אדון שאינו רוצה לרצוע את עבדו ,האם כופין אותו? הוכח מפרשת השבוע!

השבוע! כיצד רוגשת המחשבה למול דמותו של העבד העברי ,זה שהגיע אל סוף שש שנות עבודתו, ולבו בל עמו לצאת לחופשי! הוא זועק "אהבתי את אדוני" ,מבקש הוא להישאר בין כותלי

אדון שאינו רוצה לרצוע את עבדו ,האם כופין אותו? הוכח מפרשת השבוע! כיצד רוגשת המחשבה למול דמותו של העבד העברי ,זה שהגיע אל סוף שש שנות עבודתו, ולבו בל עמו לצאת לחופשי! הוא זועק "אהבתי את אדוני" ,מבקש הוא להישאר בין כותלי ביתו של רבו לעולם ,והנה התורה גוזרת עליו גזירת "רציעה" – אות קלון באוזן על שבחר בחיי עבדות. אך כאן מתעוררת סערה רבתית במסדרונות ההלכה :מה יתרחש כאשר האדון ,בעל הבית ,עומד בסירובו? האם ייתכן שמצוות הרציעה ,שהיא חובת התורה בפרשתנו ,תהיה תלויה ברצונו הטוב של האדון? האם רשאי האדון לומר לעבדו" :לך לשלום ,איני חפץ בך עוד בביתי" ,ובכך לבטל את שאיפת העבד להישאר עבד? אנו ניצבים בפני חקירה נוקבת המבקשת לברר האם הרציעה היא חובה המוטלת על גב האדון כגזירת מלך ,או שמא היא זכות הנתונה בידו ,האם בית דין יפעילו את כוחם לכוף אדון לרצוע את אוזן עבדו ,או שמא שתיקתו של האדון היא שטר השחרור של העבד? בירור זה יוביל אותנו לעומק דברי ה"שואל ומשיב" וליסודות המוסר והדין המסתתרים מאחורי המרצע והאזן. מתוך דריכות אל עומק פשטי המקראות ,אנו פונים אל הפסוקים בפרשתנו המהווים את היסוד והשורש לכל דין הרציעה ,כדי לבחון האם ציווי התורה מופנה אל האדון כחובה גמורה. "והגישו אדוניו אל האלוהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם" (שמות כא ,ו). רש"י (שם) פירש ,שכתב :ורצע אדוניו את אזנו ,האדון בעצמו .ביאר בזה ,שהתורה הטילה

