מדוע טוב שברופאים לגיהינום הרי התורה נתנה רשות לרופא לרפאות?

לרפאות? מתוך הפסוקים המאירים של פרשת משפטים ,אנו ניצבים מול אחת הדרמות המטלטלות ביותר בעולמה של ההלכה והמחשבה .התורה ,במילים קצרות וברורות ,מעניקה לרופא את

מדוע טוב שברופאים לגיהינום הרי התורה נתנה רשות לרופא לרפאות? מתוך הפסוקים המאירים של פרשת משפטים ,אנו ניצבים מול אחת הדרמות המטלטלות ביותר בעולמה של ההלכה והמחשבה .התורה ,במילים קצרות וברורות ,מעניקה לרופא את כתב המינוי המלכותי" :ורפא ירפא" .מכאן למדו חכמינו במסכת בבא קמא שניתנה רשות לרופא לרפאות ,ולא רק רשות ,אלא חובה ומצווה שאין למעלה ממנה – פיקוח נפש הדוחה את כל התורה כולה .הרופא מצטייר כשליחו של הבורא ,כמי שמשיב את האבידה של גופו של אדם לעצמו. והנה ,כרעם ביום בהיר ,מופיעה המשנה במסכת קידושין ומשליכה לחלל העולם פתגם חריף ונוקב המרעיד כל לב" :טוב שברופאים לגיהינום". הכיצד ייתכן הדבר? המתח זועק לשמיים :אם התורה נתנה רשות ,אם המקצוע הוא קדוש ,מדוע התחנה הסופית של "הטוב שברופאים" היא דווקא שאול תחתיות? האם ייתכן שהשליחות האלוקית הופכת למלכודת רוחנית? השאלה הזו העסיקה את גדולי המאורות – מהמהרש"א והמאירי ועד רבנו יוסף חיים – שתהו בנפש חפצה :מדוע נבחר דווקא הרופא לסמל כזה של פורענות ,והרי הוא עוסק בחסד הגדול ביותר עלי אדמות? אנו יוצאים לברר את פשר הגזירה הזו ,ולגלות שמאחורי המילים הקשות מסתתרת תורה שלמה של מוסר ,ענווה ,ואחריות גורלית .נבדוק האם ה"גיהינום" הוא גורל בלתי נמנע ,או שמא זהו תמרור אזהרה שנועד להפוך את הרופא לאדם נעלה יותר ,וכיצד ייתכן שבתוך אותה קללה מסתתר דווקא שבח עצום לרופאי הנפשות. מתוך הסערה שמעורר המאמר החריף נגד הרופאים ,אנו שבים אל המעיין הנובע – אל פסוקי התורה בפרשתנו ,כדי להבין את שורש הסמכות שניתנה לבשר ודם להתערב במעשי הבורא ולרפא חוליים. וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ...רק שבתו יתן ורפא ירפא (שמות כא ,יח-יט). רש"י פירש ,שכתב :ורפא ירפא – לשון רפואה הוא .ביאר בזה ,שהתורה מטילה על המכה אחריות כספית לשלם את הוצאות הרפואה של הנחבל ,ומכאן שהתורה מכירה בקיומה של מערכת רפואית לגיטימית ואף מחייבת את השימוש בה. בגמרא במסכת בבא קמא פירש תנא דבי רבי ישמעאל ,שכתב" :ורפא ירפא" – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות .ביאר בזה רבנו יוסף חיים בספרו בן יהוידע ,שהיה מקום לומר שאדם החולה בייסורים מאת השם ,אסור לאחרים להתערב בגזירת מלך ולרפאו ,לכן בא הכתוב ללמד שאין בכך משום התרסה כלפי שמיא ,אלא רצון אלוקי שהרפואה תגיע באמצעות האדם.

