ברית דחויה שאינה בזמנה האם מותר לדחות הברית ליום שיותר נוח ?להורים

?להורים נדמיין נא בנפשנו את הרגע הגדול, רגע שבו נפתח פתח לתיקון עולם. התינוק, שחולשתו היתה בעוכריו ומנעה ממנו להיכנס בבריתו של אברהם אבינו בעיתה ובזמנה, חוזר לאיתנו. הבריאות

ברית דחויה שאינה בזמנה האם מותר לדחות הברית ליום שיותר נוח

?להורים

נדמיין נא בנפשנו את הרגע הגדול, רגע שבו נפתח פתח לתיקון עולם. התינוק, שחולשתו היתה בעוכריו ומנעה ממנו להיכנס בבריתו של אברהם אבינו בעיתה ובזמנה, חוזר לאיתנו. הבריאות שבה למעונו, האור בעיניו מאיר שוב, והנה המצווה מונחת לפתחם של ההורים כתינוק שנולד מחדש. אך כאן מתעורר הדחף האנושי, המבקש לא פעם לצקת את הקדושה לתוך כלים של ,נוחות, של סעודה מפוארת, או של עיתוי התואם את לו"ז הקרובים. השאלה המנקבת את הלב המלווה כל אב ואם בסיטואציה שכזו, היא האם מותר לנו להשהות את המצווה, לדחות אותה לימים נוחים יותר, או שמא ברגע שבו הוסר המחסום, עלינו לרוץ ולקיים את רצון ה' ללא שום עיכוב? האם המצווה מחכה לנו, או שאנו מחכים לה? התהייה הזו, המעמידה את קיום המצווה

מול הרצון האנושי, היא לב ליבה של הסוגיה המופלאה שלפנינו, שבה אנו נדרשים להכריע האם

.הדיחוי הוא גדר או שמא הוא פריצה נפתח את דפי התורה ונתבונן בפסוקים המכוננים את המעשה המופלא הזה, ביום שבו נכרתה הברית בין האב לבין בוראו. התורה מעידה על העיתוי שבו התרחש הדבר: וייקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו ואת כל מקנת כספו כל זכר באנשי בית אברהם וימל את בשר . פסוקים אלו מעמידים אותנו מול)(בראשית יז, כג ערלתם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלהים המציאות הגולמית של היום שבו נעשתה המצווה, ומתוך המילים הללו נצטרך לברר את שאלת

.העיתוי והזריזות ביאר: בעצם היום הזה, בעצומו של יום, ולא בלילה ולא במחר, שמא)(בראשית יז, כג רש"י יחזירוהו ישמעאל או אנשים וימנעוהו. רש"י מבאר את עניינו של היום כבחירה של זריזות מתוך זהירות, המלמדת אותנו שאברהם לא חיכה לשעה נוחה או למצב רגוע יותר, אלא מיהר לקיים

.את רצון ה' ברגע שנצטווה חידש: בעצם היום הזה, ביום שדבר אליו. בפירושו הוא)(בראשית יז, כג רבי אברהם אבן עזרא מעמיד את העובדה שהדבר נעשה ביום עצמו, ללא עיכוב, כדי להראות את כוחה של המצווה

.בזמנה והצורך לא להמתין כתב: בעצם היום הזה, כי היה מתיירא מן המלעיגים ומן המתנגדים, ולכן)(בראשית יז, כג הרמב"ן ,עשה זאת בפרהסיה להראות שאינו מתבייש במצות בוראו. הוא מוסיף רובד של מסירות נפש

.שבה אברהם מבטל כל רצון אישי או פחד מפני בריות, כדי לקיים את רצון ה' ביום שבו הצטווה ביאר: בעצם היום הזה, שעשה המצווה תיכף ומיד כששמע הציווי בלי)(בראשית יז, כג הספורנו שום השתמטות. הוא מדגיש את הזריזות ככוח המבטל את השגרה והדחיות, המעלה את האדם

.למדרגת עבד נאמן שאינו מבקש נוחות לעצמו חידש: בעצם היום הזה, דייק שבעצומו של דבר הוא עושה המצווה ולא)(בראשית יז, כג הכלי יקר נותן שום מקום לעיכובים חיצוניים. הוא מסביר את עומק ההתבטלות הנדרשת מהאדם, שלא