43 גם לנשמה מגיע אוכל

את מלאכת הרציעה דווקא על כתפי האדון ולא על בית הדין ,ומכאן עולה השאלה האם כשהתורה אומרת "ורצע" היא קובעת עובדה או מצווה המוטלת עליו בעל כורחו. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר ,שכתב :ורצע אדוניו ,וזה האות יהיה באוזן כי היא ששמעה במעמד הר סיני .פירש בזה את טעם המצווה כעונש ותזכורת לעבד ,וממילא יש לדון האם האדון הוא רק "מוציא לפועל" של עונש זה ,ואז אולי ניתן לכופו. הרמב"ן (שם) חידש ,שכתב :וטעם ועבדו לעולם ,עד היובל .וטעם הרציעה בדלת ובמזוזה, לפי שהם עדים בחירות שיצאו ממצרים .ביאר בזה הרמב"ן שהרציעה היא טקס של שינוי סטטוס משפטי ,ויש לחקור האם שינוי זה יכול להיעשות ללא הסכמת האדון המחזיק בו. רבי עובדיה ספורנו (שם) פירש ,שכתב :ורצע אדוניו ,כדי שיהיה לו רושם עבדות תמידי. ביאר בזה שהרציעה נועדה לטובת האדון כדי שיהיה לו סימן בעבדו ,ומכאן משמע שאם האדון מוותר על "טובה" זו ,אין סיבה לכופו. החזקוני (שם) ביאר ,שכתב :ורצע אדוניו ,ואם האדון חולה או גידם – אינו נרצע .פירש בזה שהמצווה תלויה ביכולתו הפיזית של האדון ,ומוכח מכאן שישנם עיכובים שבהם הרציעה מתבטלת והעבד יוצא לחופשי. כלי יקר (שם) פירש ,שכתב :ורצע אדוניו את אזנו ,לפי שהאוזן ששמעה 'כי לי בני ישראל עבדים' והלך וקנה אדון לעצמו – תירצע .ביאר בזה שהרציעה היא קנס על בחירת העבד, ויש לעיין האם הקנס הזה מחייב את האדון להיות שותף לו במעשה הרציעה. תרגום אונקלוס (שם) ביאר ,שכתב :ויקוף מרבוניי ית אודניה במחופא .פירש בזה את הפעולה הטכנית של הנקיבה באוזן ,כחלק מהליך ההגשה אל הדלת. מתוך עיון במפרשי המקראות הגדולות ,אנו מוצאים שהפסוק נוקט בלשון ציווי כלפי האדון .אך השאלה נותרת בעינה :האם הציווי "ורצע אדוניו" הוא חובה דתית שהאדון חייב לקיים גם אם אינו חפץ בעבד ,או שמא כל המהלך תלוי ברצונם המשותף של שני הצדדים? בגמרא במסכת קידושין (דף כב ע"א) נאמר :הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו – אינו נרצע, שנאמר כי טוב לו עמך ,רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו – אינו נרצע ,שנאמר כי אהבך. ביאר רש"י (שם) ,שכתב :רבו אינו אוהבו – שאינו חפץ בו .פירש בזה ,שהתורה תלתה את כל דין הרציעה במציאות של הרמוניה ואהבה הדדית ,וברגע שחסר הרצון מצד האדון ("אינו אוהבו") ,פוקע חיוב הרציעה מאליו והעבד אינו יכול לכפות את עצמו על רבו. פירשו תוספות (קידושין כב ע"א) ,שביארו :ואם תאמר ,למה לי קרא לומר דבעינן רבו אוהבו? הא לא ניחא ליה לרבו שישתקע אצלו! ביאר בזה המקנה (על אתר) ,שכתב :דהיה מקום לומר שכיון שרציעה היא מצוות עשה המוטלת על האדון ,יהיה עליו חובה לרצעו אף שאינו חפץ בו ,ועל כן הוצרך הפסוק "כי טוב לו עמך" למעט מקרה זה. בגמרא במסכת קידושין (דף כא ע"ב) נאמר :ורצע אדוניו את אזנו במרצע – אדוניו ולא שלוחו .ביאר בזה הרשב"א (שם) ,שכתב :דגזרת הכתוב היא שהאדון בעצמו יעשה המעשה.