72 םיטפשמ תשרפ

רבי אברהם אבן עזרא פירש ,שכתב :ורפא ירפא – במכות שבחוץ (מכות הניכרות לעין) ,אבל חולי שבפנים הוא ביד השם בלבד .ביאר בזה ,שישנו גבול דק בין ההשתדלות האנושית לבין הביטחון המוחלט ,והתורה נתנה רשות לרופא דווקא במקום שבו פעולתו ניכרת לעין ואינה נראית כניסיון לשנות את סדרי הטבע הנסתרים. הרמב"ן בפירושו לתורה פירש ,שכתב :שחובת הרפואה היא מצווה של השבת אבידה, שכן "והשבותו לו" כולל גם את השבת גופו ובריאותו של האדם .ביאר בזה ,שאין זו רק רשות בעלמא ,אלא שליחות מוסרית כבדת משקל המוטלת על כל מי שיש בידו היכולת להושיע. מתוך המקראות עולה תמונה של הרמוניה :הבורא פוצע והרופא חובש ,כחלק מסדר עולם שבו האדם הופך לשותף פעיל בתחזוקת החיים .אך אם כן ,השאלה מתעצמת :כיצד הופכת רשות מקודשת זו לכרטיס כניסה לגיהינום? כדי להבין זאת ,עלינו לצלול אל עומק דברי חז"ל במסכת קידושין. במשנה במסכת קידושין (דף פב ע"א) שנינו את המאמר הנוקב :טוב שברופאים לגיהינום. פירש רש"י ,שכתב :שהרופא הזה אינו ירא מן החולי ומאכלו מאכל בריאים ,ואינו משבר לבו למקום .ביאר בזה רש"י ,שהביטחון העצמי המופרז של הרופא ,הנובע מכך שהוא חש חסין ובריא ,גורם לו לשכוח את תלותו בבורא עולם .עוד הוסיף רש"י טעמים נוספים :שפעמים הרופא הורג נפשות בטעותו ,ופעמים שיש בידו לרפא עני ואינו מרפא בגלל שאין לו ממון. המהרש"א פירש ,שכתב :שהכוונה ב"טוב שברופאים" היא לאדם המחזיק עצמו לטוב ולמומחה שאין כמותו .ביאר בזה ,שגאוותו של הרופא המומחה היא המכשילה אותו ,שכן מתוך אמונתו המוחלטת בידיעותיו ,הוא נמנע מלהתייעץ עם עמיתיו ("לישא וליתן עם שאר הרופאים") .פירש בזה המהרש"א ,שבדיני נפשות ,ההסתמכות על דעת יחיד ללא ענווה היא פשע מוסרי המביא את האדם לידי טעות גורלית ומיתת חולים. רבנו יוסף חיים בספרו בן יהוידע הקשה :והרי כבר ניתנה לרופאים רשות לרפאות ,ואיך ייתכן שהעוסק ברשות התורה יירש גיהינום? פירש בזה ,שאין האזהרה נאמרה על עצם המקצוע ,אלא על המידות המלוות את הרופא .ביאר בזה המאירי ,שכתב :שלפעמים הרופא אינו משתדל מספיק להציל חיים או שרואה במקצועו רק קריירה והנאה אישית .פירש בזה המאירי ,שהתואר "טוב" הופך לרועץ כאשר הוא גורם לרופא להרגיש נעלה מעל גורלם של המטופלים. מתוך דברי חז"ל והמפרשים עולה הבנה ראשונית :הגיהינום אינו עונש על הרפואה ,אלא תוצאה של הגאווה ,האדישות והביטחון העצמי המופרז .המילים הקשות נועדו לזעזע את הרופא ולזכור כי חיי אדם מופקדים בידו ,וכי עליו לפעול מתוך אימה ,ענווה ושברון לב לפני רופא כל בשר. מתוך דברי המפרשים על חובת הענווה ,אנו מעפילים אל ביאורים מקוריים ועמוקים

