כיצד אליהו הנביא יכול לפסוק דין הרי לא בשמים היא?

היכל בית המדרש נרעש בפרשתנו מול המילים "ונקרב בעל הבית אל האלוהים" ,שם רמז בעל הטורים בראשי תיבות את בואו של אליהו הנביא .אנו ניצבים בפני שאלה המרעידה את אמות הסיפים של עולם ההלכה :כיצד ייתכן שאנו מחכים לאליהו הנביא שיפתור

כיצד אליהו הנביא יכול לפסוק דין הרי לא בשמים היא? היכל בית המדרש נרעש בפרשתנו מול המילים "ונקרב בעל הבית אל האלוהים" ,שם רמז בעל הטורים בראשי תיבות את בואו של אליהו הנביא .אנו ניצבים בפני שאלה המרעידה את אמות הסיפים של עולם ההלכה :כיצד ייתכן שאנו מחכים לאליהו הנביא שיפתור ספקות ממוניים וקשיים בתלמוד? הרי כלל ברזל בידינו מאז מעשה בתנורו של עכנאי – "לא בשמים היא"! האם נבואה יכולה להכריע במקום שבו התבונה האנושית נעצרת? האם גילויים שמימיים של האריז"ל או שאלות ותשובות מן השמים הם סטייה מדרך התורה ,או שמא ישנם נתיבים נסתרים שבהם השמים והארץ נושקים זה לזה? נצא למסע בין שיטת התוספות המתירה בת קול במצבים מסוימים ,לבין שיטת הרמב"ם והר"ן המעמידים את הכרעת החכמים כחזות הכל .נברר את חילוקי החתם סופר בין גוף לנשמה ,ואת פסקיו המהדהדים של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל על גבולות הנבואה והחלום. מתוך הרמז הנפלא בפרשתנו ,אנו צוללים אל לב הסתירה שבין ההמתנה לאליהו לבין ריבונותה של החוכמה האנושית בהכרעת הדין. בעל הטורים (שמות כב ,ז) כתב "חידש כי המילים 'אם לא ימצא הגנב ונקרב' הן ראשי תיבות אליהו .וביאר כי רמז יש כאן לדין 'יהא מונח עד שיבוא אליהו' ,שבמקום שאין הדין יכול להתברר מחמת טענות הלווים והפקדון ,אנו ממתינים לביאורו של מבשר הגאולה" מבאר

219 גם לנשמה מגיע אוכל

בעל הטורים כי התורה עצמה טמנה בתוכה את ההפניה אל אליהו הנביא כמכריע במצבי ערפל ממוני. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף לז עמוד א) פירש "ביאר בסיפור על שניים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתיים ,וכל אחד טוען ששלו הוא המאתיים .וכתב כי במקרה כזה ,מחשש שמא הרמאי ייהנה מרמאותו ,נוטלים שניהם מנה אחת ,והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו" מבארת הגמרא את הצורך באליהו כמי שמביא איתו את גילוי האמת המוחלטת במקום שבו יד האדם קצרה מלהושיע. מנגד ,בגמרא במסכת בבא מציעא (דף נט עמוד ב) במעשה תנורו של עכנאי כתב "ביאר כי כאשר נחלקו רבי אליעזר וחכמים ויצאה בת קול מהשמים ואמרה שהלכה כרבי אליעזר, עמד רבי יהושע על רגליו והכריז' :לא בשמים היא' .ופירש כי מאז שניתנה תורה בהר סיני, שוב אין אנו משגיחים בבת קול ,אלא פוסקים לפי כללי התורה של 'אחרי רבים להטות'" מבארת הגמרא את היסוד העצום של עצמאות ההלכה .התורה אינה רכושם של המלאכים או של קולות שמימיים ,אלא היא מסורה לשכלם וליגיעתם של חכמי ישראל בארץ. רש"י (בבא מציעא דף נט עמוד ב) פירש "ביאר כי המילים 'לא בשמים היא' משמען שכל התורה כולה כבר ניתנה לנו בסיני בכתב ובעל פה ,ושם נמסרה הרשות לחכמים לדרוש ולפסוק. וכתב כי אפילו נביא אינו רשאי לחדש דבר מעתה ,ואין כוחה של הנבואה יפה להכריע במחלוקת בין לומדי התורה" מבאר רש"י את ההפרדה הגמורה שבין עולם הדיבור האלוקי (הנבואה) לבין עולם הפסיקה .הנביא משמש כצינור להעברת דבר ה' ,אך במלאכת בירור הדין – רק התבונה האנושית המונחית על ידי כללי התורה היא המוסמכת. מתוך הקביעה הנחרצת של רבי יהושע כי אין השמים מתערבים בסדרי הדין ,אנו ניצבים מול קושיה עצומה המהדהדת בין דפי התלמוד ,ומחייבת אותנו להגדיר מחדש את הגבול שבין קול ה' לבין פסק ההלכה. התוספות במסכת בבא מציעא (דף נט עמוד ב) כתבו "ביארו והקשו מהגמרא במסכת עירובין ויבמות ,שם מובא שיצאה בת קול והכריזה שהלכה כבית הלל ,וקיבלו את דבריה .ותמהו :אם 'לא בשמים היא' ,מדוע שם סמכו על השמים ובמעשה בתנורו של עכנאי דחו את הבת קול?" מבארים התוספות כי קיימת סתירה פנימית לכאורה בהנהגת חז"ל מול גילויים שמימיים, ומכאן שהכלל "לא בשמים היא" אינו הרמטי בכל המצבים. בתירוצם הראשון כתבו התוספות "חידשו כי יש לחלק בין מקרה שבו הבת קול באה נגד כללי התורה לבין מקרה שהיא מסייעת להם .וביאו כי בתנורו של עכנאי ,הבת קול ביקשה לפסוק כרבי אליעזר שהיה יחיד מול רבים ,וזה נגד הכלל 'אחרי רבים להטות' .אך בבית הלל, שהם ממילא היו הרוב ,הבת קול רק באה לחזק את הפסיקה כמותם ולא לשנות סדרי עולם" מבארים התוספות כי השמים אינם יכולים לבטל חוק מחוקי התורה (כגון הכרעת הרוב) ,אך הם יכולים להכריע במקום שבו יש ספק איזה רוב עדיף – הרוב הכמותי של בית הלל או הרוב האיכותי (החריפות) של בית שמאי.

