פלאי השמיים מול הלכות שבת – הדילמה הדרמטית .האם בשבת היה מותר לשאול באורים ותומים?

היה מותר לשאול באורים ותומים? אנו פותחים כעת את אחד הפרקים המרתקים והמפתיעים ביותר בפרשתנו ,שאלה שמחברת בין עולמות עליונים של גילוי שכינה לבין דקדוקי ההלכה של מלאכת שבת .תארו לעצמכם

פלאי השמיים מול הלכות שבת – הדילמה הדרמטית .האם בשבת היה מותר לשאול באורים ותומים? אנו פותחים כעת את אחד הפרקים המרתקים והמפתיעים ביותר בפרשתנו ,שאלה שמחברת בין עולמות עליונים של גילוי שכינה לבין דקדוקי ההלכה של מלאכת שבת .תארו לעצמכם את דוד המלך ,נרדף על ידי שאול ,מגיע אל אחימלך הכהן בשילה בעיצומו של יום השבת. הגורל מונח על הכף ,ושאלת חיים ומוות עומדת באוויר .דוד מבקש לשאול באורים ותומים – אותו מכשיר שמימי שמצית אותיות של אש על אבני החושן. וכאן מתפרצת השאלה במלוא עוזה :האם מותר לשאול את האורים והתומים בשבת? האם הארת האותיות ,בליטתן או הצטרפותן לכדי מילים ותשובות ,אינה נחשבת ל"מלאכת כותב" האסורה בשבת? הרי לכאורה ,לפני רגע היה כאן לוח אבנים חלק ,ועתה מופיע עליו משפט שלם! כיצד מתיישב הנס הגלוי עם איסורי המלאכה הקפדניים? האם הקדושה של המקדש דוחה שבת ,או שמא מהותה של "כתיבה אלוקית" שונה בתכלית מכל מה שהכרנו? אנו יוצאים למסע בין דפי הגמרא ,תשובות האחרונים וסודות התפילה ,כדי לברר האם הדיבור האלוקי כפוף לחוקי הזמן והמלאכה. הבסיס לדיון הוא הפסוק בפרשתנו" :ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן בבאו לפני ה' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד" (שמות כח ,ל) .הציווי על נשיאת האורים והתומים הוא קבוע ,אך התורה אינה מפרטת את אופן השימוש בהם במצבים מיוחדים כמו שבת. כאשר אנו ניגשים לחקור את שאלת השאלה באורים ותומים ביום השבת ,אנו פוגשים בראש ובראשונה את ספרו של הגאון רבי בנימין זאב וולף ,הלא הוא הנחלת בנימין (מצווה ק"א) ,המניח על שולחננו ספק הלכתי שמרעיד את אמות הסיפים .ה"נחלת בנימין" פותח בחקירה יסודית :האם הותר לכהן הגדול להפעיל את כוח השמות הקדושים בשבת? הרי התורה מצווה "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים" ,ואותם שמות גורמים לאותיות להאיר ,לבלוט ולצבור משמעות .לכאורה ,כל הופעה של אות חדשה ,וכל צירוף של מילה שנרקמת אל מול עיני הכהן ,נושאים בתוכם את רישומה של מלאכת "כותב" .וכי יש כתיבה גדולה מזו ,שבה דף האבן הדומם הופך לפתשגן כתב המשיב לשואל? מתוך כך ,מעלה ה"נחלת בנימין" קושיה עצומה המטלטלת את המציאות ההיסטורית. הוא נתלה בדברי הגמרא במסכת מנחות (דף צ"ה ע"ב) ,שם מבואר כי ביום שבו הגיע דוד המלך אל אחימלך הכהן בשילה ,היה זה יום השבת קודש .והנה ,באותו מעמד גורלי ,כאשר דוד נמלט על נפשו ,אנו מוצאים כי אחימלך שאל לו באורים ותומים .כאן זועק ה"נחלת בנימין" :אם אכן השאלה באורים ותומים כרוכה באיסור כתיבה ,כיצד העזו דוד ואחימלך, קדושי עליון ,לחלל את השבת? וכי פקוח נפש של דוד דחה את השבת ,או שמא יש כאן סוד עמוק יותר המלמד שאין זו כתיבה כלל?

