האם גר שמתנהג כמו רשע מותר לבזותו?

מתוך הלהבות היוקדות של הר סיני ומבין בתרי גזרותיה של תורתנו הקדושה ,מהדהדת הקריאה המחייבת כל בר ישראל בזהירות יתרה ובמורא גדול כלפי אלו שבחרו להסתופף תחת כנפי השכינה .אנו ניצבים ביראת רוממות מול דמותו של הגר ,זה שעזב את בית אביו

האם גר שמתנהג כמו רשע מותר לבזותו? מתוך הלהבות היוקדות של הר סיני ומבין בתרי גזרותיה של תורתנו הקדושה ,מהדהדת הקריאה המחייבת כל בר ישראל בזהירות יתרה ובמורא גדול כלפי אלו שבחרו להסתופף תחת כנפי השכינה .אנו ניצבים ביראת רוממות מול דמותו של הגר ,זה שעזב את בית אביו וזנח את הבלי העולם הזה כדי להיספח אל נחלת ה'. והנה התורה בפרשתנו מקיפה אותו בחומת אש של הגנה ,באזהרות כפולות ומכופלות לבל ייפגע כבודו .אולם ,שאלה נוקבת ומטלטלת עולה וניצבת לפתחנו בבואנו לעצב את יסודות חיי החברה בישראל :מה יהיה הדין כאשר אותו גר ,שזכה להיכנס אל הקודש פנימה ,בוחר לפתע לסור מן הדרך? כאשר הוא מתפלש בחטא ,נוהג ברשעות ופורק עול מצוות – האם גם אז עומדת לו אותה חסינות אלוקית מופלאה? האם התורה ,שחסה על כבודו של הגר, העניקה לו "כתב הגנה" נצחי שאינו תלוי במעשיו ,או שמא ברגע שהפך לרשע ,פוקע ממנו אותו יחס מיוחד והוא הופך למטרה מותרת לביזיון ככל ישראל רשע? זוהי חקירה עמוקה הנוגעת בשורשי מושג ה"אחווה" וה"ערבות" – האם הונאת הגר אסורה מחמת גזירת הכתוב שאינה תלויה בדבר ,או שמא כל מעמדו נשען על היותו "עמך בתורה ובמצוות"? בפרק זה נבקש לברר האם חומת ההגנה של "וגר לא תונה" היא מוחלטת לעולם ,או שמא יש גבול שבו רשעותו של הגר מסירה מעליו את הגנת השכינה. מתוך כותרות הדין בפרשתנו ,אנו פונים אל המקור האלוקי שבו נחצבה חובת הזהירות בכבוד הגר ,כדי ללמוד על היקף ההגנה שהעניקה לו התורה בין אם הוא צועד בדרך הישר ובין אם לאו. וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים (שמות כב ,כ)

רש"י (שמות כב ,כ) כתב "וגר לא תונה -אונאת דברים .ולא תלחצנו -אונאת ממון .ואם הוניתו אף הוא יכול להונותך ולומר לך 'אף אתה מגרים באת' ,מום שבך אל תאמר לחברך" מבאר רש"י כי שורש איסור ההונאה בגר נעוץ בעברו של עם ישראל עצמו .התורה מעמידה את איסור האונאה על בסיס של השוואה – היזכרות במום האישי שלנו כעם של גרים .מדבריו נראה כי מדובר ביסוד מוסרי ופסיכולוגי עמוק ,שאינו תלוי בהכרח במעשיו הנוכחיים של הגר ,אלא בעצם מהותו כמי שהגיע מן החוץ. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כב ,כ) כתב "ולא תלחצנו -לקחת ממונו .וטעם 'כי גרים הייתם' -אתם ידעתם את נפש הגר כי הוא בלא כוח ,ויש לו עד בשמיים ועל הארץ ,כי אתם עדים" מבאר האבן עזרא כי הגר הוא חסר כוח מטבעו ,והתורה מזהירה עליו מחמת חולשתו החברתית .לפי דבריו ,החיוב להגן עליו נובע ממצבו הקיומי ,דבר המעורר חקירה :האם רשעותו של הגר מחזקת את "כוחו" במידה כזו שמותר כבר להונותו ,או שמא לעולם הוא נותר בבחינת "חסר כוח" הזקוק להגנה? הרמב"ן (שמות כב ,כ) כתב "והנכון בעיני בטעם וגר לא תונה ...כי אתם ידעתם כי כל גר בארץ נכרית הוא חסר כח ,ואם יצעק הגר אלי אני אשמע ,כי אני עוזרו בכל עת .וזה טעם