220

םיטפשמ תשרפ

בתירוצם השני פירשו התוספות "ביארו כי מעיקר הדין תמיד סומכים על בת קול מהשמים. וכתבו כי מה שדחו את הבת קול אצל רבי אליעזר היה מקרה חריג ,לפי שלא יצאה הבת קול כדי להכריע את הדין באמת ,אלא רק כדי להפגין את כבודו של רבי אליעזר ולהראות שחכמתו מכוונת לאמת ,אף על פי שאין ההלכה כמותו" מבארים התוספות הבנה מחודשת: הבת קול אינה תמיד "פסק הלכה" .לעיתים היא "תעודת הערכה" רוחנית .בבית הלל היא באה כפסק ,ולכן שמעו לה; אצל רבי אליעזר היא באה לכבודו ,ולכן נותרה ההלכה כחכמים. הריטב"א (עירובין דף יג עמוד ב) פירש "חידש כי אלו ואלו דברי אלוקים חיים ,ומן השמים נמסרו שתי הדעות כאמת .וכתב כי הבת קול בבית הלל לא חידשה הלכה ,אלא הכריעה איזו מן הדעות 'האמיתיות' ראויה להנהגה למעשה בעולם הזה .ופירש שבמקום של מחלוקת שקולה ,הרשות לשמים להתערב ולבחור את הדרך עבורנו" מבאר הריטב"א כי הסמכות השמימית אינה מבטלת את השכל האנושי ,אלא משלימה אותו בנקודת ההכרעה שבה התבונה עומדת פעורה מול שתי אפשרויות קדושות ושוות. מתוך בירור שיטת התוספות המאפשרת פתח מסוים להתערבות שמימית ,אנו עוברים אל שיטת הרמב"ם והר"ן ,המציבים חומת ברזל בצורה בין הנבואה לבין עולם הפסיקה. הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה כתב "ביאר בנחרצות כי נביא שיאמר שגילה לו הקדוש ברוך הוא שהלכה כפלוני במחלוקת – הרי זה נביא שקר .ופירש כי מאז שנאמר 'לא בשמים היא' ,אין לנביא שום עסק בחידוש הלכה או בהכרעת מחלוקת בדרך נבואית ,אלא עליו להשתמש בשכלו ובעיונו ככל שאר חכמי ישראל" מבאר הרמב"ם כי סמכות הנביא מוגבלת לדינים זמניים (הוראת שעה) או לענייני מוסר ועבודת ה' ,אך בשדה ההלכה – כוחו אינו עדיף על פני תלמיד חכם מן השורה ,ואין נבואתו מהווה ראיה כלל. הר"ן בדרשותיו (דרוש השביעי) פירש "חידש כי ההכרעה בהלכה נמסרה לחכמי הדורות דווקא ,כיוון שהתורה רצתה שההלכה תיקבע על פי השכל האנושי המוגבל .וכתב כי אפילו אם האמת האלוקית בשמים היא כדעה אחת ,אם חכמי ישראל ברובם הכריעו כדעה אחרת – זוהי ההלכה המחייבת ,שכן 'לא בשמים היא' פירושו שההכרעה האנושית היא היא רצון ה'" מבאר הר"ן יסוד עמוק :האמת ההלכתית אינה תלויה ב"מציאות השמימית" ,אלא בבירור השכלי של חכמי התורה עלי אדמות. בגמרא במסכת מגילה (דף ב עמוד ב) כתב "ביאר כי אותיות מנצפ"ך (האותיות הכפולות) נאמרו על ידי צופים ,שהם הנביאים .והקשתה הגמרא :והלא 'אלה המצוות' – שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה? וביארה הגמרא ש'שכחום וחזרו ויסדום'" פירש רש"י (שם) "ביאר כי הנביאים האחרונים לא חידשו את האותיות מדעתם ,אלא חזרו ויסדום על פי הדיבור האלוקי .וכתב כי מאחר שדין זה נשתכח מהם ,הותר לנביא להחזירו על פי הנבואה" מבאר רש"י מקרה חריג :כאשר הלכה קיימת נשתכחה ,הנבואה יכולה לשמש ככלי ל"שחזור" המידע האבוד, מבלי שהדבר ייחשב לחידוש אסור בתורה. הכסף משנה (הלכות יסודי התורה פרק ט) הקשה "ביאר ותמה על הרמב"ם :אם לשיטתו לעולם