745 גם לנשמה מגיע אוכל

הדברים מובאים גם בספר מעשה רוקח (פרשת מטות) ,שמעתיק את דברי ה"נחלת בנימין" ומוסיף עליהם נופך של תמיהה .הוא מתבונן בדברי דוד המלך ובמעשי הכהן הגדול ,ונשאר ב"צריך עיון" גדול .וכי ייתכן שהפלא השמימי הזה יתנגש עם קדושת השבת? שאלתו של ה"נחלת בנימין" אינה רק שאלה טכנית בהלכות שבת ,אלא היא פתח להבנת המהות של האורים והתומים – האם הם חפץ של מטה הכפוף לחוקי המלאכה ,או שמא מדובר בהתגלות של מעלה שאינה מכירה במגבלות הדיו והקולמוס. כדי לפענח את סוד האורים והתומים בשבת ,עלינו להקדים את דברי הגמרא במסכת שבת (דף ק"ד ע"ב) .שם מניחה המשנה את היסוד להגדרת המלאכה" :הכותב שתי אותיות... חייב" .אולם הגמרא מסייגת ומבארת תנאים מהותיים לחיוב זה .אחד היסודות המרכזיים הוא שעל הכתיבה להיות "כתב המתקיים" על גבי "דבר המתקיים" .אם האותיות נעלמות מאליהן לאחר זמן קצר ,אין כאן איסור תורה אלא איסור דרבנן (לרוב הדעות). מכאן אנו עוברים ליסוד נוסף העומד בלב הדיון שלנו ,והוא דין "מחוסר קריבה" .הגמרא במסכת שבת קובעת כי "כתב על שני כותלי הבית ...פטור" ,והטעם הוא שהאותיות רחוקות זו מזו ואינן יוצרות תיבה מאוחדת וקריאה בבת אחת .זהו הבסיס לדיון על האורים והתומים: אם האותיות בולטות כל אחת במקומה (על אבנים שונות) ,האם הן נחשבות כנכתבות כעת ,או שהמרחק ביניהן מבטל את שם ה"כתיבה"? על גבי יסודות אלו ,אנו פוגשים את דברי הט"ז (או"ח סימן ש"מ ס"ק ד') המחדש הלכה למעשה בנדון הדומה מאוד לענייננו .הט"ז דן באותם ספרים שכתובות אותיות על חודי הדפים שלהם (כשהספר סגור) ,ונשאל האם מותר לפתוח ולסגור את הספר בשבת ,שהרי בפתיחה הוא "מוחק" ובסגירה הוא "כותב" ומצרף את האותיות מחדש .הט"ז פסק להתיר בביאור מופלא: כיוון שהאותיות כבר היו כתובות ועומדות לפני השבת ,וכל פעולת האדם היא רק לקרב אותן זו לזו – אין זו "כתיבה" אלא רק "גילוי" של הקיים .הוא מסתמך על תשובת הרמ"א שקבע כי "לקרב אותיות זה לזה בשבת – שרי (מותר)". כעת ,כשהנחנו את היסודות הללו – גדר "כתב המתקיים" ,דין "מחוסר קריבה" וההיתר של צירוף אותיות קיימות – אנו יכולים לחזור אל החושן .האם האותיות המאירות באורים ותומים הן בבחינת "צירוף" של אותיות קיימות כדעת הט"ז ,או שמא הבליטה שלהן והאור שבהן יוצרים "כתיבה חדשה" ומאירה שאסורה מן התורה? כעת ,כשהיסודות ההלכתיים של מלאכת כותב מונחים לפנינו ,אנו יכולים לצלול אל עומק הקודש ולהבין כיצד התרחש הנס הלכה למעשה .הגמרא במסכת יומא (דף ע"ג ע"ב) חושפת בפנינו מחלוקת אמוראים יסודית לגבי האופן שבו הופיעה התשובה על גבי אבני החושן ,מחלוקת המהווה את המפתח לפתרון שאלתנו בשבת. הגמרא שואלת" :כיצד היו נעשין?" (כיצד היתה מתקבלת התשובה) ,ומביאה שתי שיטות :רבי יוחנן אומר :בולטות .כלומר ,האותיות המרכיבות את התשובה היו בולטות מתוך האבנים.

