!כיצד גבר טובע וכיצד אישה טובעת? הוכח מפרשת השבוע

אלא במבנה גופו, לא בכוונתו אלא בדרך שבה נברא. דיני נפשות, ובפרט דיני עגונות, הם מן המקומות הרגישים ביותר שבהם כל פרט טבעי נעשה בעל משמעות כבדה, וכל הבחנה דקה בין מציאות למציאות עלולה להכריע בין היתר לאיסור, בין בנין בית להריסתו. וכאן

יש מצבים שבהם ההלכה אינה עוסקת רק במעשה האדם אלא בעצם טבעו, לא בהתנהגותו אלא במבנה גופו, לא בכוונתו אלא בדרך שבה נברא. דיני נפשות, ובפרט דיני עגונות, הם מן המקומות הרגישים ביותר שבהם כל פרט טבעי נעשה בעל משמעות כבדה, וכל הבחנה דקה בין מציאות למציאות עלולה להכריע בין היתר לאיסור, בין בנין בית להריסתו. וכאן מתעוררת שאלה שמקורה בפסוקי התורה, מתבארת בדברי חז"ל, ומגיעה עד להכרעה .הלכתית מעשית בדיני עגונה, שאלה הנוגעת לעצם טבע הטביעה של אדם במים כיצד גבר טובע וכיצד אשה טובעת, והאם יש חילוק מהותי בין טביעת זכר לטביעת נקבה, עד כדי כך שניתן לבנות עליו הכרעה הלכתית בדבר קביעת מיתה וזמן יציאת גם לנשמה מגיע אוכל הנפש. השאלה אינה תיאורטית בלבד, אלא נוגעת ישירות לדין המובא בשולחן ערוך שאם נפל אדם למים מכונסים ושהה בהם שיעור עד שתצא נפשו ולא עלה, מעידים עליו שמת ומשיאים את אשתו. והנה שיעור זה של עד שתצא נפשו נתבאר בדברי הפוסקים על פי מעשה חז"ל בבתו של נחוניא חופר שיחין, שממנו הוציאו שיעור של שלש שעות. אולם אם אכן יש חילוק בטבע הטביעה בין איש לאשה, כדברי ספר חסידים, שמטעם מבנה הולד ברחם האם הזכר פניו למטה והנקבה פניה למעלה, וכך גם בטביעה במים, יוצא לכאורה חידוש גדול, שאין ללמוד ממעשה של טביעת אשה על טביעת איש, ושיעור .השהיה במים אינו שוה בשניהם יתרה מזו, אם בדורות האחרונים נשתנה הטבע, כפי שכתבו כמה מן האחרונים, ושוב אין הבחנה קבועה באופן הימצאות הולד ברחם, ממילא יש לדון האם גם ההבחנה שבספר חסידים בטביעת איש ואשה עדיין קיימת, או שמא בטלה עם שינוי הטבע. ואם כן, מה דינה של עדות על טביעה בזמננו, והאם ניתן עדיין להסתמך על חילוקים טבעיים אלו להקל או .להחמיר בדיני עגונות השאלה מתרחבת אפוא לשלשה מעגלים השזורים זה בזה. מעגל המקרא ודברי חז"ל העומדים על סימני זכר ונקבה כבר בלידה. מעגל ההבנה הטבעית והפיזיולוגית של טביעה במים. ומעגל ההכרעה ההלכתית המעשית בדיני עגונה, שבהם כל דקה וכל סימן קובעים גורלות. בירור שאלה זו מחייב עיון מדוקדק בפסוקי התורה, בדברי חז"ל, בראשונים ובאחרונים, ובבחינת דברי הפוסקים שעמדו על שינויי הטבע והשלכותיהם, עד להעמדת .דין ברור ככל האפשר במסגרת ההלכה היסוד הראשון שממנו נובט כל הדיון כולו נעוץ כבר בפסוקי פרשת השבוע, במקום שבו התורה עצמה חושפת הבחנה עמוקה בין זכר לנקבה, הבחנה שאינה רק חברתית או תפקודית .אלא נוגעת למבנה הטבעי של החיים מרגע היווצרותם "ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אתו ואם בת הוא .)(שמות א טז "וחיה בפסוק זה עומדת התורה על סימן מסוים שבו נצטוו המילדות להבחין בין זכר לנקבה בשעת הלידה, ומכאן פתח רחב לדברי חז"ל לברר מה הם אותם אבנים ומהו הסימן הטבעי המאפשר זיהוי זה כבר ברגע הראשון. חז"ל ביארו שאין מדובר בציווי טכני בלבד אלא .