מדוע לא תיקנו לומר בכל יום את פרשת המנורה ,כמו שתיקנו בכל שאר הקרבנות?

שאר הקרבנות? נדמיין לעצמנו את עבודת הבוקר והערב בבית המקדש .ריח הקטורת עולה באוויר ,דם הקרבנות נזרק על המזבח ,והכול מתנהל לפי סדר אלוקי מדויק ומדוקדק .בין כל אלו

מדוע לא תיקנו לומר בכל יום את פרשת המנורה ,כמו שתיקנו בכל שאר הקרבנות? נדמיין לעצמנו את עבודת הבוקר והערב בבית המקדש .ריח הקטורת עולה באוויר ,דם הקרבנות נזרק על המזבח ,והכול מתנהל לפי סדר אלוקי מדויק ומדוקדק .בין כל אלו ניצבת המנורה הטהורה ,סמל האור והחכמה של עם ישראל ,ואהרון הכהן ניגש להיטיב את נרותיה ולהדליקם .זהו רגע של הוד ונשגבות ,רגע שבו האור הגשמי הופך לכלי להשראת שכינה .והנה ,כאשר אנו באים לסדר את תפילתנו כנגד אותן עבודות ,אנו מוצאים כיצד חז"ל והפוסקים סידרו לנו את פרשיות הקרבנות ,את הכיור ואת הקטורת ,אך פרשה אחת נותרה כביכול מחוץ למחנה – פרשת המנורה. הבה נצא למסע אל תוך היכלו של משכן השם ,מקום שבו האור והריח מתמזגים לעבודה אחת תמידית .אנו פוגשים את אהרון הכהן בשעת בין הערביים ,כשהוא ניגש אל המנורה הטהורה ואל מזבח הקטורת .התורה כורכת את שתי העבודות הללו בנשימה אחת :ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה .אך כאן מתעוררת שאלה שמלווה את סדר התפילה שלנו בכל יום ויום – מדוע המנורה ,אותו סמל נצחי של אור וחכמה ,נדחקה אל הפינה? אנו רגילים לפתוח את יומנו באמירת פרשיות הקרבנות .אנו מזכירים את העולה והמנחה, את השלמים והחטאת ,ואף את פיטום הקטורת אנו אומרים בדחילו ורחימו .מרן בשולחן ערוך מפרט את סדר המערכה ,אך פרשה אחת נפקד מקומה באופן עצמאי – פרשת המנורה. השאלה זועקת מתוך דפי הסידור .מדוע המנורה ,שהייתה עבודה יומיומית ותמידית ,לא זכתה לפרשה עצמאית בסדר הקרבנות שאנו אומרים בכל בוקר? האם ייתכן שעבודה כה מרכזית ,המייצגת את אור התורה והנשמה ,תידחק לפינה ותוזכר רק בדרך אגב בתוך פרשת הקטורת? אנו עומדים מול תעלומה הלכתית ומחשבתית :מדוע בסדר המערכה של תפילתנו, המנורה אינה זוכה למקום של כבוד כפרשה בפני עצמה ,כפי שתיקנו בשאר הקרבנות? האם יש כאן רמז למשהו עמוק יותר במהותה של המנורה ,שאינו מאפשר לה להיכנס אל תוך המסגרת הרגילה של הקרבנות? הבה נתבונן בלשון הפסוקים המניחים את התשתית לעבודת המנורה והקטורת בפרשתנו, ומתוכם ננסה להבין את הקשר העמוק והסמוי שבין האור לבין הריח" .ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה קטורת תמיד לפני ה לדורותיכם" (שמות ל ח)

רש"י (ל ח) כתב :ובהעלות אהרן את הנרות .כשהוא מדליקן להעלות להבתן ,לשון הדלקה היא .בין הערביים .מאחר חצי היום והלאה הוא זמן בין הערביים .יקטירנה .בכל יום ויום פעמיים ,שחרית ובין הערביים .ע"כ .רש"י מבאר לנו כאן את הסמיכות המוחלטת שבין הדלקת המנורה להקטרת הקטורת .התורה קושרת את שתי העבודות הללו בטבעת אחת, עד שנראה כי הקטרת הקטורת של בין הערביים תלויה ומותנית בהעלאת הנרות. הרמב"ן (ל ז) חידש :והנכון בעיני ,כי צוה להקטיר קטורת בבוקר בבואו להטיב את הנרות, שתהא הטבת הנרות והקטרת הקטורת בזמן אחד ,וכן בין הערביים בהעלות את הנרות

