מדוע לא כתבה התורה את חיוב מצות הלוואה בלשון חיוב אלא רק בלשון רשות?

בלשון רשות? ניצבים אנו בפתחה של פרשת משפטים ,הפרשה המעמידה את אדני החברה היהודית על יסודות של צדק ,משפט וחסד .בין שלל הדינים והמצוות ,מופיעה מצווה אחת המהווה את

מדוע לא כתבה התורה את חיוב מצות הלוואה בלשון חיוב אלא רק בלשון רשות? ניצבים אנו בפתחה של פרשת משפטים ,הפרשה המעמידה את אדני החברה היהודית על יסודות של צדק ,משפט וחסד .בין שלל הדינים והמצוות ,מופיעה מצווה אחת המהווה את עמוד השדרה של העזרה ההדדית בישראל – מצוות ההלוואה .והנה ,התורה בוחרת לפתוח את הציווי במילה המעוררת פליאה ותהייה בלב כל מעיין" :אם" .לשון זו ,המורה בכל מקום על רשות ,על בחירה ועל ספק ,נראית כזרה לחלוטין למצווה שהיא חובה גמורה מן התורה. כיצד ייתכן שהבורא יתברך ,המצווה אותנו לדאוג לעני ולנזקק ,ינסח את הדברים בלשון

179 גם לנשמה מגיע אוכל

שמשתמעת כאילו הדבר תלוי ברצונו הטוב של האדם? הרי הלב זועק – אם יש בידינו כסף ,ואחינו ניצב מולנו בשברון לב ובחוסר כל ,האם אין זה חובה מוחלטת להושיט לו יד? מדוע אם כן בחרה התורה להסתיר את הציווי המוחלט תחת המעטפת של לשון רשות ,ומה מסתתר בעומק המילה "אם" שמחייבת אותנו יותר מכל לשון אחרת? השאלה הופכת נוקבת שבעתיים כאשר אנו מתבוננים במציאות העולם ,שבו העושר והעוני נראים לעיתים כגזירת גורל שרירותית ,והתורה באה ומלמדת אותנו כאן סוד עמוק בהנהגת הממון ,סוד שמתחיל בסימן שאלה ומסתיים באחריות כבדה המוטלת על כתפי כל אחד ואחד מישראל. מתוך הקריאה הדרמטית של הפסוקים ,אנו ניגשים לברר את דברי רבותינו מפרשי המקרא על אתר ,כדי להבין כיצד הלשון המורה על ספק הופכת בפי המפרשים לחובה גמורה ומהו העומק המסתתר מאחורי שינוי הלשון. "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך" (שמות כב ,כד)

רש"י (שמות כב ,כד) כתב "אם כסף תלוה -רבי ישמעאל אומר :כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלושה ,וזה אחד מהם' .אם כסף תלוה' -חובה הוא ,וכן 'ואם מזבח אבנים תעשה לי', וכן 'ואם תקריב מנחת ביכורים' .ותדע שחובה הוא ,שהרי כתיב 'העבט תעביטנו'" מבאר רש"י כי אף שהמילה 'אם' מבטאת בדרך כלל בחירה ,כאן היא מהווה יוצא מן הכלל המלמד על חובה מוחלטת ,והראיה לכך היא ציוויים אחרים בתורה המורים על חובת ההלוואה בלשון ציווי גלוי. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כב ,כד) פירש "אם כסף תלוה -הנה יש אומרים כי 'אם' במקום 'כאשר' ,כמו 'ואם יהיה היובל' .והטעם :כאשר יהיה לך כסף ותראה את העני עמך ,תלוהו. והזכיר 'אם' כי יש עשיר שאין לו כסף ,שיש לו שדות וכרמים ולא מזומן" מבאר האבן עזרא כי לשון 'אם' באה לציין את המציאות שבה האדם מחזיק בממון נזיל .החובה תלויה במציאות שאינה קבועה לכל אדם בכל עת – אם הזדמן לידך הכסף והעני נמצא לפניך ,הרי שהרשות הופכת לחובה. הרמב"ן (שמות כב ,כד) ביאר "ודרך הפשט' ,אם כסף תלוה' -מצווה ,כטעם 'ואם תקריב מנחת ביכורים' .והזכיר הלשון הזה לומר שאם תעשיר ותלוה את עמי ,לא תהיה לו כנושה .כי לא יצווה אותנו שיעשיר אדם וילווה ,אבל יצווה שאם יעשה כן -ינהג במידות הללו" מבאר הרמב"ן שהתורה בחרה בלשון 'אם' כדי להדגיש שהעושר עצמו אינו חובה ,אך ברגע שהאדם נמצא במעמד של מלווה ,חלים עליו כל דיני החסד והרחמים של התורה. הספורנו (שמות כב ,כד) כתב "אם כסף תלוה -אם יקרה שיהיה בך אביון ,מה שלא היה ראוי להיות אם הייתם שומרים מצוות השם ,אז 'כסף תלוה' .כי באמת בביאתכם אל הארץ נאמר 'אפס כי לא יהיה בך אביון' ,אלא שהחטא גורם לכך" מבאר הספורנו יסוד נפלא :לשון 'אם' באה לבטא מצב של "בדיעבד" .האידיאל הוא חברה שאין בה עניים ,אך מאחר והמציאות האנושית רצופה בחטאים הגורמים לעוני ,התורה כותבת 'אם' – אם חלילה נוצרה מציאות של דוחק ,עליך להתייצב ולהלוות.