156 םיטפשמ תשרפ

'כי גרים הייתם' -לומר אל תחשבו כי בנכריותכם הייתם גרים בלא עוזר ,כי ראיתם בעיניכם שנקמתי נקמתכם" מבאר הרמב"ן שהקב"ה הכריז על עצמו כ"אביהם של גרים" ,והוא ערב אישית לכבודם .החיוב כאן אינו רק הסכמי-חברתי אלא חיבור ישיר להנהגה האלוקית שדואגת לחלש .מכאן עולה סברא חזקה ,שגם אם הגר חוטא ,עדיין ערבותו של הבורא עליו שרירה וקיימת. בעל כלי יקר (שמות כב ,כ) כתב "כי גרים הייתם בארץ מצרים -להזכירכם כי בגלל שנאת חינם ירדתם למצרים ,ולכן עליכם להיזהר מאהבת הגר שלא תבואו לידי שנאה" מבאר הכלי יקר שאיסור אונאת הגר נועד לעקור את שורש השנאה מן הלב .אם אכן האיסור מיועד לתיקון המידות של הישראלי ,הרי שגם כשמדובר בגר רשע ,ייתכן שהאיסור נותר בעינו כדי שלא יתרגל המזהיר למידת השנאה והאונאה. רבי שמשון רפאל הירש (שמות כב ,כ) כתב "הפסוק 'כי גרים הייתם' הוא יסוד חוקי המדינה... אין המדינה מעניקה זכויות לאדם בשל מוצאו או רכושו ,אלא בשל היותו אדם .הגר הוא המבחן הגדול ליושר הלב של האומה" מבאר הרש"ר הירש שהגר הוא "נייר הלקמוס" של המוסר הלאומי .אזהרת התורה היא עקרונית ומוחלטת ,ומכוונת אל האומה כולה .לפי דרכו, דווקא כאשר הגר מתנהג שלא כשורה ,נבחן כוחו של המוסר הישראלי – האם הוא נותר איתן גם מול מי שמקשה עלינו לאהבו? מתוך יסודות הפסוקים המזהירים על כבוד הגר ,אנו צוללים אל עומק ים התלמוד כדי להגדיר את הגבול הדק שבין מצוות אהבת הרע לבין היתר ביזוי הרשע ,ולראות היכן ניצב הגר במפת הדרכים הזו. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף נט עמוד א) כתב "ולא תונו איש את עמיתו -עם שעמך בתורה ובמצוות אל תונהו" מבארת הגמרא את הצמצום המהותי של איסור אונאת דברים. המילה "עמיתו" אינה רק תיאור קרבה ,אלא תנאי הלכתי; רק מי ששותף עמך בעול התורה והמצוות חוסה תחת הגנת האיסור .מכאן עולה התהייה המרכזית לפרקנו :האם המילה "גר" הכתובה בפסוק הסמוך נכנעת גם היא לתנאי זה של "עמך בתורה ובמצוות" ,או שמא היא עומדת כציווי עצמאי ורחב יותר? בגמרא במסכת מגילה (דף כה עמוד ב) כתב "האי מאן דסני שומעניה -שרי לבזויה" מבארת הגמרא יסוד מרעיש :מי ששמועתו רעה ,כלומר שהנהגתו מקולקלת ורשעותו גלויה לכל ,הרי שפקע ממנו איסור הביזיון ואף מותר להכלימו בדברים כדי להפרישו מדרכו .סוגיה זו היא המקור לדינו של הרמ"א ,והיא מעמידה את השאלה לדיון בספרנו :האם גר שסר מן הדרך נחשב כמי ש"סני שומעניה" ומותר לבזותו ,או שמא חומרת הגרות יוצרת חסינות מיוחדת? בגמרא במסכת בבא מציעא (דף נח עמוד ב) כתב "תנו רבנן :היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים .היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך" מבארת הברייתא את האיסור להזכיר לגר או לבעל תשובה את עברם .מדברי הגמרא כאן מדייקים המפרשים חילוק עמוק :בבעל תשובה האיסור מותנה בכך שהוא "בעל תשובה" ,כלומר שחזר לדרך הישר,