44

םיטפשמ תשרפ

פירש בזה ,שהקשר האישי שבין האדון לעבד הוא תנאי בל יעבור ,ואם האדון מסרב לבצע את המעשה בגופו ,אין בית דין נכנסים בנעליו לרצוע במקומו. בתלמוד ירושלמי במסכת קידושין (פרק א הלכה ב) נאמר :מה בין עבד עברי לנרצע? עבד עברי עובד את הרב ואת הבן ,נרצע אינו עובד אלא את הרב בלבד .פירשו מפרשי הירושלמי במקום ,שביארו :שכל קניין הנרצע הוא קניין אישי שתלוי בדעת הרב ,ומכאן שהרב הוא בעל הבית על עצם חלות הקניין ,ואם אינו חפץ בהמשכו – אין כופין אותו. במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דנזיקין פרשה ב) נאמר :ורצע אדוניו – יכול ברצונו ושלא ברצונו? תלמוד לומר אהבתי את אדוני ,עד שיאמר העבד כשהוא אוהבו .ביאר בזה בעל ערוך השולחן (הלכות עבדים) ,שכתב :שאף על פי שהדרשה עוסקת ברצון העבד ,הרי הפסוק "כי טוב לו עמך" מלמד שצריך גם רצון האדון ,ובלעדיו אין הרציעה חלה כלל. מתוך דברי הגמרא והמדרש עולה תמונה ברורה :הרציעה אינה חובה אבסולוטית המנותקת מרצון הצדדים ,אלא היא תלויה ב"אהבת האדון" .השאלה המתבקשת היא ,אם כן ,מדוע בכלל עלה על דעת המקנה והשואל ומשיב שיהיה הווא-אמינא לכוף את האדון? מתוך בירור דברי חז"ל בסוגיית "רבו אוהבו" ,אנו עולים אל קודש פנימה ,אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,כדי להבין את עומק גדרי המצווה המוטלת על האדון והאם יש בה כוח של כפייה. רבנו משה בן מיימון בספרו משנה תורה ,הרמב"ם (הלכות עבדים פרק ג הלכה ט) ,כתב :עבד עברי שכלו שש שנים ואמר אהבתי את אדוני וכו' אינו נרצע אלא אם כן היה לו אישה ובנים ולאדוניו אישה ובנים ,ויהיה הוא אוהב את אדוניו ואדוניו אוהב אותו .ביאר בזה הרמב"ם את ההלכה הפסוקה ,שכל עוד אין אהבה מצד האדון ,אין הרציעה חלה .פירש בזה ,שהסכמת האדון היא "תנאי בחלות" המעשה ,ובלעדיה אין כאן רציעה כלל. רבנו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (קידושין כב ע"א) ,ביאר :דהא דבעינן רבו אוהבו ,היינו משום דכתיב 'כי טוב לו עמך' ,וכל שאין האדון חפץ בו ,לא קרינא ביה 'טוב לו' .פירש בזה ,שהתורה הגנה על זכותו של האדון שלא להשתעבד בעל כורחו לעבד שאינו רצוי לו ,ואין המצווה דוחה את רצונו האישי. רבנו פנחס הלוי מברצלונה בספר החינוך (מצוה מב) כתב :ונוהגת מצוה זו בזמן שהיובל נוהג, והאדון הוא המצווה לרצוע את אזנו .ביאר בזה ,שהמצווה היא חובה המוטלת על האדון, אך כיוון שכל עניין הרציעה הוא חסד שעושה האדון עם העבד להשאירו אצלו ,אין לחייבו לעשות חסד זה אם אינו חפץ בו. רבנו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה (קידושין כב ע"א) פירש :שכל פרשת רציעה נאמרה כששניהם חפצים בדבר ,העבד להישאר והאדון להחזיק .ביאר בזה ,שהרציעה היא כעין "קניין חדש" שצריך דעת מקנה ודעת קונה ,ואם האדון אינו רוצה לקנותו לעולם – אין כופין אותו לרצוע.