.ייתן ללבבו להטות אותו למצוא סיבות לדחייה, אלא יחתוך בבשרו ובליבו למען קיום המצווה עתה נטה אוזן קשבת אל דברי חז"ל הקדושים, המאירים לנו את שמי היום הקדוש באורן של הדרשות והגמרות, ומגלים לנו טפח מהסוד הטמון בהנהגתו של אברהם אבינו ובהתייחסות למצוות ברית המילה. דבריהם אינם רק הלכה למעשה, אלא נשמת חיים המפעמת בתוך סוגייתנו ומסייעת לנו להבין את הערך העליון של הזריזות בקיום המצוות ואת העובדה שקדושה אינה

.ממתינה לנוחיות האדם פירש: זריזין מקדימין למצוות. הגמרא קובעת יסוד)(דף ד ע"א התלמוד הבבלי במסכת פסחים מוצק בעבודת ה', שמי שחפץ בקרבת אלוקים, אינו ממתין לשעה נוחה או למצב שבו הדברים מסתדרים לפי רצונו, אלא קופץ על המצווה כמי שמוצא אוצר יקר. יסוד זה מהדהד בכל חלקי התורה, ומלמדנו שמי שמבקש לדחות מצווה משום שאינה נוחה לו בזמן הנתון, מחמיץ את מהות

.הזריזות שאינה נמדדת רק בביצוע, אלא בכיסופים הפנימיים לקיים את רצון ה' ללא שום עיכוב

ביאר: אברהם אבינו, משנתבשר על המילה, לא נתעצל)(פרשת לך לך, ג המדרש במדרש תנחומא ולא השתמט, אלא מיד קם לעשות את רצון קונו. המדרש מעמיד את דמותו של אברהם כמי שמסיר מעליו כל שיקול של נוחות או של מורכבות משפחתית, ומראה כי הזריזות במצווה היא הביטוי העמוק ביותר לאהבת ה'. כאשר אדם נמנע מלהקדים את המצווה בשל חישובי כבוד או

.סעודה, הוא מציב את עצמו במרכז, בעוד אברהם אבינו הציב את דבר ה' במרכז הווייתו

, כתב: תנו רבנן, מנין למילה בזמנה שהיא דוחה את השבת)(דף כז ע"א בגמרא במסכת עבודה זרה תלמוד לומר ביום השמיני ימול בשר ערלתו. הגמרא מלמדת אותנו כאן יסוד רחב יותר, שהזמן שקבעה התורה למילה הוא זמן מקודש, ואינו כפוף לסדרי העולם הרגילים. העובדה שהתורה מדגישה את היום השמיני באה ללמדנו כי ישנה שעה קבועה ומוגדרת, וכל ניסיון להזיז אותה

.לטובת נוחות אישית הוא עקירה של המצווה מהזמן המקודש שניתן לה

ביאר: אברהם אבינו קיים את כל התורה כולה, שנאמר עקב)(דף כח ע"ב הגמרא במסכת יומא אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי. חז"ל מחדשים כאן כי אברהם לא פעל לפי הרגש המשתנה, אלא לפי מערכת שלמה של חוקים אלוהיים שקיבל בנבואתו. מכאן אנו למדים שגם כאשר אדם מרגיש שהדחייה היא הגיונית או נוחה, עליו לבחון את המצווה מול האמת המוחלטת של התורה, שאינה מכירה בעיכובים הנולדים מרצונות אנושיים, אלא דורשת

.את התמסרות האדם לקבוע את המצווה במקומה

עתה נעלה אל היכלי הראשונים, גדולי עולם אשר העמידו את גדרי ההלכה על תילם ושרטטו עבורנו את הגבול הדק שבין רצון האדם לבין חובת המצווה. הם הם המורים לנו כי ברית המילה ,אינה עוד מנהג משפחתי או אירוע חברתי, אלא חקיקה אלוקית שאין לאדם סמכות להזיז ממקומה

.והם פורשים לפנינו את חומרת הדין למי שמבקש לעכב את כניסת בנו לברית אברהם אבינו

פסק: כל שניתן לעשותו אינו רשאי לעכב, ומי שאינו)(הלכות מילה, פרק א הלכה ח רבנו הרמב"ם מל את בנו הרי זה חייב משום ביטול מצות עשה. בדבריו הוא מבהיר כי המצווה היא חובתו הגמורה של האב, וכל דחייה יזומה שאינה מטעמי אונס או בריאות, היא עקירה של החיוב המוטל עליו, שהרי המצווה מחייבת את האב לפעול מיד כשהתינוק ראוי למילה, ואין לאב שיקול דעת

.להמתין לנוחותו

כתב: כי המצווה צריכה להיעשות בלב שלם ובנפש)(שו"ת הרשב"א, חלק א סימן תרנו רבנו הרשב"א חפצה, ומי שמשהה את המצווה מראה בזה שהיא אינה יקרה בעיניו כראוי. בתוך הדברים הוא מבאר כי הזריזות היא חלק ממהות המצווה, ומי שמתעכב מלעשותה ללא צורך הלכתי, הרי הוא