157

גם לנשמה מגיע אוכל

אך בבן גרים לא נאמר תנאי זה .מכאן יש שרצו ללמוד שאפילו אם הגר חזר לסורו ,עדיין אסור לבזותו בעברו ,שכן התורה לא תלתה את כבודו בצדקותו הנוכחית אלא בעצם גרותו. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף נט עמוד ב) כתב "תניא ,רבי אליעזר הגדול אומר :מפני מה הזהירה תורה בשלושים ושישה מקומות ,ואמרי לה בארבעים ושמונה מקומות ,בגר? מפני שסורו רע" מבאר רש"י שם כי הכוונה היא שהגר קרוב לשוב לסורו הראשון מחמת עברו .הרי לנו יסוד כפול :מצד אחד ,התורה מכירה בכך שהגר עלול להיות "סורו רע" ולהתנהג כרשע, ומצד שני ,דווקא בגלל רגישות זו היא ריבתה באזהרות עליו .האם ריבוי האזהרות נועד להגן עליו גם כשהוא אכן מתנהג ברשעות ,כדי שלא לגרום לו להישבר ולחזור למקורו הנכרי? מתוך בירור יסודות השמועה בתלמוד ,אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,מעמודי התווך של ההלכה והמחשבה ,כדי להגדיר את המחיצות המבדילות בין הראוי לכבוד לבין מי שאיבד את זכותו זו במעשיו הרעים. הנימוקי יוסף (בבא מציעא נט ע"א) כתב "ולא תונו איש את עמיתו -מכאן למדו רבותינו דלא הזהיר הכתוב בהונאת דברים אלא לירא ה' ,אבל מי שהוא רשע וסני שומעניה שרי לבזויה" מבאר הנימוקי יוסף כי קדושת הדיבור והזהירות בכבודו של אדם אינן זכויות אוטומטיות, אלא הן פועל יוצא של יראת השמיים שלו .כאשר האדם מנתק את עצמו מ"עמיתו" בתורה ובמצוות ,הוא מסיר מעליו את השריון המגן מפני אונאת דברים .כאן עומדת לדיון בספרנו השאלה :האם הגר ,שחובת אהבתו יתירה ,נכלל בהגדרת "ירא ה'" רק בעצם כניסתו ליהדות, או שמא ברגע שפסק מלהיות ירא ה' דינו ככל רשע? המאירי בספרו בית הבחירה (בבא מציעא נח ע"ב) פירש "כל שהדברים אמורים במי שהוא עמך בתורה ובמצוות ,אבל רשע המפורסם והמפקיר עצמו לעבירות ,מותר להכלימו ...ומכל מקום ראוי לחסיד להתרחק מזה" מבאר המאירי חילוק עמוק :מעיקר הדין הרשע מותר בביזיון ,אך דרך החסידות היא להימנע מכך .במקרה של גר ,שבו התורה ריבתה אזהרות, ייתכן שגם המאירי יודה שדרך החסידות הופכת לחיוב גמור ,שכן "סורו רע" וביזיונו עלול להביאו לידי כפירה גמורה וחזרה לסורו הראשון. ספר החינוך (מצווה שלח) כתב "שלא להונית אחד מישראל בדברים ...ואפילו הגר הזהירה התורה עליו הרבה .ונוהגת מצווה זו בכל מקום ובכל זמן ,בזכרים ובנקבות" מבאר ספר החינוך כי המצווה מקיפה את כלל ישראל והגרים .בלשונו הוא מדגיש כי האיסור הוא במי שהוא "מישראל" ,ומכיוון שגר שנתגייר הרי הוא כישראל גמור ,יש לדון האם הוא יורד למדרגת רשע שמותר לבזותו ,או שמא ריבוי האזהרות המיוחדות לגר (המצווה שסד בחינוך) יוצר איסור עצמאי שאינו תלוי ברשעות. הריטב"א (בבא מציעא נט ע"א) פירש "עמיתו -מי שהוא עמך במצוות .אבל אותם העוברים על דעת קונם בפרהסיא ,אין להם חלק באיסור הונאה" מבאר הריטב"א את ההפקרה הממונית והמוסרית של הרשע בפרהסיא .כיוון שהגר נחשב כמי שקיבל על עצמו את דעת קונו מרצון,

