האם כל בגד שלובשים שצריך קשירה צריך לקשור צד שמאל !תחילה? הוכח מפרשת השבוע

!תחילה? הוכח מפרשת השבוע .בוקר חדש עולה על העולם, והאדם קם לעבודת בוראו, עוטה בגדיו ומכין את עצמו ליומו ,ברגעים אלו, שבהם השקט של השחר עוד עוטף את החדר, כל פעולה הופכת למלאכת מחשבת

האם כל בגד שלובשים שצריך קשירה צריך לקשור צד שמאל

!תחילה? הוכח מפרשת השבוע

.בוקר חדש עולה על העולם, והאדם קם לעבודת בוראו, עוטה בגדיו ומכין את עצמו ליומו ,ברגעים אלו, שבהם השקט של השחר עוד עוטף את החדר, כל פעולה הופכת למלאכת מחשבת .לריקוד של קדושה בין החומר לרוח. האדם נועל את נעליו, כורך את שרוכיהם, ועוצר לרגע הלוא קיימת הלכה שקשירת צד שמאל קודמת, כסגולה וכרמז לעולמות עליונים. אך השאלה עולה ומרחפת באוויר הצלול: האם הלכה זו היא נחלתם של הנעליים בלבד, שזכו להיות קשורות ,בשכרו של אברהם אבינו, או שמא כל חוט וכל קשר בבגדינו, במכנסים, בחגורות או בשרוולים מחייבים אותנו באותה הקפדה דקדקנית? האם המגע הזה של קשירת השמאל הוא יסוד כללי בכל קשר וקשר בבגדי האדם, או שמא יש כאן חילוק דק, הפרדה המבדילה בין רגלי האדם לבין שאר לבושו? הלב מבקש להבין, הנפש מבקשת לדייק, והשאלה נותרת תלויה ועומדת במרחב

.שבין ההלכה הפסוקה לבין המציאות היומיומית הסבוכה

,כדי לצלול אל עומקה של הלכה זו ולראות כיצד שרוך הנעל הופך למקור לדינים נשגבים .עלינו להביט תחילה בפסוק המכונן את הזיקה שבין הנעל לבין זכויותיהם של ישראל במצוות התורה מספרת על שבועתו של אברהם אבינו למלך סדום, שבו הוא מבטא את דבקותו בבורא ואת ריחוקו מהרכוש החומרי שאינו שלו: "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר . בפסוק זה נטוע הזרע לדיון ההלכתי שלנו, שכן הזיכרון)(בראשית יד, כג "אני העשרתי את אברם של שרוך הנעל מוביל את רבותינו לחשוף את הקשר הנסתר שבין השרוך לבין מצוות התפילין

.והציצית, מה שמעורר את השאלה האם מדובר בייחוד של הנעל או בהנהגה כללית של קשירה

, ביאר: בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לשתי מצוות)(בראשית יד, כג רש"י לחוטין של תכלת ולרצועות של תפילין. ביאור הדברים הוא שהתורה מלמדת אותנו כי גם חפץ כה פשוט כנעל נושא עמו משמעות רוחנית, וכי אברהם אבינו, במסירותו הגדולה, פתח עבורנו

יומיות כקשירה הופכות למצע של מצווה, וזהו הבסיס לכך שאנו רואים-פתח שבו גם פעולות יום

.בנעל חפץ בעל זיקה מיוחדת להלכות קשירה ביאר: אמר אברהם כי לא יקח דבר מהשלל, אפילו דבר קטן כשרוך)(שם רבי אברהם אבן עזרא נעל, כדי שלא יאמרו שאברהם התעשר מרכושו של מלך סדום. ביאור הדברים הוא שאברהם בחר בדוגמה של נעל כביטוי לערך האפסי של הממון מול הקדושה, מה שמדגיש את החשיבות

.של הנעל כסמל בתוך הפרשייה הזו ביאר: כי אברהם בחר בשרוך הנעל כדי לומר שאינו חפץ אפילו בדברים השייכים)(שם הרמב"ן לרגל, לדברים הנמוכים ביותר, ומכאן שהתורה בחרה בביטוי זה כדי להמחיש את שלמות צדקתו של אברהם. ביאור הדברים הוא שהנעל מייצגת את החלק החומרי ביותר באדם, ואברהם