בידיעה טבעית עמוקה על מבנה הולד ברחם אמו אמר רבי חנינא סימן גדול מסר להן בן פניו למטה בת)(דף יא ע"ב בגמרא במסכת סוטה פניה למעלה, ובדברים אלו העמידו חז"ל כלל בטבע הבריאה, שלפיו עצם תנוחת הולד ברחם משקפת הבדל מהותי בין זכר לנקבה. אין זה סימן מקרי אלא ביטוי לסדר הבריאה .כפי שנקבע מששת ימי בראשית ביאר שהאבנים הן מושב הלידה, ועל פי תנוחת הולד ידעו)(שם רש"י בפרושו על התורה תומש תשרפ המילדות אם בן הוא אם בת, ודבריו משתלבים עם דברי הגמרא שהעמידו את ההבחנה על צורת הפנים והכיוון הטבעי של הגוף. מתוך דבריו ניכר שאין זו דרשה אגבית אלא מסורת .ברורה על טבע הלידה האריך לבאר שגזירת פרעה נשענה על חכמת המילדות)(שם הרמב"ן בפרושו על התורה והכרתן את טבע הלידה, ומשמע מדבריו שההבחנה בין זכר לנקבה כבר בשעת הלידה היתה .דבר ידוע ומוסכם, ולא נסמך על השערה בלבד אלא על מציאות טבעית מוכרת הוסיף לבאר שידיעת המילדות אינה)(שם הנצי"ב מוולוז'ין בפרושו העמק דבר על התורה חכמה חיצונית אלא חלק מחכמת הטבע שטבע הקב"ה בבריאה, וכשם שיש הבדל במהות .הזכר והנקבה לענין תפקידם בעולם, כך יש הבדל גם בצורת הופעתם כבר בתחילת חייהם קשר את ההבחנה בין זכר לנקבה כאן להבנה)(שער ט רבי יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק כללית של מבנה האדם, שהזכר פונה יותר כלפי חוץ והנקבה כלפי פנים, והבחנה זו מתגלה .גם בתנוחת הגוף ברחם וגם באופנים נוספים בטבע האדם מן הפסוק ומפרשיו מתברר אפוא שההבחנה בין זכר לנקבה איננה רק הלכתית או רעיונית אלא טבעית ויסודית, וכבר כאן מונח הבסיס לדברי ספר חסידים שראה קשר ישיר בין תנוחת הולד ברחם לבין אופן הטביעה במים. אם אכן התורה וחז"ל העמידו כלל טבעי ברור ,בלידה, יש מקום לבחון האם כלל זה ממשיך לפעול גם במצבים אחרים של חיי האדם .ובפרט בשעת סכנה וטביעה מכאן יש לירד אל בית המדרש של חז"ל, כי הפסוק גילה את ההבחנה, והגמרא העמידה אותה ככלל טבעי, ומתוך כך נפתח השער להבין כיצד מציאות של מים נעשית יסוד לדין של .עדות מיתה, ובפרט במקום שיש בו השלכה לעגונה, שההלכה עומדת בו על קוצו של יוד , איתא, אמר רבי חנינא סימן גדול מסר להן, בן פניו למטה)(דף יא ע"ב בגמרא במסכת סוטה בת פניה למעלה. ודברי הגמרא הללו אינם רק ידיעה צדדית, אלא קביעה של חז"ל שיש סימן קבוע בתנוחת הולד, וממנו ניתן לעמוד על מינו, והיינו שההבחנה בין זכר לנקבה ניכרת כבר .בשעת היצירה והלידה כתב בפירושו לבאר שטעם ההבחנה הוא בתנוחת)(דף יא ע"ב רש"י בגמרא במסכת סוטה הפנים, ומתוך כך ידעו המילדות אם הולד הוא זכר או נקבה, ונמצא שלדעתו זהו סימן טבעי .ברור שהמציאות מעידה עליו, ואין כאן אומדנא רחוקה אלא דרך זיהוי המקובלת ונאמנה דנו במהלך הסוגיה בהבנת לשון סימן גדול ובהיקף)(דף יא ע"ב תוספות בגמרא במסכת סוטה הידיעה שנמסרה למילדות, ומתוך דבריהם ניכר שהגמרא רואה את הדבר כסימן ממשי .המועמד על טבע הבריאה, ולא כתיאור דרשני בלבד ומכאן נעבור אל היסוד השני הנוגע ישירות לשיעור עד שתצא נפשו, שהוא עיקר ההשלכה גם לנשמה מגיע אוכל לדיני עגונה, ושם מצינו מעשה חז"ל שנתפס בפוסקים כמקור לשיעור שהייה במים עד .