אדם שאמר לחבירו שילווה לו כסף ואח''כ רוצה להתחרט האם עבר על איסור? הוכח מפרשת השבוע!

על איסור? הוכח מפרשת השבוע! ניצבים אנו אל מול בירור נוקב הנוגע ליושר הלב ולתוקפו של דיבור היוצא מפי האדם .הנה, התורה מצווה עלינו להלוות לעניי ישראל ,ופעמים רבות אדם מבטיח לחברו בהבל פה" :אל

אדם שאמר לחבירו שילווה לו כסף ואח''כ רוצה להתחרט האם עבר על איסור? הוכח מפרשת השבוע! ניצבים אנו אל מול בירור נוקב הנוגע ליושר הלב ולתוקפו של דיבור היוצא מפי האדם .הנה, התורה מצווה עלינו להלוות לעניי ישראל ,ופעמים רבות אדם מבטיח לחברו בהבל פה" :אל תדאג ,אלווה לך את הסכום הנדרש" .אך הלב הפכפך הוא ,והנסיבות משתנות ,והנה עולה השאלה :האם הבטחה להלוואה מחייבת כנדר? האם המלווה שמתחרט עובר על איסור, או שמא כל עוד לא עבר הממון מיד ליד ,רשאי הוא לחזור בו? אנו יוצאים למסע בעקבות דבריו של ה"חפץ חיים" בספרו 'אהבת חסד' ,המבקש ליישב את הסתירה לכאורה בין דיני נדרים וצדקה לבין דיני שעבוד וממון .נחקור את גדרי "מחוסרי אמנה" ,נבחין בין הלוואה לעני ללווה עשיר ,ונבין כיצד דיבור אחד של חסד הופך למחויבות רוחנית שאין ממנה נסיגה, בבחינת "מוצא שפתיך תשמור ועשית". מתוך בירור שורש השאלה על תוקף הדיבור ,אנו פונים אל פסוקי הפרשה ואל פסק הרמב"ם ,המניחים את התשתית להבנת מחויבותו של האדם כלפי הבטחתו. "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (שמות כב ,כד)

רש"י בפירושו לתורה (שמות כב ,כד) כתב "חידש כי כל 'אם' שבתורה רשות ,חוץ משלושה מקומות וזה אחד מהם .וביאר כי למרות שהכתוב נקט לשון 'אם' ,הרי שזו חובה גמורה ומצוות עשה מהתורה .ופירש כי התורה רצתה שהאדם יקיים את המצווה מתוך רצון פנימי ולא רק ככפייה ,אך מרגע שהגיע לידו הכסף והעני מבקש – החובה חלה עליו" מבאר רש"י כי ההלוואה אינה בגדר רשות אלא צו אלוקי המוטל על כתפי המלווה ,המגדיר את היחס לממון ככלי לשירות הכלל. הרמב"ם בהלכות מלווה ולווה (פרק א הלכה א) פירש "ביאר כי מצוות עשה להלוות לעניי ישראל ,שנאמר 'אם כסף תלוה' .וכתב כי מצווה זו גדולה מן הצדקה ,שכן היא מונעת את הנפילה המוחלטת של העני .וחידש כי התורה הקפידה מאוד על מי שימנע עצמו מלהלוות, ותלה זאת בעין רעה ובהימנעות מקיום רצון ה'" מבאר הרמב"ם כי ברגע שהאדם מגדיר את כספו להלוואה ,הוא נכנס לגדרי מצוות עשה ,וכל הימנעות מכך דורשת בירור עמוק האם אין כאן ביטול מצווה בשאט נפש. רבינו בחיי בפירושו לתורה (שמות כב ,כד) חידש "ביאר כי המילים 'אם כסף תלוה' מרמזות על עניין הנדר .וכתב כי כסף מלשון 'כיסופים' ,שהעני נכסף לממון .ופירש כי על המלווה להיזהר בלשונו ,שכן דיבורו של אדם מישראל בענייני מצווה יש לו תוקף של קדושה ,וכאשר הוא מבטיח להלוות הוא קושר את עצמו בעבותות של חסד" מבאר רבינו בחיי כי הדיבור על הלוואה אינו שיחת חולין ,אלא תחילתו של מעשה דתי המחייב את הדובר לעמוד בדיבורו. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בספרו אהבת חסד (פרק א) פירש "ביאר כי היסוד למצווה זו הוא הכתוב 'בפיך' – זו צדקה .וכתב כי כשם שבצדקה הדיבור מחייב כמו נדר ,כך גם בהלוואה שהיא דרגה גבוהה של צדקה .ופירש כי החובה לעמוד בדיבור נובעת מהעובדה