811 גם לנשמה מגיע אוכל

יקטירנה ,שתהיה ההדלקה והקטורת בזמן אחד .ע"כ .הרמב"ן מעמיק בהבנת הזמן המשותף לשתי העבודות הללו .לפי דבריו ,לא מדובר רק בסדר כרונולוגי ,אלא ברצון אלוקי שהאור והקטורת יופיעו בהיכל כחדא מחתא .המנורה והמזבח הפנימי משלימים זה את זה ,וכאילו אומרת לנו התורה שאין קטורת ללא אור ,ואין אור המנורה שלם ללא ניחוח הקטורת. הספורנו (ל ז) ביאר :בבואו להטיב את הנרות .כי ענין הקטורת הוא לעשות כבוד לאל יתברך ,והוא הדין בנרות שהם לכבוד הבית ולהדר .ע"כ .הספורנו רואה בשתי העבודות הללו מטרה משותפת של כבוד והידור למשכן .המנורה אינה משמשת רק למאור ,אלא היא חלק מעבודת ההידור של הבית ,בדיוק כמו הקטורת .אולי מכאן ניתן להתחיל להבין מדוע המנורה נכרכה בתוך פרשת הקטורת – שתיהן עבודות של פנים ,עבודות של כבוד והידור שאינן שייכות ישירות למזבח החיצון ולקרבנות הדם. הכלי יקר (ל ז) חידש :בהטיבו את הנרות יקטירנה .הקטורת והמנורה שניהם רמז לחכמה, כי הקטורת עניינה דקות ורוחניות ,והמנורה גם היא רמז לחכמת התורה ,לכן נעשו שניהם כאחד .ע"כ .כאן אנו נחשפים לרובד המחשבתי שמחבר את השתיים .המנורה והקטורת אינן רק טקסים דתיים ,אלא ביטויים של חכמה פנימית ורוחנית .החיבור ביניהן בתוך הפסוקים מדגיש שהן מהוות יחידה אחת של עבודת שכל ורוח ,דבר המבדיל אותן משאר הקרבנות שעיקרם כפרה על חטאי האדם הגופניים. הבה נרד אל ים התלמוד ונבחן את ההגדרות ההלכתיות המפרידות בין עבודות הדם והקרבנות לבין עבודת המנורה והקטורת ,כפי שעולה מדברי רבותינו בגמרא. בגמרא במסכת יומא (דף כד עב) מובא :הדלקת נרות לאו עבודה היא .ע"כ .רש"י (שם) ביאר: שאף על פי שהיא במנורה של קודש ובפנים ,אינה עבודה של כפרה ,אלא כעין תיקון הבית. ע"כ .דברים אלו מרעידים את אמות הסיפים של השאלה שלנו .חז"ל קובעים כאן יסוד משפטי מפתיע :הדלקת המנורה אינה נמנית במניין העבודות המוגדרות ככפרה .בעוד שקרבן התמיד ,המנחה והחטאת באים לכפר על חטאי עם ישראל ועל טומאת המקדש, המנורה שייכת לקטגוריה אחרת לחלוטין של הנהגת הבית .התוספות (שם) כתב :הדלקת נרות לאו עבודה היא ,ומשום הכי כשרה בזר .ע"כ .הנה אנו רואים נפקא מינה עצומה – העובדה שהדלקה אינה מוגדרת כעבודה גמורה מאפשרת אפילו למי שאינו כהן להדליקה (לפי תנאים מסוימים) ,דבר שאינו עולה על הדעת בשאר הקרבנות. בגמרא במסכת מנחות (דף פח עב) מובא :מנורה חוקה כתיב בה .ע"כ .רש"י (שם) ביאר: שכל עיכוביה כתובין בה ,ואינה דומה לשאר כלים שאין צורתם מעכבת בהם .ע"כ .מכאן אנו למדים על הייחודיות של המנורה – היא אינה רק כלי שרת ,אלא היא מהות של "חוקה". העבודה בה אינה פעולה של הקרבה אלא פעולה של העמדת נס ואור תמידי .ייתכן שבגלל זה לא תיקנו לה אמירה כחלק מסדר הקרבנות המכפרים ,שכן היא עומדת במעמד עצמאי של גילוי שכינה ולא של מחיקת חטא. בתלמוד ירושלמי (מסכת יומא פרק ב הלכה ג) מובא :קטורת מביאה עשירות ,והדלקת המנורה