45

גם לנשמה מגיע אוכל

רבנו יצחק מאורליינש בתוספות הרא"ש (קידושין כב ע"א) חידש :דהא דאיצטריך קרא לרבו אוהבו ,משום דהוה אמינא דחובה היא עליו מצד המצוה אף על פי שאינו אוהבו .פירש בזה הרא"ש את נקודת הספק שעמדה בבסיס שאלתך :ללא הפסוק המיוחד ,היינו סוברים שרציעה היא גזירת הכתוב על האדון כחלק מחובותיו הדתיות ,ובית דין היו כופין אותו לקיים את מצוות הבורא. מתוך העיון בדברי הראשונים אנו רואים כי המצווה "ורצע אדוניו" הייתה יכולה להתפרש כחובה מוחלטת של בית דין לכוף את האדון ,אילו לא היה המיעוט של "כי טוב לו עמך". הראשונים מחדדים כי רצון האדון אינו רק פרט טכני ,אלא הוא חלק ממהות המצווה. רבי יוסף שאול נתנזון בספרו שואל ומשיב (מהדורה תנינא ,חלק ד ,דף מד ע"ב) חידש :שפשוט הדבר שאין כופין את האדון לרצוע את עבדו אם אינו חפץ בו ,והוכיח כן מהגמרא בקידושין שמיעטה "רבו אינו אוהבו" .ביאר בזה ,שהקושיא המרכזית היא מדוע בכלל נזקקה התורה לפסוק כדי ללמדנו שאין כופין את האדון ,הרי לא יעלה על הדעת שיכול העבד לכוף את רבו להחזיקו בביתו בעל כורחו! רבי פנחס הלוי הורוביץ בספרו המקנה (קידושין כב ע"א) פירש :שאלמלא הפסוק "כי טוב לו עמך" ,היינו אומרים שכיון שרציעה היא מצוות עשה ,הרי היא חובה המוטלת על האדון מצד גזירת המלך ,ואף שאינו נהנה מהעבד – עליו לקיים מצוותו .ביאר בזה ,שהרציעה הייתה נתפסת כחובה דתית ולא כזכות ממונית ,וממילא כופין על המצוות כבכל עשה שבתורה. השואל ומשיב (שם) חידש וביאר תירוץ נוסף על קושיית המקנה :שהיה מקום לומר שהרציעה היא "קנס" שקנסה התורה את העבד על שהלך וקנה אדון לעצמו במקום להשתעבד לבורא .פירש בזה ,שאם הרציעה היא קנס ,הרי ככל שהאדון פחות אוהב את העבד ,כך הקנס גדול יותר – שהעבד יהיה משועבד למי ששונאו .לכן הוצרכה התורה לומר שגם קנס זה תלוי ב"כי טוב לו עמך" ,ובמקום שאין אהבה – אין רציעה. רבי ברוך הלוי אפשטיין בספרו תורה תמימה (שמות כא ,ו) ביאר :שכל עניין הרציעה הוא חסד שעושה האדון עם העבד העני שאין לו היכן ללכת .פירש בזה ,שאין כופין אדם לעשות חסד מתמשך לאורך שנים אם לבו בל עמו ,ודין "כי טוב לו עמך" בא להוציא מהמחשבה שהעבד יכול לתבוע את האדון לקיים בו מצוות רציעה כזכות סוציאלית. רבי נפתלי צבי יהודה ברלין בספרו העמק דבר (שמות כא ,ו) כתב :ורצע אדוניו ,משמע שזה תלוי בדעת האדון בלבד ,שאם אינו חפץ בו – אינו נרצע .פירש בזה ,שלשון "ורצע אדוניו" באה ללמד שהאדון הוא בעל הבית על התהליך ,ואף שהעבד זועק "אהבתי את אדוני" ,דבריו בטלים ומבוטלים מול סירוב האדון. רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו משך חכמה (שמות כא ,ו) פירש :שהטעם שצריך אהבת האדון הוא משום שאם האדון שונאו ,נמצא שהעבד עובר על "לא תעבוד בו בפרך" מצד

46

םיטפשמ תשרפ

המציאות ,שהרי עבודת השנוא היא פרך לנפש .ביאר בזה ,שבית דין לא יכופו אדון לרצוע כדי שלא להכניס את העבד למציאות אסורה של עבודת פרך תמידית. מתוך הדברים אנו רואים את הזיקוק המופלא של הסוגיה :הרציעה אינה רק טקס טכני, אלא היא ביטוי לברית של רצון .ללא אהבת האדון ,המצווה פוקעת – בין אם מצד שהיא חסד ובין אם מצד שהיא קנס שאין להטילו במקום שאין "טוב לו". הגאון רבי משה פיינשטיין בספרו אגרות משה (יו"ד חלק ד' סימן לז) כתב :שכל מצווה שהתורה תלתה אותה בלשון "טוב לו" ,הרי שגדר המצווה בעצמה הוא שיהיה הדבר מרצון שניהם, ואם האדון ממאן – אין כאן חלות מצווה כלל .ביאר בזה ,שאין כאן חיסרון ב"קיום" המצווה, אלא שבהיעדר רצון האדון ,המציאות של "נרצע" אינה קיימת כלל בבריאה ההלכתית ,ולכן אין מקום לכפיית בית דין. הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ בספרו חזון איש (על מסכת קידושין) פירש :שחיוב הרציעה על האדון הוא רק כשהוא חפץ בהמשך השעבוד ,אבל אם הוא חפץ בשחרורו – מצוות שילוח עבדים קודמת למצוות רציעה .ביאר בזה ,שזכותו של האדון לקיים "חופשי ישלחנו" גוברת על רצונו של העבד להירצע ,ואין כופין את האדון לבטל את זכות השחרור שלו. הגאון רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק בחידושיו על הרמב"ם (הלכות עבדים) חידש :שיש חילוק בין "מעשה הרציעה" לבין "דין הנרצע" ,ומאחר והתורה אמרה "ורצע אדוניו" ,המעשה תלוי באדון .ביאר בזה ,שאילו הייתה הרציעה חובה של בית דין ,היו כופין ,אך כיוון שהיא חובת גברא על האדון והוא אינו אוהבו – פקע החיוב מעיקרו. הגאון רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק בספרו שיעורים לזכר אבא מרי (חלק ב) ביאר :שהרציעה היא כעין "קניין הגוף" מחדש שנעשה על ידי האדון .פירש בזה ,שכמו שאין כופין אדם לקנות חפץ או קרקע שאינו רוצה בהם ,כך אין כופין את האדון לקנות את העבד לעולם על ידי רציעה ,והפסוק "כי טוב לו עמך" הוא הגדרה משפטית לדיני קניין ולא רק עניין של רגש. הראשל"צ הגאון רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (הלכות הפסח) כתב :שמכאן למדנו את גודל ערך החירות ,שאפילו העבד המבקש להשתעבד ,אין כופין את האדון לקבלו אם אינו רוצה בו .ביאר בזה ,שהתורה רצתה לצמצם ככל הניתן את מציאות העבדות ,ועל כן נתנה לאדון את הכוח למנוע את הרציעה ולשלוח את העבד לדרכו. מתוך הבירור המעמיק בדעות הפוסקים וביסודות הדין ,אנו יורדים אל שדה המעשה כדי לבחון מהן ההשלכות המעשיות העולות מהקביעה שאין כופין אדון לרצוע את עבדו ,וכיצד יסוד זה משפיע על גדרי עבודה וחירות בישראל. הוצאה לחירות בעל כורחו של העבד :הנפקא מינה המרכזית והברורה ביותר היא ,שברגע שהאדון מסרב לרצוע את עבדו (מכל סיבה שהיא) ,העבד יוצא לחירות גמורה עם סיום שש