158

םיטפשמ תשרפ

הרי שבחירתו המודעת להפוך לרשע עשויה להיות חמורה יותר ,אך מאידך ,התורה הזהירה "ולא תלחצנו" בגר במיוחד ,מה שמורה על הגנה רחבה יותר מזו של "עמיתו" הרגיל.

המנחת חינוך (משפטים מצווה סג סק"ב) חידש "נראה לי דאף דבישראל אמרינן 'עמיתו' -עם שעמך בתורה ומצוות ,ומי שאינו עמך בתורה ומצוות אין בו איסור אונאה ,מכל מקום בגר, דכתיב ביה לאו מיוחד בפני עצמו 'וגר לא תונה' ,ולא כתיב ביה עמיתו ,נראה לי דאפילו אינו עמך בתורה ומצוות אסור להונותו" מבאר המנחת חינוך חילוק יסודי המאיר את עינינו: התורה הפרידה בין הגנת הישראלי להגנת הגר .בעוד שאצל הישראלי האיסור תלוי בהיותו "עמית" – תואר הנקנה על ידי שמירת המצוות – הרי שאצל הגר האיסור הוא תואר עצמי שאינו פוקע .לפי דבריו ,התורה יצרה חסינות גמורה לגר ,מעין "גזירת הכתוב" המגנה עליו גם כאשר הוא מתנהג כרשע גמור.

הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק דבר (ויקרא יט ,לד) כתב "פירשה תורה אזהרה בפני עצמה באונאת דברים לגר ,ולא נכלל באונאה דאזרח ,משום דגר חמור בזה הפרט ...דעל ישראל אין אזהרה אלא על מי שהוא עמית בתורה ובמצוות ,אבל גר אפילו הוא רשע אסור לאונות אותו בדברים" מבאר הנצי"ב כי החומרה היתירה בגר נובעת מכך שהוא עלול להישבר בקלות רבה יותר מישראל .אם נבזה גר רשע ,הוא עלול לומר בליבו שאין לו חלק ונחלה בישראל ולחזור לסורו .לכן ,התורה העמידה עליו שמירה מיוחדת שאינה מותנית בצדקותו ,כדי להשאיר לו תמיד פתח של תקווה וקשר אל האומה.

רבי יוסף דב סולובייצ'יק בספרו בית הלוי (על התורה ,משפטים) ביאר "הטעם שכתבה התורה 'כי גרים הייתם' הוא כדי שלא יאמר אדם שהגר רשע וראוי לבזותו ,אלא יזכור שגם אבותינו במצרים היו במדרגה נמוכה ובכל זאת חסה התורה עליהם .מכאן שהגר תמיד זקוק לרחמים" מבאר הבית הלוי שהזיכרון של מצרים נועד בדיוק למקרה שבו הגר אינו מתנהג כראוי. הזכירה שגם אנו היינו "גרים" – ולאו דווקא צדיקים גדולים באותה שעה – מחייבת אותנו להביט על הגר בעין חמלה ולמנוע מעצמנו לבזותו ,גם אם מעשיו אינם רצויים.

הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק דבר (שמות כב ,כ) הוסיף וחידש "וגר לא תונה -אזהרה זו בגר שנראה כרשע ,דאי בגר צדיק הא כבר נאמר ביה איסור אונאה ככל ישראל ,אלא ודאי בא ללמד שאפילו אינו עושה מעשה עמך ,בגר חמיר טפי" מבאר הנצי"ב כי עצם קיומו של לאו מיוחד לגר מוכיח שהוא נועד למקרים שבהם הלאו הכללי של "עמיתו" אינו חל .אם היה מדובר בגר צדיק ,לא היה צורך בלאו נוסף .מכאן שעיקר חידושה של תורה בפרשתנו הוא להגן על הגר שאינו צדיק.

מתוך בירור שיטות האחרונים שהאירו את עינינו בחילוק שבין "עמיתו" ל"גר" ,אנו באים אל דבריהם של גדולי הדורות האחרונים ,אשר העמיקו בחובת הזהירות המעשית והנפשית כלפי מי שנכנס בברית ועתה הוא עומד בניסיון ,תוך שימת דגש על השלכות הביזיון על עתידו הרוחני.

159

גם לנשמה מגיע אוכל

מרן רבי עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (על הלכות אונאה) ביאר "אף על פי שבישראל רשע אמרו ששרי לבזויה ,בגר החמירו מאוד משום שקרוב הוא לחזור לסורו ,וכל המבזה גר רשע עובר בלאו דאורייתא של 'וגר לא תונה' .וצריך האדם להיזהר בדבר זה כבבת עינו, שלא להרחיק את מי שבא לחסות תחת כנפי השכינה אפילו אם נפל בחטא" מבאר מרן זצ"ל את האחריות הכבדה המוטלת על הציבור .הוא רואה בביזיון הגר לא רק פגיעה אישית ,אלא סכנה קיומית לזהותו היהודית של הגר .לפי דבריו ,הלאו המיוחד של הגר נועד ליצור "חומת מגן" שתמנע את נשירתו המוחלטת מהעם ,והיתר ביזוי רשעים נדחה מפני חובת הצלת הנפשות הייחודית לגר. רבי שלמה זלמן אוירבך בספרו מנחת שלמה (על התורה ,פרשת משפטים) חידש "יש לחלק בין גר רשע שפועל להכעיס ולערער את יסודות הדת ,לבין גר שסר מן הדרך מחמת יצרו או חוסר הבנה .אך מכל מקום ,לשון התורה 'וגר לא תונה' היא אזהרה כללית ,ודווקא בגר יש לנו לחוש שמא הביזיון יגרום לו לומר 'אחזור לאלוהי הראשונים' ,ולכן חובה להחמיר בכבודו יותר מבישראל" מבאר הגרש"ז אוירבך זצ"ל את ההיבט הפסיכולוגי המיוחד של הגר .בעוד שישראל רשע נשאר בקדושתו ואין חשש שיחזור לנכריות ,הרי שאצל הגר הביזיון מהווה "דחיפה" אל מחוץ למחנה .לכן ,פוסק הוא שגם במקום שבו היה מקום להתיר ביזיון מצד הדין ,חובת הלאו של הגר עומדת בעינה. רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (בבא מציעא נט ע"ב) פירש "היה גר ונתקלקל, האם מותר להזכיר לו מעשי אבותיו? הנה מצד דין 'עמיתו' אולי היה מקום להתיר ,אך מצד 'לא תונה' המיוחד בגר ,אסור .וזאת משום שהתורה ידעה שסורו רע ,ואם נבזהו על עברו, לא תהיה לו עוד תקומה" מבאר הרב שליט"א כי התורה צפתה מראש את האפשרות שהגר יתקלקל ,ודווקא עבור מצב זה קבעה את האיסור .הביזיון על רקע גזעו ומוצאו של הגר הוא פגיעה בנקודה הרגישה ביותר שלו ,ואין להשתמש בנשק זה גם כאשר הוא מתנהג כרשע, כדי להשאיר לו דרך חזרה. מתוך בירור עומק הדין והכרעות גדולי הדורות ,אנו יורדים אל שדה המעשה כדי לתרגם את היסודות התורניים למציאות החיים המורכבת ,ולראות כיצד משפיעה הכרעה זו על התנהגותנו היומיומית מול מי שסר מן הדרך. נפקא מינא ראשונה עולה בשאלת התגובה המיידית למעשי עוולה של גר .בעוד שכלפי ישראל רשע קיימת לעיתים הנהגה של "שרי לבזויה" כדי להרחיקו מהחטא או להוקיע את מעשיו ברבים ,הרי שבגר אנו מצווים על איפוק מוחלט .למעשה ,אסור להשתמש בנשק הביזיון והכלמת הפנים גם כשהדברים נראים מוצדקים מצד הדין הכללי ,שכן הלאו המיוחד של "וגר לא תונה" גובר על ההיתר הכללי של ביזוי רשעים. נפקא מינא שנייה נוגעת לתוכן הביזיון .גם אם אדם חש חובה מוסרית למחות בגר על מעשיו הרעים ,חל איסור גמור להזכיר לו את מוצאו הנכרי או את "מעשי אבותיו" .בישראל רשע ,לעיתים הביזיון הוא אישי על המעשה ,אך בגר קיימת נטייה אנושית פסולה לייחס