746

הווצת תשרפ

אם התשובה הייתה "יהודה יעלה" ,בלטה האות י' משמו של יהודה ,האות ע' משמו של שמעון ,וכן הלאה .ריש לקיש אומר :מצטרפות .האותיות לא רק בלטו ,אלא הן נעקרו ממקומן ונתחברו זו לזו כדי ליצור מילים ומשפטים קריאים. כאן נכנס לתמונה בעל הברכת אהרן (מאמר י') ובונה מהלך מרתק המבוסס על היסודות שהנחנו בשלב הקודם .הוא מבאר כי לפי שיטת רבי יוחנן ,שהאותיות רק בולטות במקומן, אין כאן חשש איסור כתיבה בשבת כלל .מדוע? משום שכל אות נשארה על האבן המקורית שלה – האות י' על אבן הנופך והאות ע' על אבן הפטדה .זהו בדיוק דין "מחוסר קריבה" שלמדנו במסכת שבת :כיוון שהאותיות רחוקות זו מזו ,אין זה נחשב כתיבה אלא כאותיות בודדות ומפוזרות ,והצירוף נעשה רק במחשבתו של הכהן. אולם ,מה יהיה לשיטת ריש לקיש שהאותיות מצטרפות? כאן לכאורה היה מקום לאסור, שהרי האותיות זזות ומתקרבות זו לזו ליצירת מילה חדשה .אך כאן שולף ה"ברכת אהרן" את היסוד של הט"ז והרמ"א :כיוון שהאותיות כבר היו כתובות על האבנים מערב שבת ,וכל הפעולה היא רק קירוב של אותיות קיימות – אין בזה משום מלאכת כותב .כשם שמותר לסגור ספר וליצור מילה מחלקי אותיות הכתובות בראשי הדפים ,כך מותר לאותיות החושן להתקרב זו לזו. אלא שכאן מתעוררת תהייה חדשה ומסקרנת :גם אם האותיות היו קיימות ,הרי לפני רגע הן היו שקועות או כבויות ,ועתה הן בולטות ומאירות .האם הפיכת אות חשוכה לאות מאירה ובולטת אינה נחשבת ליצירה חדשה של כתב? לאחר שביססנו את ההבנה כי צירוף אותיות קיימות אינו נחשב לכתיבה ,עלינו להתמודד עם משוכה הלכתית גבוהה יותר .אחת ההגדרות היסודיות ביותר במלאכת שבת היא שאין אדם חייב אלא על "כתב המתקיים" .אותיות האורים והתומים ,כידוע ,לא נשארו בולטות לנצח; ברגע שהכהן קיבל את תשובתו והשואל הלך לדרכו ,חזרו האותיות למקומן ,האור כבה והאבנים שבו למצבן הרגיל. לכאורה ,יש כאן פתרון פשוט :הברכת אהרן מציין את דברי השולחן ערוך (או"ח סימן ש"מ סעיף ה') ,הפוסק כי מותר לרשום בציפורן על גבי ספר משום שאין זה כתב המתקיים .אם כן ,מדוע שנחשוש לאיסור באורים ותומים ,שהרי זהו כתב לשעה קלה בלבד? אלא שכאן חושף הברכת אהרן עומק מחשבתי מפעים ,המבוסס על התלמוד הירושלמי (פרק כלל גדול) .הגמרא שם דנה במלאכת "בונה" במשכן ,ושואלת :כיצד נחשב המשכן לבניין האסור בשבת ,והלא הוא היה בניין לשעה? בכל פעם שנסעו בני ישראל ,פירקו את המשכן! הירושלמי משיב תשובה עקרונית" :מתוך שהיו חונים ונוסעים על פי הדיבור ,כמו שהיו חונים לעולם" .רש"י במסכת עירובין (נה ע"א) מבאר כי מאחר שהחנייה והנסיעה נקבעו על ידי הקדוש ברוך הוא ,יש להן חשיבות של קביעות .הדיבור האלוקי מעניק לכל רגע חולף תוקף של נצח.