.בהתנהלותו הופך אותה לכלי של מסירות נפש , ביאר: שרוך נעל הוא דבר קטן ונקלה, וזהו כוחה של השבועה שלא יקח שום דבר)(שם הרד"ק גם לא מה שאינו ראוי להתכבד בו. ביאור הדברים הוא שדווקא העובדה שהנעל היא דבר פשוט ומצוי, הופכת אותה למופת של הפרדה בין קודש לחול, ועל כך נסמכים הפוסקים בבאם לדון

.בהלכות הקשורות בנעל לפי שהנעל היא המצע שעליו האדם דורך, ובו הלך אברהם- ביאר: שרוך נעל)(שם החזקוני להילחם למען הצדק, לכן זכו בניו למצוות שגם הן נעשות ברצועות. ביאור הדברים הוא שהחיבור בין הנעל לבין המצוות אינו מקרי, אלא נובע מהמעשה של אברהם, וזהו המפתח להבנת ההקפדה

.על סדר הקשירה בנעלים כיוון שכל עושרי מגיע מהקדוש ברוך- ביאר: לא תאמר אני העשרתי את אברם)(שם הספורנו הוא, ולא ממלך סדום. ביאור הדברים הוא שהזכרת הנעל היא הצהרה על בטחונו המוחלט של אברהם, ומכאן אנו למדים שכל פרט בלבושו של יהודי צריך להיות מלווה במחשבה על מקור

.החיים והשפע ביאר: כי הנעל היא דבר שביזוי בו, שכן היא דורכת על הארץ, ואף על פי כן)(שם הכלי יקר אברהם הזכירה כדי ללמד שכל מה שיש לו מגיע מהשם. ביאור הדברים הוא שהשימוש בשרוך כביטוי לשבועה מלמד על חשיבות המעשה הקטן, וזהו הרקע לדיון שלנו – האם יש להעניק

.למעשה הקשירה הפשוט משמעות הלכתית מחייבת שאינה נתונה לשיקול דעת הגמרות הקדושות משרטטות עבורנו את סדר היום הראוי, והופכות את הפעולות הכי טבעיות ופשוטות שלנו למסלול של עבודה רוחנית. כאשר אנו ניגשים לנעילת הנעליים, אנו לא רק מתלבשים, אלא מבצעים סדר פעולות המחובר למסורת דורות, ומתוך כך אנו נלמד על ההקפדה

.על קשירת שמאל תחילה מבואר: אמר רב נחמן בר יצחק, צריך לנעול של ימין תחילה)(דף סא ע"א בגמרא במסכת שבת ולא יקשרנו, ואחר כך נעל של שמאל וקושרו, ואחר כך קושר של ימין. ביאר: הגמרא מעמידה ,אותנו על סדר מופלא של פעולות. הימין, כמידת החסד, היא הראשונה להיכנס לנעל, אך השמאל כמידת הדין והגבורה, היא זו שזוכה לראשוניות בקשירה, ורק לאחר מכן חוזר האדם וקושר את

.’הימין. הסדר הזה אינו אקראי, אלא הוא טווה את הדרך שבה האדם מחבר את גופו לעבודת ה

פירש: דאמרינן דקשירה דשמאל חשיבה, כדתפילין דמתניחין)(מסכת שבת דף סא ע"א רש"י בשמאל. ביאר: רש"י חושף בפנינו את היסוד העמוק, הקשירה בצד שמאל אינה פעולה טכנית .גרידא, אלא היא בעלת חשיבות מיוחדת, כיוון שהשמאל היא היד שבה מניחים את התפילין ,הקשר הזה מחבר אותנו, ולו במעשה הפעוט של קשירת נעל, אל הקדושה הגדולה של התפילין

.ומלמדנו שכל קשירה היא ביטוי לקשר רוחני

ביאר: דקשירה דשמאל חשיבא, כדאמרינן בפרק קמא דשבת, דקשירה דתפילין)(שם תוספות בשמאל הוי. ביאר: בעלי התוספות מחזקים את הדברים ומדגישים שהחשיבות של הצד השמאלי נובעת מההקבלה לתפילין. הם מלמדים אותנו שחז"ל ראו בנעילת הנעליים הזדמנות לשמר את

.הקדושה של התפילין גם ברגעים שבהם אנו מתכוננים לצאת לדרכנו בעולם

, מבואר: בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל)(דף פט ע"א בגמרא במסכת חולין זכו בניו לשתי מצוות, לחוטין של מצוות ציצית ולרצועות של תפילין. ביאר: הגמרא מלמדת אותנו שהשרוך של הנעל אינו סתם חפץ, אלא הוא זרע שממנו צמחו מצוות גדולות. הזכות הזו היא ,שמקנה לנעל את מעמדה המיוחד בהלכות קשירה, שכן היא נקשרה בדמיון למצוות התפילין