221

גם לנשמה מגיע אוכל

אין סומכים על נבואה ובת קול ,כיצד קיבלו את הבת קול שהכריעה כבית הלל? ופירש כי הרמב"ם נותר בשאלה זו בצריך עיון ,שכן דברי הגמרא בעירובין נראים כסותרים את שיטתו היסודית" מבאר ה"כסף משנה" כי לשיטת הרמב"ם ,המעמד של בת קול כגורם מכריע הוא חידה הלכתית המערערת את הכלל הגורף של "לא בשמים היא". מתוך בירור הקושי בשיטת הרמב"ם ,אנו נתקלים בסתירה חזיתית המופיעה בסוגיית שכחת ההלכות בימי אבלו של משה רבנו ,שם ננעלים שערי שמיים בפני השבת התורה האבודה. בגמרא במסכת תמורה (דף טז עמוד א) כתב "ביאר כי בימי אבלו של משה רבנו נשתכחו שלשת אלפים הלכות .וביקשו ישראל מיהושע בן נון שישאל עליהן בנבואה ומן השמים. ופירש כי השיב להם יהושע' :לא בשמים היא' ,ואין הנביא רשאי להחזיר בנבואה מה שנשתכח" מבארת הגמרא כי אפילו ברגעי משבר רוחני ,כשהתורה הולכת לאיבוד ,אין משתמשים במפתח הנבואה כדי לפתוח את אוצרות ההלכה. המהר"ץ חיות (תורת הנביאים פרק ד) פירש "ביאר והקשה על שיטת התוספות :אם התוספות סוברים שסומכים על בת קול כשהיא אינה נגד הדין ,מדוע כאן סירב יהושע להחזיר את ההלכות? הרי החזרת הלכה שנשתכחה אינה 'נגד' התורה אלא לטובתה .וכתב כי מכאן מוכח שגם בחידוש ושחזור ,הכלל 'לא בשמים היא' עומד כחומה בצורה" מבאר המהרי"ץ חיות כי קושיה זו מערערת את התירוץ הפשוט של התוספות ,ומכריחה אותנו להבין שישנו איסור מהותי להשתמש בנבואה ככלי למחקר הלכתי. הריטב"א במסכת מגילה (דף ב עמוד ב) חידש "כתב ליישב את הסתירה בין מנצפ"ך (שחזרו ויסדום בנבואה) לבין שלשת אלפים ההלכות (שלא הוחזרו) .וביאר כי אותיות מנצפ"ך הן צורת הכתב והמסורת ,ובהן מותר לנביא להעיד .אך שלשת אלפים הלכות הן גופי תורה המיוסדים על פלפול וסברא ,ובהן אם נשתכחו – אין להחזירן אלא בדרך הפלפול" מבאר הריטב"א חילוק עדין :נבואה יכולה להעיד על "עובדות" (כמו צורת אות) ,אך היא אינה יכולה לשחזר "היגיון הלכתי" ,שכן הקדוש ברוך הוא חפץ שחכמי ישראל יסיקו את המסקנות בכוח שכלם. בעל ה"פני יהושע" (מגילה שם) פירש "ביאר כי מה שכתוב 'חזרו ויסדום' על פי הדיבור ,אין הכוונה לנבואה ממש ,אלא שהנביאים התפללו ופתחו להם מן השמים שערי חכמה ובינה להבין את ההלכות מתוך התורה עצמה .וכתב כי אין זה נחשב 'בשמים' ,שכן המסקנה הגיעה דרך הכלים של השכל האנושי שהתעלה" מבאר ה"פני יהושע" יסוד נפלא :לעיתים הסיוע השמימי אינו בא כ"קול" חיצוני המכתיב את התשובה ,אלא כ"אור" פנימי המאיר את התבונה למצוא את התשובה בתוך גבולות הארץ. מתוך בירור גבולות הנבואה בשחזור ההלכות שנשתכחו ,אנו פוסעים אל עולם הנסתר, שם אנו פוגשים את דמותו של אליהו הנביא כמורה דרך למקובלים .כאן מתעוררת השאלה במלוא עוזה :כיצד הפכו גילויים שמימיים לפסקי הלכה מחייבים במנהגי ישראל? הגאון רבי חזקיה מדיני בספרו שדי חמד (מערכת המ"ם כלל קנ"ג) כתב "ביאר ותמה על כך שמצינו בדברי הפוסקים הסתמכות גמורה על חכמת הקבלה בענייני הלכה ומנהג .ופירש

