מהיכן משה לקח את הכוחות כדי להציל את העברי מהמצרי ואת ?בנות יתרו מיד הרועים

לא תגובת אינסטינקט רגעית, אלא תבנית חיים החוזרת על עצמה בעקביות מפתיעה. משה רבינו, שגדל בבית מלכות, עטוף בשפע, מוגן מכל מחסור, יוצא אל אחיו ורואה בסבלם. לא ,די לו בראיה מרחוק. הוא מתקרב, מתבונן, שוקל, וכאשר הוא רואה מצרי מכה איש עברי

,יש רגעים שבהם התורה אינה מספרת סיפור, אלא פותחת חלון לנפש. לא מעשה חד פעמי לא תגובת אינסטינקט רגעית, אלא תבנית חיים החוזרת על עצמה בעקביות מפתיעה. משה רבינו, שגדל בבית מלכות, עטוף בשפע, מוגן מכל מחסור, יוצא אל אחיו ורואה בסבלם. לא ,די לו בראיה מרחוק. הוא מתקרב, מתבונן, שוקל, וכאשר הוא רואה מצרי מכה איש עברי הוא אינו מסוגל לשאת את העוול. הוא פונה כה וכה, מבקש אולי מישהו שיטפל בדבר, וכאשר הוא רואה כי אין איש, הוא קם ופועל, גם במחיר סכנה אישית, גם במחיר ניתוק מוחלט מכל .מה שהכיר עד כה והמעשה אינו חד פעמי. שנים לאחר מכן, משה הוא כבר איש בורח, פליט חסר בית, יושב כגר בארץ מדין. לא תפקיד, לא מעמד, לא אחריות רשמית. ואף על פי כן, כאשר הוא רואה את בנות יתרו נדחקות ומגורשות בידי הרועים, שוב אין הוא יכול לעמוד מן הצד. ויקם משה ויושיען. אין כאן אחיו, אין כאן עמו, אין כאן זהות לאומית ברורה. יש כאן עוול, ויש אדם .שאינו מסוגל להשלים עמו וכאן השאלה מתחדדת ונעשית חדה ונוקבת. מהיכן שאב משה את הכח הזה. מהו אותו ,מקור פנימי שדוחף אדם להתערב פעם אחר פעם, גם כאשר אין שום תועלת נראית לעין גם כאשר המחיר האישי כבד, גם כאשר הסיכון מוחשי. האם מדובר ברחמנות טבעית, מידה גם לנשמה מגיע אוכל אנושית עמוקה הטבועה בנפשו של היהודי. או שמא כבר אז פעל בו כח עליון, רוח אלוקית ראשונית, ניצוץ נבואי שקדמה לשליחות הגדולה ולמתן תורה. האם הגבורה של משה היא פרי .חינוך, אופי, מוסר טבעי, או שמא היא עצמה שלב מוקדם בתהליך בחירתו כמנהיג וכגואל ,השאלה אינה היסטורית בלבד. היא נוגעת בשורש ההנהגה, במבחן האדם מול עוול וביכולת לקום ולהציל גם כשאין ציווי מפורש ואין הבטחה לתוצאה. זהו בירור על מקור הכח המוסרי, על נקודת ההתחלה של מנהיגות אמיתית, ועל השלב שבו אדם חדל להיות .צופה והופך לשותף בתיקון "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי .)(שמות ב יא יב "מאחיו ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול , כתב וז"ל וירא בסבלותם נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם)(שם רש"י בפרושו על התורה עכ"ל. ובדבריו הקצרים גילה יסוד גדול, שאין הכתוב מדבר בראיה חיצונית בלבד, אלא בהתבוננות פנימית המחייבת את האדם. משה אינו רק רואה את העוול, אלא נותן לבו להיות מיצר, כלומר משתתף בצער, נושא בעול עם חברו. ומתוך כך נולדת פעולה. הכח להציל אינו מתחיל ביד, אלא בלב שאינו אטום. ומשום כך סמכה התורה וירא בסבלותם אל וירא איש .