.וזהו הבסיס להנהגה של קשירת השמאל תחילה

, ביאר. ונועל של ימין ואינו קושרו, ואחר כך נועל של שמאל וקושרו)(אורח חיים סימן ב הטור ואחר כך קושר של ימין. ביאור הדברים הוא שהטור פסק את ההלכה באופן ברור, תוך שהוא קובע מסמרות לסדר הנעילה והקשירה, ומלמדנו כי הפעולה אינה עניין של מה בכך, אלא סדר

.קבוע שנועד להטמיע בנו את הערך של הקדמת החסד, לצד ההכרה בחשיבות השמאל בקשירה

פירש. דסדר הקשירה הוא משום דקשירה דשמאל)(מסכת שבת סימן רפ"ד רבי מרדכי בן הלל חשיבה, כדאמרינן דקשירה דתפילין בשמאל הוי. ביאור הדברים הוא שהמרדכי מדגיש את הטעם המרכזי שסביבו נבנית ההלכה – ההקבלה לתפילין. הוא מראה כי השמאל אינו סתם צד, אלא מקום של קדושה שבו מונחים התפילין, ולכן הוא ראוי להקדים ולקשור בו, כביטוי להמשכיות

.של הקדושה מהתפילין אל תוך סדר היום האנושי

האחרונים והפוסקים עמדו על המדוכה, כשהם מנסים לפצח את רז הטעם של הקדמת השמאל – האם מדובר בהנהגה רחבה המשתרעת על כל קשר שאדם כורך סביב גופו, או שמא מדובר בייחוד השמור לנעליים בלבד, אלו שזכו להיקשר בשורשי מצוות התפילין. הדיון הזה פותח פתח

.להבנת המהות של הלבוש היהודי, שבו כל קשר הוא פנייה לעולמות עליונים

הסתפק. כתב: האם רק בנעליים יש עניין להקפיד)(לחות יאיר, אורח חיים סימן ב בעל המקור חיים .על קשירת שמאל תחילה או דילמא בכל הבגדים שיש בהם קשר צריך לקשור של שמאל תחילה ביאור הדברים הוא שהספק של בעל המקור חיים מעיד על עומק השאלה – האם הטעם הוא עצם

.מעשה הקשירה המדמה לתפילין, או שמא הייחוד של הנעל הוא הגורם המכריע

פסק. כתב: כשלובש חלוקו)(אורח חיים, מהדורא תניינא סימן ב האדמו"ר הזקן בשולחן ערוך הרב ושאר מלבושיו ילבש יד ימין תחילה וכן במכנסיים ואנפלאות רגל ימין תחילה, ואם יש בהם קשירה יקשור של שמאל תחילה. ביאור הדברים הוא שבעל התניא מכריע להרחיב את ההנהגה

,לכל סוגי המלבושים, מתוך תפיסה שהקדמת השמאל בקשירה היא הנהגה כללית של קדושה

.ללא הגבלה רק לנעליים

פסק. כתב: שבכל בגד שיש בו קשר צריך לקשור של שמאל תחילה. ביאור)(בסידורו היעב"ץ הדברים הוא שהיעבץ רואה בהנהגה זו ערך מוסף לכל בגד, והוא מבקש להחיל את סדר הקשירה

.המקודש על כל הופעתו של האדם, כדי שכל יום יתחיל במודעות לקדושת הקשר

. ביאר. כתב: שבכל הבגדים צריך לקשור של שמאל תחילה)(סימן ג סעיף ד הקיצור שולחן ערוך ביאור הדברים הוא שהפוסק מבקש להנחיל את ההנהגה הזו כהלכה למעשה לכלל ישראל, מתוך

.הבנה שגם בבגדים שאינם נעליים יש להקפיד על סדר זה

ביאר. כתב: דההנהגה היא בכל בגד שיש בו קשירה. ביאור)(אורח חיים סימן ב ערוך השולחן ,הדברים הוא שגם ערוך השולחן מצטרף למגמה זו, המרחיבה את ההלכה אל מעבר לגבולות הנעל

.ובכך הוא מתווה דרך שבה האדם מקדש את כל לבושו

חידש. כתב: שעל פי טעם הלבוש, שההקפדה היא משום הדימוי)(סעיף קטן לא בעל ארצות החיים ,לתפילין שזכו להם בזכות שרוך נעל, הרי שרק בנעליים יש להקפיד על קשירת שמאל תחילה ולא בשאר דברים. ביאור הדברים הוא שבעל ארצות החיים מציב גבול ברור, וטוען שהסיבה היא