222

םיטפשמ תשרפ

כי אף ש'לא בשמים היא' ,מכל מקום במקום שבו אין הכרע ברור בתלמוד ,או במקום שבו חכמת הנסתר מגלה את שורש המצווה ,נוהגים חכמי ישראל לפסוק על פי גילויים אלו" מבאר ה"שדי חמד" כי הכלל "לא בשמים היא" אינו חוסם את השמים מלהאיר את עינינו במקומות שבהם הארץ נותרה בספק ,ובפרט כאשר מדובר בכוונות התפילה וסדרי המצוות הפנימיים. החיד"א בספרו מחזיק ברכה (אורח חיים סימן כ"ה) חידש "כתב בעניין אמירת 'בריך שמיה' ומנהגי האריז"ל ,כי לא ייתכן לחלוק על האר"י הקדוש בדברים שקיבל מפי אליהו הנביא. וביאר כי מאחר ש'אליו נגלה האלוקים' ,הרי שדבריו נחשבים כוודאות גמורה .ופירש כי למרות הכלל 'לא בשמים היא' ,במקום שבו הגילוי השמימי אינו סותר את ההלכה הפסוקה, אנו מקבלים אותו כתוספת קדושה וביאור" מבאר החיד"א כי סמכותו של האריז"ל נובעת משילוב של חכמה אנושית עמוקה עם גילוי שמימי ,ובמקום שאין התנגשות חזיתית עם הש"ס ,כוחו של אליהו הנביא יפה להנהיג את האומה. מהר"ח ויטאל בהקדמתו לספר עץ חיים פירש "ביאר כי סתרי התורה והנהגות הקבלה נמסרו לרשב"י ולאריז"ל בגילוי פנים מפי אליהו הנביא .וכתב כי אין אלו 'חידושי תורה' במובן הרגיל של לימוד מן הפסוקים ,אלא חשיפת סודות שהיו טמונים מאז סיני .ופירש שגילוי זה אינו נחשב 'בשמים' כיוון שהוא חלק בלתי נפרד מנשמת התורה שנמסרה למשה" מבאר מהר"ח ויטאל כי אליהו אינו "מחדש" אלא "מגלה" ,ועל כן דבריו מתקבלים כעדות על מסורת עתיקה שנחתמה ולא כהתערבות חיצונית בסדר הפסיקה. בעל השו"ת חוות יאיר (סימן רי"א) כתב "חידש והזהיר כי אין לפסוק הלכה על פי הקבלה במקום שהיא סותרת את פסקי הגמרא והפוסקים .וביאר כי הכלל 'לא בשמים היא' עומד בתוקפו גם מול גילויים נשגבים ביותר .ופירש שרק במקום שבו הש"ס שותק ,או שישנן שתי דעות שקולות ,ניתן להכריע כדברי המקובלים ואליהו הנביא" מבאר ה"חוות יאיר" את האיזון הדק :אליהו הנביא הוא "יועץ" עליון וקדוש ,אך ה"שופט" הסופי נותר תמיד ספר ההלכה והשכל האנושי המעיין בו. מתוך הסבך שבין קבלה להלכה ,אנו באים אל אחד החידושים המזהירים ביותר בתולדות המחשבה ההלכתית ,פרי עטו של אבי משפחת הסופרים ,המשרטט גבול ברור בין עולם המלאכים לעולם האדם. הגאון רבי משה סופר בספרו חתם סופר (שו"ת חת"ם סופר ,חלק ו' סימן צ"ח) חידש "ביאר יסוד נפלא בחילוק בין שני אופני התגלות של אליהו הנביא .וכתב כי כאשר אליהו מופיע בנשמתו בלבד ,הרי הוא נחשב כ'מלאך' וגילויו הוא בבחינת נבואה שעליה נאמר 'לא בשמים היא'. אולם ,פירש כי פעמים שאליהו מתלבש בגופו הממשי והופך ל'אדם' לכל דבר ,ובמצב זה הוא נחשב כאחד מחכמי ישראל ששומעים לו לא מכוח נבואתו אלא מכוח חכמתו האנושית" מבאר החתם סופר כי המעמד ההלכתי של אליהו תלוי ב"לבוש" שבו הוא מופיע .אם הוא בא כאדם בשר ודם ,הוא יכול להיות חלק מהמניין ,לשבת בבית המדרש ולהשמיע סברות המתקבלות על דעת חכמים.