812

הווצת תשרפ

מביאה חכמה .ע"כ .פני משה (שם) ביאר :שבשביל כך היתה הקטורת והדלקה תלויות זו בזו ,כדי שיזכו ישראל לשני שולחנות כאחד .ע"כ .הירושלמי מגלה לנו את השורש הפנימי של הסמיכות שראינו בפסוקים .המנורה והקטורת אינן "קרבנות" במובן הרגיל של הקרבת בהמה ,אלא הן עבודות שמטרתן להוריד שפע של חכמה ועושר לעולם .הדינמיקה שלהן היא של תוספת אור וברכה ,בניגוד לקרבנות שעיקרם "תיקון" המעוות. נמשיך כעת אל עבר דברי רבותינו הראשונים והאחרונים ,המשרטטים את גבולות העבודה שבין המזבח הפנימי למנורה הטהורה ,ומבארים את הטעם המיוחד המפריד בין הדלקת הנרות לבין שאר עבודות המקדש. הרמב"ם בספרו משנה תורה (הלכות ביאת מקדש פרק ט הלכה ז) כתב :הדלקת הנרות כשרה בזר, לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן .ע"כ .המגיד משנה (שם) ביאר :שהדלקה לאו עבודה היא ,ואין העבודה אלא ההטבה שהיא הכנת הנרות ,ולכן ההדלקה עצמה שהיא גמר המצוה אינה טעונה כהונה .ע"כ .כאן אנו רואים את המעמד הייחודי של המנורה – עיקר עבודתה אינו בפעולת הלהבה אלא בהכנה ,בניגוד לקרבנות שבהם עיקר העבודה הוא זריקת הדם או ההקטרה הטעונים כהונה .ייתכן שמשום כך ,בסדר הקרבנות שאנו אומרים כנגד עבודת הכהנים ,נפקד מקומה של ההדלקה שאינה מחייבת כהונה מעיקר הדין. המאירי בספרו בית הבחירה (מסכת יומא דף כד עב) כתב :הדלקת הנרות לא נקראת עבודה, שאין עבודה אלא דבר שיש בו הקרבה או כפרה ,והדלקת נרות אינה אלא להאיר את ההיכל לכבוד המקום .ע"כ .המאירי מעמיד אותנו על הבחנה יסודית – הקרבנות הם עבודה של "נתינה" מהאדם לאלוקיו לכפרה ,ואילו המנורה היא עבודה של "גילוי" כבוד השכינה .לכן, כאשר תיקנו לומר את סדר הקרבנות ,התמקדו באותם דברים המכפרים על האדם ,והשמיטו את המנורה שעיקרה הארה והידור המקדש. רבינו בחיי (שמות ל ז) כתב :וסמך הכתוב הדלקת הנרות להקטרת הקטורת ,להורות כי הקטורת היתה באה על המחשבה ,והמנורה רמז לחכמה שהיא במחשבה ,והיו שתיהן נעשות בפנים במקום הצנוע והנסתר מן העין .ע"כ .רבינו בחיי מבאר כי המנורה והקטורת מהוות חטיבה אחת של עבודת הפנים המכוונת כנגד עולם המחשבה .לפי דבריו ,המנורה אינה "עבודה" חיצונית אלא הנהגה פנימית .אולי משום כך היא "נבלעת" בתוך פרשת הקטורת בסידור ,שכן שתיהן מבטאות את אותו שורש רוחני של חכמה ומחשבה טהורה. כעת אנו מגיעים אל שולחן מלכים ,אל דברי האחרונים והפוסקים אשר נדרשו לשאלה המעשית והלמדנית :מדוע נפקד מקומה של המנורה מסדר הקרבנות היומי ,וכיצד היא בכל זאת נוכחת בתפילתנו. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן א סעיף ט) כתב :יאמר פרשת הכיור ,ואחר כך פרשת תרומת הדשן ,ואחר כך פרשת התמיד ,ואחר כך פרשת מזבח הקטורת .ע"כ .המשנה ברורה (שם ס"ק כג) ביאר :כי הקטורת היתה מוקטרת אחר התמיד ,ולכן סדר אמירתן הוא כסדר עבודתן במקדש .ע"כ .אנו רואים כי מרן השולחן ערוך מונה את כל חלקי העבודה

