,והנה צוה שיהיו המשפטים לישראל ,ולא כמשפטי שאר העמים .פירש בזה ,שהייחודיות של משפטי התורה היא בכך שהם חלים על כולם בשווה ,מתוך מטרה להשכין צדק אלוקי בתוך החברה. כתב הרמב"ן (שם) ,וביאר בתוך דבריו :וטעם ואלה המשפטים ,כי מפני שאמר למעלה וכי יסיתך אחיך בן אמך וגו' ,וסמיך ליה ואלה המשפטים ,לומר שאפילו הקרובים ביותר כפופים למערכת הדין .פירש בזה ,שאין קרבת משפחה פוטרת מהעמדה לדין כאשר ישנו צורך בבירור האמת. הכלי יקר (שם) ,מבאר :אשר תשים לפניהם ,לפי שכל המשפטים הם לתקנת הבריות כדי שיהיה שלום ביניהם ,וכשאין דין יש קטטה .הסביר בזה ,שהמטרה הסופית של העמדה לדין היא דווקא השכנת השלום ,ואולי אף בין בן לאביו ,כאשר הדברים מעוגנים בחוקי התורה. בפירוש הספורנו (שם) ,כתב וביאר :אשר תשים לפניהם ,כדי שיבינו טעמי המשפטים ,ובזה יקבלו אותם עליהם ברצון ולא בכפייה לבד .פירש בזה ,שהבנת המחויבויות ההדדיות היא הדרך הנכונה לניהול מערכת יחסים תקינה. אף בתרגום אונקלוס (שם) תרגם" :ואלין דיניא דתסדר קדמיהון" ,ובדומה לו בתרגום יונתן בן עוזיאל שפירש שהמשפטים צריכים להיות סדורים וברורים לכל אחד. העולה מן הפסוקים והמפרשים הוא שהתורה ביקשה להעמיד את המשפט כמערכת שקופה ונגישה ,שאינה נרתעת גם מפני קשרי דם ,וזאת כדי ליצור סדר חברתי ורוחני שבו כל אחד יודע את חובותיו וזכויותיו .מכאן עולה השאלה שפתחנו בה :האם אותן חובות שהטילה התורה על האב כלפי בנו ,המופיעות בפרשתנו ובפרשיות אחרות ,הן חובות ממוניות שניתן לתבוע עליהן "לפניהם" -לפני הדיינים ,או שמא הן נשארות במרחב המוסרי והדתי שבין האדם לבוראו? בגמרא במסכת קידושין (דף כט ע"א) נאמר :תנו רבנן ,האב חייב בבנו למולו ,ולפדותו, וללמדו תורה ,ולהשיאו אשה ,וללמדו אומנות ,ויש אומרים אף להשיטו במים .ביאר רש"י (שם) על אתר ,שכתב :האב חייב בבנו ,מצווה המוטלת על האב לעשות לבנו .פירש בזה, שהחיוב נובע מכוח ציווי התורה על האב ,ובדברי התוספות (שם) חידשו ודנו האם ניתן לכפות על כך ,והסיקו שכל מצווה שהיא על האב ,בית הדין מצווים לאוכפה. בגמרא במסכת סנהדרין (דף ז ע"א) נאמר :אמר רב שמואל בר נחמני אמר רב יונתן ,כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל ...ליזמר וליזיל .ביאר שם רש"י ,שכתב :ליזמר וליזיל ,המפסיד בדין יזמר וילך לביתו ,כי הצילוהו מן הגזל .פירש בזה ,שגם כאשר הבן תובע