250 םיטפשמ תשרפ

שהלווה מסתמך על הבטחה זו ובונה עליה את תוכניותיו ,וכל חזרה ממנה פוגעת בנפשו של חברו" מבאר ה"חפץ חיים" כי נקודת המפגש בין הפסוק בפרשה לבין דיני נדרים היא המחויבות המוסרית שנוצרת ברגע שהדיבור יצא לאוויר העולם. מתוך יסודות המצווה בפרשתנו ,אנו צוללים אל עומק שיטתו של בעל ה"חפץ חיים", המקשר בין הבטחת ממון לבין עולם הנדרים והקדושה ,כדי לברר האם הדיבור מחייב את המעשה. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בספרו אהבת חסד (פרק א ס"ק יא) כתב "חידש כי אם הבטיח אדם לישראל להלוות לו סכום מסוים ,עליו להיזהר מאוד מלחזור בו .וביאר כי הבטחה זו היא כמו קבלה לדבר מצווה .ופירש כי דבריו נשענים על יסודו של הר"ן במסכת נדרים (דף ח ,).לפיו כל קבלה בלב או בדיבור לדבר מצווה – הרי היא מחייבת את האדם דומיא דצדקה" מבאר ה"חפץ חיים" כי ברגע שהאדם הוציא מפיו הבטחה להלוות ,הוא נכנס לתחום של נדרי מצווה ,שכן הלוואה היא חסד וצדקה ,ובדברים אלו הדיבור נחשב כמעשה. רבנו ניסים ,הר"ן במסכת נדרים (דף ח ע"א) פירש "ביאר כי קבלה בלחוד מהניא לדבר מצווה ,כדכתיב 'בפיך' – זו צדקה .וכתב כי אין צורך במעשה קניין או בשבועה כדי ליצור מחויבות כאשר מדובר בעשיית טוב .ופירש כי מכיוון שההלוואה היא חלק ממצוות התורה, הרי שהמבטיח להלוות קיבל על עצמו קיום מצווה ,ודיבורו זה מחייב אותו כאילו נדר נדר לה'" מבאר הר"ן את הכוח המקדש של הדיבור הישראלי ,שהופך כוונה טובה למחויבות הלכתית שאין לסגת ממנה ללא התרת נדרים. רבנו אשר ,הרא"ש בחידושיו למסכת נדרים (שם) חידש "ביאר כי דין צדקה שונה מדיני ממונות רגילים .וכתב כי במשא ומתן רגיל אדם יכול לחזור בו כל עוד לא נעשה קניין ,אך במצווה – 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט' .ופירש כי מי שהבטיח הלוואה לעני ,הרי הוא כמי שהבטיח כסף לבית המקדש ,וקדושת המצווה חלה על דיבורו מיד" מבאר הרא"ש כי הפער בין הלוואה למסחר טמון בזהות המקבל; בהלוואה המקבל הוא "גבוה" ,שכן זו מצוות הבורא ,ולכן הדיבור אינו יכול להתבטל כלאחר יד. הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך (יורה דעה סימן ריג סעיף ב) פירש "ביאר להלכה כי האומר 'אעשה מצווה פלונית' ,אף שלא נדר בלשון נדר ,חייב לקיימה מדין נדרי מצווה .וכתב כי יש להחמיר בכך מאוד ולא להקל ראש בדיבורים של חסד .ופירש כי מכאן נלמד לכל הבטחת סיוע או הלוואה ,שברגע שנאמרה – הפכה לחובה מוסרית והלכתית על הנותן" מבאר הרמ"א כי פסיקת ההלכה אימצה את העיקרון שדיבור למצווה הוא מחייב ,ובכך הוא מחזק את עמדתו של ה"חפץ חיים" האוסר על המלווה לחזור בו מהבטחתו. מתוך בירור מעלת הדיבור המחייב כנדר ,אנו ניצבים בפני סתירה לכאורה בדברי מרן השולחן ערוך ,המצריכה אותנו להבחין בין עולם השעבוד הממוני לבין עולם חובת הנפש. מרן בשולחן ערוך (חו"מ סימן ל''ט סעיף י''ז) פירש "ביאר כי המלווה יכול לחזור בו מההלוואה