747

גם לנשמה מגיע אוכל

מכאן מסיק הברכת אהרן מסקנה נוקבת לגבי ענייננו :מאחר שצירוף האותיות באורים ותומים נעשה על פי הדיבור האלוקי ,אין להתייחס אליו כאל דבר חולף .המילה "יהודה" המאירה על החושן ,למרות שבדרך הטבע היא נעלמת לאחר רגע ,נחשבת מבחינה הלכתית כ"כתב המתקיים" בשל מקורו השמימי של האור .אם כן ,שבה ועולה השאלה :אם זהו כתב המתקיים ,כיצד הותר הדבר בשבת? כאשר אנו עומדים מול המבוי הסתום שבו הדיבור האלוקי הופך את הכתב ל"מתקיים", מופיע אור חדש בדמותו של אחד מגדולי המשיבים ,החתם סופר (חלק ו' סימן כ"ט) .החתם סופר מביא יסוד עמוק ומרטיט שקיבל בשם השל"ה הקדוש ,ומטרתו ליישב קושיה אחרת של הרא"ש :כיצד כתב משה רבנו שלושה עשר ספרי תורה ביום מותו ,והרי לפי המסורת אותו היום היה יום השבת? התשובה של השל"ה הקדוש מהווה מהפכה בהבנת גדרי המלאכה" :כתבו על ידי שם, ולכך לא חשיב מלאכה" .השל"ה מחדש כי מלאכות שבת נאסרו רק כאשר הן נעשות בדרך הטבע האנושית – אדם האוחז קולמוס ,טובל בדיו ורושם על הקלף .אולם ,כאשר הכתב נוצר מאליו על ידי הזכרת שמות קדושים או על ידי פעולה ניסית שמימית ,אין זה נחשב ל"מלאכת מחשבת" שאסרה תורה. התורה אסרה עלינו את היצירה האנושית ,את המאמץ של האדם לשנות את העולם .אך כאשר הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו "כותב" את האותיות על גבי החושן ,או כאשר משה רבנו משתמש בשמות קדושים כדי להריץ את הקולמוס מאליו – אין כאן גברא שעושה מלאכה .זוהי כתיבה שמעל הטבע ,וממילא היא מעל איסורי השבת. יסוד זה מאיר באור מופלא את סוגיית האורים והתומים .הכהן הגדול אינו "כותב" דבר; הוא רק ניצב לפני ד' ושואל בלחש .האותיות המאירות הן פעולה ישירה של השכינה השורה על החושן .לפי השל"ה והחתם סופר ,כיוון שמדובר בכתיבה על ידי נס ,פקע ממנה שם מלאכה ,והיא מותרת לכתחילה בשבת קודש ללא כל חשש. לאחר שהתבססנו על יסודו של השל"ה הקדוש בדבר כתיבה על ידי שמות ,אנו פונים אל זווית נוספת ומקורית המובאת בשו"ת שערי דעה (חלק א' סימן קצ"ד) .בעל השערי דעה מבקש להגדיר את הפעולה המתרחשת באורים ותומים לא רק כנס ,אלא כמעשה של "חכמה יתירה" ,מושג הלכתי בעל משמעות רבה בהלכות שבת. הוא שואב את השראתו מהגמרא במסכת שבת (דף ע"ד ע"ב) ,שם דנה הגמרא במי ש"טווה על גבי בהמה" בשבת .הגמרא קובעת כי העושה כן פטור ,משום ש"אין דרך טווייה בכך". אף על פי שהתורה מעידה על הנשים במדבר ש"טוו את העזים" בעודן מחוברות לבהמה, הגמרא מסבירה שזו הייתה "חכמה יתירה" – מיומנות יוצאת דופן שאינה הדרך הרגילה שבה בני אדם עושים את מלאכתם. מכאן לומד השערי דעה יסוד כביר :התורה אסרה בשבת רק את הדרכים המקובלות