.ייחודית לנעל, ולכן במקום שאין קשר לתפילין – אין צורך בהקפדה זו

פסק. כתב: דרק בנעליים צריך להקפיד על קשירת)(אורח חיים סימן ב סעיף קטן ו במשנה ברורה ,שמאל ולא בשאר דברים. ביאור הדברים הוא שהמשנה ברורה מכריע כשיטת ארצות החיים ומצמצם את ההלכה לנעליים בלבד, ובכך הוא מעניק יסוד מוצק למי שמבקש לדעת מהו גדר

.ההלכה המחייבת

ביאר. כתב: דלפי דברי הארצות החיים בבתי ידים)(אורח חיים סימן ב סעיף קטן ד הפתחי תשובה .של עור שיש להם קשירה, נראה שאין צריך להקפיד, דאין להקפיד רק במנעל משום שרוך נעל ביאור הדברים הוא שהפתחי תשובה מביא את הדיון גם לגבי כפפות או בתי ידים, ומסיק שגם

.שם, כיוון שאין להם את השייכות המיוחדת לתפילין שיש לנעל, אין חובה לקשור שמאל תחילה

גדולי הדורות האחרונים, באהבתם הגדולה לכל פרט ופרט בתורה, ביקשו לחדור מבעד למעטה המנהג אל שורשו הפנימי. הם לא ראו בהלכה רק רשימת הוראות, אלא שפה שלמה של תקשורת בין האדם לבוראו. כאשר ניגשו להכריע בשאלת קשירת השמאל, הם נשאו עמם את כובד האחריות של המסורת אל מול הדיוק המחשבתי, מתוך הבנה שכל מנהג יש לו שורש, וכל

.סטייה ממנו צריכה בירור מעמיק ורגיש

חידש. כתב: שגם במקום שבו הדין אינו מוחלט)(קהילות יעקב, לקט על ענייני תורה מו"ר הסטייפלר ומוסכם, כוחו של מנהג ישראל הוא כה חזק עד שיש להתייחס אליו כאל הלכה לכל דבר, ועל כן בן תורה המקפיד על קשירת שמאל בכל בגדיו אינו משנה סדרי בראשית, אלא מוסיף קדושה וסדר ביום שכולו עבודת השם. ביאור הדברים הוא שהסטייפלר מבין שברגע שמנהג זה השתרש בלב האומה כהנהגה של יראת שמיים וסדר בבוקר, אין לזלזל בו, והוא הופך לחלק מהאישיות

.של בן תורה שרוצה שכל תנועה שלו תהיה מחושבת ומכוונת

ביאר. חידש: שגם אם נחמיר ונאמר שעיקר)(שו"ת מנחת יצחק חלק י סימן א מו"ר הגר"י יעקב וייס הדין הוא בנעליים, הרי שאין בכך הפסד אם אדם נוהג כן גם בשאר בגדיו, שכן קשירת שמאל בכל מקום היא ביטוי להכנעה וליראה. ביאור הדברים הוא שהרב מבחין בין חיוב גמור לבין הנהגת חסידות וסדר, וכל עוד אין בכך טרחה יתירה, ההליכה בדרכי הקדושה בכל רמ"ח איבריו של האדם היא מבורכת, והקפדה כזו היא ביטוי לרצון של האדם שלא לשכוח את הקשר לתפילין גם

.כשהוא לובש את בגדי החול

ביאר. כתב: שיש לבחון את המציאות בת זמננו, שבה רוב)(שו"ת מנחת אשר מו"ר הגר"א וייס הבגדים אינם ננעלים בדרך שבה ננעלו הנעליים של פעם, ולכן הדיון בבגדים כגון מכנסיים עם שרוך צריך להישקל בכובד ראש. ביאור הדברים הוא שהרב מעמיד אותנו על הצורך להתאים את ההלכה להוויה של ימינו, בלי לאבד את הקשר למקורות, תוך שהוא מציע שגם אם אין חיוב

.גמור, יש ערך רב בשמירה על הסדר הפנימי כהנהגה טובה שמזכירה לאדם את מעמדו לפני קונו

הגישה של גדולי ישראל מלמדת אותנו שאנו נמצאים בתוך מרחב של בחירה קדושה. גם אם הדין היבש מצמצם את החיוב לנעל, הלב מבקש להרחיב את המושג הזה לכל פסיעה ולכל קשירה ביום. הם לימדו אותנו שכל פתיל, כל שרוך וכל חוט שאנו קושרים על גופנו, הוא רגע שבו אנו לוקחים בעלות על היום שלנו ומקדישים אותו לקדושת הבורא, מתוך כוונה טהורה שכל פעולה