251

גם לנשמה מגיע אוכל

כל עוד לא נתן את המעות לידי הלווה .וכתב כי דין זה תקף אפילו אם כבר נכתב שטר מדעת המלווה ,שכן כל עוד לא בוצע מעשה הנתינה והקניין ,לא נוצר שעבוד .ופירש כי מכיוון שלא עברו המעות ,אין כאן התחייבות ממונית מחייבת" מבאר השולחן ערוך כי במישור המשפטי- ממוני ,הדיבור אינו יוצר "קניין" המאפשר ללווה לתבוע את הכסף בבית דין. רבנו הטור בחו"מ (סימן ל''ט) כתב "חידש כי אפילו אם המלווה גילה דעתו בכתב שהוא רוצה להלוות ,אין בכך כדי למנוע ממנו להתחרט .וביאר כי כל עוד המעות ברשותו ,הוא נחשב בעלים גמור עליהם ורשאי לשנות את דעתו מכל סיבה שתהיה .ופירש כי השעבוד של המלווה כלפי הלווה מתחיל רק ברגע קבלת הכסף ולא רגע אחד קודם לכן" מבאר הטור כי במישור של "דיני אדם" ,אין ללווה שום עילה משפטית לכפות על המלווה לעמוד בדיבורו. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בספרו אהבת חסד (פרק א ס''ק י''א) חידש "ביאר את הסתירה העצומה :כיצד פסק מרן בחו"מ שניתן לחזור מההלוואה ,בעוד שביורה דעה פסק שדיבור למצווה מחייב כנדר? וכתב תירוץ ראשון ,ופירש כי דברי השולחן ערוך בחו"מ עוסקים בלווה שאיננו עני ,ובהלוואה לזמן מרובה .וביאר כי במקרה כזה לא קיימת מצוות הלוואה מהתורה בכל תוקפה ,ולכן הדיבור אינו נחשב כנדר מצווה" מבאר ה"חפץ חיים" חילוק יסודי :אם הלווה עשיר ,ההלוואה היא טובה אישית ולא "מצווה" גמורה ,ולכן החזרה ממנה אינה אסורה מדין נדר. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בספרו אהבת חסד (שם) פירש "ביאר בהמשך דבריו כי התירוץ הקודם אינו מספיק ,שכן הפוסקים לא חילקו בחו"מ בין עני לעשיר .וכתב תירוץ שני ,ופירש כי בחו"מ הדיון הוא רק מדין שעבוד וקניין – האם בית דין יכולים לכפות אותו לתת את הכסף .וחידש כי למרות שבית דין לא כופים ,הרי שמצד דיני שמיים ודיני נדרים, האיסור קיים במלוא עוזו אם מדובר במצווה" מבאר ה"חפץ חיים" כי יש להפריד בין "יכולת החזרה" המשפטית לבין "איסור החזרה" המוסרי-הלכתי .המלווה אמנם לא ייתבע לדין תורה על ממון ,אך ייחשב כמי שעבר על נדרו. מתוך בירור הפער שבין היכולת המשפטית לחזור מן ההלוואה לבין האיסור המוסרי והדתי לעשות כן ,אנו באים אל הגדרת היושר האישי המכונה בפי חכמינו "מחוסרי אמנה" ,המלמדת כיצד הדיבור יוצר מציאות מחייבת בנפש. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף מט עמוד א) פירש "ביאר כי מי שחוזר בו מדיבורו במשא ומתן ,אף שלא נעשה קניין ,אין רוח חכמים נוחה הימנו .וחידש כי במקרה של 'מתנה מועטת', אם הבטיח אדם לחברו דבר קטן והלה סמך עליו ,הרי החזרה ממנו נחשבת כמידת מחוסרי אמנה .וכתב כי החובה לעמוד בדיבור במתנה מועטת היא מוחלטת ,שכן המקבל בטוח בקיומה של ההבטחה" מבארת הגמרא כי ככל שהדבר קטן יותר ובר-ביצוע ,כך הסתמכות המקבל גדולה יותר ,והפגיעה באמונו נחשבת לחטא חמור יותר של בגידה באמון. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בספרו אהבת חסד (פרק א ס''ק י''א) כתב "חידש כי הבטחה להלוואה ,אפילו ללווה עשיר ,אינה נופלת מדין 'מתנה מועטת' .וביאר כי מכיוון