813

גם לנשמה מגיע אוכל

הפנימית ,אך עובר ישירות מהתמיד אל הקטורת ,ואינו מזכיר את פרשת הדלקת המנורה המופיעה בפרשת אמור כפרשה בפני עצמה. הגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים (ח"ב סימן א) כתב :נשאלתי מדוע לא הוזכר לקרוא פרשת הדלקת המנורה בפרשת אמור ,מכיוון שהיתה עבודה בבית המקדש .וכתבתי כי בגמרא ביומא (כד ע"ב) מבואר שהדלקת הנר לא נקראת עבודה ,ולכן לא תקנו זאת .ועוד ,שכיון שבפרשת מזבח הקטורת בפרשתנו הוזכר בתוך הפסוקים את הדלקת המנורה" ,ובהעלות אהרן את הנרות" ,לכן לא הוצרכו לתקן פרשה מיוחדת להדלקת הנרות ,כי היא נזכרת אגב הקטורת .ע"כ .הגר"ח פלאג'י מעניק לנו תשובה כפולה :ראשית ,חסרון המעמד ההלכתי של המנורה כ"עבודה" גמורה ,ושנית ,העובדה שפרשת הקטורת שתיקנו לומר כוללת בתוכה את הזכרת המנורה ,ובכך יוצא האדם ידי חובת זיכרון המנורה. הגר"י פלאג'י בספר יפה ללב (או"ח סימן א סעיף יז) כתב :הבאתי דברי אבא מארי זלה"ה, והוספתי כי בספר שבט מוסר כתב שכל האומר מזמור "למנצח בנגינות" בצורת המנורה, נחשב לפני הקדוש ברוך הוא כאילו הוא מדליק נרות בבית המקדש .ע"כ .לפי דברי היפה ללב ,חז"ל מצאו דרך אחרת להזכיר את המנורה – לא על ידי קריאת הפסוקים הטכניים של הדלקתה ,אלא על ידי אמירת מזמור תהלים המסודר בצורתה .זוהי עבודה של "רוח" ושל "צורה" המחליפה את אמירת הפרשה ,ודרכה מתקיימת מצוות הזיכרון של המנורה בכל יום. הגאון רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב בספר אגרא דפרקא (אות קעב) כתב :נראה לי בסגולה, כאשר האדם אינו מבין דבר בתורה יאמר פרשת המנורה בתורה ,ויאירו עיניו ,והמשכיל יבין. ע"כ .בעל האגרא דפרקא מגלה לנו רובד נוסף – פרשת המנורה אינה "סתם" עוד קרבן ,אלא היא המפתח לפתיחת מוחין של תורה .למרות שלא תיקנו אותה כחובה בכל יום בסדר התפילה, היא נותרה כ"סגולה" ליחידי סגולה המבקשים את אור הדעת .המנורה היא השורש של הבנת התורה ,ולכן אמירתה שייכת לעולם של "הארת עיניים" יותר מאשר לעולם של "כפרת עוונות". הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יחווה דעת (חלק ט סימן א) כתב :מה שנוהגים לומר פרשת הקטורת בכל יום הוא מפני שהיא מצילה מן המגפה ומכפרת על העוונות ,אך הדלקת המנורה אף שהיא מצווה גדולה ,לא מצינו בה עניין של כפרה גמורה כשאר הקרבנות. ומכל מקום ,מי שרוצה לומר פרשת המנורה כדי לעורר את אור התורה בלבו ,הרשות בידו ותבוא עליו ברכה .ע"כ .הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף מחדד את ההבדל בין המהות המכפרת של הקטורת והקרבנות ,שהיא העילה המרכזית לקביעתם בסדר התפילה ,לבין המנורה שעניינה הוא תוספת הארה וקדושה ,דבר שנשאר נתון לבחירתו ולנדבת לבו של כל אדם. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (פרשת תצוה) כתב :המנורה אינה קרבן אלא מכשיר של השראת שכינה בבית ,וכדאמרינן בגמרא שהיא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל .וכיון שעיקר סדר הקרבנות בתפילה נתקן כנגד הקרבנות המכפרים ,לא קבעו את המנורה כחובה. אך באמת היא נרמזת בתוך פרשת הקטורת "ובהעלות אהרן את הנרות" ,ללמדנו שהאור והריח הם ענין אחד של קירוב ודבקות ולא רק כפרת חטא .ע"כ .מו"ר הגר"א וייס מעמיד את המנורה בדרגה של "עדות" ולא של "קרבן" ,ובכך הוא מיישב את היעדרותה מהסדר