.פוגם בשלמות העבודה, שכן המצווה זועקת לקיומה ברגע שניתן להוציאה אל הפועל

ביאר: כי מצוות מילה יסוד גדול בדתנו, ועל כן כל המזלזל בזמנה או)(מצווה ב ספר החינוך המשהה אותה ללא הכרח, הרי הוא פוגע בברית הקודש. הוא מוסיף ומדגיש כי החיוב להזדרז במצווה הוא המבדיל בין מי שרואה בה עול לבין מי שרואה בה זכות, ומי שמחפש תירוצים לדחותה, מראה בזה שאינו מבין את גודל הקדושה שניתנה לו, ועל כן החובה היא להקדים את

.המילה ככל שהדבר מתאפשר מבחינה בריאותית

,כעת נבוא בשערי הפוסקים האחרונים, אשר בדבריהם הניחו לפנינו גדרים ברורים ומפורשים המורים לנו את הדרך בה יש לנהוג כאשר ברית מילה שלא בזמנה עומדת על הפרק. דבריהם אינם מותירים מקום לספק, שכן הם מחדדים את חומרת העניין ומבהירים כי נוחותם של ההורים

.אינה שיקול העומד כנגד חובת הזריזות בקיום מצוות הבורא

כתב: כי אף על פי שאסור לקבוע סעודת משתה)(סימן רמט ס"ק ה המגן אברהם באורח חיים בערב שבת, מותר לערוך בו סעודת ברית, ואפילו שלא בזמנה, מפני שנחשב זמנה קבוע, אף על פי שעבר זמנה, כגון שהיה חולה בשמיני, מקרי זמנה קבוע, דכל שעתא ושעתא זימני הוא. בדבריו ,הוא מלמדנו כי מצוות המילה היא מצווה שזמנה נמשך, ועל כן בכל רגע ורגע שבו התינוק בריא

.הרי זהו הזמן הראוי והמחייב לקיום המצווה, ואין כאן מקום לעיכובים מיותרים

ביאר: כי מילה שלא בזמנה חמורה)(חלק א סימן פה בעל תשובה מאהבה בשו"ת תשובה מאהבה ממילה בזמנה, שכן מילה בזמנה עכ"פ כל היום זמנה, אלא שזריזין מקדימים מצפרא, מה שאין כן מילה שלא בזמנה, שכל שעתא ושעתא זימנא. הוא מחדד את התפיסה שדווקא כשהמצווה נדחתה מחמת אונס, החובה להשלים אותה הופכת להיות דחופה ומידית יותר, וכל רגע שעובר

.הוא בגדר החמצה

חידש: שכאשר יש מילה)(חלק א סימן לג הגאון רבי אברהם דוב כהנא שפירא בספרו דבר אברהם שלא בזמנה, לא רק שאדם עובר על המצווה בכל יום שאינו מל את בנו, אלא שעובר אדם בכל רגע ורגע, כיון שעבר היום השמיני, שוב אין ציווי על מילה בכל יום ויום, אלא ציווי תמידי בכל רגע ורגע, וחייב להקדים את המילה ככל שאפשר, כלומר משעת הנץ החמה, שהוא תחילת זמן הקיום לכתחילה של מצוות היום. דבריו אלו מהווים תמרור אזהרה לכל מי שמבקש לדחות את

.המצווה משיקולי נוחות

ביאר: כי דחיית)(מהדורה תניינא יורה דעה סימן קסו הגאון רבי יחזקאל לנדא בספרו נודע ביהודה ברית המילה כדי לאסוף את הבכורים לסעודת ברית בערב פסח היא מעשה מגונה מאוד, וכי גם .אם מילה שלא בזמנה כל היום כשר, הרי שזריזים מקדימים למצווה, וק"ו שלא לדחות מיום ליום הוא מוסיף ומונה טעמים לאיסור, ביניהם החשש שמא ישהה יותר מדי, והחשש שמא ימות הילד

.חלילה, ומסיק שיש להזדרז למול את התינוק בלי שום דחייה כלל

כתב: אותן שלא היה אפשר למול בזמנם ונדחה)(סימן תקנא ס"ק לג השערי תשובה באורח חיים מזמנו מחמת חולשת התינוק וכיוצא, ואחר שחזר לאיתנו או עבר האונס והגיע זמנו למול, דוחין עוד במתכוון לתשעת הימים בכדי שיאכלו הקרואים בשר ויין, לזה נקרא פורץ גדר, ואף בימים שקודם שבוע שחל תשעה באב. הוא מוסיף וקובע כי מלבד העובדה שזהו איסור גמור להשהות את המצווה משעה שהגיע הזמן שיכולים למול, העושים כן בשביל אכילת בשר ויין או בשביל