252

םיטפשמ תשרפ

שמתחילה סמך הלווה על דעת המלווה ,הרי המלווה נחשב למחוסר אמנה אם יחזור בו. ופירש כי למרות שההלוואה עצמה צריכה לחזור ,הרי ה'הנאה' מהכסף והשימוש בו הם בבחינת מתנה שהמלווה מעניק ללווה ,ולכן חל על כך הדין שלא לחזור מהבטחה" מבאר ה"חפץ חיים" כי גם אם נסיר את כתר ה"נדר" ,עדיין נותר חוב ה"אמת" – אדם שנתן את מילתו, יצר מציאות של הסתמכות ,ואסור לו לשבור אותה ללא סיבה מוצדקת. מרן בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ''ט סעיף ו') פירש "ביאר כי החזקת ידי המתמוטטים בהלוואת מעות היא בכלל מצוות צדקה .וכתב כי מרגע שאמר אדם 'סלע זו לצדקה' ,נאסר עליו לחזור בו .ופירש כי מכיוון שההלוואה לעני היא צורה מעולה של צדקה ,הרי שהדיבור עליה דינו כדין הבטחת צדקה ,שמרגע שנאמרה יצאה מרשותו של הנותן לעניין החובה לקיימה" מבאר מרן השולחן ערוך כי הזיקה ההדוקה בין הלוואה לצדקה הופכת את הדיבור למחייב בדרגה הגבוהה ביותר ,שכן ברוחניות "אמירה למידת החסד – כנתינה ממש". הרמב''ן במניין המצוות (מצווה ט''ז) חידש "ביאר כי החזקת ידי המתמוטטים אינה נכללת בלאו של צדקה גרידא ,אלא היא מצווה עצמאית של חסד .וכתב כי למרות זאת ,המתנדב למצווה זו אינו גרוע ממי שמתנדב לצורך בית כנסת .ופירש כי לכל הדעות ,ברגע שאדם מקדיש את מעשיו או ממונו למטרה של קדושה וחסד ,הוא נאסר בחזרה מדין 'בפיך' – שדיבורו מחייבו" מבאר הרמב"ן כי גם אם נפריד את ההלוואה מהגדרות הצדקה הקלאסיות, עוצמת המצווה שבה יוצרת מחויבות שאינה מאפשרת חזרה מתוך גחמה או חוסר נוחות. מתוך בירור גדרי הדיבור המחייב כנדר או כמתנה מועטת ,אנו פונים אל גדולי הדורות המשרטטים את גבולות האחריות של האדם במצבי משתנים ,כדי להבין מתי הצורך האישי גובר ומתי חובת הדיבור נותרת איתנה כצור. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בספרו אהבת חסד (פרק א ס''ק י''א) כתב "חידש כי למרות שהבטחת ההלוואה נחשבת כנדר ,הרי שאם המלווה נצרך למעות אלו לעצמו לצורך פרנסתו או לצורך מצווה אחרת הדוחקת ,יש מקום לדון בדבר .וביאר כי במקרים של אונס או צורך גדול שלא היה ידוע בשעת ההבטחה ,יכול האדם ללכת אצל חכם ולשאול על נדרו. ופירש כי מכיוון שמעיקרא לא נדר אלא על דעת שיהיה לו פנאי וממון פנוי ,הרי ששינוי המציאות מהווה פתח לחרטה" מבאר ה"חפץ חיים" כי התורה לא ביקשה מהאדם להעניק הלוואה מתוך התאבדות כלכלית ,וכי במקום של צורך עצמי אמיתי ,קיימת הדרך ההלכתית של התרת נדרים כדי להשתחרר מהמחויבות. הגאון רבי אברהם דנציג בספרו חיי אדם (כלל קכ''ז) פירש "ביאר כי בכל הבטחה לדבר מצווה ,אם אירע לאדם אונס גמור שמונע ממנו את הקיום ,אינו צריך התרה .וכתב כי אונס רחמנא פטריה .ופירש כי הדין של 'מחוסרי אמנה' נאמר רק במי שחוזר בו מרצונו ומחמת עצלותו או שינוי דעתו גרידא ,אך לא במי שנסיבותיו השתנו באופן שלא מאפשר לו לעמוד בדיבורו מבלי להינזק" מבאר בעל ה"חיי אדם" כי היושר הפנימי נמדד לפי הכוונה והיכולת, והאמת אינה נמדדת רק בתוצאה הסופית אלא במאמץ הכן לעמוד בדיבור.