קביעת מיתה מובא המעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה)(דף קכא ע"ב בגמרא במסכת יבמות לבור הגדול, ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה אמר להם שלום, שניה אמר להם שלום, שלישית אמר להם עלתה. ועיקר המעשה כפי שהוא מובא שם מלמד ששיעור של שלש שעות נזכר בפי החכם כגבול שבין סכנה מוחלטת לבין אפשרות הצלה, ומתוך כך .נתפס הדבר בפוסקים כאבן בוחן לשיעור יציאת הנפש במים ביאר את משמעות דברי רבי חנינא בן דוסא על)(דף קכא ע"ב רש"י בגמרא במסכת יבמות סדר השעות, והעמיד שהדיבור של שלום בשעה ראשונה ושניה היה מתוך בטחון והכרת הנס, ובשלישית אמר עלתה. ומתוך ביאורו ניכר כי השעה השלישית נזכרת כנקודת הכרעה .שבדרך הטבע כבר אין קיום, ומכל מקום כאן היתה הצלה עמדו על פרטי המעשה ועל ההבנה כיצד)(דף קכא ע"ב תוספות בגמרא במסכת יבמות נמדדת מציאות של שהייה במים לענין קביעת מיתה, ומתוך עיונם ניכר שהסוגיה עצמה דורשת זהירות גדולה בהעתקת שיעורים ממעשה נס למקרים רגילים, ובפרט כאשר דיני עגונות תלויים בכך, שאין ההלכה נשענת על סיפור בלבד אלא על בירור המציאות ועל כללי .עדות ומיתה ומתוך שתי הסוגיות יחד מתברר עיקר היסוד שבשאלתנו. מצד אחד, חז"ל קבעו סימן טבעי מובהק בין זכר לנקבה בתנוחת הפנים. מצד שני, חז"ל הביאו מעשה שבו נזכר גבול של שלש שעות בהקשר של נפילה למים. ומכאן באו פוסקים לדון האם השיעור הזה שוה בכל אדם, או שמא אם נקבל את ההבחנה הטבעית של תנוחת הפנים כיסוד כולל, יש מקום לומר שגם בטביעה עצמה יש הבדל טבעי בין זכר לנקבה, וממילא אין ללמוד מטביעת אשה .לטביעת איש, ושיעור עד שתצא נפשו עשוי להשתנות לפי טבע הטביעה עתה נבוא אל דברי האחרונים, ששם התברר הדיון להלכה למעשה, ושם גם נולדה הנפקא .מינה החריפה שבין טביעת איש לטביעת אשה, עד כדי השפעה ישירה על דיני עגונה פסק שאם)(סימן יז סעיף לב מרן בעל השולחן ערוך, רבי יוסף קארו, בשולחן ערוך אבן העזר ראו אחד שנפל למים מכונסים ושהה כדי שתצא נפשו ולא עלה, מעידין עליו שמת ומשיאין ,את אשתו. בלשונו ניכר שלא הגדיר שיעור זמן קבוע אלא תלה הדבר במושג עד שתצא נפשו .שהוא מושג טבעי ולא חשבוני, ומצריך שומה על פי המציאות , ביאר ששיעור)(סימן תטז רבי יהודה בן רבי שמואל אשכנזי, בעל שו"ת הריב"ש, בתשובותיו עד שתצא נפשו הוא שלש שעות, וכתב כן מתוך עיון במעשה בתו של נחוניא חופר שיחין המובא בגמרא במסכת יבמות. מדבריו עולה שהשיעור אינו חידוש עצמאי אלא מסקנה .מסיפור חז"ל שנתפס אצלו כהעמדת גבול טבעי לקיום אדם במים , עמד על דברי הריב"ש וביאר בארוכה כיצד)(סימן א רבי אברהם ששון, בשו"ת תורת אמת תומש תשרפ נלמד השיעור מן המעשה, והדגיש שאין המדובר בנס גרידא אלא בגילוי טבעי של גבול החיים במים, ומה שהצלת בתו של נחוניא היתה נס פרטי הבא מכח זכות אביה, אך השעה .