47

גם לנשמה מגיע אוכל

השנים .אף שהעבד זועק "לא אצא חופשי" ,אין לזעקתו תוקף משפטי ללא הסכמת האדון, והוא הופך לבן חורין לכל דבר ועניין. מעמד העבד בתקופת הביניים :במקרה שבו העבד מבקש להירצע והאדון מהסס או מסרב ,אין לעבד רשות להישאר בבית האדון לאחר שש שנים ללא רציעה .אם יישאר ,הוא נחשב כפועל רגיל ולא כעבד ,ואין לאדון את הזכויות המיוחדות שהיו לו בעבד עברי (כגון מסירת שפחה כנענית). דין "כי טוב לו עמך" בימינו :בתחום יחסי עבודה המודרניים ,למדו האחרונים מסוגיה זו יסוד גדול :אין לכפות על מעסיק להמשיך להעסיק עובד מעבר לתקופת החוזה המקורית אם אין ביניהם "אהבה" או רצון הדדי .כשם שאין כופין רציעה כשיש חוסר התאמה ,כך אין לכפות יחסי עבודה במקום של חיכוך ,וזכותו של "האדון" (המעסיק) לסיים את ההתקשרות גוברת על רצון העובד להישאר. חובת המזונות והתנאים :מאחר והרציעה תלויה ב"כי טוב לו עמך" ,הרי שאם האדון טוען שאין לו אפשרות כלכלית לספק לעבד את התנאים המפליגים שדורשת התורה (כגון "עמך במאכל ועמך במשתה") ,הוא פטור מהרציעה .הנפקא מינה היא שאין כופין אדם להיכנס להתחייבות כלכלית של "נרצע" אם הוא צופה שלא יוכל לעמוד בתנאי המוסר של התורה. ביטול קנסות :לשיטת ה"שואל ומשיב" שהרציעה היא קנס לעבד ,הנפקא מינה היא שאם האדון אינו רוצה לרצוע ,אנו מוותרים על ה"קנס" של העבד כדי לשמור על חירותו של האדון. המוסר התורני מעדיף שהחוטא (העבד שבחר בעבדות) "יחמוק" מהקנס ,ובלבד שלא ייכפה על האדון שעבוד שאינו חפץ בו. מתוך בירור הנפקא מינות למעשה ,אנו מתעלים אל עומק הרעיון הטמון בדין זה ,ומגלים כיצד התורה מעצבת את מושג החירות והשעבוד בתוך הבית היהודי. הרעיון הכביר העולה כאן הוא שהתורה ,אף שאיפשרה את מציאות העבדות ,צמצמה אותה עד ליסוד המינימלי ההכרחי .בעוד שהעבד מבקש לאבד את זהותו ואת חירותו תחת המילים "אהבתי את אדוני" ,התורה מציבה לו מחסום בלתי עביר בדמות רצונו של האדון .ביאר בזה עומק העניין ,שהעבדות בישראל אינה מוסד של כוחנות ,אלא מוסד של ברית .כאשר חסר הרצון ההדדי ,כאשר "רבו אינו אוהבו" ,התורה אינה מוכנה להנציח שעבוד שאין בו "טוב לו". יש כאן מסר מוסרי נוקב :אין אדם יכול לכפות את עצמו על חברו ,גם לא בתור עבד. החירות אינה רק זכותו של העבד לצאת לחופשי ,אלא היא גם זכותו של האדון שלא להיות משועבד לעבדו .התורה מלמדת אותנו שחירות אחת אינה נבנית על חורבנה של חירות אחרת .האדון אינו "חפץ" או "כלי" לסיפוק צרכי הביטחון הכלכלי של העבד ,הוא אדם בן חורין ,וזכותו לבחור מי יחסה בצל קורתו. יתרה מכך ,הרעיון של רציעה כקנס ,כפי שביאר השואל ומשיב ,מלמד אותנו על היחס