23

גם לנשמה מגיע אוכל

את אביו ,אין הדבר נחשב פגיעה באב אלא טובה גדולה שעושים עמו שמעמידים אותו על האמת ומצילים אותו מביטול מצווה או מחוב ממוני. בגמרא במסכת ברכות (דף ו ע"א) נאמר :מניין ששכינה שרויה אפילו בבית הדין? שנאמר אלוקים ניצב בעדת אל .פירש שם רש"י ,שביאר :בעדת אל ,אלו הדיינים העוסקים ביישור הקו שבין אדם לחברו .מכאן למדו שבית הדין הוא המקום שבו נעשה השלום ,ואין בעצם העמידה שם משום זלזול. בגמרא במסכת כתובות (דף פו ע"ב) נאמר :במצוות עשה ,כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה ,לולב ואינו עושה -מכין אותו עד שתצא נפשו .פירש בזה רש"י ,שביאר :דכופין אותו לקיים מצוותו .חידש בזה התלמוד יסוד גדול ,שחובות האב אינן וולונטריות ,אלא הן מושא לכפייה של בית הדין ,וממילא יש פתח לבן לעורר את בית הדין על כך. בתלמוד ירושלמי במסכת קידושין (פרק א הלכה ז) נאמר :מניין שחייב ללמדו תורה? ושננתם לבניך .ופירשו שם מפרשי הירושלמי ,שביארו :שאם אין האב מלמדו ,בית הדין מחייבים אותו לכך .פירשו בזה ,שסמכות בית הדין נכנסת אל תוך חלל הבית כדי להבטיח את זכויותיו הרוחניות של הבן. מכאן נעלה אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,אשר העמיקו חקר בגדרי החיובים הללו ובשאלה האם מדובר בחוב גברא המוטל על האב בלבד ,או שמא קיימת כאן זכות משפטית לבן המאפשרת לו לעמוד מול מולידו בדין. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות ממרים פרק ה הלכה טו) ,פירש :מי שנתחייב שבועה לבנו, כך ראינו בו תמיד שאינו משביעו בשבועת האלה ,שהרי זה בא לקללת אביו ,אלא משביעו שבועה שאין בה אלה .ביאר בזה הרמב"ם יסוד עצום ,שמעצם העובדה שדנים בסדרי השבועה של אב לבנו ,מוכח בבירור שמותר לבן להביא את אביו לבית הדין ולחייבו שבועה, ואין בעצם התביעה משום ביטול מצוות כיבוד אב ,אלא שיש להיזהר בצורת השבועה שלא להביא את האב לידי קללה. רבנו אשר ,הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל קב סימן י) ,חידש :וכי אדם יכול להקנות בנו לאחר? מכירת בנו ובתו לא שמענו! אבל גוף בנו אינו יכול להקנות כלל .ביאר בזה הרא"ש יסוד משפטי מרעיש ,שהבן אינו קניינו של האב .מכאן למדו האחרונים בדעתו ,שמאחר והבן הוא ישות עצמאית ואינו "רכוש" ,הרי שיש לו מעמד משפטי לתבוע את המגיע לו על פי דין תורה ,ואין האב יכול לומר "שלי אתה" כדי להיפטר מתביעה. רבנו דוד בן זמרא ,הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז חלק א סימן רסג) ,ביאר :אפילו לא היה ראובן אביה חי ובאים קרובים לקחת אותם שומעין להם ,ולא זו בלבד אלא אפילו אין שם קרובים ,בית דין אביהם של יתומים וחייבין להוציאה מעם אמה .פירש בזה ,שבית הדין הוא הסמכות העליונה הממונה על טובת הבן ,והם פועלים כ"אביהם של יתומים" גם כאשר האב בחיים אך אינו ממלא את חובתו ,ומכאן שהדין חודר אל עובי הקורה של יחסי הורים וילדים.