מצרי מכה, ללמד שהראיה הראשונה היא שורש המעשה כולו עמד על לשון הכתוב ויצא אל אחיו, וכתב וז"ל כי היה)(שם הרמב"ן בפרושו על התורה ,לבו טוב וישר, וראה בעין רעה את מעשיהם של המצריים, ולא יכל לסבול העוול והחמס עכ"ל. ולפי דבריו מתבאר שמעשה ההצלה אינו תגובה רגעית, אלא תולדה של טבע נפשי מתוקן וישר, שאינו מסוגל להשלים עם חמס גם כאשר אין עליו חיוב רשמי. ויצא אל אחיו אינו תיאור מקום בלבד, אלא יציאה נפשית, בחירה מודעת להתנתק מחיי הארמון ולהזדהות .עם הסבל. ומתוך כך, כאשר אין איש, אין הנהגה, ואין מושיע, קם הוא עצמו להיות האיש דייק בלשון ויפן כה וכה וירא כי אין איש, וכתב שנסתכל)(שם החזקוני בפרושו על התורה אם יש אדם שיקנא קנאת ה' ויעמוד בפרץ, וכשראה שאין מי שימחה על העוול, נטל הדבר על .עצמו. ובדבריו מתבאר יסוד נוסף, שהכח לפעול נובע לא רק מרגש, אלא מהכרה באחריות משה אינו מחפש גבורה אישית, אלא בודק אם יש שליח אחר. וכשמתברר שאין איש, נעשה .הוא האיש נמצאנו למדים מן הפסוק ומפרשיו, שהכח שפעל במשה להציל את העברי אינו כח פיזי בלבד, אלא שילוב של ראיה עמוקה, לב מיצר, יושר פנימי, ותחושת אחריות שאינה מאפשרת .עמידה מן הצד. זהו יסוד ראשון להבנת דמותו, עוד קודם הנבואה ועוד קודם השליחות דרשו חז״ל על הפסוק וירא בסבלתם, וראיה זו אינה ראיה)(דף יא ע״א בגמרא במסכת סוטה גרידא אלא נשיאה בעול, וכך אמרו שם על משה שהיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מן העברים, וכשראה את הצער היה בוכה ואומר חבל לי עליכם מי יתן מותי תחתיכם, עכ״ל .הגמרא בדברים אלו העמידו חז״ל יסוד עמוק, שהכח שפעל במשה להציל אינו כח של התפרצות תומש תשרפ רגעית אלא תוצאה של הזדהות מלאה עם הסבל. מי שנושא בעול חברו בגופו ובנפשו, אינו .יכול להישאר אדיש כאשר העוול מגיע לשיאו, ומכאן קצרה הדרך למעשה ההצלה לענין המצרי שהכה איש עברי, שראה משה)(דף נח ע״ב עוד איתא בגמרא במסכת סנהדרין שהמצרי חייב מיתה, ועל כן הרגו. ומתבאר מדברי הגמרא שלא פעל משה מתוך זעם בלתי מבוקר, אלא מתוך שיקול דעת הלכתי ומוסרי, לאחר שברר לעצמו שאין כאן איש שיעמוד בדין ושאין דרך אחרת להציל את הנרדף. נמצא שהכח לפעול לא היה כח פראי, אלא כח של .אמת וצדק, הבא לאחר ראיה ושקילה אמרו חז״ל כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס)(דף סג ע״א ובגמרא במסכת ברכות בעוון אנשי ביתו, בעירו, ובכל העולם כולו. ואף שדברים אלו נאמרו בלשון כללית, הם ,מאירים לאחור את מעשה משה. משה ראה שאין איש, ואין מוחה, ואין מי שיישא באחריות ומתוך כך נעשה הוא עצמו המוחה והמציל. הכח שעמד לו היה כח האחריות, הידיעה שאי .עשיה כמוה כשותפות בעוול נמצא שלפי דברי הגמרא, מעשיו של משה אינם חריגה ממסלול טבעי אלא גילוי מוקדם ,של דמות ההנהגה. נשיאה בעול, הזדהות עם הסבל, בירור הדין, ותחושת אחריות כללית כל אלו יחד יוצרים את הכח המניע להצלה. זוהי תשתית של הנהגה ונבואה, שעדיין אינה .