180

םיטפשמ תשרפ

בעל הכלי יקר (שמות כב ,כד) ביאר "כי המילה 'אם' באה לרמוז לגלגל החוזר בעולם .אם היום כסף תלוה אתה לאחרים ,דע לך שזהו 'אם' -ספק אם מחר לא תצטרך אתה ללוות מהם. לכן כתוב 'את העני עמך' ,לומר שהעניות היא אצלך בבחינת פיקדון וספק ,ועליך לנהוג בעין יפה" מבאר הכלי יקר שהשימוש בלשון ספק נועד להזכיר לעשיר את ארעיותו של הממון. ה'אם' מטיל צל של חוסר ודאות על העושר ,ובכך מעורר את האדם להלוות מתוך הבנה שתפקידו בעולם עשוי להתהפך. מתוך בירור דברי מפרשי המקרא על הלשון המיוחדת שנקטה התורה ,אנו באים אל ים התלמוד כדי לדלות משם את מקורות הדין וההגדרות המדויקות שקבעו חז"ל במצוות ההלוואה ,המלמדים אותנו כיצד הופך הדיבור הנראה כרשות לחובה גמורה המחייבת את האדם בכל מאודו. בגמרא במסכת בבא מציעה (דף עא עמוד א) כתב "תניא ,רבי ישמעאל אומר :כל אם ואם שבתורה רשות ,חוץ משלושה' .אם כסף תלוה את עמי' – חובה .אתה אומר חובה ,או אינו אלא רשות? תלמוד לומר 'העבט תעביטנו' – חובה ולא רשות" מבארת הגמרא כי קיימת גזירת הכתוב המלמדת אותנו שדווקא במקום זה ,הלשון "אם" אינה באה להותיר את הדבר לבחירתו של האדם ,אלא לקבוע חובה משפטית ומוסרית .חז"ל למדו מהפסוקים המקבילים בפרשת ראה כי התורה תובעת מהאדם לפתוח את ידו ,והשימוש בלשון "אם" כאן מצריך בירור עמוק מדוע נבחרה דרך ביטוי זו. בתלמוד ירושלמי מסכת פסחים (פרק י הלכה א) כתב "אמר רבי אבהו :כתיב 'אם כסף תלוה את עמי' .אמר הקדוש ברוך הוא :אם עשית כן ,אני מעלה עליך כאילו לי הלווית ,שנאמר 'מלווה ה' חונן דל'" מבאר הירושלמי פן נוסף בלשון "אם" .לפי דרכו של רבי אבהו ,ה"אם" כאן אינו ספק במעשה ,אלא תנאי לשכר ולמעלה הנשגבה .אם תזכה לקיים את המצווה כראוי, הרי שאתה נחשב כמלווה לאדון הכל ,ובכך הופכת ההלוואה לחוזה ישיר בין האדם לבוראו. בגמרא במסכת תמורה (דף ו עמוד א) כתב "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ,אי עביד – לא מהני .והכא במלווה בריבית ,כתיב 'לא תשימון עליו נשך' ,ואף על פי כן מה שעשה עשוי לעניין שיוצא בדיינים" מבארת הגמרא את כוחה של מצוות ההלוואה בתוך המערכת המשפטית .התורה כרכה את החובה להלוות ("אם כסף תלוה") יחד עם האיסורים הנלווים לה. הדיון התלמודי מדגיש כי ההלוואה היא יסוד קיומי בחברה ,עד שהתורה נצרכה להזהיר בלשון "אם" כדי ללמד שיש תנאים וגדרי שמירה למצווה זו ,שלא תהפוך חלילה למכשיר של ניצול. בפירוש רש"י על הגמרא במסכת בבא מציעה (שם) כתב "חובה הוא – כלומר מצווה על אדם להלוות לעני יותר ממה שייתן לו צדקה ,שהלוואה מעמדת אותו על רגליו בטרם ייפול" מבאר רש"י את עומק המצווה .החובה הטמונה במילה "אם" נובעת מהצורך למנוע את קריסת הנזקק .ההלוואה היא דרגה גבוהה יותר מהצדקה ,שכן היא שומרת על כבודו של העני. לכן ,אף שהתורה כתבה "אם" ,אין האדם יכול להתעלם ,כי האחריות למנוע את נפילת אחיו מוטלת עליו כחובה גמורה.