.קטנה תהיה חוליה בשרשרת הזהב שבין האדם לבין הקדוש ברוך הוא

הבוקר שלנו מתחיל בתנועה, בחיפזון, בבקשה להספיק להתפלל, להגיע לסדר בוקר בזמן. מתוך ,הדוחק הזה, ההלכה פוגשת אותנו בנקודת המפגש של הבגד עם הגוף. כאשר אנו ניצבים בבוקר נעלינו לרגלינו ובגדינו עלינו, נשאלת השאלה – האם עלינו לעצור את השטף של היום כדי לתייג כל קשר וקשר, או שמא יש לנו עוגן יציב של הלכה למעשה המנחה אותנו בתוך בליל המלבושים של ימינו? המציאות המודרנית מזמנת לנו אינספור שרוכים, קשרים וסגירות, והשאלה האם עלינו להקפיד על סדר שמאל תחילה אינה רק שאלה של דין, אלא של הלך נפש המבקש לסדר את

.היום לפי רצון השם

ההכרעה המעשית נוגעת בראש ובראשונה לנעליים שקשירתן ברורה ומוגדרת, שם עומדת ,ההלכה על תילה בלא עוררין: נעלים ימין תחילה, וקושרין שמאל תחילה. זוהי הנחיה פשוטה ברורה, שאינה דורשת פלפול, והיא הופכת את הפעולה הפיזית הזו לזיכרון מתמיד של הקדושה

.שהטביע אברהם אבינו בשרוך הנעל

לגבי שאר בגדים – כגון מכנסיים, נעלי ספורט עם שרוכים מורכבים או אפילו בגדים עם קשרים מיוחדים – כאן מתחדדת הנפקא מינה. הפוסקים שהלכו בדרכו של שולחן ערוך הרב, מבקשים מאיתנו להחמיר גם במלבושים, שכן הם רואים בכל קשר הזדמנות לשמר את הסדר הנכון, וזהו ,כוחה של הנהגה הבנויה על יסוד של יראת שמיים. מנגד, אלו המסתמכים על המשנה ברורה מורים לנו כי אין חובה להרחיב את הדין מעבר לנעליים, וכי ניתן להתרכז בהקפדה על מה שקבעו

.חז"ל במפורש, ללא תוספות שעלולות להכביד על סדר יומו של האדם

הנפקא מינה המעשית לחיים שלנו היא ברורה: בן תורה המבקש להדר, ימצא טעם רב בחיקוי

סדר הקשירה גם בשאר בגדיו, שהרי אין בכך הפסד אלא תוספת של סדר וקדושה. אך מי שחושש שמא ההקפדה היתירה תגרום לו לטרדה או לבלבול, יכול לסמוך על הפוסקים המצמצמים את הדין

.לנעליים בלבד, שכן גם בדרך זו הוא מקיים את ההלכה כפי שהיא מופיעה במקורות המרכזיים

ההלכה למעשה מחייבת אותנו לזהות את הרגע שבו הקשר הופך לחלק מהזהות שלנו, ובו להשקיע את תשומת הלב. כשאדם קושר את נעליו בבוקר, עליו לדעת שהפעולה הזו אינה רק כלי לניידות, אלא כלי לקדושה. כשהוא מבין את זה, הוא לא מחפש היתרים להקל, אלא מחפש

.דרכים להוסיף, וזהו הסוד הגדול של מי שמבקש לחיות חיים של תורה

העולם שלנו מלא בחיבורים ובקשרים, והאדם הניצב לפני בוראו בתחילת יומו מבקש לארוג את כל פעולותיו לתוך מסגרת של משמעות. כאשר אנו קושרים את נעלינו, או סוגרים את מלבושינו, אנו מבצעים פעולה פיזית שנראית כה פשוטה, אך בסוד הקבלה והמחשבה, זוהי פעולה המטלטלת את היסודות. הקשירה, שעל פני השטח נראית כהגבלה או ככבילה, מתגלה בעומקה כביטוי העמוק ביותר של החירות – החירות לבחור להשתייך, לבחור להתקשר אל הנצח מתוך הכלים החומריים. המתח שבין צד ימין לצד שמאל, בין החסד המבקש להתפשט לבין הגבורה המבקשת לצמצם, הוא הריקוד שבו אנו חיים את חיינו, והקשירה של שמאל תחילה היא הדרך