נקראת בשם רוח ה', אך כבר פועלת באדם ומכוונת את צעדיו העמיד את מעשיו של משה על מדת)(פרק סו אות קמח בספר חרדים לרבי אלעזר אזכרי הרחמנות הטבועה בנפש הישראלית, וכתב בלשונו החריפה והמעוררת שבן אדם צריך לאזור כגבר חלציו וללבוש קנאה כאשר רואה עושק בעיר, והביא ראיה ממשה שהרג את המצרי מקנאתו על העוול, ואף לאחר שנעשה בורח וגר לא עזב מדתו הטובה להושיע ולהציל עשוקים מיד עושקיהם, ואף שם נפשו בכפו עכ"ל. בדבריו מתבאר שמקור הכח שפעל במשה אינו תפקיד ולא שליחות רשמית, אלא מדה פנימית שאינה נותנת מנוח. הרחמנות והקנאה לצדק אינן תוספת חיצונית לאדם, אלא מהות יהודית עמוקה, שכאשר היא חיה ופועלת אינה מחשבת חשבונות של נוחות ובטחון. הכח להציל נובע מכך שהעוול נחווה כפגיעה אישית .ממש, עד שאין אפשרות להמשיך בשגרה ביאר ענין זה בשורש עמוק ושיטתי יותר, וכתב)(חלק ב פרק מה הרמב"ם במורה נבוכים ,שתחילת מדרגות הנבואה היא שילווה לאדם עזר אלוקי שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול כהצלת עשוקים או השפעת טוב על רבים, וימצא בעצמו מניע ומביא לעשות זאת, וזאת תקרא רוח ה'. ולפי דבריו, מעשיו של משה אינם רק תולדה של אופי מוסרי, אלא גילוי מוקדם של סיוע אלוקי הפועל באדם ומכוון אותו למעשה של אמת. אין זו עדיין נבואה במובנה .המלא, אך יש כאן כח עליון המעורר את האדם שלא יוכל לסבול עוול ולשתוק ,ובהמשך דברי הרמב"ם שם הוסיף שבכח זה פעל משה גם לאחר שברח מפני פרעה שכאשר הגיע למדין והוא גר ירא ונרדף, וכשראה עוול שנעשה לבנות יתרו, לא משל בעצמו להסיר הדבר ולא יכל לסבלו, ועל כן ויקם משה ויושיען. מכאן למד הרמב"ם שמקור הכח גם לנשמה מגיע אוכל אינו תלוי במעמד, בבטחון או בכח חיצוני, אלא בפנימיות האדם שנגעה בו רוח ה' המזרזתו .למעשה טוב. מי שכח זה פועל בו, אינו יכול להתנתק ממנו גם בשעת חולשה ובריחה נמצא שלפי דברי ספר חרדים והמורה נבוכים, הכח שפעל במשה להציל את העברי ואת בנות יתרו הוא צירוף של מדת הרחמנות והקנאה לצדק עם סיוע אלוקי פנימי, ראשית מדרגות רוח ה', המכוון את האדם למעשה של אמת גם ללא ציווי מפורש. זהו שורש ההנהגה של .משה, שצמחה קודם הנבואה הגלויה, מתוך עומק נפשו ומתוך השגחה המכוונת את צעדיו ביאר שמה שנאמר ויפן כה וכה וירא)(דרוש לשמות רבנו החתם סופר בדרשותיו על התורה .כי אין איש אינו רק בירור מציאותי, אלא בירור פנימי, אם יש בו עצמו הכח להיות האיש וכשמצא שאין אחר, גילה בעצמו כח שלא ידע על קיומו קודם לכן. ולפי דבריו מתבאר .שמעשה ההצלה עצמו יוצר את הכח, והאדם נעשה שליח מכח עצם עמידתו בפרץ , דן בגדרי סיכון עצמי להצלת הזולת)(חלק ו סימן קג בשו"ת מנחת יצחק לרבי יצחק וייס ,וחילק בין חיוב גמור לבין מדת חסידות, וכתב שבמקום שאין סכנה ודאית אלא חשש בלבד ובפרט כאשר מדובר בהצלת עשוק מעוול ברור, יש מקום להחמיר על עצמו ולהציל, וכל ,שכן כאשר מדובר במניעת רצח או עושק חמור. ואף שלא הזכיר במפורש את מעשה משה מכלל דבריו נלמד שמעשה זה עומד בשורש הנהגת החסידות הישראלית, שבה אי עמידה .מנגד נחשבת פגם עמוק באדם עמד על כך שדמותו של)(חלק ג סימן תצח מו"ר הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות משה קודם הנבואה מלמדת על תנאי מוקדם להנהגה בישראל, שמנהיג אינו נבחר רק בכח חכמה או נבואה, אלא בכח שאינו נותן לו מנוחה כאשר נעשה עוול. וכתב שמי שיכול לראות עושק ולהסביר לעצמו מדוע אין זה תפקידו, אינו ראוי להנהיג ציבור. ומכאן שהכח שפעל .