.תענית בכורים בערב פסח וכיוצא, גדול עונם מנשוא וצריך למחות ולעכב

ביאר: מילה שלא בזמנה האם)(חלק ה סימן קמז ס"ק ו מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי יש חיוב למולו תיכף באותו יום שנתרפא או מותר לאחרה עד למחר אם יש איזה צורך כיון שכבר עבר זמנה, ואם יש חיוב דזריזין לעשותה בבוקר דוקא, לא ידעתי שום מקום ספק בזה. הוא מדגיש

שבין אם נאמר לעניין שלא בזמנה דבכל שעה ושעה ורגע ממש עוברים כדעת הסובר כן, ובין אם רק בכל יום, מכל מקום זריזין מקדימים למצווה איכא בזה לכו"ע, ופשיטא שאין חוששין לסברת

.האומר דיש כאן גדר כיון דנדחה נדחה

לאחר שסללנו נתיבות בהבנת דברי הקדמונים והפוסקים הראשונים, נעלה אל היכלי גדולי ,הדורות האחרונים, אשר מתוך עומק השקפתם ומבטם המפוכח על עבודת השם ועל גדרי ההלכה .מאירים לנו את הסוגיה המורכבת של דחיית ברית המילה מפני נוחות משפחתית או סעודה דבריהם חושפים את הרובד העמוק שבו נפגשת הנפש הישראלית עם חובת הזריזות, ומלמדים אותנו כי ברית המילה היא המדרגה הראשונה של התינוק בעבודת ה', ואין להזיזה בגין מניעים

.שאינם עולים בקנה אחד עם הקדושה

ביאר: כי גם במקום שבו)(יורה דעה, סימן רס"ב הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף המצווה נדחתה מחמת אונס ואין כאן איסור גמור של ביטול מצות עשה, יש להיזהר מאוד לא להיגרר אחרי רצונות של נוחות וסעודות. בדבריו הוא מחדד כי מצוות המילה היא השער הראשון של התינוק לקדושת ישראל, וכל עיכוב הוא החמצה רוחנית של שייכות לעם הנבחר. הוא מדגיש כי הדחייה לצורך סעודה אינה עולה בקנה אחד עם רצון התורה המבקשת להכניס את התינוק בבריתו של אברהם אבינו ללא שום שהות, ועל כן יש למנוע זאת מכל וכל ולעודד את ההורים

.להזדרז במצווה ברגע שהדבר מתאפשר מבחינה רפואית

חידש: כי הזריזות במצווה אינה רק )(פרשת לך לך, סימן י"ז מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר עניין של קיום טכני או הלכתי, אלא ביטוי לנפש הבוערת לעבודת ה'. הוא מבאר כי מי שדוחה את המצווה בשביל נוחות אישית או כבוד משפחתי, מראה בזה שהמצווה אינה בראש מעייניו, אלא היא תוספת צדדית לחייו. לפי דבריו, העיקר בעבודת השם הוא לבטל את הרצון האנושי מול רצון הבורא, וכאשר הבורא נותן לנו הזדמנות לקיים ברית, עלינו לקפוץ על המציאה ולא לחפש תירוצים

.להמתין לימים אחרים, שכן כל רגע של המתנה הוא החמצה של גילוי שכינה בבשר התינוק

ביאר: כי אדם שדוחה את)(מסכת שבת, דף קל"ג הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד הברית עבור ענייני חולין פוגם בשמחת המצווה, ועל כן יש למנוע זאת ככל הניתן. הוא מוסיף כי גם אם אין כאן עבירה מפורשת, הרי שיש כאן זלזול בכבוד המצווה, שכן התינוק מחכה להיכנס בברית .ואין לו שום הנאה או תועלת מסעודה מפוארת, אלא כל מבוקשו הוא להפוך להיות איבר בעם ישראל הוא קורא להורים להבין כי השמחה האמיתית של הברית היא לא ביופיים של המאכלים או ברוב

.המשתתפים, אלא בטהרת המעשה ובחיבור הנשמתי של הילד להוריו ולבוראו

כאשר אנו מתבוננים בדברים אלו, מתחוור לנו כי הסוד של הזריזות במצווה טמון ביכולת להציב את רצון השם מעל לכל חישוב ארצי. גדולי הדורות הללו פותחים לפנינו צוהר אל עולם שבו המצווה היא המרכז, וכל מה שמסביב רק בא לשרת אותה ולתת לה מקום של כבוד. הם מלמדים אותנו כי כאשר הדבר נוגע לברית המילה, המצפן הפנימי חייב להיות מכוון לזריזות, למסירות