השלישית עצמה מלמדת שבדרך הטבע שוב אין קיום , חידש חידוש גדול ויסודי, שעל)(אבן העזר סימן יט רבי משה ליפשיץ, בעל שו"ת ברית יעקב פיו אין ללמוד ממעשה של טביעת אשה על טביעת איש. הוא ביסס דבריו על דברי ספר ,חסידים, שכשם שברחם אמו הזכר פניו למטה והנקבה פניה למעלה, כך גם בטביעה במים האיש טובע ופניו למטה והאשה פניה למעלה. ומתוך כך העלה שאשה עשויה לצוף יותר ולהתקיים זמן רב יותר במים, מה שאין כן באיש שפניו למטה ומיד שוקע, וממילא אין ללמוד .משיעור שלש שעות שנאמר לגבי בתו של נחוניא, שהיתה אשה, על מקרה של טביעת זכר , הוא יסוד כל החילוק, שכתב בפירוש)(אות תתשמ"א רבנו יהודה החסיד, בספר חסידים .שכאשר האדם טובע במים הזכר פניו למטה והנקבה פניה למעלה, וכשם שנמצאים ברחם .דבריו אינם מובאים בדרך דרוש אלא כהערת טבע ברורה, ומכאן פתח רחב להשלכה הלכתית , כתב)(פרשה יז אות יג לעומת זאת, רבי יוסף אשכנזי, בפירוש עץ יוסף על בראשית רבה שבדורות האחרונים נשתנה הטבע, ואין עוד קביעות ברורה שתמיד הזכר למטה והנקבה למעלה, אלא לפעמים כך ולפעמים כך, ואף מן הצד. דבריו מערערים על האפשרות להעמיד .חילוק הלכתי קבוע על בסיס טבע זה , שאכן ניכר)(מהדורה תליתאה סימן רסד וכן כתב רבי משה סופר, בשו"ת טוב טעם ודעת שינוי בטבע הלידה, וממילא כל בנין הלכתי הנשען על הבחנה טבעית מוחלטת טעון בדיקה .מחודשת בכל דור ,, חלק על עצם השיעור של שלש שעות)(אבן העזר סימן כו רבי יוסף טראני, בעל שו"ת מהרי"ט וכתב שאין הדעת נותנת שאדם ישהה במים זמן כה רב ויחיה, ומשמע מדבריו שהשיעור .אינו כלל טבעי אלא מסקנה פרטית שאינה מוכרחת בכל המציאויות , כתב שאין להקל בדברי הריב"ש, והעמיד)(סימן מז לעומתו, רבי עקיבא איגר, בשו"ת רעק"א את דבריו כסמכות גדולה בדיני עגונות, שראוי להישען עליה ולא לפרוץ גדר במקום סכנת .אשת איש מתוך דברי האחרונים מתברר שמצד אחד נפתח פתח לחילוק מהותי בין טביעת איש לטביעת אשה על פי דברי ספר חסידים, ומצד שני קמו פוסקים שחששו לשינוי הטבע ולערעור היסוד, וממילא נחלקו הדרכים האם ניתן לבנות נפקא מינה מעשית ברורה על .חילוק זה כאן בדיוק מתגלים שיני הסוגיה, כי אחר שנתבררו השיטות, עתה באה השאלה כיצד מורידים את הדברים אל קרקע המעשה, במקום שבו כל צד של ספק יכול להכריע בין חיי היתר לחיי איסור, וההלכה תובעת יראת שמים שאין בה פחדנות, ואחריות שאין בה .קלות ראש גם לנשמה מגיע אוכל לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה, שבו נתרגם את עומק הסוגיה .לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו נפקא מינה ראשונה היא במקרה שטבע אדם במים מכונסים שיש להם סוף, ונמדד השיעור שהה כדי שתצא נפשו על פי שלש שעות שהובאו בדברי הריב"ש, האם יש מקום לומר שבזכר די בפחות, מפני שטבעו שפניו למטה ושוקע מהר, ולפי זה אם עבר זמן קצר יותר עדיין ניתן להעיד עליו, או שמא אין בידינו לחדש שיעורים מכח אומדנא, וכל זמן שלא נקבע שיעור בפוסקים לזכר בפני עצמו אין להקל כלל, וכאן נוטים דברי רבי עקיבא איגר לחומרא שלא .לפרוץ גדר במקום עגונה נפקא מינה שניה היא במקרה שאשה נפלה למים מכונסים, והשהייה במים היתה ארוכה קרוב לשלש שעות, לפי חידוש ספר חסידים והברית יעקב יש מקום לצדד שעדיין אינה ראיה מוחלטת למיתה, שהרי פניה למעלה ויכולה להתקיים יותר, וממילא אין ללמוד מן השיעור של שלש שעות להקל בה, אלא אדרבה השיעור עלול להיות גדול יותר, ואז ההיתר .