223

גם לנשמה מגיע אוכל

החתם סופר (שם) הוכיח זאת מהסוגיה במסכת עירובין (דף מ"ג עמוד א) "ביאר את הספק האם יש 'תחומין למעלה מעשרה טפחים' ,והביא את הוכחת הגמרא ממעשה שהיה ,שבו נאמרו שבע שמועות בשבת בבוקר בסורא ובמנחת שבת בפומבדיתא .ופירש כי אליהו הנביא הוא זה שמסרן ,ומכך שבא ממקום למקום בשבת ,הוכיחו שאין איסור תחומין למעלה מעשרה. וכתב שאם אליהו היה בא כ'מלאך' ,לא היתה מכך הוכחה להלכה לבני אדם ,אלא ודאי בא ב'גוף' והיה מחויב במצוות" מבאר החתם סופר כי הוכחה הלכתית יכולה להינתן רק על ידי מי שכפוף לאותם חוקים .אליהו בגופו הוא "בר חיובא" ,ולכן הנהגתו מהווה תקדים הלכתי תקף. עוד הוסיף החתם סופר (שם) "ביאר את המנהג להעמיד 'כיסא לאליהו' בברית מילה ולומר 'אליהו עמוד על ימיני' .וכתב כי בברית מילה אליהו מופיע בנשמתו בלבד כ'מלאך הברית', ולכן הוא יכול להגיע גם בשבת מחוץ לתחום ,שכן כמלאך אינו מחויב במצוות .ופירש שבגלל זה אין קובעים הלכה על פי גילויו בברית ,שכן שם הוא בבחינת 'בשמים'" מבאר החתם סופר כי אליהו מחזיק בשתי "זהויות" :האחת שמימית ,המיועדת להשראת שכינה וברכה ,והשנייה ארצית ,המיועדת ללימוד תורה ובירור הדין. המהר"ץ חיות בספרו תורת הנביאים (פרק ד') פירש "ביאר כי אליהו הנביא יוכל לפשוט ספקות לעתיד לבוא לא על ידי שיאמר 'כך גילו לי מהשמים' ,אלא על ידי שיסביר את סברות ההלכה בשכלו הזך .וכתב כי החכמה האנושית שתתגלה בו תהיה כה רבה ,עד שחכמי ישראל יסכימו לדבריו מצד סברתם שלהם .ופירש שזוהי הדרך היחידה שבה אליהו משפיע על ההלכה מבלי לעבור על 'לא בשמים היא'" מבאר המהרי"ץ חיות כי אליהו אינו "מנחית" פקודות מהשמיים ,אלא "מוליך" את חכמי הארץ אל האמת דרך שבילי ההיגיון והתבונה. מתוך בירור חילוקו של החתם סופר בין גוף לנשמה ,אנו פונים אל דברי חכמי הדורות המבקשים ליישב את גילויי הסודות שנמסרו לצדיקים ,ולחלק בין סוגי הספקות העומדים לפתחו של אליהו. הגאון רבי יעקב הלל בשו"ת וישב יעקב (חלק א' סימן ו') פירש "ביאר והקשה על חילוקו של החתם סופר ,כיצד נסמוך על חידושי תורה וסודות שנאמרו לרבי שמעון בר יוחאי ולאריז"ל על ידי 'מגידים' ונשמות צדיקים ,הרי שם ודאי הגילוי היה בבחינת נשמה ו'בשמים' הוא? וחידש כי יש לחלק בין נבואה גמורה לבין השגת רוח הקודש שבאה לאדם מתוך עמלו בתורה .וכתב כי כאשר החכם דבק בלימודו וזוכה לגילוי שמימי המאיר את עיניו בתוך דברי התורה ,אין זה נחשב 'לא בשמים היא' ,שכן הגילוי בא דרך כלי הלימוד האנושי" מבאר הרב יעקב הלל כי הקדוש ברוך הוא אינו מונע עזרה משמיים למי שממית עצמו באוהלה של תורה ,וכל עוד ההשגה מתלבשת בשכלו של הלומד ומסייעת לו להבין את עומק הפשט והסוד ,היא הופכת לחלק מתורת הארץ. המהרי"ץ חיות בספרו תורת הנביאים (פרק ד') חידש "ביאר חילוק יסודי נוסף המיישב את סוגיית אליהו הנביא .וכתב כי הכלל 'לא בשמים היא' נאמר אך ורק ב'ספק בדין' – דהיינו בשאלה איך לפרש את התורה ואיזו סברא עדיפה .אולם ,פירש כי ב'ספק במציאות' – כגון לברר מי גנב את המנה או מה אירע במקרה פלוני – ודאי שסומכים על אליהו ועל רוח