160

םיטפשמ תשרפ

את הרשעות לשורשו הגויי .ההלכה קובעת כי גם אם הוא רשע ,מוצאו נשאר מחוץ לתחום הדיון ,וכל רמז לעברו הנכרי נחשב לאיסור דאורייתא של הונאת הגר. השלכה שלישית היא בתחום החינוכי והחברתי .בקהילה שבה גר מתנהג שלא כשורה, האחריות הקהילתית היא "לקרב בימין" בצורה חזקה הרבה יותר מאשר כלפי ישראל רשע. בעוד שבישראל אנו אומרים לעיתים "יענש ויתכפר לו" ,בגר אנו חוששים שכל עונש חברתי או ביזיון יובילו לנשירה גמורה .לכן ,פסק ההלכה המגן על גר רשע מחייב אותנו ליצור מערכת סבלנית יותר ,המבינה את המורכבות הנפשית של מי ש"סורו רע" וזקוק ליד תומכת גם ברגעיו השפלים. נפקא מינא רביעית ואחרונה היא שאלת התביעה הממונית .אם גר רשע הזיק או רימה, ודאי שניתן לתבוע אותו לדין תורה ולהוציא ממנו ממון ,שהרי "לא תונה" אינו "כתב חסינות" מגזל .אך גם בשעת הדיון בבית הדין ,על הדיינים והבעלי דין להיזהר בלשונם שבעתיים, שלא יתערב בתוך הטענות הממוניות שמץ של ביזיון על רקע היותו גר ,דבר שבישראל רגיל עשוי לעבור כחלק מ"ריתחא דדינא". מתוך בירור הנפקא מינות למעשה ,אנו מתעלים אל הקומה הרעיונית כדי להבין את פשר החסינות המופלאה שהעניקה התורה לגר ,גם בעת שמעשיו אינם מתוקנים .הרעיון העמוק המונח כאן הוא שהקשר בין הגר לעם ישראל אינו מבוסס על "הסכם עבודה" מותנה בצדקות, אלא על שינוי מהותי בעצם הווייתו. כאשר התורה חוזרת עשרות פעמים על האזהרה בגר ,היא באה ללמדנו כי הגר קנה את מקומו בתוך האומה על ידי מסירות נפש של עזיבת עברו .בחירה זו היא כה יקרה בעיני המקום ,עד שהיא יוצרת הגנה שהופכת לחלק בלתי נפרד מזהותו .בעוד שבישראל מלידה אנו מבחינים בין "עמיתו" בתורה ומצוות לבין מי שפרש מהם ,אצל הגר התורה מגדירה את ה"אחווה" בצורה רחבה יותר .עצם היותו גר ,עצם העובדה שחיבר את גורלו בגורלנו, יוצרת חובה מוסרית של הכרת הטוב מצד האומה ,חובה שאינה פוקעת גם כשהוא נופל ברשת החטא. יתירה מכך ,הרעיון של "סורו רע" שראינו בחז"ל אינו משמש ככתב אישום נגד הגר, אלא ככתב הגנה עבורו .התורה מלמדת אותנו שורש עמוק בנפש האדם :השינוי הוא קשה, והמשקעים של העבר אינם נמחקים ביום אחד .דווקא משום שהתורה מכירה בכך שהגר נמצא במאבק מתמיד מול שורשיו הקודמים ,היא דורשת מאיתנו רגישות כפולה .היתר ביזוי הרשע נועד להרחיק את החוטא מחטאו ,אך בגר ,הביזיון עלול להחזירו אל תהום הנכריות. לכן ,הרעיון הוא שחמלה וזהירות בכבודו הן הכלים היחידים שיכולים לשמר את נשמתו בתוך הקדושה .אנו למדים מכאן שערכו של אדם נמדד לא רק במצבו הנוכחי ,אלא גם בדרך שעבר ובקשיים הייחודיים של נפשו. מתוך הקומה הרעיונית ,אנו מעפילים אל היכל המחשבה ,כדי להתבונן בנשמת הגר דרך