.ולאמונה, ולא לנוחות אישית שאינה אלא רעש רקע בתוך עבודה של קדושה

כשאנו מבקשים לתרגם את הסוגיה הנשגבה הזו אל מציאות חיינו, אל תוך חדרי הלידה

וההחלטות המשפחתיות, אנו נדרשים לזקק מתוך עומק ההלכה את הנפקא מינות המעשיות העומדות לפתחנו. השאלה אינה רק עיונית, היא שאלה של חיים, של הכרעה בין רצון ה' לבין

.הרצון האנושי המבקש לעטוף כל מצווה ברוב פאר וטקס

נפקא מינה ראשונה נוגעת לסדר העדיפויות שבין המצווה לבין עטיפתה החברתית. כאשר הורים עומדים בפני הברירה האם למול את בנם ביום שבו התאושש מחוליו, או להמתין יום או יומיים כדי לארגן סעודה מפוארת, או כדי לאפשר לקרובים להגיע, עליהם לזכור כי המצווה היא המהות והסעודה היא הטפל. הנפקא מינה למעשה היא שאין לדחות מצווה בשום אופן בשביל ענייני חולין. גם אם נדמה להורים כי מדובר בעניין של מה בכך, הרי שההלכה מלמדת אותנו כי כל רגע שבו התינוק נמצא מחוץ לברית אברהם, הוא רגע שבו אנו מפסידים את כניסתו של הילד אל סגולת ישראל. ההחלטה צריכה להיות חדה וברורה: המצווה קודמת לכל שיקול של נוחות או

.של הדר חיצוני

,נפקא מינה נוספת עולה בבירור ההכרעה בעת ספק או צורך בשינוי סדרי עולם. אברהם אבינו ,בפעולתו, מראה לנו כי כאשר אדם פועל מתוך טהרת לב גמורה ורצון עמוק לעשות את רצון הבורא .הוא זוכה לסייעתא דשמיא המכוונת אותו לדרך הנכונה, גם אם היא נראית חריגה בעיני הסובבים בחיים האישיים, כאשר אנו עומדים לפני החלטות גורליות כגון אלו, עלינו לבחון האם המניע שלנו הוא רצון ה' או נוחות אישית. אם המניע הוא אמת, הרי שאנו רשאים להתייעץ עם גדולי התורה

.ולפעול בדרך שתוביל לקידוש השם, גם אם היא אינה המסלול הרגיל והמוכר של חגיגות ממושכות

עוד נלמד כי יש להיזהר ביישום הדברים. אל לנו לטעות ולחשוב כי כל אדם יכול לעשות דין לעצמו. עבורנו, הנפקא מינה היא שעלינו לחתור ולהידבק בתלמידי חכמים ובגדולי הדור, שהם ממשיכי דרכם של האבות, כדי לדעת כיצד לפעול בזמנים של מבוכה או בעת שצריך להכריע בשאלות כבדות משקל. ההלכה היא המסגרת המגנה עלינו, וההבנה של האבות היא המגדלור

.’המאיר לנו את הדרך לפעול בתוכה ומתוכה, מתוך הבנה שהכל הוא רצון ה

אנו מבינים כי הנפקא מינה העיקרית היא הפיכת החיים שלנו למסכת של חיפוש רצון ה' בכל ,רגע. אם אדם יחיה בתודעה שאברהם אבינו חי בה, הוא יגלה שכל מעשה שלו יכול להפוך למצווה וכי בכל יום, גם לאחר שהזמן עבר, הוא יכול למצוא את הדרך להתחבר אל הבורא באופן הכי עמוק

.ושורשי שיש, ללא עיכובים וללא שיקולים זרים, אלא במסירות מוחלטת לאמת האלוקית

כאשר אנו מעמיקים אל שורשי הדברים, אנו מגלים כי השאלה על דחיית ברית המילה אינה רק שאלה של זמן הלכתי, אלא שאלה של תפיסת עולם בנוגע לקשר שבין האדם לבוראו. המציאות שבה .אנו חיים דוחפת אותנו תמיד לחפש את הנוחות, את הראוי לעין, ואת המתאים ללוח הזמנים החברתי אך מצוות הברית מבקשת מאתנו לשבור את המעגל הזה. היא תובעת מאתנו התייצבות בלתי .אמצעית, שבה האדם אינו הבעלים של הזמן, אלא עבד לרצון האלוקי המבקש להתגלות בבשרו השתהות במילת התינוק, גם כאשר היא נובעת ממניעים של כבוד או שמחה משפחתית, מעידה על