181

גם לנשמה מגיע אוכל

מתוך דברי חז"ל המעמידים את ההלוואה כיסוד של חובה ,אנו פונים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים .כאן אנו מוצאים ניתוח אנליטי המבקש ליישב את הסתירה שבין לשון ה"אם" לבין החיוב המוחלט ,תוך חשיפת מקרים שבהם ההלוואה אכן אינה נחשבת למצווה. רבינו אשר ,הרא"ש (בפירושו לתורה ,שמות כב ,כד) כתב "ואם תאמר ,כיוון דחובה היא למה כתב לשון 'אם' המורה על רשות? ויש לומר דלפעמים הוי רשות ,כגון אם הלווהו פעם אחת ועודנו עני ואין לו מה לשלם ,אין השואל מחויב להלוות לו פעם אחרת כל זמן שלא פרע הראשונה" מבאר הרא"ש כי לשון ה"אם" אינה מעידה על רשות כללית ,אלא באה להגביל את החובה למקרים שבהם ההלוואה אכן תועיל .כאשר הלווה אינו פורע את חובו הקודם, החובה להוסיף ולהלוות לו פוקעת והופכת לרשות ,כדי שלא יפסיד המלווה את כל ממונו לאדם שאינו נוהג ביושר. רבינו יהודה חסיד ,כפי שהובא בדברי הדעת זקנים מבעלי התוספות (שמות כב ,כד) פירש "לפי שיש הלוואות שהן רשות ולא מצווה ,כגון המלווה לאדם שאינו מהוגן ואינו רוצה לשלם, או המלווה לאדם שכל כוונתו להוציא הממון בדרכים שאינן ראויות .לכך נכתב 'אם' ,לומר לך :שקול בדעתך אם ההלוואה תביא לידי תיקון או חלילה לידי הפסד ותקלה" מבאר בעל ה"חסיד" כי לשון הספק נועדה להטיל על המלווה את האחריות לבחון את ישרותו של הלווה. התורה אינה חפצה שהאדם יאבד את ממונו לריק ,ולכן השאירה פתח של "רשות" במקום שבו ההלוואה אינה משיגה את מטרתה המוסרית. רבינו נסים ,הר"ן (בדרשותיו ,דרוש יא) ביאר "כי המצווה הזו תלויה ברצונו של הלווה ובצורך שלו ,וכל דבר שאינו קבוע אצל האדם אלא תלוי במקרה שיבוא אליו העני ,כתבה בו התורה לשון 'אם' .ואין ה'אם' בא למעט בחיוב ,אלא לציין את המציאות שהיא מקרית" מבאר הר"ן כי לשון התורה אינה פונה אל מהות החיוב אלא אל תדירות המעשה .מאחר שאין אדם מצווה לחפש בנרות אחר לווים ,אלא רק להגיב למציאות המזדמנת לפניו ,ננקטה לשון "אם" – אם יקרה הדבר ותזדמן לפניך המצווה. רבינו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה (בבא מציעא עא ע"א) כתב "אף על פי שדרשו חז"ל שהוא חובה ,מכל מקום נכתב בלשון 'אם' כדי ללמד שאין המלווה רשאי להלוות אלא למי שבאמת ידוע כצריך לכך ,ושלא יהיה הלווה מאותם המפזרים ממונם לריק ,שהמלווה להם עובר משום 'לפני עיור'" מבאר המאירי כי לשון הרשות באה להגן על המלווה ועל הסדר החברתי .החובה להלוות היא רק כאשר מדובר בעזרה אמיתית לנזקק הגון ,אך כאשר יש חשש שהממון ינוצל לרעה ,התורה מותירה את הדבר לשיקול דעתו של האדם. המהר"ל מפראג בספרו גור אריה (שמות כב ,כד) חידש "אם הלווה כסף כאילו מקיים גזירת המלך ,אין זה מצוה ,כי צריך שיהיה מצות הלוואה מרצונו בלב טוב ,כדכתיב אף בנתינה 'ולא ירע לבבך' .ולכך נכתב בלשון 'אם' המורה על רשות ,כדי שיהיה האדם עושה זאת מרצונו הגמור ולא כאדם הכפוי על הדבר ,שכל מצווה שבאה מחמת אהבת חסד צריכה להיראות כרשות" מבאר המהר"ל יסוד פסיכולוגי-רוחני כביר .התורה מעוניינת שהאדם