73

גם לנשמה מגיע אוכל

המגלים כיצד דווקא המידות הנצרכות לרופא בעולם הזה עלולות להפוך לו למכשול בעולם הבא ,וכיצד רפואת הגוף קשורה בקשר בל ינתק אל התפילה וחשבון הנפש. רבי עקיבא איגר בחידושיו על התורה פירש ,שכתב :המידות הטובות שברופאים המה האכזריות .ביאר בזה יסוד פסיכולוגי עמוק ,שהרי רופא רחמן מדי לא יוכל להקיז דם או לנתח בבשר החי במקום הצורך .פירש בזה הגר"ע איגר ,שהמילה "טוב" שבמאמר חז"ל מתייחסת לאותן "מידות טובות" ומקצועיות – כגון היכולת להתאכזר או לשקר לחולה על מצבו כדי שלא תטרף דעתו – שאם ישתמש בהן הרופא בחייו האישיים ובמידותיו סתם, יביאוהו לגיהינום .לכן אנו מברכים "רופא נאמן ורחמן" ,שכן רק הבורא יכול לרפא מבלי להזדקק לאכזריות או לכזב. הפרדס יוסף חידש ,שכתב" :טוב" בגימטרייה שבעה עשר .ביאר בזה רמז נפלא ,שהרופא הגאוותן חושב שאין הוא צריך להתפלל שמונה עשרה ברכות ,ובפרט לא את ברכת "רפאנו", שהרי הוא סומך על כוחו ומרגיש כאלוקים .פירש בזה ,שמי שמתפלל רק שבע עשרה ברכות ומשמיט את התלות בבורא ,הרי הוא ככופר ומקומו בגיהינום. עוד פירש בפרדס יוסף כיוון נוסף ,שכתב :שדווקא הרופא שהוא "טוב" מדי ורך לבב ,הוא זה שעלול להגיע לגיהינום .ביאר בזה ,שבמקום סכנה שבו נדרשת הכרעה קשה או חיתוך איבר ,אם הרופא ירחם במקום שצריך להתאכזר ,הוא יגרום למיתת החולה .נמצא שה"טוב" שבו הוא בעצם רעתו. המהר"ל מפראג בספרו נצח ישראל פירש ,שכתב :שהרופא שאין לו "תורת אלוקים" הוא בעל גיהינום .ביאר בזה המהדורה הפילוסופית ,שמי שעוסק רק בחומר ובטבע ואינו רואה את הנשמה והמציאות הרוחנית ,הרי הוא דבק בהעדר ובחוסר המציאות .פירש בזה המהר"ל ,שהגיהינום הוא מקום של חושך וצלמות שאין בו ממשות ,ומי שכל חייו מוקדשים רק לצד החומרי של האדם מבלי להכיר בבורא ,הרי הוא שייך לאותה מערכת של העדר. מתוך דברים אלו אנו למדים על המורכבות העצומה של מלאכת הרפואה .הרופא נדרש לאיזון בלתי אפשרי כמעט :להיות אכזר לצורך רפואה ורחמן בנפשו ,להיות מומחה בטבע אך מאמין בנס ,ולהשתמש בחומר כדי לרפא את היצירה האלוקית. מתוך בירור גדרי הרפואה הגשמית ,אנו נוסקים אל פסגות עולם המחשבה והחסידות ,שם הופכים גדולי המאורות את המאמר הקשה על פניו ,ומגלים כיצד בתוך עומק הדין מסתתר שבח עצום לאלו המרפאים את שבר הנפש והמידות. הרב הקדוש רבי יצחק בונים מפשיסחא פירש ,שכתב :כשם שיש חולי הגוף ,כך יש חולי הנפש .ביאר בזה על פי דברי הרמב"ם ,שחולי הנפש צריכים ללכת אצל החכמים שהם רופאי הנפשות .פירש בזה בשם מורו ורבו ,היהודי הקדוש מלובלין ,פירוש חסידי ומנחם :מי הוא "טוב שברופאים"? זהו חכם הדור המרפא את האדם מחטאיו ומצילו מרדת שחת .ביאר בזה,