.פגם בהבנה שהברית היא המרכז, ושכל השאר אינו אלא טפל המקבל את משמעותו ממנה

ביאר: כי הברית היא הנותנת לאדם את)(מאמר חקירת המצוות הרמב"ן בספרו תורת ה' תמימה

צורתו השלמה כעובד ה'. ביאור הדברים הוא כי האדם נוצר עם חוסר, והמילה היא השלמת הבריאה. לכן, כאשר אדם דוחה את המילה ללא אונס, הוא למעשה אומר שהשלמת בריאתו אינה דחופה לו, וכי הוא מוכן להישאר במצבו הבלתי מושלם רק כדי לזכות בנחת רוח חיצונית. זוהי נסיגה מהשאיפה לשלמות, שכן האדם מצווה להידמות לבוראו, והתמהמהות במצווה שנועדה

.להשלים את דמותו היא ביטוי להתרחקות מהשורש

חידש: כי העיכוב במצווה הוא פתח ליצרי האדם)(בראשית יז, כג הכלי יקר בפירושו על התורה להשתלט על הרצון הטוב. הוא מבאר כי כוחו של היצר הוא בעיקר בהשהיית הטוב. כאשר אדם מתכנן מראש לדחות מצווה, הוא נותן פתח ליצר לשכנעו שאין זה דחוף, או שאולי יקרה דבר מה ,שימנע את המצווה לגמרי. השלמות של הברית דורשת את חתימת האדם ברגע האפשרי הראשון כדי להראות שאין שום מחיצה בינו לבין בוראו, וכי הוא אינו נותן למציאות החיצונית להכתיב

.את הקצב של קדושת הנפש

ביאר: כי הזמן המקודש לברית הוא זמן)(פרשת לך לך, שנת תרל"א השפת אמת בספרו שפת אמת שבו השמים פתוחים לאדם. הוא מחדד את הרעיון כי כל השתהות היא אובדן של רגע קדוש שאינו חוזר. הזמן אינו רק רצף של שעות, אלא רצף של פוטנציאל רוחני, וברית המילה היא המפתח לפתיחת הפוטנציאל הזה. לכן, מי שדוחה את המילה מפסיד את השעה שבה היה התינוק יכול להיכנס תחת כנפי השכינה בשלמות, וכל יום שעובר הוא יום שבו האור האלוקי מוגבל מלהיכנס

.לתוך הבית הזה, כיוון שההורים העדיפו את ה'סדר' שלהם על פני ה'סדר' האלוקי

העומק הרעיוני הזה מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה: ברית המילה היא המקום שבו האדם ,מוותר על הבעלות שלו על גופו ועל זמנו. כאשר אנו מקיימים את המצווה כהלכתה, בזריזות דחיית הברית-אנו מצהירים כי התינוק אינו שלנו, אלא שייך לקדושת ישראל. ההתעקשות על אי

.היא ההתעקשות על קדושת החיים עצמם, שאינם כפופים לשיקולים אנושיים אלא לרצון עליון

בהרחבה מחשבתית, אנו צוללים אל מעמקי הנפש הפועמת, אל אותה נקודה שבה האמונה מפסיקה להיות מושג רעיוני והופכת לדרך חיים המכתיבה את סדרי העדיפויות שלנו. ההתעקשות דחיית ברית המילה אינה רק שאלה של לוח זמנים, אלא שיקוף של עבודת הנפש: האם-על אי האדם חי בתודעה שבה הוא עבד לזמן ולמוסכמות, או שהוא חי בתודעה שבה רצון הבורא הוא המציאות היחידה המעצבת את זמנו. הנפש המחפשת את האמת מוצאת בסירוב לדחות את

.המצווה מנוף של נוחות, את כלי העבודה המדויק ביותר לזיכוך הרצון

ביאר: כי הזריזות היא הכלי שבאמצעותו)(פרשת לך לך רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק האדם מבטל את המחיצות שבין הרצון הפנימי לבין המעשה החיצוני. ביאור הדברים הוא כי כאשר אדם מזדרז לקיים מצווה שנדחתה, הוא מוכיח כי הנפש שלו אינה מחפשת תירוצים, אלא מחפשת חיבור. העיכוב נובע תמיד מרצון אנושי שרוצה לאחוז במקל משני קצותיו – גם לקיים מצווה וגם לשמור על הדרת כבודו העצמי. הזריזות של אברהם אבינו היא הסרת הערלה של הלב, שבה