253

גם לנשמה מגיע אוכל

הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק א סימן קכ''ח) חידש "ביאר כי מי שהבטיח הלוואה והתברר לו לאחר מכן כי הלווה אינו נאמן או שיש חשש סביר שלא יחזיר את הממון ,רשאי לחזור בו .ופירש כי על דעת להפסיד את ממונו ודאי לא הבטיח .וכתב כי הבטחת הלוואה כוללת בתוכה תנאי מכללא שהלווה הוא אדם הגון ושיש בידו יכולת פירעון ,וכל שנתגלה אחרת – בטל הנדר מעיקרו" מבאר הגר"מ פיינשטיין כי חובת האמון היא הדדית ,והמלווה אינו מחויב לעמוד בדיבורו כאשר היסוד של "הלוואה" (שעתידה לחזור) מתערער והופך להפסד וודאי. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך במנחת שלמה (חלק א סימן צ''א) פירש "ביאר כי יש להבחין בין 'הבטחה' לבין 'גילוי דעת' .וכתב כי אם אדם רק אמר ש'בדעתו' להלוות אך לא נקט בלשון התחייבות גמורה ,קל יותר להקל בשעת צורך .ופירש כי עיקר האיסור ב'מחוסרי אמנה' הוא כאשר הלווה סמך על הדיבור באופן ששינה את מצבו בעקבותיו ,כגון שקנה סחורה על סמך הממון המובטח" מבאר הגרש"ז אוירבך כי גודל האחריות המוסרית של המלווה עומד ביחס ישיר לנזק שייגרם ללווה אם הבטחה זו תופר. מתוך בירור האחריות בשעת שינוי נסיבות ,אנו באים לדלות את הפנינים המעשיות העולות מן הדיון ,כדי לדעת כיצד ינהג אדם המבקש לשמור על נקיון כפיו וטוהר דיבורו. הנפקא מינא הראשונה והיסודית היא החילוק בין הבטחה לעני לבין הבטחה לעשיר .כפי שביאר ה"חפץ חיים" ,כאשר הלווה הוא עני ,הדיבור נחשב כנדר צדקה גמור .המשמעות היא שהמלווה אינו יכול לחזור בו בשום פנים ואופן ללא התרת נדרים אצל חכם ,וגם זאת רק בנסיבות של אונס .לעומת זאת ,בלווה עשיר ,החיוב הוא מדין "מחוסרי אמנה" – חובה מוסרית של יושר ,אך אין בה את הקדושה והחומרה של נדרי צדקה .לכן ,במקום של צורך עצמי גדול ,הקלות בלווה עשיר תהיה גדולה יותר מאשר בלווה עני. נפקא מינא שנייה עוסקת בדין התרת נדרים .אדם שהבטיח להלוות לעני ומתחרט מחמת קושי כלכלי שנוצר לו ,אינו יכול פשוט "לבטל" את הבטחתו .עליו לגשת לשלושה אנשים או לחכם ולפתוח בחרטה ,בדומה לכל נדר .נפקא מינא זו מלמדת אותנו את כובד המשקל של הדיבור – שאינו נמוג מאליו אלא מצריך הליך של "התרה" המבטא את צער האדם על כך שאינו יכול לעמוד בדיבורו המקורי. נפקא מינא שלישית נוגעת למושג "הסתמכות הלווה" .אם הלווה כבר פעל על סמך ההבטחה, כגון שחתם על חוזה או רכש סחורה מתוך ידיעה שהכסף יגיע ,הרי שהחומרה בחזרה מן הדיבור גדלה לאין ערוך .במקרה כזה ,גם אם אין כאן "נדר" (כגון בלווה עשיר) ,הנזק הנגרם לחבר הופך את החזרה מן ההבטחה לעוולה מוסרית קשה של "מידת סדום" .על המלווה לעשות כל שבידו כדי למנוע את הפסד חברו ,שכן הוא זה שיצר את המציאות הזו בדיבורו. לבסוף ,ישנה נפקא מינא בהבטחה שהיא 'מתנה מועטת' .אם המלווה הוא אדם אמיד מאוד והסכום שהבטיח הוא קטן ביחס ליכולותיו ,הרי שגם ללא קשר למצוות צדקה ,חל עליו הדין המחמיר של 'מתנה מועטת' .במקרה זה ,הסתמכותו של המקבל היא כמעט מוחלטת, והחזרה מהדיבור מעידה על פגם מהותי במידת האמת של האדם ,שאסור לו לעבור עליו.