במשה הוא כח מחנך ומעצב, שבכוחו להפוך אדם פרטי למנהיג כללי דן בשאלה אם מותר ואף ראוי לאדם)(סוטה דף יא ע"א הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל עשוק מיד עושקו, והביא את מעשה משה כיסוד עיוני לספק זה. וכתב שם שבמעשה משה לא מצינו ציווי מפורש, ואף על פי כן התורה משבחת את פעולתו, ללמד שכאשר אדם חש בעוול ברור ונוכח שאין אחר שיעמוד בפרץ, יש מקום .גדול לומר שכח האחריות והרחמנות מחייבים אותו לפעול, אף כאשר יש בדבר חשש לעצמו ומדבריו עולה שהכח שפעל במשה אינו רק מדה פרטית, אלא גילוי של מדרגה רוחנית שבה .האדם חש שהוא שליח של אמת, אף אם לא נאמרה לו שליחות בפירוש נמצא שלפי גדולי האחרונים, הכח שפעל במשה להציל את העברי ואת בנות יתרו אינו רק סיפור עבר, אלא יסוד נצחי בהלכה ובהנהגה. יש באדם כח פנימי של אחריות, רחמנות וקנאת אמת, שכאשר הוא מתעורר, אין הוא מאפשר עמידה מן הצד, ואף עשוי לדרוש מן האדם לשלם מחיר אישי. כח זה אינו חובה הלכתית מוחלטת בכל מקרה, אך הוא אבן בוחן .למדרגת האדם ולכשירותו להיות חלק מן הנהגת ישראל לאחר שפרשנו את היסודות מן המקרא, דברי חז״ל, הראשונים וגדולי האחרונים, יש לתרגם תומש תשרפ את העומק העיוני לנפקא מינות למעשה, שבהן מתברר כיצד הכח שפעל במשה מתגלגל .להנהגה מעשית בחיי האדם ההולך בדרכי התורה ראשית, לענין הצלת עשוק מיד עושקו במקום שיש חשש סכנה למציל. מן המקורות עולה שאין כאן חיוב גמור למסור נפש, אך כאשר הסכנה אינה ודאית אלא חשש בלבד, ובפרט ,כשמדובר בעוול ברור ונראה לעין ואין אחר שיתערב, יש מקום גדול למדת חסידות לפעול כדרך שפעל משה. מי שנמנע מחשש עצמי בלבד אינו עובר איסור, אך מי שפועל מגלה .מדרגה של אחריות והזדהות הראויה לשבח שנית, לענין מחאה והצלה בדברים ולא בגוף. גם כאשר אין לאדם כח פיזי או אפשרות ממשית להציל, מחויב הוא לכל הפחות במחאה, בדיבור, בפניה לרשויות או בהפעלת כח ציבורי. מעשה משה מלמד שאין די באי עשיית עוול, אלא נדרש מאמץ אקטיבי לעצור עוול .של אחרים, כל אחד לפי כוחו ומקומו שלישית, לענין הנהגת הציבור וחינוך. מן המקורות עולה שמנהיג, רב, מחנך או כל בעל השפעה, נבחן ביכולתו שלא לעבור לסדר היום מול עוול, גם כאשר אין הדבר נוגע אליו אישית. מי שמתרגל להסביר לעצמו מדוע אין זה מתפקידו, מאבד בהדרגה את כשירותו .להנהגה רוחנית ומוסרית ,רביעית, לענין היחיד בחיי היום יום. פעמים רבות העוול אינו דרמטי כמצרי המכה עברי אלא פגיעה שקטה, השפלה, ניצול או הדרה. מעשה משה מלמד שהכח להציל אינו תלוי בגודל האירוע אלא ברגישות הלב. מי שנותן עיניו ולבו להיות מיצר, ימצא את הדרך לפעול .גם במצבים קטנים לכאורה חמישית, לענין גבולות הזהירות. אף שמעשה משה משמש מופת, אין ללמוד ממנו היתר לפזיזות או לאלימות בלתי שקולה. משה פנה כה וכה, שקל, בירר שאין איש, ופעל מתוך ,אחריות ולא מתוך דחף עיוור. גם בהנהגת חסידות נדרש שיקול דעת, בירור המציאות .