.האדם מפסיק להיות המרכז ונעשה כלי קיבול לאורו של בורא עולם

חידש: כי הזמן בעבודת השם)'(מאמרים על עבודת ה הגאון רבי יצחק הוטנר בספרו פחד יצחק

אינו עומד לרשותנו כמשאב שאנו יכולים לנהל כראות עינינו, אלא הוא פיקדון שהופקד בידינו כדי שנמלא אותו בתוכן רוחני. דחיית ברית המילה לצורך אירוע או סעודה היא ניסיון להפוך את המצווה לחלק מהלו"ז שלנו, בעוד שהמצווה צריכה להכתיב לנו את הלו"ז. כשהאדם משנה את ,סדרי עדיפויותיו למען המצווה, הוא זוכה להכרה פנימית עמוקה שהחיים אינם נמדדים בנחת רוח

.אלא בעוצמת הדביקות בהשם יתברך, שאינה מוותרת על שום הזדמנות לעשות רצונו

ביאר: כי אדם שאינו מחכה להזדמנות)(פרשת לך לך רבי אלימלך מליז'נסק בספרו נועם אלימלך נוחה אלא קופץ על המצווה, הוא אדם שזוכה לחוש את השכינה בתוך הבשר ממש. הוא מבאר ,כי כשהאדם מתעלה מעל הנהגות העולם ומכריע בדעתו כי רצון הבורא קודם לכל כבוד חיצוני הוא בונה בקרבו מבצר של אמונה. הנפש שרגילה לוותר על הנוחות למען רצון ה', זוכה להרגשת חירות אמיתית, שבה היא אינה משועבדת לדעתם של אחרים או לרצונות הגוף, אלא היא בת חורין

.לעבוד את בוראה בשמחה ובלב שלם

אמונה זו, שאינה נשברת מול סערות של רצון אישי או לחץ חברתי, היא המורשת של אברהם אבינו. כשאנו מיישמים זאת בחיינו, אנו מגלים כי השקט הנפשי אינו מגיע מתוך סידור החיים שיהיו נוחים ומענגים, אלא מתוך הביטחון המוחלט שהפעולה הנכונה, בעיתה ובזמנה, היא ,המעניקה לנו את השלווה העמוקה ביותר. כל רגע של ויתור על נוחות למען קדושת המצווה הוא עוד לבנה בבניין האמונה שלנו, והוא הדרך שבה אנו מחנכים את נפשנו ואת ילדינו להבין כי

.העיקר בחיים הוא החיבור האינסופי אל הקדוש ברוך הוא

המצפן הפנימי של האדם המבקש ללכת בדרכי אברהם אבינו נבחן לא ביכולתו לציית לחוקים חיצוניים בלבד, אלא ביכולתו לזקק את האמת המוחלטת מתוך רעשי העולם. כאשר אנו ניצבים מול השאלה האם לדחות ברית מילה לטובת סעודה או נוחות, אנו מגלים מצפן שאינו מכוון על פי דעת :הקהל או הפחד מהביקורת, אלא על פי כיוונו הישיר של רצון הבורא. זהו המצפן המוסרי העמוק ביותר

?האם האדם מסוגל לשמוע את קול ה' המדבר אליו ולבחור בברית הנצחית על פני השיקולים האישיים

, ביאר: כי הזריזות היא ממידת החסידות)(פרק ו רבי משה חיים לוצאטו בספרו מסילת ישרים והיא ההיפך הגמור מן העצלות והרפיון שבאים מתוך שיקולים של נוחות. לדעתו, האדם המוסרי הוא זה שאינו מסתפק במינימום ההלכתי, אלא מחפש את השיא שבו המעשה מתחבר לבורא ברגע האפשרי הראשון. כאשר אדם דוחה את הברית עבור ענייני חול, הוא מקהה את חושיו המוסריים, שכן הוא מתרגל להעדיף את צרכיו האישיים על פני חובתו הקדושה, וזוהי נסיגה

.מדרגת הזהירות הנדרשת ממי שמבקש להידבק בבוראו

חידש: כי המלחמה האמיתית של האדם)(חלק א רבנו אליהו אליעזר דסלר בספרו מכתב מאליהו היא במקום שבו נוגעים ברצונותיו האישיים. בדבריו הוא מדגיש כי המצפן הפנימי של האדם פועל מתוך נקודת האמת, ושום איסור לא יכול לעמוד בפני הציווי האלוקי הישיר. הנקודה המוסרית עבורנו היא ללמוד כיצד לפתח את המבט הפנימי הזה, שבו האדם בוחן את מעשיו לא רק לפי הכללים היבשים, אלא לפי עומק החיבור שלו להשם, ומבין כי ישנם זמנים שבהם האמת של האדם מחייבת אותו להתעלות מעל המוסכמות ולוותר על סעודות ומסיבות כדי לזכות באמיתה