254

םיטפשמ תשרפ

מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות המשרטטות את גבולות האחריות בין אדם לחברו, אנו מתעלים אל עומק הרעיון הטמון ביושר הדיבור הישראלי ,המבקש להשוות את הפנים אל החוץ ואת הלב אל השפתיים. חכמינו זיכרונם לברכה לימדונו יסוד גדול במידותיו של אדם" :יהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק" (בבא מציעא מט ע"א) .עומק המושג הזה אינו מסתכם רק ביושרה עסקית יבשה ,אלא הוא נוגע בשורש האמונה .כשאדם נותן את מילתו ,הוא משתמש בכוח הדיבור – הכוח המייחד את האדם מכל הנבראים ,כוח שהוא "נשימת הבורא" בקרבו .כאשר הדיבור אינו תואם את המציאות או את הכוונה העתידית ,נוצר פירוד בעולמו של האדם .הלוואה ,שהיא מעשה של חסד ואמון ,דורשת שהדיבור המקדים אותה יהיה יצוק באמת מוחלטת. הקשר שבין ישרות הממון ליושר הדיבור הוא הבסיס לחברה מתוקנת .חברה שבה דיבורו של אדם אינו מחייב אותו היא חברה של פירוד וחשדנות .התורה ,במצוותה "אם כסף תלוה", מבקשת ליצור רשת של ביטחון חברתי שבה המילה של יהודי היא נכס יקר יותר משטר חתום .כשאדם עומד בדיבורו להלוות ,גם כשקשה לו ,הוא מעיד על כך שהממון אינו אלוהיו, אלא הוא כלי לביטוי הרצון האלוקי של הטבה וחסד. זאת ועוד ,המילה "צדק" המצטרפת ל"הן" ול"לאו" ,מלמדת אותנו שהדיבור הישר הוא חלק ממידת הצדקה הכללית .השמירה על האמת בנתינה היא זו שמעניקה למעשה את ערכו הרוחני .אדם המבטיח ומקיים בונה עולם של אמון שבו השכינה יכולה לשרות ,שכן הקדוש ברוך הוא "דובר אמת בלבבו" .האמת בחיים הכלכליים היא המבחן הגדול ביותר לחיבור שבין שמיים לארץ ,והיא זו שהופכת את ההלוואה הפשוטה למעשה מקודש המאחד את הלבבות. מתוך הבנת האמת כבריח התיכון של הקשר החברתי ,אנו נוסקים אל עבר פסגות המחשבה היהודית ,המבקשת להבין את כוחו המטאפיזי של הדיבור ככלי שבו נברא העולם וככלי שבו מעצב האדם את עולמו שלו. חכמי הסוד והמחשבה מלמדים אותנו כי עשרה מאמרות שבהם נברא העולם לא היו רק אירוע היסטורי ,אלא הם המודל לכל פעולה אנושית .האדם ,שנברא בצלם אלוקים ,קיבל את הכוח ליצור מציאות באמצעות דיבורו .כאשר אדם מבטיח להלוות ,הוא "בורא" בתוך נפשו של חברו מציאות של תקווה ,הסתמכות וביטחון .חזרה מן הדיבור אינה רק שינוי טכני בתוכנית הכלכלית ,אלא היא בבחינת "הריסת עולם" שנבנה בדיבור .המחשבה היהודית רואה במי שמפר את דיבורו כמי שפוגם ביסוד היצירה שלו ,והופך את כוח הדיבור מכלי של בנייה לכלי של תעתוע. האחריות על ה"פה" מקבילה לכוח היצירה של הבורא גם במובן של "חיים ומוות ביד לשון" .אדם הזקוק להלוואה נמצא במצב של שבירות נפשית; הבטחה שניתנת לו היא כחבל הצלה שנזרק לעברו .המחשבה שהבטחה זו יכולה להתבטל כלאחר יד מתעלמת מהעובדה שהדיבור יצר מחויבות רוחנית שאינה תלויה רק במעבר הפיזי של המעות .כפי שהבורא "אמר והיה העולם" ,כך האדם מצווה שה"אמר" שלו יהיה ה"היה" של חברו.