748

הווצת תשרפ

והטבעיות של עשיית מלאכה ("דרך מלאכה") .אולם ,כאשר דבר נעשה בדרך של חכמה עליונה ,שחורגת לחלוטין מההקשר האנושי הרגיל ,אין זה נחשב למלאכה האסורה מהתורה. האורים והתומים הם שיאה של החכמה היתירה – אבנים המדברות ,אותיות המצטרפות מאליהן ברוח הקודש .מאחר שאין שום דרך אנושית בעולם לכתוב או ליצור משפטים בצורה כזו ,הרי שאין זו "דרך כתיבה" כלל .לפי השערי דעה ,גם אם נתייחס לפעולה הזו כאל יצירה של כתב ,היא אינה נכללת בגזירת התורה על מלאכת כותב ,שכן היא נעדרת את המאפיינים הטבעיים של פעולת האדם .זהו "מעשה שמיים" המתלבש בכלים של חכמה אלוקית ,וממילא הוא מותר ביום השבת. בנקודה זו של הדיון ,כאשר נדמה היה שמצאנו מנוח בהגדרת האורים והתומים כנס או כחכמה יתירה ,מתייצב לפנינו בעל הדברי יציב (או"ח סימן ק"ה) ומעורר קושיה שמחזירה אותנו אל שורשי הבריאה .הוא מבקש לערער על ההנחה הפשוטה שהכהן אינו עושה מעשה ,ולכן אין כאן איסור. הדברי יציב מזכיר לנו את הפסוק בתהילים" :בדבר ה' שמים נעשו" .הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כולו במאמרות ,בדיבור בלבד .הגמרא במסכת שבת (דף קי"ט ע"ב) דורשת מכאן יסוד עצום" :מנין שהדיבור כמעשה? שנאמר בדבר ה' שמים נעשו" .מכאן עולה תמיהה נוקבת – אם הקדוש ברוך הוא שבת בשבת הראשונה ממלאכת הבריאה שנעשתה בדיבור, הרי שגם עלינו מוטלת החובה לשבות מ"דיבור המוליד מעשה". הוא מביא את דברי המלא הרועים ,המבאר כי מאחר שהבריאה הייתה במאמר ,השביתה ממנה מחייבת אותנו לשבות מדיבור שיש בו כוח יצירה .והנה באורים ותומים ,הכהן נושא את תפילתו ושואל בלחש – ודיבורו זה הוא המפעיל את המערכת השמימית וגורם לאותיות להאיר ולבלוט .אם כן ,ייתכן שדיבורו של הכהן נחשב ל"מעשה" גמור של כתיבה! חקירה זו של הדברי יציב חושפת רובד חדש בקדושת השבת :השביתה אינה רק מהמאמץ הפיזי ,אלא מהיכולת לחולל שינוי בעולם ,אפילו באמצעות כוח הדיבור .הוא משאיר אותנו במתח רוחני – האם הכהן הגדול ,בדיבורו הקדוש ,נחשב כיוצר או רק כמי שמגלה את רצון השם שכבר קיים ועומד? אנו מגיעים כעת אל שולחנו של מו"ר הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ,המלבן את הסוגיה בספרו עין יצחק ,תוך שהוא מחבר את הדיון המופשט על האורים והתומים למציאות המעשית של ימינו .הראשל"צ נדרש לשאלתו של הגאון רבי דוד אופנהיים בשו"ת נשאל דוד (או"ח סימן ט') ,שעסקה בטכנולוגיה עתיקה-חדשה :נייר שנכתב במי בצל או לימון ,שהכתב בו נסתר לחלוטין ומתגלה רק כאשר מקרבים אותו לחום התנור. בבואו להכריע האם מותר לגלות כתב כזה בשבת ,פונה הראשל"צ אל אבני החושן .הוא מבאר כי השאלה באורים ותומים היא המקור הברור לכך שפעולה הנעשית "ממילא"

749

גם לנשמה מגיע אוכל

או בדרך של "גרמא" (גרימה עקיפה) אינה נחשבת למלאכת כותב .הכהן הרי אינו לוחץ על כפתור ואינו מצייר אותיות; הוא רק נושא תפילה בלחש .אם השכינה שורה עליו ,האותיות מאירות מאליהן.

הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף מדגיש יסוד הלכתי איתן" :עשייה הוא דאסור ,הא גרמא שרי" (הגמרא במסכת שבת קכ ע"א) .מאחר שהכהן אינו מבצע פעולה פיזית של כתיבה ,אלא רק גורם להופעת האותיות בדרך של תפילה ורוח הקודש ,אין כאן אפילו איסור דרבנן לשיטתו .הוא מחזק זאת בכך שבאורים ותומים הכתב אינו נשאר קבוע ,ומיד עם הסרת השאלה הוא נעלם ,מה שמגדיר זאת כ"אינו מתקיים".

בכך סולל לנו הראשל"צ דרך בהירה :האורים והתומים הם המודל לשילוב שבין הנהגה שמימית להלכה אנושית .הנס אינו "עוקף" את השבת ,אלא הוא פשוט אינו נכנס תחת הגדרות ה"מלאכה" שהתורה אסרה עלינו .הדיבור המקודש של הכהן אינו יוצר חילול שבת, אלא חושף את האור האלוקי שקיים בתוך האבנים מאז ומעולם.

מתוך הבירור המעמיק של גדרי ה"גרמא" והנס ,אנו פוגשים כעת זווית נוספת ומפתיעה בפירושו של הגאון רבי שלום מרדכי שבדרון ,המהרש"ם (חלק ז' סימן קל"א) .המהרש"ם מבקש ליישב את שאלת השאלה באורים ותומים דרך יסוד הלכתי הידוע בדיני שבת כ"שניים שעשוהו".