814

הווצת תשרפ

הקבוע של הקרבנות המכפרים ,תוך שהוא מדגיש שהיא בכל זאת נוכחת בתוך הפסוקים של הקטורת. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג) כתב :אמת הדבר שמרן השולחן ערוך לא הזכיר פרשת המנורה ,אך ביפה ללב ובשאר אחרונים הפליגו בשבח האומר אותה .ויש להוסיף שהסיבה שלא קבעוה היא משום שסדר התפילה נבנה על פי סדר המערכה במקדש, והדלקת המנורה היתה נעשית בתוך ההיכל פנימה בלא רעש ופרסום ,וכך גם אמירתה צריכה להיות בבחינת צניעות למי שחפץ להוסיף בקדושה .ע"כ .הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף מוסיף רובד של צניעות לעבודת המנורה .לשיטתו ,היעדרותה מהסדר הציבורי המחייב משקפת את האופי הפנימי והחרישי של הדלקת הנרות בתוך ההיכל ,מקום שבו האור מאיר בלא קול, בשונה מהקרבנות המלווים בקולות הלוויים ובמעמד של המון עם. מתוך בירור הסוגיה והבנת המדרג שבין הקרבנות המכפרים לבין אור המנורה המאיר ,אנו דולים פנינים של הנהגה מעשית .הנפקא מינות העולות מהדברים אינן רק הלכתיות ,אלא הן מעצבות את סדר היום של האדם המבקש להתקרב לבוראו. ההשלכה הראשונה נוגעת לסדר הקדימויות בתפילה .למדנו כי אמירת פרשיות הקרבנות, הקטורת והתמיד היא יסוד מוסד שתיקן מרן בשולחן ערוך ,והיא עומדת כחובה מוסרית על כל אדם כדי לזכות בכפרה ובניקוי הנפש בפתח היום .אולם ,מי שחפץ להוסיף הארה ללמודו ולזכות לפתיחת הלב בתורה ,יאמץ לעצמו את המנהג שהביא הגרח פלאגי והאגרא דפרקא לומר גם את פרשת המנורה .זוהי הנהגה של "תוספת קדושה" שאינה מעכבת את סדר התפילה ,אך היא מעניקה לנפש את הגוון המיוחד של הארת הפנים. נפקא מינה נוספת היא באופן ההסתכלות על האור לעומת הכפרה .כאשר אדם מרגיש רחוק או שחטא ,עליו להתרכז בפרשיות הקרבנות והקטורת שעניינם תיקון המעוות .אך כאשר אדם מרגיש חסימה בדעתו או קושי בהבנת התורה ,עליו לפנות אל פרשת המנורה. כפי שביאר היפה ללב ,הציור של המנורה במזמור "למנצח בנגינות" הוא כלי מעשי להורדת שפע של חכמה .המציאות הזו מלמדת אותנו שישנם זמנים שבהם האדם צריך "עבודה של כפרה" וישנם זמנים שבהם הוא זקוק ל"עבודה של אורה". כמו כן ,הבנת העובדה שהדלקת המנורה אינה מוגדרת כעבודה גמורה ואינה מעכבת את הכפרה ,מלמדת אותנו בהנהגת החיים שגם כשאדם אינו נמצא במדרגה של "עבודה" מושלמת ,או כשהוא מרגיש כ"זר" בעבודת השם ,הוא עדיין יכול להדליק את האור .האור הוא נגיש ,הוא יכול להיעשות בבחינת "צניעות" ובכל מקום ,ואינו דורש תמיד את המערכת הפורמלית של הקרבנות כדי להתחיל להאיר את הנשמה. כשאנו מתבוננים בעומק השילוב שבין המנורה לקטורת ,אנו נחשפים לסוד החיבור בין החושים העדינים ביותר של האדם .הקטורת מייצגת את הריח ,החוש היחיד שלא נפגם בחטא עץ הדעת ,והמנורה מייצגת את הראייה ,את האור המבדיל בין חושך ליום .התורה כורכת אותם יחד בפרשתנו כדי ללמדנו שהעבודה הפנימית של היהודי דורשת מיזוג של שני כוחות אלו :הריח המעורר את התשוקה הפנימית והאור המעניק את הבהירות השכלית.