48

םיטפשמ תשרפ

לחטא .העבד שבחר בעבדות עשה מעשה המנוגד לערכי התורה ,אך הקנס על מעשה זה לעולם לא יבוא על חשבון אדם אחר שלא חטא .המוסר האלוקי מדויק בתכלית :העונש על בחירה בשעבוד אינו יכול ליצור שעבוד כפוי לצד השני .זהו איזון עדין המלמד על צדק חברתי שבו כל אדם נושא באחריות למעשיו מבלי לפגוע בזולת. כאשר אנו מתבוננים בנפש פנימה מתוך הסוגיה של אדון המסרב לרצוע את עבדו ,אנו מגלים יסוד עמוק בבניין האישיות והנהגת האדם .לעיתים ,האדם מוצא עצמו במעמד של ה"עבד" – הוא נאחז בעבר ,נאחז במסגרות מוכרות ,ואף מוכן לוותר על חירותו העצמית ועל התפתחותו רק כדי להישאר בתוך "אזור הנוחות" של בית אדונו .הוא זועק "אהבתי את אדוני" ,אך זוהי אהבה שיש בה מן התלות והפחד מהחופש. כאן באה התורה ומלמדת אותנו פרק באמונה ובהשגחה :לפעמים ,דווקא כאשר ה"אדון" – המציאות החיצונית או הקדוש ברוך הוא – סוגר בפנינו את הדלת ומסרב לרצוע אותנו אל המוכר והידוע ,זוהי הדרך להוציאנו לחירות .הסירוב של האדון הוא חסד נסתר .ביאר בזה עומק העניין ,שהקב"ה אינו מניח לאדם להשתקע בעבדותו גם אם הוא חפץ בכך .כשהדלת נסגרת והרציעה מתבטלת ,זוהי קריאה לאדם" :לך לך" ,צא אל עולמך ,גלה את כוחותיך כבן חורין ואל תתבטל בפני בשר ודם. מבחינת ההנהגה ,הסוגיה מלמדת אותנו על חשיבות הדינמיקה שבין המשפיע למקבל. מנהיג או אדון שמרגיש ש"אינו אוהבו" – שאין בו עוד את היכולת להכיל ולגדל את הכפוף לו – חייב לשחררו .החזקה של אדם תחת ידך ללא "אהבה" ,ללא רצון להיטיב עמו בבחינת "כי טוב לו עמך" ,היא עוול מוסרי .ההנהגה היהודית דורשת שהקשר בין אדם לחברו יהיה קשר של צמיחה הדדית ,וברגע שהקשר הופך לכבלים חד-צדדיים ,מצוות התורה היא לשלח לחופשי. האמונה באה לידי ביטוי בכך שאנו סומכים על ריבונו של עולם שיוביל את העבד המשתחרר אל מקומו החדש ,מבלי שיצטרך להישען על משענת קנה רצוץ של אדון שאינו חפץ בו. מתוך בירור הסוגיה של האדון המסרב לרצוע ,אנו בונים קומה נוספת במצפן המוסרי של האדם המאמין ,המורה לנו על דרך הישר במערכות יחסים ובשימוש בכוח .המוסר העולה כאן קובע כי חובתו של האדם היא לא רק "מה לעשות" ,אלא בעיקר "איך להרגיש" כלפי מי שתחת חסותו. המצפן הפנימי הנבנה מתוך הפרשה מלמד אותנו כי אין ערך למצווה הנעשית מתוך כפייה של המקבל על הנותן .כאשר התורה מתנה את הרציעה ב"כי טוב לו עמך" ,היא מציבה רף מוסרי גבוה :אל תהפוך את ביתך למאסר ,ואל תהפוך את עצמך לאדון בעל כורחך. המוסר היהודי דורש מאיתנו כנות מוחלטת – אם אינך יכול לאהוב את העבד ,אם אינך יכול להעניק לו את התנאים המיטביים של "עמך במאכל ועמך במשתה" ,המעשה המוסרי ביותר הוא דווקא הסירוב .הסירוב לרצוע הוא לעיתים גילוי של יושרה פנימית ,המכירה במגבלות הלב האנושי.