הגמרא במסכת שבת (דף צ"ב ע"ב) מלמדת שאם מלאכה נעשית על ידי שני בני אדם ,כאשר כל אחד מהם יכול היה לעשותה לבדו ,הרי הם פטורים (מהתורה) .המהרש"ם לוקח את המושג הזה ומעתיק אותו אל עולם הקודש :הוא מציע לראות בשאלת האורים ותומים מעשה שבו משתתפים שניים – השואל (או הכהן) מצד אחד ,והשכינה הקדושה מהצד השני.

כאשר האותיות בולטות או מצטרפות ,אין זה מעשה ידי אדם בלבד ואין זה מעשה שמיים בלבד המנותק מהמציאות .זוהי שותפות .הכהן מביא את השאלה ואת רוח הקודש ,והשם יתברך מביא את האור וההארה באותיות .לפי המהרש"ם ,שותפות זו בין הכוח האנושי לכוח האלוקי מפקיעה מהמעשה את שם ה"מלאכה" האסורה בשבת.

זהו עומק מרתק המלמד אותנו על מהות הקשר בין ישראל לקדוש ברוך הוא :אפילו ביצירת הכתב האלוקי על החושן ,הקדוש ברוך הוא ממתין ל"איתערותא דלתתא" (התעוררות מלמטה) של הכהן .השילוב הזה ,שבו האדם והבורא פועלים יחד ,אינו יכול להיחשב כ"חילול" של יום השבת ,שכן השבת עצמה היא עדות על הברית והשותפות שבין השם לעולמו .כך, הופך המעשה למותר לכתחילה ,כחלק מההנהגה המרוממת של בית המקדש שבה "אין שבות במקדש".

מתוך מסענו המופלא בין אבני החושן לבין דקדוקי הלכות שבת ,אנו יוצאים עם תובנה מרוממת .ראינו כיצד גדולי הדורות לא נרתעו מהסתירה שבין נס למלאכה ,אלא הפכו כל

750

הווצת תשרפ

קושי למפתח להבנה עמוקה יותר של הקשר בין השכינה לעם ישראל .השבת ,שביסודה היא שביתה מיצירה אנושית ,אינה עומדת בסתירה לגילוי רצון השם; אדרבה ,באורים ותומים נחשף כיצד האור האלוקי פועל מעל למגבלות הזמן והחומר.

עיקר העניין: הנה נתבאר לנו כי שאלת השימוש באורים ותומים בשבת היא שער להבנת מהותה של "כתיבה אלוקית" .בעוד שה"נחלת בנימין" העלה את החשש מאיסור כותב בשל האותיות המאירות והמצטרפות ,גדולי האחרונים סללו נתיבים של היתר המאירים את עינינו .למדנו מה"ברכת אהרן" כי אותיות הקיימות מערב שבת ורק משנות את מצבן (בולטות או מתקרבות) אינן יוצרות מלאכה חדשה ,כשיטת הט"ז בספרים שעל חודי דפיהם אותיות .העמקנו ביסודו של השל"ה הקדוש והחתם סופר ,לפיו כתיבה הנעשית בדרך נס ושם אינה נחשבת למלאכה האסורה על האדם .מו"ר הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ב"עין יצחק" העמיד את הדברים על יסוד ה"גרמא" והעדר הקביעות ,ובכך הכריע שאין כאן אפילו איסור דרבנן .המהרש"ם וה"שערי דעה" הוסיפו את נופך ה"שותפות" וה"חכמה היתירה" ,המלמדים שגילוי שכינה במקדש הוא מציאות נעלה שחוקי הטבע של המלאכה אינם שולטים בה .נמצאנו למדים ,שהאורים והתומים בשבת אינם חילול של המנוחה ,אלא הם שיאה של המנוחה – הרגע שבו האדם חדל מפעולתו ומתבטל אל הדיבור האלוקי המאיר לו את דרכו. בסוגיה זו חקרנו את המתח ההלכתי שבין הארת האורים ותומים לבין מלאכת "כותב" בשבת .פתחנו בקושיית ה"נחלת בנימין" ממעשה דוד ואחימלך שחל בשבת, ועברנו לניתוח אופי הכתב – האם בליטת האותיות נחשבת ליצירה חדשה או רק לגילוי של כתב קיים .הבאנו את החידוש המרעיש כי כתיבה בדרך נס אינה מוגדרת כמלאכה ,וביארנו את הכרעת מו"ר הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף שראה בשאלה זו "גרמא" המותרת לכתחילה .סיימנו בתובנה של ה"דברי יציב" והמהרש"ם על כוח הדיבור והשותפות שבין האדם לבוראו ,המאפשרים לאור האמת לזהור גם ביום המנוחה הקדוש.