815

גם לנשמה מגיע אוכל

הרעיון העמוק הטמון בכך שהמנורה נבלעת בתוך פרשת הקטורת ,מלמדנו שהארה אמיתית של חכמה אינה יכולה להתקיים ללא ריח טוב של מעשים .חכמת התורה ,המיוצגת על ידי המנורה ,זקוקה ל"ניחוח" של יראת שמיים ומידות טובות המיוצגות על ידי הקטורת. אם האדם עוסק רק באור השכלי אך חסר לו הריח הרוחני ,חכמתו עלולה להישאר יבשה וקרה .לכן ,בתוך ההיכל פנימה ,במקום שבו הכהן עובד את עבודת הלב ,האור והריח הופכים לישות אחת בלתי נפרדת. מכאן אנו מבינים את המשמעות של סדר התפילה .הסיבה שלא קבעו את המנורה כפרשה עצמאית היא כדי שלא נחשוב שאפשר להפריד בין החכמה לבין עבודת הקרבנות והקטורת. המנורה היא ה"נשמה" של העבודה ,והיא צריכה לחיות בתוך המילים של הקטורת .זהו בירור עמוק של מושג ה"תמיד" – לא רק פעולה טכנית שחוזרת על עצמה ,אלא מצב תודעתי שבו האור והריח מלווים את האדם בכל צעד ,כשהם מזינים זה את זה ויוצרים הרמוניה של קדושה. כאשר אנו מעתיקים את אור המנורה מהיכל הקידוש אל היכל הנפש ,אנו מגלים שהמנורה היא המצפן של המאמין בתוך חשכת העולם .השמן הזך ,הנדרש להעלאת הנר ,הוא סמל לאותה נקודה פנימית של אמונה פשוטה ונקייה מכל סיגים ,שאינה תלויה בדבר .העובדה שהדלקת המנורה כשרה בזר מלמדת אותנו מסר עוצמתי להנהגת האדם :האור אינו נחלתו הבלעדית של ה"כהן" ,של האדם המורם מעם .כל יהודי ,גם אם הוא מרגיש כ"זר" ומרוחק, מחזיק בידו את היכולת להדליק את הנר הפנימי שלו ולהאיר את נשמתו. המנורה מלמדת אותנו על הדינמיות שבאמונה .בניגוד לקרבנות שהם פעולה של נתינה והקרבה ,המנורה היא פעולה של "העלאה" .האדם נדרש להעלות את עצמו ,להפוך את המציאות הגשמית שלו לכלי שמפיץ אור .המחשבה המלווה אותנו בראיית המנורה היא שהשם אינו זקוק לאורה שלנו ,אלא הוא נתן לנו את המצווה כדי שנוכל אנו להאיר .זוהי הנהגה של אמון – הבורא נותן לנו את השמן ,את הכוחות ואת התורה ,ומאמין בנו שנדע להפוך אותם ללהבה עולה מאליה. כאשר האדם נתקל בקשיים ובמצבים שבהם הכל נראה חשוך ,עליו לזכור את סוד "הטבת הנרות" .לפעמים ,כדי להאיר שוב ,צריך קודם כל לנקות את שאריות הפחם והאפר של העבר, להיטיב את הכלים ולהכין אותם מחדש .האמונה אינה מצב סטטי אלא תהליך של התחדשות יומיומית .המנורה היא התזכורת לכך שגם אם האור כבה לרגע ,הפוטנציאל להאיר תמיד קיים ,וכל מה שנדרש הוא מעט שמן זך של רצון כנה ודבקות באמת. מתוך דממת ההיכל ואור המנורה ,אנו בונים בתוכנו מצפן מוסרי המנחה את האדם כיצד לנהוג עם עצמו ועם סביבתו .הלקח המוסרי הגדול ביותר של המנורה הוא חובת "הארת הפנים" .כשם שהמנורה נועדה להאיר החוצה ולהעיד על השכינה ,כך על האדם מוטלת האחריות שהחכמה והקדושה שצבר בתוכו לא יישארו כקניין פרטי ,אלא יופצו לכל עבר. מוסר המנורה מלמד אותנו כי אדם שזכה לאור התורה אך אינו מאיר לאחרים ,מחסיר מעצם מהותה של המנורה הטהורה.