24

םיטפשמ תשרפ

רבנו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק ב סימן שפג) ,כתב :כל שחייב האדם לעשות לבנו מכוח מצוות התורה ,כופין אותו על כך .ביאר בזה ,שהחיובים שמנו חז"ל בקידושין אינם רק דברי חסידות ,אלא הם חובות משפטיות גמורות שבית הדין נזקק להן ,וממילא נסללת הדרך לבן לבקש את סעד בית הדין. רבינו משה איסרליש ,הרמ"א (שולחן ערוך ,יורה דעה סימן רמ סעיף יב) ,כתב :בן שיש לו דין עם אביו ,והאב הוא תובע הבן ,צריך הבן לילך אחר אביו אף על פי שהבן הוא נתבע ודר בעיר אחרת ,שזהו כבוד אביו .אבל האב חייב לשלם לבן הוצאות ,דאינו חייב לכבדו משל בן .ביאר בזה הרמ"א יסוד הנהגתי גדול ,שאמנם הבן מחויב לכבד את אביו גם בתוך ההליך המשפטי ולכתת רגליו למקומו של האב ,אך אין האב יכול לנצל את חובת הכיבוד כדי לגרום לבן חסרון כיס ,ומכאן שהמשפט עומד כשלעצמו מעל רגש הכבוד. רבי אברהם דנציג ,בעל החיי אדם (כלל סז אות יא) ,פירש :אף על פי שחייב אדם לכבד את אביו ,אם יש לו תביעת ממון עליו ,מותר לו להזמינו לבית הדין ,ובלבד שיעשה זאת בדרך כבוד ולא בביזיון .ביאר בזה ,שזכות הממון של הבן היא זכות עצמאית ,ואין מצוות הכיבוד מבטלת את האפשרות להשיב את הגזילה או החוב ,אלא רק מעצבת את אופן הפנייה. רבי אברהם שמואל בנימין סופר ,הכתב סופר (שו"ת כתב סופר ,יורה דעה סימן קט) ,חידש ודן בדברי הרמב"ם שהובאו לעיל :דליתא כיון דאב התובע ואי אפשר לו להוציא רק בשבועה שיש בה קללה ...ואין הבן מקללו רק הוא מביא עצמו לידי כך .פירש בזה הכתב סופר ,שאין לתלות בבן את האשמה על ביזיון האב המגיע לשבועה ,שהרי האב הוא זה שהביא את עצמו למצב שבו אינו משלם את חובו ,והבן רק עומד על שלו. רבי ישראל מאיר הכהן מראדין ,בעל הביאור הלכה (אורח חיים סימן לז סעיף ג) ,כתב וביאר: נראה פשוט שלפי דעת מרן המחבר אם מאיזה טעם לא קנה אביו עבורו תפילין ...ונעשה בנו בן י"ג שנים ויום אחד שוב אין על אביו מצות חינוך דאיש הוא וחייב מעצמו .פירש בזה, שיש להבחין בין חובת המצווה לבין חובת הממון ,וכי מרגע שהבן גדל ,פוקעת חובת החינוך מהאב ,מה שמלמדנו כי התביעה צריכה להישען על יסוד ממוני ברור ולא רק על ביטול מצווה בעבר. רבי חיים פלאג'י ,בספרו חקקי לב (חלק ב סימן ל) ,ביאר :שאם האב מונע מהבן דבר המגיע לו על פי הדין ,ואין דרך אחרת להוציאו אלא על ידי בית הדין ,רשאי הבן לתובעו ,שהרי לא ניתנה מצוות כיבוד אב כדי להעשיר את האב מחסרון כיסו של הבן. הגאון רבי יוסף חיים מבגדאד ,בספרו רב פעלים (חלק ד ,חו"מ סימן ו) ,ביאר :שאף על פי שהבן מוזהר על כבוד אביו ,מכל מקום אם יש לו תביעה ממונית גמורה על אביו ,אין כבוד האב דוחה את השבת הממון לבעליו ,ומותר לו להזמינו לבית הדין ,ובלבד שלא ינהג בו מנהג ביזיון בהזמנה עצמה .פירש בזה ,שהדין אינו נעצר בפתח הבית ,אלא שתצורת הגשת התביעה צריכה להיות מעוטרת בזהירות הנדרשת ממצוות כיבוד אב. הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי ,בשו"ת אחיעזר (חלק ג סימן עב) ,חידש :בעניין חובת