מתאחר, והעגונה נשארת אסורה עד בירור מיתה ברור יותר ,נפקא מינה שלישית היא כאשר מקור השיעור נלמד מן מעשה בתו של נחוניא חופר שיחין ואם אכן המעשה היה באשה, ממילא יש לדון אם בכלל ניתן להוציא ממנו שיעור לכתחלה בטביעת איש, וכאן עולה טענת הברית יעקב שאין ללמוד ממעשה של נקבה לזכר, מאידך דברי התורת אמת והריב"ש מורים שהשיעור נלמד מגדר יציאת הנפש שבדרך הטבע ולא .מצד מינה של הנופלת, והנס היה רק תוספת להצלה ולא מקור לשיעור נפקא מינה רביעית היא לענין שינוי הטבע שהזכיר העץ יוסף והטוב טעם ודעת, שאם אין עוד קביעות בטבע תנוחת הולד, ממילא גם חילוק הטביעה אינו מוחלט, ולפי זה מי שירצה לבנות היתר או חומרה על חילוק קבוע בין איש לאשה יעמוד על קרקע רופפת, ויש לחזור אל כללי ההלכה היבשים של מים שיש להם סוף ושיעור עד שתצא נפשו בלי תלות בהבחנה .זו, או לכל הפחות לומר שכל מקרה צריך אומדן מציאותי מחדש ולא כלל קבוע נפקא מינה חמישית היא במקום שיש עדות ראיה חלקית כגון שראו ציפה של גוף על פני המים, או ראו את פניו רגעים אחדים ואז נעלם, שלפי דברי ספר חסידים יש מקום להבין שפנים למעלה בטביעת אשה עשוי לגרום שיראוה יותר זמן, וממילא היעדר ראיה אחר כך אינו בהכרח בירור מיתה, ואילו באיש שפניו למטה היעדר ראיה מהיר יותר עשוי להיות שכיח, אלא שכל זה נשאר בגדר סברא התלויה במציאות ואינה יכולה להתיר לבדה בלי .מסגרת עדות מלאה כפי שקבעו הראשונים והשו"ע נפקא מינה ששית היא ביחס לשיעור השלש שעות עצמו, שלפי מהרי"ט אין הדעת נותנת שיעור כזה, ואם כן בכל עדות המתבססת על שהייה מרובה יש לדון שמא כבר קודם לכן יצאה נפשו, ומאידך לפי רבי עקיבא איגר אין להקל נגד הריב"ש, ונמצא שבמקום שיש ספק .אם עברו שלש שעות במדויק יש יותר מקום להחמיר ולא להתיר עד שתהיה שהייה ברורה תומש תשרפ מכאן מקום להרחבה רעיונית, כי ההלכה מלמדת שהטבע עצמו אינו רק רקע לחיים אלא חלק מן הדין, ובפרט בדיני עגונות, שההלכה נזהרת שלא להעמיד את הבית היהודי על אומדנות קלות, ואף כאשר הלב נשבר ורוצה לרוץ אל ההיתר, היא מחייבת להלך לאט לא מפני קדושת האישות. מאידך ההלכה גם יודעת לראות את המציאות באומץ, ובמקום שיש מים שיש להם סוף ושיעור ברור עד שתצא נפשו, היא מתירה ואינה אוסרת מתוך פחד, כי .רחמי התורה אינם פחותים מן החומרה ,ומכאן נפתח פתח מחשבתי, שההבחנה בין פנים למטה לפנים למעלה אינה רק תיאור פיזי אלא משל דק על דרכי האדם בשעת סכנה. יש אדם שכאשר המים קמים עליו הוא נשאב פנימה, פניו למטה, כל כולו לתוך המערבולת, והוא מאבד אויר. ויש אדם שכאשר המים קמים עליו הוא נאחז בקו העליון, פניו למעלה, מחפש אור ומרחב נשימה. והנה התורה רמזה כבר בתחילת יצירת האדם שיש שתי תנועות נפש, תנועת פנים למטה ותנועת פנים למעלה, וכאן ההלכה באה ואומרת, אל תבנה את ביתך ואת גורל נשמתך על דמיון, אלא .