816

הווצת תשרפ

עוד אנו למדים על חשיבות הדיוק והנקיות הפנימית .העובדה שהשמן חייב להיות "זך" ו"כתית למאור" מזקקת בנו את ההבנה שהכוונות שלנו חייבות להיות טהורות .כשאדם פועל בעולם ,עליו לבחון האם ה"שמן" המניע את מעשיו הוא זך ,או שמא מעורבים בו אינטרסים זרים וסיגים של גאווה .המצפן הפנימי מורה לנו כי כדי שהלהבה תעלה מאליה ותאיר לאורך זמן ,עליה להיות מוזנת ממקור נקי וטהור של אמת וצניעות. לבסוף ,סוגיית המנורה המשתלבת בקטורת מלמדת אותנו על אחדות הכוחות .בחיים אנו נוטים לעיתים להפריד בין ה"שכל" לבין ה"לב" ,בין הלימוד הקר לבין הרגש החם .המצפן המוסרי שנבנה כאן קורא לנו לאחד ביניהם .עבודת השם השלמה היא זו שבה האור של המנורה והניחוח של הקטורת עולים יחד .זהו מוסר של הרמוניה – עלינו להיות אנשים שגם מבינים את האמת וגם מפיצים ריח טוב של מידות טובות וחום אנושי ,מתוך הכרה ששניהם יחד מהווים את כבוד השכינה בעולם. מתוך צלילה אל עמקי הסוגיה ,אנו יוצאים עם תובנות בהירות המלוות את סדר יומנו. למדנו כי עבודת השם אינה רק רצף של פעולות טכניות ,אלא היא מערכת שלמה של אור וריח ,שכל ורגש .התובנה המרכזית היא שגם אם דבר מה אינו מוגדר כחובה פורמלית בסידור, אין זה מוריד מערכו הסגולי .עלינו לחפש את האור בתוך המילים ,ולזכור שהיכולת להאיר נמצאת בידיו של כל אדם המבקש זאת באמת .האמונה במנורה פנימית שאינה כבה לעולם, היא הכוח המאפשר לנו להתחדש בכל בוקר מתוך מבט זך ובהיר על החיים.

עיקר העניין: ביררנו את השאלה מדוע נפקד מקומה של פרשת המנורה מסדר הקרבנות היומי שבשולחן ערוך ,למרות היותה עבודה תמידית במקדש .פתחנו בפסוקי הפרשה "ובהעלות אהרון את הנרות בין הערביים יקטירנה" ,וראינו את דברי רש"י והרמב"ן המלמדים על הקשר הבלתי נפרד שבין האור לקטורת .העמקנו ביסוד ההלכתי מהגמרא במסכת יומא (דף כד עב) הקובע כי "הדלקת נרות לאו עבודה היא" ,דבר המבדיל אותה מהקרבנות המכפרים והטעונים כהונה ,כפי שביארו הרמב"ם והמאירי. ראינו את פסק ההלכה של הגרח פלאגי בשו"ת לב חיים ,המיישב כי המנורה אינה צריכה פרשה מיוחדת כיוון שהיא נזכרת אגב הקטורת ,וכי מי שבוחר לאומרה באופן עצמאי זוכה לברכה ולהארת עיניים כפי שחידש האגרא דפרקא .סיימנו בדברי היפה ללב וגדולי הדור שהצביעו על מזמור המנורה ככלי רוחני להשראת שכינה וחכמה .העלינו כי המנורה היא סמל לחכמה הפנימית ולעדות השכינה, וחיבורה לקטורת מלמד על הצורך במיזוג של דעת ורגש ,המאפשרים לכל יהודי להפוך את חייו להיכל של אור.

817