25

גם לנשמה מגיע אוכל

האב ללמד בנו אומנות או תורה ,שכל מקום שחז"ל הטילו חובה על האב ,הרי זה כאילו השתעבדו נכסיו לטובת הבן לצורך זה .פירש בזה ,שיש כאן מעין "שעבוד נכסים" המעניק לבן כוח משפטי לעמוד על זכויותיו אלו בבית הדין ,ואין האב יכול לומר שזו רק מצווה שבינו לבין המקום. הגאון רבי יוסף אליהו הנקין ,בספרו פירושי לב איברא (עמוד סד) ,כתב וביאר :שבדורות אלו ,שבהם לעיתים האב אינו מבין את חובתו כלפי בנו ,מחויב בית הדין להתערב ,והבן אינו נחשב כפורע מוסר אם הוא מבקש את עזרת הדיינים לממש את מה שהתורה העניקה לו. פירש בזה ,שבית הדין משמש כזרועו הארוכה של הבן במקום שבו הסמכות ההורית כשלה. הגאון רבי יוסף שלום אלישיב ,בקובץ תשובות (חלק א סימן קמה) ,פירש :שאמנם הבן יכול לתבוע ,אך יש לבחון בכל מקרה האם התביעה נובעת מצורך אמיתי או שמא יש בה קנטור, שכן אם יש בה קנטור ,הרי שהוא עובר על איסור מפורש של זלזול באביו .ביאר בזה ,שהמניע הפנימי של הבן הוא המכריע את הכף בין תביעה לגיטימית לבין איסור חמור. מרן הראשל"צ הגאון רבנו עובדיה יוסף ,בשו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן ע) ,חידש וביאר: בעניין מי שנתחייב לבנו ,שאין שום מניעה הלכתית לתובעו בבית הדין ,שהרי אפילו שבועה משביעים אותו כפי שפסק מרן בשולחן ערוך ,וכל שכן שמותר להזמינו לדיון .פירש בזה, שאין לעשות אפליה בין אדם לחברו לבין אב ובנו בענייני משפט ,כי התורה חסה על ממונו של הבן כפי שהיא חסה על כבוד האב. הגאון רבי יצחק אייזיק הרצוג ,בפסקי דין רבניים (חלק א עמוד ,)157כתב וביאר :כי ההלכות בדבר החזקת ילדים אינן הלכות בטובת ההורים ,אלא הלכות בטובת הילדים ...אין כאן זכויות לאב או לאם ,רק חובות עליהם ישנן כאן .פירש בזה יסוד כביר ,שהילד אינו "אובייקט" של זכויות ההורים ,אלא הוא "סובייקט" בעל זכויות עצמאיות שההורים מחויבים להן ,ומכאן שכוחו המשפטי בבית הדין איתן וקיים. מתוך ים המקורות והנהרות ההלכתיים ששחינו בהם ,עלינו לדלות את הפנינים המעשיות המאירות את אורח חיינו ומסדירות את מערכת היחסים הרגישה שבין דור לדור במבחן המציאות .נפקא מינות למעשה: הזמנת אב לבית דין :הלכה למעשה ,בן שחש כי אביו גוזל את ממונו או מונע ממנו זכויות ממוניות מובהקות ,רשאי להזמינו לבית הדין .אין בעצם ההזמנה משום ביטול מצוות כיבוד אב ,ובלבד שהדבר נעשה מתוך הכרח ולא לשם קנטור ,ובדרך המכובדת ביותר האפשרית. הוצאות מצוות החינוך :במקרה שבו אב נמנע מלקיים את חובותיו הבסיסיות ,כגון לימוד תורה או אומנות ,הבן אינו צריך לעמוד מנגד ולראות את עתידו נהרס .הוא יכול לפנות לבית הדין כדי שיכפו על האב לממש את חובתו .עם זאת ,כפי שלמדנו מהביאור הלכה ,לאחר שהבן גדל ,התביעה אינה על עצם המצווה אלא על הנזק הממוני או החוב שנוצר ,במידה ויש לכך בסיס משפטי.