182

םיטפשמ תשרפ

יקיים את מצוות ההלוואה מתוך הזדהות פנימית עם מידת החסד .אילו היה הדבר נכתב בלשון ציווי יבש ,היה האדם מקיימו כמי שפורק עול ,אך בלשון "אם" מזמינה התורה את האדם להפוך את ה"חובה" ל"רצון" ,ובכך להעלות את המעשה למדרגה גבוהה יותר של אהבת הבריות. רבי משה אלשיך בספרו תורת משה (שמות כב ,כד) פירש "הנה אם זה קיימו וקבלו רבותינו ז"ל שהוא ודאי .ואפשר דאפקי בלשון 'אם' בשום לב אל מלת 'את' שבאומרו 'את העני' שהיא מיותרת ,לומר אל תייחל מלהלוות עד תהיה בעל זהב ,אלא גם אם כסף יהיה לך – אפילו מעט – תלוה את עמי .ועל ידי זה תזכה שאותו שהוא 'את העני' ,שהוא הקדוש ברוך הוא כי יעמוד לימין אביון ,יהיה עמך ויעשירך" מבאר האלשיך כי המילה "אם" באה לעורר את האדם גם כשיש לו רק מעט "כסף" ולא אוצרות זהב .התורה רומזת לאדם :אל תמתין לעושר מופלג כדי להלוות; אם יש בידך ולו מעט ,כבר חלה עליך המצווה .בזה הוא מבאר שה"אם" מתייחס למציאות הממון ולא לחובת המעשה. הגאון רבי יוסף באב"ד בספרו מנחת חינוך (מצווה סו) ביאר "אף שדרשו חז"ל שהיא חובה ,מכל מקום מצווה זו שונה משאר מצוות עשה ,שהרי אם אין לו ממון להלוות אינו עובר בעשה ,וגם אם הלווה אינו רוצה לקבל אינו עובר .לכן נכתב 'אם' ,לתלות את המצווה במציאות שיש מלווה ויש לווה המתרצה בדבר ,וזהו דין 'אם' שבכל התורה שתלוי במקרה" מבאר בעל המנחת חינוך את ההגדרה ההלכתית של המצווה .בשונה ממצוות תפילין שהן חובה על גופו של אדם בכל יום ,מצוות הלוואה היא "מצווה קיומית" התלויה בנסיבות .לשון ה"אם" מגדירה את המצווה ככזו שמתעוררת רק כאשר התנאים הסביבתיים (ממון ולווה) מתקיימים. רבי יהונתן אייבשיץ בספרו תפארת יהונתן (פרשת משפטים) כתב "כתבה התורה לשון 'אם' להורות למלווה שלא יתגאה על העני ויאמר 'חובה עליי להלוות לך' ,אלא יראה עצמו כאילו הוא עושה זאת לפנים משורת הדין ומרצונו הטוב ,כדי שלא לבייש את העני .המילה 'אם' נותנת למעשה נופך של נדיבות לב המקלה על הלווה לקבל את הכסף" מבאר רבי יהונתן אייבשיץ את עומק הרגישות החברתית של התורה .השימוש בלשון רשות נועד לשמור על כבודו של העני .כאשר המלווה נוהג כאילו הדבר תלוי ברצונו ,העני מרגיש שנעשה עמו חסד אישי ולא פעולה משפטית קרה ,ובכך מתקיימת המצווה בשלמותה. מתוך דברי האחרונים שהאירו את הפן המוסרי והנפשי של המלווה ,אנו עולים אל היכלו של קדוש ישראל ,אשר בביאורו המופלא פתח צוהר להבנת הנהגת השם בעולם הממון .כאן מתברר כי השאלה אינה רק על הלשון "אם" ,אלא על עצם מהות העושר והעוני בעולם. רבי חיים בן עטר ,האור החיים הקדוש (שמות כב ,כד) חידש "בא הכתוב להודיע ולהשיב גם כן לאשר ישאל השואל ,בראותו כי ירבה כבוד אדם בזהב לרוב ואוצרותיו מלאים הון עתק ללא צורך בו ...למה לא הספיק ה' לתת לו מזונותיו הצריכים ולא יהיה זה גדול מיעקב אבינו אשר שאל 'ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש' ...לזה הודיע הכתוב כי הסובב דבר הוא אותם