161

גם לנשמה מגיע אוכל

עיניהם של מאורי הדורות ,ולגלות כי היחס לגר הרשע אינו רק דין בחו"מ ,אלא יסוד בבניין הנפש והאמונה הישראלית.

המהר"ל מפראג בספרו נתיבות עולם (נתיב גמילות חסדים ,פרק ד) פירש "כי הגר בא לחסות תחת כנפי השכינה ,ודבר זה הוא דבקות גמורה בעצם הקדושה ...ולפיכך הזהירה התורה עליו יותר מכל אדם ,כי הפוגע בו פוגע בכבוד השכינה שקירבה אותו" מבאר המהר"ל יסוד נורא: הגר אינו רק "אדם שהצטרף לעם" ,אלא הוא עדות חיה לכוח המשיכה של השכינה .כאשר אדם מבזה גר ,אפילו הוא רשע ,הוא כביכול מזלזל בבחירתו של הקדוש ברוך הוא לקבלו. המחשבה היהודית מלמדת אותנו להביט מעבר למעשיו החיצוניים של הגר אל עבר אותה נקודה פנימית שהביאה אותו להתגייר .נקודה זו נשארת טהורה וקדושה לעולם ,ועל כבודה אנו מצווים לשמור מכל משמר ,שכן היא מייצגת את הקשר שבין הבורא לנבראיו.

השפת אמת (פרשת משפטים ,תרל"ח) חידש "וגר לא תונה -דאיתא בגמרא שסורו רע .וזה עצמו הטעם שצריך להיזהר בו ביותר ,כי הביטול של הגר אל הקדושה הוא גדול יותר ,שהרי אין לו שורש מצד אבותיו ,וכל כוחו הוא רק מה שמבטל עצמו אל הכלל .ואם תבזהו ,אתה מחריב את כל הווייתו" מבאר השפת אמת את עדינות הנפש של הגר .ישראל מלידה נשען על "זכות אבות" ועל שורש איתן שאינו מתערער גם בחטא ,אך הגר נשען כל כולו על הקשר הנוכחי עם העם .הביזיון עבור הגר הוא "החרבת עולם" ,שכן אין לו משענת אחרת מלבד כבודו בתוך ישראל .המחשבה הזו מחנכת אותנו לראות בכל אדם את מקור חיותו; אצל הגר ,מקור זה הוא האהבה והקבלה מצדנו ,ונטילת אלו ממנו היא בבחינת פיקוח נפש רוחני.

זאת ועוד ,עומק המחשבה ב"כי גרים הייתם" בא ללמדנו שכל אדם הוא בבחינת "גר" בעולם הזה .כולנו זקוקים לחסד ורחמים מהבורא למרות שמעשינו אינם תמיד מתוקנים. כאשר אנו נמנעים מלבזות את הגר הרשע ,אנו למעשה מעוררים רחמים על עצמנו; אנו מצהירים בפני ריבונו של עולם שגם מי שאינו "עמך בתורה ובמצוות" בשלמות ,ראוי לחמלה ולשימור כבודו האנושי והיהודי.

מתוך עומק המחשבה על נשמת הגר וחרדת הקודש כלפי מי שחסה תחת כנפי השכינה, אנו מעצבים את הקומה המוסרית של ספרנו .איסור אונאת הגר ,ובפרט כאשר הוא אינו צועד בדרך הישר ,מהווה את המבחן העליון לזיקוק המידות של האדם המאמין.