255

גם לנשמה מגיע אוכל

זאת ועוד ,המחשבה היהודית מדגישה כי הדיבור הוא הגשר בין המחשבה למעשה .אדם המבטיח להלוות מעלה את רצון החסד הפנימי שלו לדרגת גילוי בעולם .החזרה מהדיבור יוצרת נתק בין עולמו הפנימי של האדם לבין הופעתו בחוץ .תיקון האדם והעולם תלוי ביכולת לסנכרן בין הכוונות לדיבורים ,ובין הדיבורים למעשים .כל עמידה בדיבור של חסד ,במיוחד במקום שבו הנסיבות מקשות ,היא בבחינת "חידוש מעשה בראשית" בתוך חיי היום-יום, והיא המעניקה לאדם את התואר המרומם של "דובר אמת בלבבו". מתוך הבנת כוחו של הדיבור ככלי של יצירה ובנייה ,אנו באים אל הבירור המוסרי הנוקב העומד בלב מערכת היחסים שבין המבטיח למצפה ,שם נמדדת רגישות הלב אל מול שבר הנפש של הזולת. התביעה המוסרית הגדולה ביותר העומדת בפני המלווה שהבטיח היא המניעה מחטא ה"אשליה" .חכמי המוסר מדגישים כי מרגע שיצא הדיבור מפי האדם ,הוא יצר אצל חברו "ציפייה" ,ובמקום שיש ציפייה – יש גם פוטנציאל לשבר עמוק .הלווה ,שפעמים רבות נמצא במצוקה ובחרדה קיומית ,נאחז בהבטחה זו כבקרן אור .חזרה מן ההבטחה ,גם אם היא מותרת משפטית בנסיבות מסוימות ,מהווה פגיעה אנושה באמונו של אדם ובכבודו .המוסר היהודי תובע מאיתנו להבין כי ה"ממון" אינו רק מספר בחשבון הבנק ,אלא הוא אנרגיה של חיים; כשאנו מבטיחים ומבטלים ,אנו "מושכים" את חבל ההצלה מידיו של הטובע. זאת ועוד ,ישנו ממד מוסרי של "בל תאחר" ברוחניות .כשם שהתורה מקפידה על איחור בתשלום שכר שכיר או בהבאת נדר למקדש ,כך עלינו להבין כי השהיית ההבטחה או ביטולה גורמים לעני צער מיותר של חוסר ודאות .הלווה בונה תוכניות ,סוגר עסקאות או רוכש צרכים בסיסיים על סמך המילה שניתנה לו .המוסר התורני מחייב אותנו ל"השכלה אל דל" – להבין את עומק השבר שנוצר בלב הלווה כשהוא נאלץ לשמוע "לא" לאחר שכבר נאמר לו "כן" .עלינו לפתח יושרה כזו שלא תאפשר לנו להבטיח בקלות דעת ,ומאידך תעניק לנו את העוצמה לעמוד בדיבורנו גם כשזה דורש מאיתנו ויתור אישי. השלמות המוסרית מתבטאת ביכולת לראות את הנזק הבלתי נראה – את עלבון הלב ואת אובדן הביטחון באדם .