.של תורה

ביאר: כי אברהם אבינו הוריש)(מאמרים האדמו"ר רבי שלום נח ברזובסקי בספרו נתיבות שלום לנו את כוח המסירות שאינו יודע חשבונות. המצפן המוסרי שהוא נטע בלב האומה הוא הידיעה כי כשהקב"ה תובע מן האדם התייצבות בברית, אין מקום לתירוצים או לעיכובים. אברהם מלמד ,אותנו כי המוסר הגבוה ביותר הוא היכולת להקריב את הנחמה האישית, את הכללים המקובלים ואפילו את הציפייה לימי מנוחה או חגיגה משפחתית, כדי להניח את היסוד לברית הנצחית. הוא מורה לנו כי אדם המבקש את האמת, צריך להיות מוכן ללכת בדרך שאינה כבושה, אם זו הדרך

.שבה הוא מרגיש שה' חפץ בה כאשר אנו מחזיקים במצפן הזה, אנו מבינים שהחיים אינם רק רצף של פעולות מתוקנות, אלא ,מסע מתמשך של גילוי האמת. כל רגע בחיים הוא הזדמנות לשאול: האם אני פועל מתוך שגרה או מתוך אמת פנימית המכוונת אותי אל רצון ה'? אברהם אבינו הוא המגדלור שמאיר את המצפן הזה, ומזכיר לנו כי בסופו של יום, גם אם הדרך נראית תמוהה בעיני הבריות המצפות למסיבה

.גדולה, הלב היודע את דרכו אל השם הוא המדריך הנאמן ביותר שיש לאדם כאשר אנו מבקשים להפנים את ההנהגה הזו אל תוך מרחב החיים האישי שלנו, עלינו להבין כי המצווה אינה תלויה בלוח האירועים שלנו, אלא בנצחיות שבה. הבית היהודי, המבקש לגדל את ילדיו בדרך התורה, נדרש לא פעם לבחור בין האמת הפנימית לבין המוסכמות החברתיות. כאשר ברית המילה נדחתה מחמת אונס, הרגע שבו התינוק חוזר לאיתנו הוא רגע של התעלות, שבו אנו נקראים להניח בצד כל מחשבה על סעודה, כבוד או נוחות, ולהכניס את התינוק בבריתו של אברהם אבינו ,ללא שהות. החיים בצל האמונה דורשים מאתנו להיות קשובים יותר לרצון ה' מאשר לרצון הסביבה

.ולהבין כי הזריזות בקיום המצווה היא המעניקה לילד את הכלים הראשונים להיותו בן לעם הנבחר ההבנה המרכזית היא כי הסעודה היא רק העטיפה, בעוד שהברית היא המתנה עצמה. ההורים השואפים להעניק לבנם את הטוב ביותר צריכים לדעת שהטוב ביותר הוא הזריזות לקיום המצווה ברגע הראשון האפשרי. כל דחייה למען נוחות הופכת את המצווה לטפלה למציאות החיים, במקום להפוך את החיים למציאות המשרתת את המצווה. זהו המבחן של האמונה: היכולת לומר למציאות

.החיצונית להמתין, בעוד הנשמה מבקשת את קרבת השם

:עיקר העניין:עיקר העניין

ברית המילה היא שער הכניסה של הנשמה אל קדושת ישראל, ואין היא כפופה ,ללוחות זמנים של בני אדם. התורה מורה לנו כי ברגע שניתן לקיים את המצווה השהייתה לצורך כבוד או נוחות היא עיוות של סדרי העדיפויות, המעמיד את האדם במרכז במקום את רצון הבורא. הזריזות אינה רק מידה טובה, אלא ביטוי לנפש המכירה בכך שהחיבור להשם הוא הדבר הדחוף והחשוב ביותר בעולם. אברהם אבינו, בדרכו המופלאה, מלמדנו כי המסירות לברית היא נצחית, וכי הורים הזוכים ,להזדרז במצווה ללא חשבונות זוכים לראות את האור האלוקי מאיר בנשמת בנם בטוחים בדרכם ומחוברים אל השורש. זוהי הזכות הגדולה ביותר – להיות עבדים

.נאמנים, שאינם מחפשים לעצמם הנחות, אלא מבקשים רק את קרבת השם יתברך