224

םיטפשמ תשרפ

הקודש .וכתב כי בירור עובדות אינו נחשב פסיקת הלכה בשמיים ,אלא חשיפת האמת המציאותית הנעלמת מאיתנו" מבאר המהרי"ץ חיות מדוע אנו מחכים לאליהו בסוגיות של "מנה ומאתיים" .אליהו לא יבוא לחדש דין חדש בחו"מ ,אלא פשוט יספר לנו מי משני המפקידים הוא הדובר אמת ,ועל פי עדותו המציאותית יפסקו הדיינים את הדין הקיים. הגאון רבי אלחנן ווסרמן הי"ד בספרו קובץ שיעורים (בבא בתרא אות תר"מ) פירש "ביאר זווית נוספת וחידש כי אין הכוונה שאליהו יכריע את הדין בתור 'דיין' שמימי .וכתב כי הפירוש של 'יהא מונח עד שיבוא אליהו' הוא ,שכאשר יבוא אליהו ותשרה רוח קדושה ויראה על ישראל, הרמאי יתמלא בושה ויראת חטא כה גדולה עד שיודה מעצמו על האמת .ופירש שבאופן זה הדין נחתך על פי הודאת בעל דין בארץ ,ולא על פי גילוי מהשמיים" מבאר הגר"א ווסרמן כי אליהו הנביא פועל כ"מעורר מוסרי" .השפעתו אינה משפטית אלא רוחנית ,ובכך נשמר הכלל שאין השמיים מתערבים בהליכי הדין ,אלא רק מביאים את האדם אל נקודת האמת. בעל ה"תורה תמימה" (דברים ל') פירש "ביאר וסיכם את הכללים המקובלים בפסיקה: כאשר אליהו מחדש מכוח חוכמתו כאדם – שומעים לו .כאשר הוא מברר מציאות עובדתית מכוח נבואתו – שומעים לו .וכתב כי רק במקום שבו יבוא לשנות הלכה פסוקה או להכריע במחלוקת סברות מכוח נבואה בלבד ,שם אנו אומרים 'לא בשמים היא'" מבאר ה"תורה תמימה" את המארג העדין שבין עדות הנביא לחכמת החכם ,ומראה כיצד אליהו הנביא משתלב במערכת ההלכתית מבלי לערער את יסודותיה האנושיים. מתוך בירור גדרי אליהו בבירור המציאות ,אנו מגיעים אל אחת התופעות המופלאות ביותר בתולדות הפסיקה – שאלות ותשובות שנשלחו מן השמיים אל עולמם של בני תמותה ,ואל התהייה כיצד מתיישב הדבר עם חוקי התורה. רבי יעקב ממרויש (מבעלי התוספות) בספרו שו"ת מן השמים כתב "ביאר כי בכל פעם שהיה מסתפק בהלכה ,היה מתפלל ושואל בדרך 'שאלת חלום' ,והיו משיבים לו מן השמים מהי ההלכה הפסוקה .ופירש כי גילויים אלו הם אמת גמורה ,ועל פיהם יש לנהוג למעשה במקומות שבהם נחלקו חכמי הארץ ולא מצאו הכרע" מבאר בעל השו"ת כי חלום אינו רק חזיון לילה ,אלא לעיתים הוא כלי להעברת הכרעה הלכתית במקום שבו השכל האנושי זקוק למורה דרך עליון. החיד"א בספרו ברכי יוסף (אורח חיים סימן ל"ב) פירש "חידש חילוק יסודי במושג 'לא בשמים היא' .וכתב כי כלל זה נאמר בעיקר בזמן שהסנהדרין היו בלשכת הגזית והיה בידם כוח להכריע בכל ספק .וביאר כי בזמננו ,שאבדה הסנהדרין והמחלוקות רבו ,במקום שבו הדין כבר נחלק ולא הוכרע ,שפיר ניתן להסתמך על גילוי אליהו או חלום כדי לדעת כמי לפסוק" מבאר החיד"א כי הכלל "לא בשמים היא" נועד להגן על סמכות המוסדות האנושיים של התורה .במקום שבו המוסדות הללו אינם יכולים להכריע ,השמים שוב פותחים את שעריהם להאיר לנו את הדרך. עוד כתב החיד"א בספרו יוסף אומץ (סימן פ"ב) "ביאר שאילו היה מרן הבית יוסף רואה את