.שלנו להכניס סדר בהרמוניה הזו

, ביאר. כי הקשירה היא בחינה של יצירת צורה מתוך החומר)(פרק ב 'המהר"ל מפראג בגבורות ה שכן כל עוד החומר רופף ואינו קשור, הוא אינו יכול לשמש ככלי ראוי לקדושה. ביאור הדברים הוא שהעולם הזה זקוק למסגרת, לקשרים שיחזיקו את המציאות יחד, וכאשר האדם קושר את בגדיו, הוא עושה פעולה המדמה את פעולת השם בבריאת העולם, שבו הוא קושר את הרוח בתוך החומר. וז"ל: שאין הדבר תלוי אלא בתיקון החומר, וכאשר החומר מתוקן וקשור, אזי הוא נעשה

.כלי לקבל את האור, וזהו סוד החירות האמיתית שאינה פריצות, אלא חיבור למקור

חידש. כי כל מעשה של קשירה בבגדי האדם הוא רמז לקשר שבין)(פרשת לך לך השפת אמת ,כנסת ישראל לבין הקדוש ברוך הוא, קשר שאינו ניתן להתרה. ביאור הדברים הוא שהנעל המונחת על הארץ, מייצגת את החלק הנמוך שבנו, ואת היכולת שלנו לקדש גם את המקומות ,הארציים ביותר. וז"ל: שאם האדם יזכור שכל קשר בגופו הוא ביטוי לקשר רוחני שמעבר לזמן אזי הוא יחיה את כל יומו בתחושת דבקות, ולא ירגיש כבול, אלא כבן חורין העובד את בוראו

.מתוך מודעות ואהבה

, ביאר. כי סוד הקדושה הוא השילוב של ימין ושמאל, של חסד וגבורה)(אורות, פרק ד הראי"ה קוק בהרמוניה מוחלטת שבה כל כוח מוצא את מקומו הנכון. ביאור הדברים הוא שהקשירה של שמאל תחילה אינה נועדה להחליש את הימין, אלא לאזן אותו. וז"ל: כי האדם השלם הוא זה שמאחד בקרבו את כל הניגודים, וכאשר הוא עושה את מעשיו בסדר הנכון, הוא מביא את השכינה לתוך

.עולמו המעשי, וזהו התיקון הגדול של האדם בתוך המציאות המורכבת של החיים

התובנה העמוקה העולה מכל אלו היא שהקשירה היא לא הגבלה אלא עגינה. כאשר אנו קושרים את הציציות, את התפילין, ואף את נעלינו, אנו אומרים לעצמנו: אנחנו לא הפקר, אנחנו

לא מופקרים לרוחות העולם, אלא אנחנו מחוברים, אנחנו שייכים, אנחנו חלק ממערכת גדולה וקדושה. השמאל, שמייצג את הגבורה והצמצום, הוא זה שזוכה לקשירה תחילה, כדי ללמד אותנו שגם בתוך ההגבלות של החיים, גם בתוך הצמצומים והקשיים, שם נמצאת הנקודה שבה אנו

.פוגשים את האלוקות בצורה הכי חזקה וברורה

בתוך הדממה של שעות הבוקר, בעודנו עומדים וקושרים את נעלינו, אנו יוצרים קשר פיזי שמהדהד אל מרחבי הנפש. הקשירה, באופייה היסודי, היא פעולה של אחיזה, של שליטה ושל ,התמדה. אדם שקושר את נעלו אינו רק מבצע פעולה טכנית, הוא מכריז על נכונותו לצעוד בדרך הוא מהדק את הקשר שבין רצונותיו הפנימיים לבין הליכותיו החיצוניות. השאלה המנקרת בלב היא האם התיקון הקטן הזה – להקדים את השמאל – הוא רק מסורת חיצונית, או שמא הוא מאיר בתוכנו משהו עמוק יותר על האופן שבו הנפש היהודית אמורה לתפוס את עולמה: לא מתוך פיזור ופריצות, אלא מתוך דבקות והידוק. המאבק בין הרצון לצאת ליום ללא כבלים, לבין ההבנה