על ראיה ובירור הרחבה מוסרית מתבקשת כאן, כי כל הסוגיה עומדת סביב שעה של שלש שעות, והאדם הלומד נדרש לשאול את עצמו מה הן שלש שעות בחיים. כמה פעמים אדם נופל לבור של צער או בלבול, ושעה ראשונה הוא עוד מחזיק, שניה הוא עוד נאחז, ושלישית נדמה שכבר תצא נפשו. ובכל זאת רבי חנינא בן דוסא מלמד שיש רגע שבו הקב"ה מזמן עליה, לא בהכרח נס גלוי, אלא הצלה פנימית, כח להתחדש, נשימה של אמונה, וידיעה שדבר שאדם עמל בו .לשם שמים אינו מכשיל את זרעו, יש זכות שמלווה את המעשה הנקי גם בדורות הבאים ,ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: תובנה אחת היא שההלכה מלמדת אחריות ,שאין מציאות קשה יותר מעגונה, ואף על פי כן התורה אינה מניחה לרגש לבדו להכריע אלא מחייבת בירור, כדי שלא תיכנס תקלה של אשת איש, ומכאן דרך בעבודת הנפש שכל .החלטה גורלית דורשת בירור ולא רק דחף תובנה שניה היא שאומדנות וטבעים הם כלי חשוב, אך הם חייבים מסגרת, כי שינוי הטבע ושינוי המציאות הם חלק מן העולם, והאדם הנבון לומד להישען על עקרונות קבועים ולא .על הנחות שאינן מוכחות בכל דור תובנה שלישית היא שיש רגעים שבהם פני האדם למטה בתוך המים, והוא צריך לזכור להרים את פניו למעלה, למצוא נקודת אויר, נקודת תפילה, נקודת אמת, כי גם בעולם ההלכה .וגם בעולם הנפש, לפעמים ההבדל בין חיים למוות הוא כיוון הפנים ,תובנה רביעית היא שהזכות של חסד נשארת, כפי שנחוניא חפר שיחין לעולי רגלים והמעשה הזה נהפך למקור של נחמה לדורות, ללמד שכל חסד נקי בונה שכבת הגנה נסתרת .סביב הבית והמשפחה, וגם אם אין הבטחה של נס, יש הבטחה של משמעות תובנה חמישית היא שהאדם צריך להיזהר מלהפוך סיפור לראיה, כי יש סיפורים שמלמדים גם לנשמה מגיע אוכל אמונה ויש ראיות שמכריעות דין, וחכמת החיים היא לדעת מתי מחזיקים בסיפור כדי .להתחזק, ומתי דורשים ראיה כדי להכריע :עיקר העניין:עיקר העניין שהפסוק בפרשת שמות והגמרא במסכת סוטה העמידו הבחנה טבעית בין זכר לנקבה בתנוחת הפנים, ומתוך כך חידש ספר חסידים קשר בין תנוחה זו לבין אופן .הטביעה במים, שעל פיו בטביעת איש פניו למטה ובטביעת אשה פניה למעלה חידוש זה הוליד נפקא מינה חריפה בדיני עגונה, כפי שהעיר בעל ברית יעקב, שאין ללמוד משיעור שלש שעות הנלמד ממעשה בתו של נחוניא על טביעת זכר, ומאידך ,קמו פוסקים שהטילו ספק בחילוק זה מצד שינוי הטבע, או שחלקו על עצם השיעור ובתוכם מהרי"ט, בעוד רבי עקיבא איגר העמיד שאין להקל נגד הריב"ש. ומתוך כל זה מתברר שההלכה מתירה במים מכונסים שיש להם סוף רק בצירוף בירור של ,שהייה עד שתצא נפשו, והיא חוששת להקלות הנבנות על אומדנות בלתי מוכרחות ובד בבד היא יודעת לנהוג ברחמי אמת במקום שיש ראיה מספקת. ובין המים של הגוף למים של החיים נשמעת הקריאה הפנימית, להרים פנים למעלה, לשאוף אויר של אמונה, לדעת שהטבע הוא כלי ביד הבורא, ושבחיי המעשה אין בונים בית על משאלות לב אלא על בירור, ובכל זאת אין נשארים שקועים, כי גם אחרי שעה ראשונה ושניה יש מקום לישועה שלישית, יש רגע שבו האדם מוצא את הדרך לעלות, וקול התורה מלווה אותו ואומר, אל תיתן למים לכסות את הפנים, הרם את ראשך, כי חיים של קדושה מתחילים במקום שבו האדם בוחר כיוון, ומכוון את פניו .אל האור