183

גם לנשמה מגיע אוכל

שאינם ראויים לקבל חלקם לצד מעשיהם ...החלק המגיעו לא יטלנו עליון אלא הרי הוא מתקבץ אל מקום אחר ותהיה פרנסת הלז עם אדם אחר הבא לו דרך שם פרנסתו ויתפרנס בפחיתות ובביזוי כאשר גזר הגוזר בצדק .וזה הוא אומרו 'אם כסף תלוה את עמי' – פירוש אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלווה לעמי ,תדע לך שאין זה חלק המגיעך אלא חלק אחרים שהוא 'העני עמך'" מבאר האור החיים הקדוש יסוד מרעיד במחשבת היהדות :הכסף העודף שנמצא בידי העשיר אינו שלו באמת .הקדוש ברוך הוא ,בחסדו ובמשפטו ,מוריד שפע לכל העולם ,אך כאשר אדם חוטא ואינו ראוי לקבל את פרנסתו בכבוד ,הבורא מעביר את חלקו של העני לידיו של העשיר .לכן כתוב "אם" – אם מצאת באוצרותיך ממון יתר על צרכך ,דע שזהו "כסף של העני" שהופקד אצלך כפיקדון. המילה "אם" אינה רשות ,אלא גילוי של המציאות :אם הכסף אצלך ,הרי שאתה הגזבר של העני ,ועליך להשיב לו את שלו בדרך הלוואה. רבי שמואל רוזובסקי בספרו שיעורי רבי שמואל (בבא מציעא עא) ביאר "יש לחלק בין חובת הגוף לחובת הממון .במצוות הלוואה ,התורה רצתה להדגיש שהממון עצמו משועבד למצווה. לשון 'אם' באה ללמדנו שהאדם הוא רק שליח להעברת הממון מהבורא אל הנזקק ,וכאשר הממון נמצא תחת ידו ,חל עליו שעבוד של שמים להשתמש בו למטרתו האמיתית" מבאר רבי שמואל כי המילה "אם" מגדירה את מעמדו של המלווה כ"בעל פיקדון" .אין זו חובה המוטלת על גוף האדם כעול חיצוני ,אלא תוצאה ישירה של המציאות הממונית שלו .אם הקב"ה נתן לך – הרי שנוצר השעבוד להלוות. רבי עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (תרומות ומעשרות) כתב "אף שדרשו חז"ל שהיא חובה, הרי שכר המצווה גדול לאין ערוך כאשר האדם עושה זאת בלב חפץ .ולזה רמזה התורה בלשון 'אם' ,שאף שהדבר חובה עליו מכוח הדין ,עליו לנהוג כאילו הוא עושה זאת מרצונו החופשי, כדי לזכות במעלת החסד השלמה שמגינה על האדם מכל צרה" מבאר הרב כי לשון התורה באה לאפשר לאדם לזכות בשכר של "רשות" בתוך ה"חובה" .על ידי הניסוח העדין של "אם", נותנת התורה פתח לאדם להפוך את המצווה למעשה של נדיבות אישית ,ובכך הוא זוכה להגנה שמימית מיוחדת כמי שנוהג לפנים משורת הדין. רבי משה פיינשטיין בספרו דברות משה (בבא מציעא) ביאר "כי התורה כתבה 'אם' כדי ללמד שהמלווה צריך לבדוק בכל פעם האם הלוואה זו היא באמת חסד .ישנם מקרים שהלוואה רק מזיקה ללווה ,שגורמת לו להיכנס לחובות שאין לו דרך לצאת מהם .לכן החובה היא 'אם' – אם ראית שיש בזה תועלת אמיתית לעני להעמידו על רגליו" מבאר רבי משה כי ה"אם" הוא כלי של שיקול דעת תורני .החובה אינה עיוורת ,אלא היא דורשת מהמלווה להיות "פיקח בחסד", לבחון את המציאות ולהבטיח שהממון המושאל אכן יביא לברכה ולא לתקלה. מתוך בירור דברי גדולי הדורות על סוד חלוקת השפע והעשיר המשמש כגזבר ,אנו יורדים אל עולם ההלכה הפסוקה ,לראות כיצד לשון ה"אם" מתורגמת להנהגות ברורות בחיי היום- יום של כל יהודי. נפקא מינא ראשונה מתבטאת בשיקול הדעת המעשי לפני מתן ההלוואה .כיוון שלמדנו