26

םיטפשמ תשרפ

מעמד הילד בדיוני משמורת :כאשר עולה שאלת מקום גידולו של הילד ,המציאות ההלכתית קובעת שטובת הילד היא השיקול המכריע והיחיד .אין להורים זכות "בעלות" על ילדיהם ,והילד אינו כלי שרת בידיהם .לכן ,בית הדין פועל כידו הארוכה של הילד להבטיח את עתידו הרוחני והגשמי ,גם אם הדבר נוגד את רצון האב או האם. שמירה על כבוד האב בתוך הדיון :גם כאשר הדין מתנהל ,על הבן לזכור כי חובת המורא והכיבוד אינה פוקעת .עליו להקפיד שלא להביא את אביו לידי ביזיון מיותר ,ולשמור על שפה נקייה ומכובדת ,כשהמטרה היא בירור האמת והצדק ולא ניצחון אישי. תשלום הוצאות משפט :כפי שראינו ברמ"א ,למרות שהבן מחויב ללכת אחר אביו לבית הדין כחלק מכיבודו ,אין הוא חייב להפסיד ממון על כך .האב מחויב לשפות את בנו על הוצאות הנסיעה והשהות ,שכן כיבוד אב הוא "משל אב" ולא "משל בן". מעבר לפסקי ההלכה והדינים היבשים ,עלינו להתבונן בעומק הרעיון הטמון במערכת היחסים הזו שבין אב לבנו תחת כנפי המשפט .התורה ,בפרשת משפטים ,אינה מסתפקת בהסדרת יחסי שכנים או שותפים ,אלא חודרת אל נימי הנפש העמוקים ביותר של התא המשפחתי. הרעיון המרכזי העולה כאן הוא ששלטון החוק האלוקי אינו מכיר במושג של "אקס- טריטוריה" מוסרית .גם הבית ,המקום המוגן והפרטי ביותר ,כפוף לאמת המוחלטת .כשאנו אומרים שהבן יכול לתבוע את אביו ,אנו למעשה מגדירים כי היחסים ביניהם אינם יחסי שעבוד או בעלות ,אלא יחסים של ברית .האב אינו "בעלים" על בנו ,אלא הוא נאמן של הקדוש ברוך הוא להוביל את בנו אל יעדו. כאשר האב אינו ממלא את חובתו – בין אם מדובר במילה ,פדיון או תלמוד תורה – הוא למעשה מועל בשליחותו .העמידה לדין במקרה כזה אינה "מלחמה" בין אב לבן ,אלא היא קריאה לבירור השליחות .זהו עומק דברי חז"ל "ליזמר וליזיל" – המפסיד בדין שר ושמח ,כי הדין החזיר אותו אל המסילה הנכונה .הבן המביא את אביו לבית הדין ,במובן העמוק ,אינו מבקש רק את ממונו או את זכויותיו ,אלא הוא מבקש את אביו .הוא מבקש שהאב יחזור לתפקידו המקורי כמי שמעניק ומחנך לפי רצון הבורא. המשפט האלוקי בתוך המשפחה יוצר איזון דק ומרהיב :מצד אחד ,כבוד האב הוא ערך עליון שאינו מתבטל ,אך מצד שני ,האמת והצדק הם התשתית שעליה עומד הכבוד הזה .כבוד שאינו מושתת על דין אמת הוא כבוד חלול .לכן ,דווקא היכולת לעמוד לדין היא זו שנותנת תוקף ומשמעות למערכת היחסים ,והופכת אותה ממערכת כוחנית למערכת של קדושה. כשאנו צוללים אל תוך נפש הסוגיה ,אנו מגלים שהאפשרות להעמיד את האב לדין אינה רק כלי משפטי ,אלא היא שיקוף של מבנה האמונה הישראלית .בלב הקשר שבין הורה לילדו שוכן היסוד שכל אדם הוא עולם מלא בפני עצמו ,ובן אינו שלוחה של אביו אלא נשמה עצמאית שנמסרה לפיקדון. חיבור זה לאמונה מלמד אותנו כי סמכותו של האב אינה נובעת מכוח אישי או משלטון כוחני ,אלא מהיותו צינור להעברת מסורת וחיים .ברגע שהבן עומד על זכויותיו הרוחניות