74

םיטפשמ תשרפ

שכוונת המשנה היא שמי שהוא רופא נפשות מובהק ,הוא המציל את האדם מן הגיהינום, וזהו שבח לצדיקים ולא קללה. רבי חיים מוולוז'ין פירש ,שכתב :שהמחלה הגדולה ביותר של האדם היא העבירות והחטאים .ביאר בזה על פי דברי חובת הלבבות ,שהמדבר לשון הרע מעביר את זכויותיו לחברו ולוקח את עוונות חברו אליו .פירש בזה בדרך צחות ומוסר :זהו "טוב שברופאים" – אדם שעל ידי דיבורו הרע מרפא את חברו מעוונותיו ברגע אחד ,אך סופו שהוא עצמו הולך "לגיהינום" כיוון שקיבל על עצמו את כל הרפש של הזולת. רבי יחזקאל אברמסקי פירש ,שכתב" :טוב" בגימטרייה שבעה עשר .ביאר בזה בדומה לפרדס יוסף ,אך הדגיש את עניין הביטחון .פירש בזה ,שאותם רופאים שאינם מתפללים ברכת "רפאנו" בשמונה עשרה ,וכל ישעם על חכמתם ותבונתם ,עליהם נאמר "ארור הגבר אשר ישים בשר זרועו" .ביאר בזה ,שהניתוק מהתפילה הוא שהופך את המקצוע לגיהינום. בעל המחנה חיים (הובא בציץ אליעזר) חידש פירוש מרעיד ,שכתב :שהתואר "טוב" ניתן לרופא רק לאחר שהתנסה רבות .פירש בזה ,שרופא מומחה ובקי הוא כזה שחקר וניסה תרופות שונות ,ולעיתים עשה זאת על חשבון חולים שמתו תחת ידו עד שהגיע לתוצאה המדויקת. ביאר בזה ,ש"טוב שברופאים" הוא זה ששפך דם רב עד שהגיע למומחיותו ,ועל אותן טעויות ומיתות שגרם בדרך ,הוא עתיד ליתן את הדין. מתוך דברים אלו אנו רואים את פניה השונות של הרפואה .בעוד שהרפואה הגשמית מחייבת זהירות עצומה מפני גאווה וטעות ,הרפואה הרוחנית היא השליחות הנעלה ביותר של חכמי הדור .ה"גיהינום" הוא תמרור אזהרה מפני ניתוק מהבורא ,ומפני אדישות לחיי אדם בדרך אל ה"מומחיות". מתוך בירור המעמקים ,בין הרשות האלוקית המעוגנת בפסוקי "ורפא ירפא" לבין האזהרה המרעידה "טוב שברופאים לגיהינום" ,אנו באים אל חתימת הדברים ,אל המקום שבו ההלכה והמחשבה מתלכדות לכדי מסילה של חיים ,ענווה ושליחות.

עיקר העניין: התורה הקדושה ,בדרכיה שהן דרכי נועם ,הפקידה בידי האדם את המפתח לשמירה על החיים .היא לא ראתה ברפואה התערבות אסורה במעשי הבורא ,אלא שותפות נאצלת .אולם ,כגודל המעלה כך גודל הסכנה .המאמר החריף של חז"ל אינו מופנה נגד המקצוע ,אלא נגד הנפש הפועלת בו .כאשר הרופא מתעטף בגאווה, כאשר הוא סומך אך ורק על מומחיותו ונמנע מלהתייעץ עם אחרים ,כאשר הוא הופך אדיש לסבלם של עניים או רואה בחולה חומר גלם לניסוייו – שם נפתח לפניו גיהינום של אדישות וניתוק.

75

גם לנשמה מגיע אוכל

עיקר העניין -המשך: ה"גיהינום" של הרופא הוא הביטחון העצמי המופרז ,זה המכונה בפי המפרשים "טוב" בגימטרייה שבעה עשר ,המורה על חסרון בתפילת שמונה עשרה ובתלות בבורא .אך מנגד ,גדולי החסידות גילו לנו את האור הגנוז שבתוך הקושי .הם לימדונו כי "טוב שברופאים" הוא גם תואר כבוד למי שמרפא את הנפש ,למי שמשיב את האדם אל דרך המלך ומונע ממנו את הירידה לשחת. נמצאנו למדים ,שהרופא היהודי נקרא ללכת על חבל דק מאין כמוהו :עליו להיות מומחה ובקי בחוקי הטבע ,אך לדעת ש"אני השם רופאך" ,עליו להיות מסוגל לאכזריות הנדרשת לניתוח ,אך לשמור על לב רחום וחנון ,ועליו לזכור תמיד שכל חולה הוא עולם מלא ,וכל טיפול הוא עבודת קודש לפני מלך מלכי המלכים. כשהרפואה נעשית מתוך שברון לב ,ענווה ויראת שמיים ,היא הופכת מסולם היורד לגיהינום למזבח המעלה את הרופא ואת החולה גם יחד אל פסגות החיים והברכה.