184

םיטפשמ תשרפ

מדברי הרא"ש והמאירי שלשון "אם" באה ללמד שיש מקרים של רשות ,ההלכה למעשה היא שהמלווה חייב לבדוק את ישרותו של הלווה .אם ידוע שהלווה הוא "לווה רשע ולא ישלם", או שאדם זה אינו מתאמץ כלל לפרנס את עצמו וסומך רק על הלוואות שיכלה בהן את ממון אחרים ,הרי שחובת המצווה נחלשת ועוברת לגדר רשות או אף למניעה .על האדם להיות חסיד פיקח ,ולדעת כי "אם כסף תלוה" מחייב אותו להפנות את המשאבים למי שההלוואה תהיה לו קרש הצלה ולא כלי להמשך התדרדרות. נפקא מינא שנייה עולה בסדר הקדימויות בהלוואה ,כפי שמבואר בהמשך הפסוק "את העני עמך" .ההלכה קובעת סולם עדיפויות ברור :עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת ,וקרובי משפחתך קודמים לעניים אחרים .השימוש בלשון "אם" מלמד כי בכל פעם שבאים לפני המלווה כמה דורשים ,עליו להפעיל את כלל ה"אם" – אם יש לי סכום מוגבל ,למי החובה גדולה יותר? התורה דורשת מהמלווה להיות מעורב בחיי קהילתו ומשפחתו ,ולהבין שהממון שבידו נועד קודם כל לתיקון המעגלים הקרובים אליו ,שכן הם ה"עני עמך" המופקדים תחת ידו באופן הישיר ביותר. השלכה שלישית וקריטית נוגעת לאופן התביעה של החוב .כיוון שרבי יהונתן אייבשיץ ביאר שהמילה "אם" נועדה לשמור על כבוד הלווה ,הרי שנפסק להלכה איסור "לא תהיה לו כנושה" .אם המלווה יודע שאין ללווה במה לשלם ,אסור לו לעבור לפניו כדי לא לביישו. ה"אם" מטיל חובה על המלווה לנהוג בעדינות נפש; עליו לזכור שהכסף אינו שלו באמת אלא פיקדון של הבורא ,ולכן אין לו זכות לנהוג באדנות או בלחץ כלפי מי שמזלו לא שפר עליו. נפקא מינא רביעית היא בהבנת המושג "מעשר כספים" והפנייתו להלוואות .לפי שיטת האור החיים הקדוש ,שהממון העודף הוא חלקו של העני ,ישנם פוסקים הסוברים שניתן ואף ראוי להשתמש בכספי מעשר כדי להקים "גמ"ח" (גמילות חסדים) להלוואות .במקום לתת את הכסף כמתנה חד-פעמית ,ההלוואה מאפשרת לכסף להסתובב ולעזור לאנשים רבים ,ובכך מקיים המלווה את ה"אם כסף תלוה" בצורה המיטבית ביותר ,כשהוא הופך לשותף פעיל בניהול "בנק החסד" של הקדוש ברוך הוא בעולם. מתוך ירידה אל נבכי ההלכה הפסוקה ודקדוקי המעשה ,אנו מתעלים כעת אל מרחבי המחשבה והרעיון ,כדי לעמוד על סוד הקשר המהותי שבין המלווה ללווה ,קשר המעוגן בעומק המושג "גלגל החוזר בעולם". התורה ,בבואה לעסוק בממון ,אינה רואה בו כלי לצבירת כוח אישי ,אלא אמצעי לחיבור בין נשמות .השימוש בלשון "אם" בא לרמוז לאדם כי המציאות של "עשיר" ו"עני" אינה מצב סטטי וקבוע ,אלא תנועה מתמדת של שפע במרחבי הבריאה .הרעיון הטמון במילה "אם" הוא הידיעה כי היום אתה בצד המלווה ,אך "אם" הגלגל יסתובב ,אתה עלול למצוא את עצמך בצד הלווה .הבנה זו הופכת את ההלוואה ממעשה של "התנשאות" למעשה של "שותפות גורל" .המלווה והלווה אינם שני ניגודים ,אלא שני צדדים של אותה המטבע ,הנמצאים תחת השגחתו של אדון הכל המנווט את עולמו בחכמה.