49

גם לנשמה מגיע אוכל

יתרה מכך ,הסוגיה מחדדת את האחריות המוסרית של האדון על עתידו של העבד .על פי פירושו של השואל ומשיב ,שהרציעה היא קנס ,המצפן המוסרי מורה לנו כי האדון אינו צריך להיות שותף להנצחת ה"חטא" של העבד שבחר בעבדות .האדון המוסרי שואף לגאול את העבד מעצמו ,לשלוח אותו אל החופש גם אם העבד עצמו אינו מבין את ערכו .זהו מוסר של חירות המבין כי תפקידו של החזק הוא לא רק לתמוך בחלש ,אלא לעיתים להכריח אותו לעמוד על רגליו שלו ,למען כבודו העצמי כבן חורין. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום ,כאשר אנו מתבוננים בנתיבי ההלכה המרתקים של פרשת משפטים .למדנו כי ביהדות ,הקשר בין אדם לחברו ,גם במדרגות של שעבוד ואדנות ,אינו יכול להתקיים ללא הסכמה חופשית ואהבה הדדית .בכל פעם שאנו מוצאים עצמנו בעמדה של השפעה על אחרים ,עלינו לזכור כי המצפן התורני מורה לנו שאין כופין אדם להפוך לאדון ,כשם שאין מעודדים אדם להפוך לעבד .התובנה המלווה אותנו היא שהחירות המוחלטת היא מתנה שניתנה מאת הבורא ,וגם כשהאדם מבקש לוותר עליה, התורה מציבה שומרים בדמות רצונו של האדון ודיני "כי טוב לו עמך" כדי להשיבו אל דרך המלך של החופש והאחריות האישית.

עיקר העניין: השאלה האם כופין אדון לרצוע את עבדו באה על פתרונה הברור מתוך דברי חז"ל והפוסקים :לשיטת ה"שואל ומשיב" וה"מקנה" ,פשוט הדבר שאין כופין את האדון, וזאת משני טעמים עיקריים :האחד ,משום שהפסוק "כי טוב לו עמך" מיעט בפירוש מקרה שבו "רבו אינו אוהבו" ,ובכך הפקיע את חובת המצווה מהאדון .השני ,כיוון שהרציעה נחשבת כקנס על בחירתו של העבד בעבדות ,ואין התורה מחייבת את האדון להיות שותף לקנס שאינו חפץ בו .הוכחנו מתוך פרשת השבוע כי מעשה הרציעה תלוי ברצונו המוחלט של האדון ("ורצע אדוניו") ,ובלעדיו יוצא העבד לחירות עולם עם סיום שש השנים ,ובכך נשמר האיזון הקדוש שבין חובת המצווה לחירות הרצון של כל יהודי ויהודי.