.שהחיים המקודשים דורשים את הקשירה הנכונה, הוא ליבת העבודה הפנימית שלנו

ביאר. כי החסידות האמיתית נמדדת ביכולת של האדם למשול)(מסילת ישרים, פרק ז הרמח"ל ברוחו גם בפעולות הקטנות ביותר, ולהפוך אותן למנוף לעבודת הבורא. וז"ל: כי לא המעשה עצמו הוא הקובע, אלא הכוונה הטהורה והשקילה המושכלת של רצון השם בכל עת. ביאור הדברים הוא שהקשירה של שמאל תחילה, גם אם נראית כפעולה טכנית, היא ביטוי להחלטה פנימית של האדם שלא לתת ליצריו להוביל אותו, אלא להוביל את עצמו מתוך סדר פנימי. הנפש שמרגילה את עצמה

.לדייק בקשירה, מאמנת את עצמה לדייק בכל הליכותיה, ולהפסיק לחיות מתוך אינרציה של חול

חידש. כי בכל קשר וקשר בבגדי האדם טמונה)(צדקת הצדיק, אות קנד רבי צדוק הכהן מלובלין נקודה שבה החומר פוגש את הצורה, והאדם שתפקידו לגלות את האור הזה, צריך לדעת שבכל פעולה הוא יוצר חיבור לעליונים. וז"ל: שאף אם אדם עושה פעולה גשמית לגמרי, אם כוונתו לקיים את המצווה כתיקונה, הרי זוהי תורה בעצמה. ביאור הדברים הוא שאין ניגוד בין העולם המעשי ,לבין העולם הרוחני, שכן כשאדם קושר את הקשר בצורה הנכונה, הוא קושר את ליבו לבורא עולם

.והופך את סדר יומו למארג של קדושה שבו כל רגע מהודק ומחובר למקורו

פירש. את חובת העבודה בכל לבבכם, ולימד כי עבודה זו)(דברים יא, יג האור החיים הקדוש צריכה להתבטא בכל פרט ופרט של הליכות האדם. וז"ל: שהאדם צריך להגיע למדרגה שבה הוא מרגיש שכל פעולותיו, אפילו הפשוטות ביותר, הן חלק מהקשר הנצחי עם הקדוש ברוך הוא. ביאור הדברים הוא שהאדם שחי באמונה שלמה, מבין שהקשירה של השמאל תחילה היא הזדמנות להוציא אל הפועל את המודעות לכך שכל פעולה, ולו הקטנה ביותר, היא ביטוי לרצון ,השם. החיבור של הנפש לקדושה מתחזק דווקא כאשר האדם יודע לנווט בין הפרטים הקטנים

.ומזהה את הרגע שבו הסדר החיצוני הופך להיות המראה של הסדר הפנימי בנפש

.התובנה המזוקקת מכל אלו היא שהנפש שלנו נועדה להכיל את הסדר הזה, את ההידוק הזה .אנחנו לא אנשים מפוזרים שמחפשים את דרכם, אלא אנשים מחוברים שצועדים בדרך סלולה כאשר אדם קושר את נעליו מתוך מודעות, הוא לא רק מתלבש, הוא קושר את עצמו אל השליחות שלו. הוא אומר לעצמו: היום אני לא הולך לאיבוד, אני הולך בדרך השם. זה דורש מאיתנו עבודה

פנימית של מודעות, שבה אנחנו לא משאירים את הלב מאחור במיטה, אלא לוקחים אותו איתנו אל תוך הקשרים של החיים, כדי שהקשרים האלו יהיו מלאים בתוכן של תורה, ותפילה, ואהבת

.השם טהורה

המצפן הפנימי הוא המחט המדויקת ביותר המורה על הצפון האמיתי של השליחות שלנו בעולם. זהו קול דק, שקט, שלעיתים קרובות נבלע בתוך המולת התירוצים שאנו רוקמים עבור עצמנו כדי להקל על עול ההקפדות. כאשר אנו ניצבים בפני הפעולה הקטנה של קשירת השרוך בבוקר, המצפן הזה חייב להיות מכויל בזהירות אינסופית. השאלה המוסרית המרחפת מעל לכל היא האם זו אכן הזדמנות לעבודת השם ודיוק פנימי, או שמא הנשמה שלנו מחפשת נתיב מילוט מהצורך להקפיד על פרטים שנראים שוליים? זו הנקודה שבה אנו חדלים מלהיות אלו שמחליטים