והתאמת המעשה לכח ולמצב ,נמצא שהנפקא מינות למעשה משרטטות קו ברור. אין כאן ציווי אחיד לכל אדם בכל מצב אלא קריאה מתמדת שלא להקהות את הרגש, שלא להתרגל לעוול, ולדעת שבכל דור ובכל .מקום נדרש אדם להיות האיש כאשר אין איש יש כאן נקודת עומק החורגת מן הסיפור ההיסטורי ונוגעת בשורש דמות האדם. התורה אינה מתארת את משה כגיבור מלחמה או כאיש כח, אלא כאדם שאינו מסוגל לחיות בשלום עם עוול. הכח להציל אינו נולד מן הזרוע אלא מן הנפש. אדם יכול להיות חזק מאד בגופו וחלש מאד במצפונו, ואדם אחר דל אמצעים אך עתיר כח פנימי. משה אינו יודע עדיין שהוא עתיד להיות גואל, אינו מודע לייעודו, ואף על פי כן כבר פועל בו אותו כח שאינו מניח לאדם להשלים עם מציאות מקולקלת. זהו כח של אמת שאינה תלויה בתפקיד, של צדק שאינו .ממתין להיתר, ושל רחמנות שאינה יודעת תירוצים ובנקודה זו מתברר יסוד גדול במחשבת התורה. הנהגה אינה מתחילה כאשר ממנים אדם גם לנשמה מגיע אוכל .למשרה, אלא הרבה קודם, ברגעים הקטנים שבהם אדם בוחר אם להתערב או להסיט מבט משה אינו נבחר משום שהיה עתיד לקבל תורה, אלא קיבל תורה משום שהיה מסוגל לשאת עול, לראות סבל, ולפעול גם כשאין מי שמוחא כפיים. מי שמסוגל לכך, מגלה שהוא כבר חי .בעולם של אחריות כללית ולא של נוחות פרטית עוד מתברר שהכח שפעל במשה אינו תביעה על האדם לחיות במתח מתמיד או בסיכון תמידי, אלא קריאה פנימית לאטום פחות את הלב. הסכנה הגדולה ביותר אינה הסכנה הפיזית, אלא קהות החושים. אדם שמתרגל לומר לעצמו אין זה מענייני, מאבד בהדרגה את היכולת להיות שותף בתיקון. ולעומת זאת, אדם ששומר על לב פתוח, גם אם לא תמיד יוכל .לפעול בפועל, נשאר אדם חי, מוסרי, וראוי להנהגה ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: האדם נבחן לא במה שהוא עושה כאשר מצווים .אותו, אלא במה שהוא עושה כאשר אין עליו ציווי מפורש אך יש עוול ברור מול עיניו אין צורך בכח גדול כדי להציל, אלא בלב שאינו מסכים להשלים עם פגיעה בזולת, וכל .אחד לפי מקומו וכחו יכול להיות שותף בתיקון ראיה אמיתית היא ראיה שמובילה להזדהות, והזדהות אמיתית יוצרת אחריות ואינה .מניחה לאדם לעמוד מן הצד זהירות ושיקול דעת אינם סתירה לרגישות מוסרית, אלא תנאי לפעולה נכונה, כדרך שפעל .משה שפנה כה וכה ובירר את המציאות מי שמבקש לגדול בתורה ובהנהגה נדרש קודם כל לגדול באומץ מוסרי, ביכולת לראות .עוול ולהרגיש מחויבות לפעול נגדו עיקר העניין עיקר העניין ,הוא, שהכח שהניע את משה להציל את העברי ואת בנות יתרו אינו נס ולא חריגה ,אלא גילוי של מה שטמון בנפש אדם כאשר היא חיה באמת. זהו כח של רחמנות אחריות וקנאת צדק, שאינו ממתין לאישור ואינו נרגע מול עוול. וכאשר התורה מספרת על מעשים אלו בראשית דרכו של משה, היא מלמדת שאין הנהגה מתחילה במעמד הר סיני, אלא בלב אנושי שאינו מוכן להשלים עם שבר. אדם כזה, גם אם ,הוא בודד, גם אם הוא גר, גם אם הוא בורח, כבר נושא בקרבו את זרע הגאולה .ושם, במקום שבו אין איש, נעשה הוא האיש