185

גם לנשמה מגיע אוכל

זאת ועוד ,עומק הרעיון של "אם כסף תלוה" מלמד כי הקדוש ברוך הוא אינו חפץ בעולם של מקבלים בלבד ,אלא בעולם של משפיעים .כאשר התורה כותבת חובה בלשון רשות, היא מגלה לנו שהמטרה העליונה היא שהאדם יבחר בחסד מתוך הכרה רעיונית עמוקה ולא מתוך כפייה משפטית .השותפות המופלאה הזו בין האדם לבוראו מתבטאת בכך שהאדם הופך להיות היד המאריכה של ההשגחה העליונה .בזה מתבאר מדוע ה"אם" הוא הכרחי – כדי לתת לאדם את המרחב הרעיוני להחליט שהוא רוצה להיות חלק מהמשימה האלוקית של תיקון העולם והשלמת חסרונותיו של הזולת ,מתוך הבנה שכל ממון שבידו הוא רק כלי זמני להגשמת מטרה נצחית. מתוך בירור עומק הרעיון של הגלגל החוזר והשותפות המופלאה בין השומר לנפקד ,אנו מעפילים אל קומת המחשבה ,שם מתברר כי מצוות ההלוואה היא המבחן הגדול ביותר לאמונתו של האדם בהשגחה פרטית וליכולתו למשול ביצרי הבעלות שלו. התבוננות פנימית במילה "אם" מגלה את המאבק התמידי המתחולל בנפש האדם מול רכושו .הטבע האנושי נוטה להאמין כי "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ,והממון הופך להיות חלק מהגדרת הזהות של האדם .באה התורה ומערערת את תחושת הבעלות המדומה בלשון "אם" .היא מלמדת את האדם כי כל מה שיש לו אינו אלא "שאילה" מאת הבורא ,וכשם שהוא שואל את הממון מהשם ,כך עליו להשאיל אותו לאחרים .המחשבה היהודית רואה במלווה אדם שזכה להיות הצינור שדרכו עובר השפע ,וה"אם" הוא כלי של ענווה; האדם צריך לומר לעצמו" :אם זכיתי והכסף נמצא אצלי ,אין זה בזכותי אלא כדי שאמלא את תפקידי כגזבר". חיבור זה לאמונה מזכך את מידותיו של האדם ומנקה אותו מנגע הקמצנות והאנוכיות. כאשר אדם מלווה את כספו ,הוא מבצע פעולה אקטיבית של שחרור אחיזה במציאות החומרית .הוא מאמין באמונה שלמה כי "לא יחסר המזג" ,וכי הקדוש ברוך הוא ,שהוא בעל הבית האמיתי על הממון ,ידאג להשלים את חסרונו .ההנהגה הנדרשת מהאדם היא לחיות בתודעה של "מלווה ה' חונן דל" – להבין שכל שקל שיוצא מידו כהלוואה הוא למעשה השקעה בבנק הנצח של האמונה .כך הופכת המצווה מרשימה של חוקים יבשים למערכת יחסים חיה ונושמת בין האדם לבוראו ,שבה האדם מוכיח בכל פעם מחדש כי לבו ורכושו נתונים למלך שהעולם כולו שלו. מתוך הבירור המחשבתי המעמיד את האדם כגזבר המאמין בהשגחה ,אנו באים אל שכלול הקומה המוסרית ,המבקשת לצקת אל תוך הדין היבש את מידת החסידות והרגישות ,שהיא היא נשמתה של מצוות ההלוואה. המצפן המוסרי העולה מפרשת "אם כסף תלוה" דורש מאיתנו הרבה מעבר להעברת מעות מיד ליד .הוא תובע מאיתנו עדינות נפש של "נושא בעול עם חברו" .כאשר התורה כותבת "את העני עמך" ,היא מלמדת שאין זה מספיק לתת את הכסף ולפטור את עצמנו מהמשך האחריות; המלווה המוסרי מרגיש את העני כחלק ממנו" ,עמך" – בצרתו לו צר .המוסר היהודי אינו מכיר במושג של חסד מתוך התנשאות .אדרבה ,דווקא המילה "אם" מזכירה לנו