.אם זה חשוב או לא, והופכים להיות אלו שנבחנים על ידי האמת

כתב. כי הגדרת האמת היא היעדר ההונאה)(ח"א, קונטרס החסד רבי אליהו דסלר במכתב מאליהו :העצמית, שכן הלב הוא אמן גדול בהצדקת רצונותיו האישיים תחת מסווה של פטור מן הדין. וז"ל שאדם צריך להיזהר מאוד שמא יחליף את רצון השם ברצון עצמו, ויעטוף את הזלזול בפרטים בהילה של עיקר וטפל. ביאור הדברים הוא שהסכנה הגדולה ביותר היא היכולת לשכנע את עצמנו שהפרטים הקטנים אינם חשובים, בעוד שבפועל אנחנו מנסים להסיר מעלינו עול. המצפן הפנימי האם אני מקפיד כי כך ראוי לפני הקדוש ברוך הוא, או שאני- נדרש כאן ליושר בלתי מתפשר

?מחפש איפה אפשר לעגל פינות

ביאר. כי טבעו של האדם הוא לחפש סיבות)(חלק ב רבי ירוחם ליבוביץ בדעת חכמה ומוסר הגיוניות כדי להסיר מעליו את עול הקפדות הקטנות, וחוכמת הנפש היא היכולת להבדיל בין העצלות לבין ההכרעה העניינית. וז"ל: שאין מנוס מבירור פנימי עמוק, שבו האדם שואל את עצמו אם הוא היה מוצא דרך להחמיר ולהקפיד לו היה מדובר בעניין חומרי שנוגע לכבודו האישי, או שמא הוא מזלזל רק כשמדובר בעניין של שמיים. ביאור העניין הוא שהמבחן האמיתי הוא עד כמה אנו מסורים לפרטים הקטנים של עבודת השם, עד כדי כך שכל הקפדה נוספת הופכת לביטוי

.של אהבה ולא לנטל

התובנה המוסרית העמוקה היא שהמצפן הפנימי אינו רק כלי לשיפוט פעולות, אלא הוא כלי לבניית האישיות. כאשר אדם מתרגל לבחון את המניעים שלו לפני שהוא קושר את השרוך, הוא הופך לאדם שחי באמת. פעולת הקשירה היא אירוע שגרתי, אך היא אינה צריכה להיות כלי שרת למי שרוצה להתחמק מעבודה עצמית. כשאדם מגיע למדרגה שבה הוא פועל מתוך תחושת חובה אמיתית וכנה, שבה הוא מרגיש שכל פרט בהנהגתו הוא רגע של חיבור, אז הפעולה שלו היא מתוך קדושה. אך כאשר הוא בוחן את ליבו ורואה שהזלזול נובע מרצון לחופש מדומה, הרי שזה הזמן

.לעצור, להתבונן, ולחזור ולדייק, כי שם נמצא המבחן האמיתי של האדם

כאשר אנו יוצאים אל יומנו, לאחר שביררנו את מקורות ההלכה וההנהגה, אנו מגלים כי השאלה על קשירת השמאל אינה שאלה טכנית בלבד, אלא דרישת שלום מהקדושה אל תוך המציאות הגשמית. המסקנה המעשית לחיים היא פשוטה ועם זאת מחייבת: בעוד שלגבי נעליים קיימת ,הכרעה הלכתית ברורה המחייבת קשירה בצד שמאל תחילה, בשאר בגדינו הדבר נתון בידינו

כהזדמנות להוסיף קדושה וסדר. מי שבוחר להקפיד גם בשאר בגדים, הרי הוא מקדש את המעשה, ומי שמתמקד בנעליים בלבד, הרי הוא מקיים את עיקר ההלכה בשלמותה. בסופו של יום, ההקפדה על הדרכים הללו בונה אדם שאינו פועל באקראי, אלא מתוך הכרה מתמדת בכך

.שכל קשר בגופו הוא ביטוי לקשר שבין נשמתו לבורא עולם

:עיקר העניין:עיקר העניין

הקשירה של שמאל תחילה היא המעשה הקטן שמזכיר לנו מי אנחנו ומהי שליחותנו בתוך העולם המשתנה. היא לימוד מתמיד על השילוב שבין עוצמת החסד של הימין לבין יציבות הגבורה של השמאל, אשר רק בחיבורם יחד נבנית קומה שלמה של עבודת השם. כאשר אנו קושרים את נעלינו, אנו קושרים את נפשנו אל המסלול .שבו בחרנו, מבינים שכל מהלך בחיים צריך להיות מכוון ומחובר לשורש רוחני אל תראו בקשירה זו עוד פעולה של יום יום, אלא זכרו בה כי בכל רגע, גם בתוך הבגדים הפשוטים ביותר, אנו מעגנים את נשמתנו בקדושה, הופכים כל יום ליצירה

.של דבקות, וצועדים בבטחה בעולם שכולו צמא לאורו של השם יתברך