225

גם לנשמה מגיע אוכל

פסקי שו"ת 'מן השמים' בעניין ברכות הנשים ,ודאי היה פוסק כמותם .ופירש כי למרות שהכרעת החכמים היא העיקר ,הרי שגילוי רוח הקודש משמש כ'משקולת' המכריעה את כף המאזניים במקום של ספק שקול" מבאר החיד"א כי אין כאן ביטול של התבונה ,אלא השלמה שלה במקום שבו היא עומדת חסרת אונים מול מחלוקת הפוסקים. הגאון רבי אליהו רגולר בשו"ת יד אליהו (חלק יורה דעה סימן מ"ג) חידש "כתב מעשה באדם חסיד שזיהה עוף טריפה בין עופות כשרים על ידי 'הרגשת רוח טומאה' .וביאר כי מאחר שמדובר בבירור מציאות ולא בחידוש דין ,מותר לסמוך על תחושה רוחנית זו כפי שסומכים על אליהו הנביא .ופירש כי כל בירור מילתא שאינו משנה את חוקי התורה – אינו בכלל 'לא בשמים היא'" מבאר ה"יד אליהו" כי החושים הרוחניים של הצדיקים הם כלי תקף לבירור עובדות בעולם הזה ,בדיוק כמו עדות של עדים בבית הדין. מתוך בירור כוחם של החלומות ורוח הקודש בבית המדרש ,אנו מגיעים אל פסיקתו הנחרצת של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל ,המשיב את כתר ההכרעה אל השכל האנושי וכללי הפסיקה המסורתיים ,תוך הצבת גבולות ברורים אל מול עולם החזיונות. מרן הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק א' אורח חיים סימן מא) כתב "ביאר כי יש חילוק תהומי בין נביא המתנבא בשם ה' לבין אדם החולם חלום .ופירש כי בנביא החמרנו שלא לשמוע לו בדברי הלכה משום הכלל 'לא בשמים היא' ,אך בחלום הקלנו יותר משום שחלומות שווא ידברו ואין בהם הכרח נבואי .וכתב שדווקא משום כך ,אין שום חיוב הלכתי לקבל את פסקי שו"ת 'מן השמים' אם הם עומדים בניגוד לכללי הפסיקה המקובלים" מבאר מרן הגר"ע יוסף כי החלום אינו "נבואה" וממילא אין לו תוקף מחייב .מי שרוצה לסמוך עליו כסיוע בעלמא – הרשות בידו ,אך אין בכוחו להזיז את ההלכה ממקומה ,ובפרט במקום שיש חשש ברכה לבטלה. עוד הוסיף מרן הגר"ע יוסף (שם) וביאר "חידש כי דברי החיד"א ,שכתב שאילו ראה מרן הבית יוסף את דברי המהרי"ם ממרויש היה פוסק כמותו ,הם דברים רחוקים מאוד .ופירש כי הראיה לכך היא מהדס שנקטם ראשו ,שכתב עליו הראב"ד שהופיעה רוח הקודש בבית מדרשו לפסול אותו ,ואף על פי כן פסק מרן הבית יוסף בשולחן ערוך כדעת הרמב"ם להכשיר ,ולא נרתע מפני רוח הקודש של הראב"ד" מבאר מרן הגר"ע יוסף את עקביותו של בעל השולחן ערוך :ההלכה נקבעת לפי רוב הפוסקים וכללי הדין ,וגם גילוי שמימי של ענק כראב"ד אינו יכול להכריע ספק דאורייתא או דרבנן נגד שיקול הדעת ההלכתי הישר. מרן הגר"ע יוסף (שם) פירש "ביאר כי חלום הוא בבחינת 'אסמכתא בעלמא' .וכתב כי במקום שנהגו כדעה מסוימת ,יכולים למצוא בחלום סמך למנהגם ,אך אין בכוח החלום ליצור הלכה חדשה או לשנות מנהג קיים .ופירש כי בירור ההלכה צריך להיעשות מתוך ספרי הפוסקים ועיון בטעמי הדין ,ולא מתוך פנייה אל השמים" מבאר מרן הגר"ע יוסף את הגישה הריאליסטית-הלכתית :התורה הופקדה בידי חכמי הדור ,ועליהם מוטלת האחריות להכריע בכלים אנושיים בלבד ,שכן זוהי הדרך שבה רצה הקדוש ברוך הוא שתתקיים תורתו בעולם הזה.