186

םיטפשמ תשרפ

את שבריריות המעמד האנושי ,ומחייבת אותנו לגשת אל הלווה בחרדת קודש ,כמי שמטפל בפיקדון של המלך. הדרגה המוסרית הגבוהה ביותר היא להלוות לאדם בטרם יפול ,כשעודו מנסה לעמוד על רגליו .כאן נבחנת עין האדם :האם הוא מחכה שהשני יתבזה בבקשת צדקה ,או שהוא מקדים תרופה למכה בלשון של כבוד? האדם המוסרי מבין שכל יום שהממון שוכב אצלו ללא צורך בעוד שחברו זקוק לו ,הרי הוא כמעכב שכר שכיר .המצפן הפנימי שלנו צריך להיות מכוון לכך שההלוואה תהיה שקופה ,ללא תחושת עליונות ,מתוך הבנה שהעני עושה עם העשיר חסד גדול יותר ממה שהעשיר עושה עמו ,בכך שהוא מזכה אותו להיות שותף במעשה בראשית של החייאת הנפשות. מתוך בירור שבילי ההלכה ומעמקי המחשבה ,אנו באים לחתום את הפרק בתובנות המאירות את חיי היום-יום באור של חסד ואמונה .למדנו כי מצוות ההלוואה אינה נטל כלכלי, אלא הזדמנות רוחנית נדירה להיות שותף להנהגת הבורא בעולם .התובנה המעשית העולה מכאן היא החובה להסתכל על הממון העודף שבידינו לא כרכוש פרטי ,אלא כפיקדון המיועד לעזור לאחרים .עלינו לפתח רגישות לזהות את ה"עני עמך" עוד בטרם יזעק ,ולהציע את העזרה בלשון של כבוד ובידידות ,כפי שרמזה התורה בלשון "אם" .כל הלוואה שאנו נותנים בלב חפץ היא הצהרת אמונה בכך שהקב"ה הוא הזן ומפרנס לכל ,ואנו רק שליחיו הנאמנים.

עיקר העניין: בסיומו של מסע זה בעקבות המילה "אם" ,מתגלה לנו כי התורה השתמשה בלשון רשות כדי לבנות בנו קומה של רצון חופשי ודבקות במידותיו של הקדוש ברוך הוא .עיקר העניין הוא שהממון שביד האדם אינו אלא גלגל החוזר ,וכל שפע שניתן לנו מעבר לצרכנו הוא חלקו של העני שהופקד בידינו כגזברים .לשון ה"אם" באה ללמדנו שהבחירה בידינו :האם להפוך את הכסף למחיצה של גאווה ,או להפוך אותו לגשר של חסד וחיבור בין נשמות .בנקודה שבה האדם משחרר את אחיזתו בממון ומלווה אותו לאחיו מתוך עין טובה ,שם הוא זוכה למעלה הנשגבה של "מלווה ה' חונן דל" ,והופך להיות חלק ממערכת אלוקית שבה אין אביון ואין חסרון ,אלא זרימה נצחית של אור וחמלה המקשרת בין ארץ לשמיים.