אדם שדיבורו אינו ברזל גורם לחברו לאבד את האמונה בחסד. לכן ,האחריות המוסרית של המלווה היא להיות "איש אמונות" – אדם שכל מילה שלו היא התחייבות קדושה ,וכל הבטחה שלו היא מקלט בטוח לזולת ,מתוך הכרה שתיקון העולם מתחיל בתיקון האמון שבין אדם לחברו. מתוך בירור עומק הדיבור והאחריות המוסרית שבין אדם לחברו ,אנו באים אל חיתום הדברים ,לאסוף את פניני האמת והחסד ולהפוך אותם למצפן של יושרה בחיי המעשה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :עלינו להפנים כי המילה שלנו היא הזהות שלנו. בעולם שבו הבטחות מופרות לעיתים בנקל ,על האדם המאמין להחשיב כל "הן" וכל "לאו" כהתחייבות קדושה ,במיוחד כאשר מדובר בענייני מצווה וחסד .לפני שאנו מבטיחים עזרה או הלוואה ,עלינו לבחון את יכולתנו לעמוד בכך ,אך מרגע שיצא הדיבור מפינו – עלינו

256

םיטפשמ תשרפ

לראות בו נדר מחייב .עלינו לזכור כי בצד השני ניצב אדם שתולה בנו את תקוותו ,וכל חזרה מהבטחה ללא עילה גמורה של אונס היא פגיעה באמונו של אדם ובצלם האלוקים שבו .השמירה על האמת בדיבור היא זו שבונה חברה של אמון ,שבה המילה של יהודי חזקה מכל שטר וקניין.

עיקר העניין: עיקר העניין בבירור זה הוא הבנת התוקף ההלכתי והמוסרי של הבטחת הלוואה, הנעה בין עולם הנדרים לעולם היושר האנושי .למדנו כי על פי ה"חפץ חיים" והר"ן, הבטחה להלוואה לעני נחשבת כנדר צדקה גמור שאין לחזור ממנו ללא התרה, ואילו בלווה עשיר קיימת חובה מוסרית מדין "מחוסרי אמנה" ו"מתנה מועטת". ראינו את הסתירה לכאורה בדברי מרן השולחן ערוך בין חו"מ ליורה דעה ,ויישבנו אותה בחילוק שבין היכולת המשפטית לחזור לבין האיסור הדתי והמוסרי לעשות כן .מסקנת הדברים היא שהדיבור הישראלי הוא כלי יצירה מחייב ,וכל המבטיח לחברו ומקיים ,הופך להיות שותף למידת האמת של הבורא ,המקיים את הבטחותיו בחסד וברחמים.