27

גם לנשמה מגיע אוכל

והגשמיות ,הוא למעשה מחזק את האמונה בכך שיש דין ויש דיין מעל כולם .הוא מכיר בכך שגם אביו ,הגדול ממנו והמחויב בכבודו ,כפוף למרותו של מלך מלכי המלכים. מבחינה נפשית ,היכולת לדרוש את המגיע לו על פי תורה מעניקה לבן את הכוח לצמוח. אב שלא מל את בנו או לא לימדו תורה ,עלול להשאיר בנפש הבן תחושת חסר וקיפוח שתלווה אותו כל חייו .פנייה לבית הדין עשויה להיות המעשה המרפא ביותר – היא הופכת את התלונה הסמויה והמרירה לדין גלוי וצדק מוחלט .במקום שהטינה תחלחל פנימה ותהרוס את הקשר ,הדין מעמיד את הדברים על מכונם ומאפשר לבן להשתחרר מהתחושה שהוא "שקוף" או חסר זכויות. הנהגת האדם את עצמו בסיטואציה כזו דורשת עבודה פנימית עצומה .הבן נדרש להפריד בין התביעה הצודקת לבין הרגש האישי ,לנהל מאבק על האמת מבלי לאבד את הלב .זוהי הזדמנות לבנות אישיות שאינה נכנעת לעוול ,אך גם אינה נסחפת לשנאה .זוהי האמונה שהאמת והשלום יכולים לדור בכפיפה אחת ,וכי דווקא בתוך בירור הדין הנוקב ,יכולה לצמוח אהבה עמוקה יותר ,המבוססת על יושר ועל הכרה הדדית במחויבויות של כל אחד מאיתנו כלפי שמיא. ההתבוננות במתח העדין שבין תביעת הבן למעמד האב מזקקת בקרבנו מצפן מוסרי פנימי המורה לנו את הדרך בין יושר לבין חמלה .המוסר העולה מן הסוגיה מלמד שאין בנמצא חובת כבוד המצדיקה את רמיסת הזולת ,גם אם הזולת הוא פרי בטנך .אדרבה ,כובד האחריות המוסרית הרובץ על כתפי האב הוא כה גדול ,עד שדווקא בשל כך התורה מאפשרת את בירור הדברים בבית הדין כדי למנוע מצב של עושק בחסות המשפחה. המוסר הפנימי נבנה מתוך ההבנה שכל סמכות בעולמנו היא מוגבלת .כאשר אב נמנע מלמלא את חובותיו הבסיסיות כלפי בנו ,המוסר מחייב שלא להפקיר את הבן לגורלו בשם "שלום בית" מזויף .שלום אמיתי נבנה רק על גבי תשתיות של צדק .אולם ,בו בזמן ,המצפן המוסרי דורש מהבן לבחון את עצמו בשבע עיניים :האם תביעה זו באה מתוך צורך קיומי ותיקון העוול ,או שמא היא כלי לנקמה ולהתפרקות מרגשות זעם? המוסר מלמדנו כי עלינו להיות רודפי צדק מבלי להפוך לאכזריים .בן התובע את אביו נושא עמו משא מוסרי כבד – עליו לנהל את המערכה בידיים נקיות ובמניעים טהורים. עליו לזכור שגם אם האב כשל בתפקידו ,הוא עדיין האדם שהעניק לו את עצם היכולת לעמוד על רגליו .האיזון המוסרי הזה בונה באדם קומה של בגרות – היכולת לעמוד על שלך בנחישות ,תוך שמירה על ענווה והכרה בטוב .זהו המצפן המכוון אותנו לחיות בעולם שבו איש אינו חסין מפני הדין ,אך כולם ראויים לכבוד האדם הבסיסי ביותר ,קל וחומר אלו שהם מקור חיינו. מתוך בירור הסוגיה המרתקת הזו ,המפגישה בין שורות הדין הקר לבין הלהט הפועם של יחסי אב ובן ,אנו יוצאים עם תובנות מזוקקות לחיי היום יום .למדנו כי המשפט האלוקי הוא

28

םיטפשמ תשרפ

כלי לתיקון עולם ולא לשיסועו ,למדנו שזכותו של אדם על חייו ועל עתידו הרוחני אינה מתבטלת בפני שום סמכות בשר ודם ,אך גם שתביעת הצדק חייבת להיות עטופה בזהירות ובכבוד .בחיינו אנו ,עלינו לזכור תמיד כי האמת והשלום אהבו – אין האחד בא על חשבון השני ,וכל תיקון של עוול צריך להיעשות מתוך מטרה לבנות קומה חדשה של קשר ,ולא כדי להחריב את הקיים.

עיקר העניין: הנה כי כן ,בבואנו אל שערי פרשת משפטים ,מצאנו כי "אשר תשים לפניהם" פירושו להניח את הצדק בלב הבית פנימה .הבן הניצב מול אביו בבית הדין אינו מורד ,אלא הוא מחפש את דרך התורה שנועדה להגן עליו ועל שלמותו .כפי שביארו רבותינו לאורך הדורות ,החובות שהטיל הבורא על האב – למול ,לפדות וללמד – אינן רק מצוות שבין אדם למקום ,אלא הן היסודות עליהם נבנה עתידו של הבן .תביעה זו, כאשר היא נעשית בדרך כבוד וביושר הלב ,אינה פוצעת את מצוות הכיבוד אלא משלימה אותה ,שכן היא מעמידה את האב על האמת ומחלצת את הבן מחסרונו. ובזאת מתקיים רצון ה' בעולם ,שיהיו דיניו סדורים כשולחן ערוך ,להביא אורה וצדק לכל נשמה ונשמה ,ולהשכין שלום אמת בין דורות ,מתוך הכרה שכולנו בנים למקום אחד ,ואבינו שבשמיים הוא הדיין העליון המאחד את כולנו תחת כנפי שכינתו.