המוסר הנלמד מסוגיה זו הוא מוסר של עדינות והגינות פנימית ,הדורש מהאדם להתעלות מעל האינסטינקט הטבעי של "עשיית דין" בחוטא .כאשר אנו רואים אדם שמתנהג ברשעות, הטבע האנושי מבקש להוקיעו ולבזותו ,אך התורה מציבה בפנינו מראה מוסרית אחרת .היא מלמדת אותנו שחובת הזהירות בכבודו של אדם אינה "פרס" על התנהגות טובה ,אלא חובת גברא המוטלת עלינו מעצם ציווי הבורא .בגר ,המוסר מחמיר עוד יותר :דווקא במקום שבו הלב מרגיש "צודק" בביזיונו של הרשע ,שם נמדדת האצילות האמיתית – היכולת להפריד בין המעשה המגונה לבין האדם הנמצא במצוקה רוחנית.

162

םיטפשמ תשרפ

זוהי בנייה של מצפן פנימי המורה על חמלה במקום של דין .המוסר התורני קובע כי הכוח להשפיל אדם הוא כוח משחית ,וגם כאשר התורה התירה לבזות רשע "עמיתו" ,היא עשתה זאת כצורך חינוכי ולא כפריקת יצרים .בגר ,התורה חסמה את האפשרות הזו כמעט לחלוטין, ובכך היא מחנכת אותנו למבט מעמיק יותר על הזולת .המוסר העולה מכאן הוא שכל עוד אדם שייך למחנה ישראל ,כבודו הוא כבודנו ,ופגיעה בו על רקע מוצאו או עברו היא עוול מוסרי שאין לו כפרה .אנו בונים בתוכנו קדושת דיבור שאינה תלויה בנסיבות ,אלא בהבנה שכל מילה שיוצאת מפינו צריכה להיות שקולה במאזני צדק ,תוך ידיעה שייתכן והמילה הזו היא שתכריע את עתידו של העומד מולנו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום ,שהרי התורה לא נתנה דבריה למלאכי השרת אלא לבני אדם השוכנים בתוך חברה ומורכבות .עלינו לאמץ אל ליבנו את ההבנה שחובת הזהירות בכבוד הזולת היא מוחלטת ,ובפרט כלפי אלו שהצטרפו אלינו ממרחקים .בכל מפגש עם גר, וגם אם נדמה לנו שהנהגתו אינה עולה בקנה אחד עם הציפיות ,עלינו לנצור את לשוננו מרמז על עברו או ביזיונו ,ולזכור כי המפתח לקירובו נמצא ביחס המכבד והחומל שנפגין כלפיו. האחריות על נשמת הגר מוטלת על כתפי כולנו ,ומידת הסבלנות והעין הטובה הן הכלים היחידים שבהם נבנה אומה מאוחדת וקדושה.

עיקר העניין: בסיומו של בירור מעמיק זה ,עולה תמונה מופלאה של חסד אלוקי שנפרס כסוכה מעל ראשו של הגר .למדנו כי בעוד שבישראל מלידה פוקעת הגנת האונאה כאשר האדם הופך לרשע ,הרי שבגר יצרה התורה חסינות נצחית ובלתי מותנית .זהו סודו של הלאו המיוחד "וגר לא תונה" ,המלמד כי הקשר שנוצר בין הגר לשכינה ביום גיורו הוא כריתת ברית שאינה מופרת לעולם .התורה ,בידיעתה ש"סורו רע" ודרכו רצופת מהמורות ,העניקה לו "כתב הגנה" המונע מאיתנו לבזותו או להזכיר לו את מעשי אבותיו גם בשעת שפלותו .בכך היא מחנכת אותנו כי האהבה והכבוד למי שבא מרחוק אינם פרס על צדקות ,אלא חוב קדוש של הכרת הטוב כלפי מי שקשר את גורלו בגורלנו ,למען יישאר תמיד פתח פתוח לתשובה וחיבור תחת כנפי השכינה.