226

םיטפשמ תשרפ

בעל השו"ת "ובחרת בחיים" (סימן פ"ג) כתב "חידש כי אדם המורה הלכה על פי חלום נגד דברי הפוסקים המפורסמים ,הרי הוא כפורץ גדר .וביאר כי הכלל 'לא בשמים היא' נועד למנוע מצב שבו כל אדם יטען לגילוי שמימי ויבטל את אחדות התורה .ופירש שגם אם החלום אמת ,אין לנו אלא דברי חכמים כפי שנמסרו לנו בכתב ובעל פה" מבאר בעל השו"ת את חשיבות הסדר והיציבות בעולם ההלכה ,המוגנים על ידי הדרישה להוכחות שכליות ומקורות גלויים ,הרחק מערפילים של חזיונות לילה. מתוך מסענו בין גנזי המחשבה וההלכה ,אנו באים אל חיתום הדברים ,במבט מרומם המאחד את השמיים והארץ תחת חופתה של תורה .למדנו כי הכלל העצום "לא בשמים היא" אינו בא לצמצם את כוחם של השמיים ,אלא להאדיר את כוחה של האחריות האנושית; הקדוש ברוך הוא ,בחסדו ,הפקיד את האמת היקרה מכל בידי חכמי ישראל ,וציווה עליהם לבררה בכוח עמלם ,שכלם ויגיעתם .ראינו כי אליהו הנביא ,אותו אנו מצפים לפגוש בכל ספק ממוני ומציאותי ,אינו בא לבטל את חוקי ההגיון ,אלא להאיר את האמת הנעלמת בתוך גדרי העולם הזה – אם כחכם המלמד סברא זכה ,ואם כמבשר המגלה את המציאות כהווייתה.

עיקר העניין: עיקר העניין בסוגיה זו הוא הבנת השותפות המופלאה שבין בורא עולם לעמו. התורה אמנם ירדה משמיים ,אך מרגע שניתנה בסיני ,היא הפכה ל"תורת אדם", שבה הכרעת הרוב והפלפול הישר הם המצפן המחייב .השמים אינם מתערבים במקום שבו האדם נדרש להפעיל את בחירתו ותבונתו ,וכל גילוי שמימי – אם בנבואה ,אם בחלום ואם ברוח הקודש – משמש רק כנר מאיר ולא כפטיש המנפץ את סדרי הפסיקה .אליהו הנביא בבואו ,לא יחליף את בית המדרש ,אלא ירומם אותו; הוא יגלה לנו את האמת במקום שבו העדים שותקים ,ויפשוט את הספקות במקום שבו השכל נעצר .בזה טמון סוד הקדושה של "ונקרב בעל הבית אל האלוהים" – שהאדם ,בקרבתו אל הדין והאמת ,הופך בעצמו לשותף במעשה בראשית של גילוי רצון ה' עלי אדמות.